הכנסייה הקתולית

הכנסייה הקתולית היא הכנסייה הנוצרית הגדולה בעולם. היא משתייכת לזרם הנצרות הקתולית ומנהיגהּ הוא האפיפיור. לפי הכנסייה, מניין החברים בה עולה על מיליארד.[1][2] הכנסייה מגדירה את שליחותה להפיץ את הבשורה הנוצרית על פי ישו, וכן לנהל את הסקרמנטים הנוצרים ולעסוק בצדקה.

בוועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.

הכנסייה הנוצרית היא אחד מהמוסדות המתמשכים העתיקים בעולם, והיה לה תפקיד בולט בהיסטוריה של תרבות המערב.[3] הכנסייה מלמדת כי היא נוסדה על ידי ישו ושהבישופים שלה הם ממשיכי דרכם של שנים-עשר השליחים שקיבלו עליהם להפיץ את בשורתו. כמו כן האפיפיור הוא יורשו של פטרוס הקדוש והוא מחזיק בעליונות כלל עולמית.[4] לפי הכנסייה, הדוקטרינה שלה בלתי-ניתנת לערעור וזוכה להכוונה מאת רוח הקודש.[5]

במרכז המיסה של הכנסייה נמצאת האוכריסטיה בה לחם ויין עוברים טרנסובסטנציאציה לגופו ודמו של ישו. דוקטרינות ייחודיות נוספות הן האמונה בכור המצרף לנשמות, בעיבור ללא חטא של מרים, אם ישו ובעלייתה השמימה בגופה, והמגיסטריום עליו נשענת סמכות הממסד הכנסייתי.

יחס ליהדות לעם היהודי ולמדינת ישראל

כתבי הקודש היהודים - התנ"ך, נכללים בכתבי הקודש הנוצרים. הכנסייה הקתולית קבעה כי היהודים איבדו את מעמדם כעם הבחירה כאשר סירבו להכיר במשיחיותו של ישו. לכן אסרה הכנסייה על השמדתם הפיזית של יהודים והתירה את קיומם בסמיכות לנוצרים, אולם התירה להשפילם במטרה שיכירו בגדולתו של ישו ויקבלו עליהם את האמונה הנכונה, קרי הנצרות.

לאחר השואה חל מהפך לחיוב ביחסה של הכנסייה הקתולית כלפי היהדות, העם היהודי ובחלוף השנים גם כלפי מדינת ישראל[6]. המהפך ביוזמתו של האפיפיור, יוחנן העשרים ושלושה, אנג'לו ג'וזפה רונקלי, כפי שנוסח בכתב בנוסטרה אטאטה שפרסמה ועידת הוותיקן השנייה ב-1965, מבטל את ההאשמה הקיבוצית של כל יהודי בצליבת ישו ומגנה בחריפות את האנטישמיות באשר היא.

ב-30 בדצמבר 1993 נחתם הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל במסגרתו מכיר הוותיקן בזכות קיומו של העם היהודי בארצו[6] לאחר שהוסר החסם התאולוגי "של התנגדות לשאיפות הציוניות בשל הכחשתם היהודים את אלוהותו של ישו"[7]. במאי 1994 הוחלפו שגרירים בעלי סמכות מלאה. מאז מקיימת מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים קרובים עם הוותיקן.

שלושה אפיפיורים הגיעו לביקור בארץ מתחילת שנות האלפיים ויד ושם עמדה במרכז ביקורם. בדבריהם בכתב ובעל פה הייתה הודאה "במתח ובעוינות הנעוצים בלידתה של הנצרות מתוך היהדות, בהיסטוריה רצופת הרדיפות, בגיבושה של דמות יהודית שלילית במשך מאות בשנים ובחלקו של יחס זה בהכשרת הקרקע לשואה בארצות אירופה השונות...ועל שאיפתה של הכנסייה לתקן את העוול הזה אחרי האסון הנורא, הן כלפי העם היהודי ומדינתו והן כלפי פנים, בינה לבין עצמה"[6].

במסמך שהקריא בסוף 2015 הקרדינל קוך, הממונה על הוועדה האפיפיורית בוותיקן ליחסי יהודים-נוצרים, במלאת 50 שנה לנוסטרה אטאטה, מצהירה הכנסייה כי היא מתנגדת לתופעת המיסיון ככל שהיא מכוונת ליהודים[8].

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל נצרות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "Number of Catholics on the Rise" (באנגלית). Zenit News Agency. 27 באפריל 2010. בדיקה אחרונה ב-2 במאי 2010.
  2. ^ "Annuario Statistico della Chiesa dell'anno 2008". Holy See Press Office. 27 באפריל 2010. בדיקה אחרונה ב-2 במאי 2010. (באיטלקית)
  3. ^ O'Collins, Gerald; Farrugia, Maria (2003). Catholicism. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-925995-3.
  4. ^ למידע נוסף על עליונות האפיפיור בכנסייה הקתולית, ראו הערך עליונות האפיפיור הרומי בוויקיפדיה באנגלית
  5. ^ Coriden, James A; Green, Thomas J; Heintschel, Donald E. (1985). The Code of Canon Law: A Text and Commentary, Study Edition. Paulist Press. ISBN 978-0-8091-2837-2.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, עורכות, בעת הזאת מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב ע"ש חיים רובין, 2015
  7. ^ מיכאל פרקו, לקראת בסיס איתן ומתמשך: היחסים בין הכס הקדוש ובין התנועה הציונית וישראל, 1998-1896, עמ' 108
  8. ^ סרטונים ראיון עם הקרדינל קוך , סרטון באתר יוטיוב, מתוך התוכנית "רואים עולם" בערוץ הראשון.
אינקוויזיציה

האינקוויזיציה היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית, ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי במאה ה-13, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים.

חוקרי האינקוויזיציה סיירו - לבד או בזוגות - בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע האזרחית, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג. אוטו דה פה, משפט האל, היה כלי ראשון במעלה שבו השתמשה האינקוויזיציה כדי להגיע לקורבנותיה.

רוב המשפטים האינקוויזיטוריים היו על עניינים פְּעוּטים, והסתיימו בהטלת עונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים לא היו כלל בתחום שיפוטה - שופטי האינקוויזיציה דנו רק בנוצרים (אם כי האנוסים נחשבו לנוצרים לצורך זה).

הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור לפני ההדיוטות. לעיתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם נוצרי משכיל. ואמנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות, שהחלו מתבססות באותה תקופה.

האינקוויזיטור הסביר את הדוֹגמה הכנסייתית, העניק ליישוב "תקופת חסד", שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו לפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה, ולהלשין על שכניו ובני משפחתו. בתום תקופת החסד, השתמש האינקוויזיטור במידע שאסף על-מנת לזמן בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם.

האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. המשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני הכנסייה הקתולית, שהתירה אותם כבר במאה ה-13. כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם תועדו העינויים אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן. הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה.

האינקוויזיטורים היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקנטים - מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש. הנזירים המנדיקנטים, להבדיל מהנזירים הבנדיקטיניים, לא חיו סגורים במנזר מבודד, אלא שוטטו בין הבריות, לבושים בגדים בלואים, והטיפו את הבשורה הנוצרית. אסטרטגיה זו סייעה להם להיאבק בכתות שמתחו ביקורת על הכנסייה הקתולית העשירה, והדגישו את אופיו הֶעני והצנוע של ישו.

ב-1542 הקים האפיפיור פאולוס השלישי את "קונגרגציית הלשכה הקדושה" הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית, כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים. ללשכה הקדושה היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות; הלשכה הקדושה הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות. הרקע להקמת "הלשכה הקדושה" היה ועידת טרנטו ומלחמתה של הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים. כוחה של הלשכה הצטמצם בעיקר למדינות איטליה ומעט נסיכויות קתוליות קטנות בסביבתה.

האינקוויזיציה הרומית אסרה להפיץ את כתביו של ניקולאוס קופרניקוס. המקרה המפורסם ביותר שבו פעלה היה משפטו של גלילאו גליליי ב-1633.

עם קבלת העצמאות של המושבות הספרדיות בדרום אמריקה, הן ביטלו במהלך המאה ה-19 את מוסד האינקוויזיציה במדינות השונות (בשנים 1813–1825). בעקבות המהפכה הליברלית של 1820 בפורטוגל בוטלה האינקוויזיציה הפורטוגזית ב-1821, ובעקבותיה הולכה גם האינקוויזיציה בברזיל. בספרד הוצאה האינקוויזיציה מחוץ לחוק בשנת 1834.

האינקוויזיציה הרומית שינתה פעמים מספר את שמה וקיימת עד היום. בשנים 1858 עד 1870 הייתה מעורבת בפרשת ניצורו בכפייה של אדגרדו מורטארה. האפיפיור פיוס העשירי שינה ב-1908 את שמה של האינקוויזיציה ל"הקהילה הקדושה של הכס הקדוש". בשנת 1965 השתנה שמה של האינקוויזיציה ל"קהילה לדוקטרינת האמונה", שם זה נשמר עד היום.

אנטי-אפיפיור

אנטי-אפיפיור הוא כינוי לאדם הטוען להיותו האפיפיור החוקי, כנגד האפיפיור המוכר על ידי הכנסייה הקתולית אשר זכה לתמיכה בקרב חלק מן הציבור הקתולי.

חלק ניכר מן האנטי-אפיפיורים הוכרו על ידי פלגים של קרדינלים אשר לא קיבלו עליהם את האפיפיור הנבחר. גם בתקופה המודרנית יש הטוענים כי הם האפיפיורים, אך הם נתמכים על ידי מעטים בלבד ובדרך כלל אינם נחשבים כאנטי-אפיפיורים במובן הקלאסי של המונח, ובכלל זה כתות שהתפלגו מן הכנסייה הקתולית, אשר דוחות את ועידת הוותיקן השנייה ואינן מכירות באפיפיורים שמונו מאז הוועידה ההיא. במקרים מסוימים קשה להיסטוריונים לקבוע מי היה אפיפיור לגיטימי ומי היה אנטי-אפיפיור.

ברשימה הרשמית של האפיפיורים שמפרסם הוותיקן, מופיעה הערה לצד שמו של האפיפיור לאו השמיני (963–965): "בתקופה זו, כמו גם באמצע המאה ה-11, היו קיימות מחלוקות רבות בבחירת האפיפיור וקשה לקבוע איזה צד הצליח לקבוע את יורשו של פטרוס הקדוש. אי הוודאות גורמת לכך שלעיתים עדיף להתעלם ממינוים של מספר אפיפיורים לאחר מינוי מעורר מחלוקת". בכל המקרים ברור שאם אחד מן הטוענים לתואר אפיפיור היה אכן האפיפיור, הרי שהשני היה "אנטי-אפיפיור", שכן טענת כל אחד מהם לתואר הייתה מקובלת על רבים.

בשנים 1378-1417, תקופה המכונה הקרע המערבי, כיהנו במקביל שני טוענים לכהונת האפיפיור (ברומא ובאביניון), ובשלב מסוים אף שלושה.

בנדיקטינים

מסדר בנדיקטוס הקדוש (בלטינית: Ordo Sancti Benedicti - OSB), או הבנדיקטינים, היא קבוצת-גג של נזירים קתולים קוינוביטים (החיים בקהילה) אשר קיבלו על עצמם את הרגוּלה (התקנון) של בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (Nursia) (480-547). נזירים אלה חיים בקהילות עצמאיות, אשר אינן כפופות להנהגה מרכזית. ראשיתו של המסדר במאה השישית באיטליה עם התקבצותם של תלמידים סביב בנדיקטוס, אשר הקים במהלך חייו שנים עשר מנזרים וניסח בשנת 540 את הרגולה לפיה עליהם לפעול. מתוך הבנדיקטינים התפצלו במהלך השנים מסדרים נוספים, דוגמת מסדר קלוני והציסטרציאנים. כיום ניתן למצוא קהילות בנדיקטיניות ברחבי העולם.

דיוקסיה

דיוקסיה (בעברית "הגמונות" או "בישופות") הוא כינוי ליחידת מנהל טריטוריאלית המנוהלת בידי בישוף, בחלק מהכנסיות הנוצריות. בכנסייה הקתולית קרויה דיוקסיה המנוהלת בידי ארכיבישוף "ארכידיוקסיה" (בדרך כלל בשל גודל, משמעות היסטורית או שניהם). בשנת 2003 היו בכנסייה הקתולית 569 ארכידיוקסיות ו-2,014 דיוקסיות בעולם.

חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות כדוגמת הכנסייה האנגליקנית ירשו את מבנה הדיוקסיות במישרין במהלך הרפורמציה.

בתקופות האחרונות של האימפריה הרומית שולבו הפרובינקיות שהלכו והתפצלו, ביחידת מנהל גדולה יותר, הדיוקסיה - מלטינית dioecesis - מהמונח היווני διοίκησις, כלומר "מִנְהָל" (קיימת גם גרסה כי מקור המילה הוא שם הקיסר דיוקלטיאנוס שבימיו בוצעה חלוקה זו).

הכנסייה הקתולית ירשה במישרין את חלוקת הסמכות הרומאית במאה ה-5 ובמאה ה-6 לספירה, כשכל בישוף לקח לעצמו במלואו את התפקיד שמילא בעבר ה"פרפקט" הרומי. ההעברה התאפשרה בשל המנהג הנוצרי לקבוע את אזורי המנהל הכנסייתיים חופפים לאלו של המנהל האזרחי. בתקופה המודרנית משמרות דיוקסיות רבות (למרות חלוקות שבוצעו בשטחן במשך השנים) את הגבולות של החלוקה האדמיניסטרטיבית הרומאית העתיקה.

היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך הרביעי (בגרמנית: Heinrich IV‏, 11 בנובמבר 1050 - 7 באוגוסט 1106) היה מלך גרמניה מ־1056 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה מ־1084 ועד ויתורו על הכתר ב־1105.

הכס הקדוש

הכס הקדוש (בלטינית Sancta Sedes; באיטלקית Santa Sede), מבין שמותיה הרבים נכללים - "הכס של פטרוס הקדוש" ו"הכס האפיפיורי" היא מכלול הישויות הריבוניות והדתיות המחליפות את מקומו של פטרוס הקדוש כראש הכנסייה הקתולית. היא למעשה אחת מהשמות של הדיוקסיה של רומא. יש להבדיל בין הגדרה זו לבין שני מושגים אחרים שאיתם אנשים רבים מתבלבלים והם - האפיפיור כאדם וקריית הוותיקן כמדינה, שהיא ישות פוליטית הקיימת רק משנת 1929, כשהכס הקדוש הוא הדיוקסיה של רומא, מרכז הכנסייה הקתולית העולמית והרשות הבכירה בעולם הקתולי.

המאה ה-12

המאה ה-12 היא התקופה שהחלה בשנת 1101 והסתיימה בשנת 1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200).

במהלך מאה זו התעצמו מלחמות הדת באירופה והמזרח התיכון. המדינות הצלבניות התבססו בארץ הקודש מתוך מאבק מתמיד במעצמות המוסלמיות העולות בסוריה ומצרים, ומסעי צלב חדשים יצאו מאירופה הנוצרית כדי לסייע להן. בחצי האי האיברי התקדמה בהתמדה הרקונקיסטה הנוצרית, ולעומתה קמו בצפון אפריקה אימפריות אסלאמיות משושלות המוראביטון והמוואחידון. באירופה גופה נמשך מאבק האינווסטיטורה, בין הכנסייה הקתולית למלכים החילונים.

בתרבות האירופית שלטו ערכי האבירות והאהבה הרומנטית, והחלה להתפתח האדריכלות הגותית. מסדרי נזירים ואבירים נוסדו באירופה ובארץ הקודש.

בעולם הערבי הגיעה לשיאה ההגות הפילוסופית והמדעית האריסטוטלית, והיהודים השתלבו בה בהצלחה רבה. ביהדות אשכנז התבסס בית מדרשם של בעלי התוספות ושיטת הפלפול שפיתח, ותורת הקבלה החלה לקבל את עיקר גיבושה ופרסומה.

ועידה אקומנית

בנצרות, ועידה אקומנית היא סוג של סינוד, או כנס של בישופים, הנבדלת מסינוד בכך שבמסגרתה מתכנסים בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה האקומנית המכונה לעיתים בכינוי "סינוד כללי", דנה בנושאי אמונה ופולחן.

המונח "העולם הנוצרי" כלל במקור את הכנסייה הקתולית האורתודוקסית, אשר התפצלה בשנת 1054 לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית. מאז, רוב הקתולים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו הבישופים של הכנסייה הקתולית והכנסיות הקתוליות המזרחיות ותו לא, ורוב האורתודוקסים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו כלל הבישופים מהכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות (אוטוקפאליות) ותו לא. לפיכך, מאז הפילוג בין הכנסיות לכל כנסייה היו הוועידות האקומניות שלה.

שמות נוספים מקובלים לוועידה אקומנית הם קונציל (או ויעוד בעברית) ומועצה.

ז'אן ד'ארק

ז'אן ד'ארק (בצרפתית: Jeanne d'Arc‏; 6 בינואר 1412 – 30 במאי 1431), הידועה גם בכינויים הבתולה מאורליאן והעלמה מאורליאן, הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15.

כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. בין הישגיה הצבאיים היה שחרור אורליאן מהמצור האנגלי. היא נשבתה בקרב לשחרור העיר קומפיין ונשפטה בידי האינקוויזיציה בעוון כישוף, קשרים עם השטן ואישומים נוספים. היא נמצאה אשמה במשפט והועלתה על המוקד בעיר רואן. התנופה שנוצרה בעקבות ניצחונותיה סחפה את צרפת לניצחון במלחמה כולה. ז'אן ד'ארק נחשבת לגיבורה לאומית צרפתית, לאייקון פמיניסטי, ולמיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. כמו כן היא הוכרה כקדושה של הכנסייה הקתולית.

חואן דומינגו פרון

קולונל חואן דומינגו פרון (בספרדית: Juan Domingo Perón;‏ 8 באוקטובר 1895 - 1 ביולי 1974), קצין צבא ארגנטינאי שנבחר לכהן כנשיא ארגנטינה שלוש פעמים בשנים 1946–1955 ו-1973–1974. פרון הוא אביה של התנועה הקרויה על שמו, פרוניזם, ושל מפלגת החוסטיסיאליסמו.

מרטין לותר

מרטין לותר (גרמנית: Martin Luther; ‏ 10 בנובמבר 1483 – 18 בפברואר 1546) היה נזיר, כומר, מלחין ותאולוג גרמני בעל דעות אנטישמיות, המייסד וההוגה הראשון במעלה של הנצרות הפרוטסטנטית ויוצרו של הכוראל.

לותר חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית עם פרסום חיבורו "95 התזות" בו כפר בקיומו של כור המצרף וכפר ביכולתה של הכנסייה למכור שטרות מחילה עקב עקרון הפרה-דסטינציה. בעקבות זאת נודה על ידי האפיפיור לאו העשירי. לאחר ששרף לותר את הבולה האפיפיורית בפומבי, ונעשה לו שימוע בידי הקיסר קרל החמישי, הוטל עליו גם חרם קיסרי. בתגובה ניסח ופרסם לותר את עיקריה הבסיסיים של הפרוטסטנטיות, ששימשו מסד לממשיכיו וגם ליריביו בתוך הזרם במאות הבאות, כולל העקרון לפיו המקרא ניתן לפירוש עצמאי ללא מסורת הכנסייה, כי הגאולה מושגת באמצעות האמונה לבדה ועוד.

בזכות תרגומו לשפה המדוברת הגרמנית של הברית החדשה מלטינית ומאוחר יותר גם של הישנה הפכו כתבי הקודש לנגישים יותר לאוכלוסייה דוברת-הגרמנית.

משפט קאנוני

המשפט הקאנוני הוא שיטת משפט שפותחה בידי הכנסייה הקתולית וכנסיות אחרות. המשפט הקאנוני אומץ באופן נרחב באירופה בימי הביניים, כתחליף לשיטות המשפט היווני והרומי. המשפט הקאנוני נתפס כעדכון של חוקי הקורפוס יוריס קיוויליס, שנוסחו בידי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית במאה השישית. השפעתו ניכרת עד היום בחוקיהן המודרניים של ארצות אירופה רבות, בהן צרפת, איטליה וגרמניה.

המשפט הקאנוני הוא החוק הכנסייתי של הכנסייה הקתולית. הוא פותח על ידי הכנסייה הקתולית עצמה על מנת לווסת ולשלוט בזכויות ובחובות של חבריה. כמו שה-civil law היה החוק האזרחי וקושר ישירות לסמכות הקיסר, החוק הקאנוני היה החוק הרוחני וקושר ישירות לסמכות האפיפיור. לכל אחד מסוגי המשפט היה תחום שונה משלו, ומערכת בתי המשפט הייתה נפרדת: מערכת אזרחית ומערכת קאנונית.

בחלק מתחומי השיפוט הייתה מגמה של חפיפה. לפני הרפורמציה, היה נהוג שלבתי משפט קאנוניים הייתה סמכות בנושאים אזרחיים, בעיקר בענייני משפחה וירושה, אך גם בסוגים מסוימים של פשעים.

המשפט הקאנוני השפיע על המשפט הרומי שהתקבל באירופה על ידי כך שנאספו כתבים רבים על המשפט הקאנוני, ובעת תחיית ההשכלה באיטליה, שם הייתה האוניברסיטה הראשונה, כבר היה הרבה חומר מסודר ללימודים של המשפט הקאנוני. לכן למדו אותו באוניברסיטאות באיטליה במקביל ללימוד המשפט האזרחי הרומי, ותעודת הסיום של האוניברסיטאות הייתה דוקטור בשני סוגי המשפט: civil law + canon law, התואר נקרא: juris utriusque doctor = JUD, והוא עדיין מוענק בחלק מהאוניברסיטאות בעולם המשפט האזרחי. היות שלמדו אותם יחד, הייתה נטייה של סוגי המשפט להשפיע זה על זה, ושניהם יחד עזרו ליצור את המשפט הנוהג והמקובל = ה-jus commune שהתקבל במדינות אירופה.

המשפט הקאנוני השפיע על ה-jus commune בעיקר בתחומים של משפחה וירושה, שהיו גם חלק מהחוק האזרחי הרומי, וכן על המשפט הפלילי.

עד השלב בו נשללה מבתי המשפט הקאנוניים סמכותם לדון במשפט אזרחי, הרבה עקרונות והליכים שלהם אומצו על ידי בתי המשפט האזרחיים.

לשיטת משפט זו הייתה השפעה מסוימת גם על הדין האנגלי, דרך צינור הקליטה שנקרא "דיני היושר", שנקלט על ידי הלורד צ'נסלור והיה מבוסס על כללי צדק טבעיים.

נידוי (נצרות)

בנצרות, נידוי (ביוונית: Ανάθεμα; בלטינית: excommunicatio) הוא הכרזה הבאה להשעות או להוציא אדם מן הקהילה הדתית אליה השתייך, הכרוכה בגינוי רוחני של האדם, או הקבוצה המנודה.

מקורותיו של הנידוי בכתבי הברית החדשה. באיגרת אל הגלטים נאמר: "אֲבָל גַּם־אֲנַחְנוּ אוֹ־מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם אִם־יָבוֹא לְבַשֵׂר אֶתְכֶם בְּשׂוֹרָה מִבַּלְעֲדֵי זֹאת אֲשֶׁר בִּשַׂרְנוּ אֶתְכֶם חֵרֶם יִהְיֶה". ובאיגרת הראשונה אל הקורינתים נאמר: "מִי שֶׁלּא יֶאֱהַב אֶת־הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ יָחֳרָם מָרַן אֲתָא".בברית החדשה מספר מועט של דוגמאות לנידוי. בבשורה על-פי מתי מסופר שישו הורה להתייחס לאנשים הפוגעים שוב ושוב באחרים כאל גוי או מוכס: "וְאִם־לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְהִגַּדְתָּ אֶל־הַקָּהָל וְאִם־לֹא יִשְׁמַע גַּם־אֶל־הַקָּהָל וְהָיָה לְךָ כְּגוֹי וּכְמוֹכֵס". באיגרת אל הרומאים כותב פאולוס: "וַאֲנִי מַזְהִיר אֶתְכֶם אַחַי לָשׂוּם פְּנֵיכֶם בִּמְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמִכְשׁוֹלִים שֶׁלּא כַלֶּקַח אֲשֶׁר לְמַדְתֶּם וְסוּרוּ מֵהֶם׃", ובאיגרת יוחנן השנייה נאמר: "איש אם יבוא אליכם ולא יביא את התורה הזאת, אל תקבלו אותו הביתה ואל תאמרו לו "שלום"; כי המברך אותו בברכת שלום משתתף במעשיו הרעים".

נצרות קתולית

נצרות קתולית (מיוונית [καθολικός] – כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" – הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית. מספר הנוצרים הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.1 מיליארד מאמינים.

סנדק (נצרות)

סַנְדָּק הוא תפקיד סמלי-דתי בנצרות.

במסורת הנוצרית, סנדק הוא האיש המקבל על עצמו את האחריות לחינוכו הדתי של תינוק המוטבל בכנסייה ואת הדאגה לגידולו במקרה שיתייתם מהוריו. כיום מקובלת ביותר חובה שנייה זו כמשימה המוטלת על סנדק או סנדקית, והתפקיד איננו נושא עוד, במקרים רבים, שום קונוטציות דתיות. ההגדרה המודרנית של סנדק או סנדקית היא אדם שנבחר על ידי הורי התינוק לגלות עניין קבוע בילד ולתרום לגידולו לאדם שלם יותר. עם זאת, סנדקאות איננה מעמד חוקי כמו אפוטרופסות ואם הורים מתכוונים בכובד ראש לייעד את הסנדקים לשמש כאומנים או מאמצים לילד במקרה של מותם, הם חייבים לציין את הדבר באמצעים המקובלים (כגון צוואה).

בכנסייה האנגליקנית חובה על סנדקים לעתיד לעבור לפחות הטבלה לנצרות כדי שיוכלו לקבל עליהם אחריות זו. הכנסייה הקתולית דורשת גם שהסנדקים המיועדים יעברו את טקס הקונפירמציה.

במקרים רבים ביקשו הורי הילדים להעניק את כבוד הסנדקות לאדם רב השפעה או עשיר, כדי שהילד יהנה מהשפעתו/מעושרו של הסנדק. אחת התולדות הייתה מתן כבוד הסנדקות לראשי מאפיה וכך עבר הכינוי סנדק והפך לכינוי מקובל של ראשי המאפיה האיטלקית, הן באיטליה והן בארצות הברית. הסופר מריו פוזו כתב ספר, שהיה גם לסרט, בשם הסנדק.

סנדק יכול, אך איננו חייב, להיות קרוב משפחה של הילד. לילד אחד יכולים להיות מספר סנדקים. בחלק מהכנסיות ריבוי הסנדקים הוא תופעה נפוצה: לדוגמה, בכנסייה האנגליקנית, מקובל שלילד 3 סנדקים בני מינו ו-2 סנדקים בני המין השני.

פטריארך

פטריארך (מיוונית, פטרארכון: πάτερ, אב; άρχων, מנהיג; בעברית: אב) הוא תואר הניתן לאבי משפחה מורחבת.

בנצרות, בכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה המזרחית, הכנסייה הקתולית הכנסייה הארמנית והכנסייה האשורית המזרחית, משמעות המונח היא הבישוף הבכיר ביותר. הפטריארך שולט בשטח הנקרא פטריארכיה. היסטורית, פטריארכים היו לעיתים קרובות גם אתנרכונים, אנשי הדת הבכירים ביותר במדינה או ארץ מסוימת, אך אין הדבר כך בכל זרמי הנצרות. בכנסיות האוריינטליות הפטריארך הוא עצמו האפיפיור; בכנסייה המורמונית פטריארך הוא המקביל לכומר.

פיוס השנים עשר

פיוס השנים עשר (בלטינית: Pius XII) נולד בשם אווג'ניו מריה ג'וזפה ג'ובאני פאצ'לי (2 במרץ 1876 – 9 באוקטובר 1958) היה האפיפיור ה-260, ראש הכנסייה הקתולית וראש מדינת הוותיקן מ-2 במרץ 1939 ועד מותו.

תקופת כהונתו כאפיפיור, בין השנים 1939–1958, הייתה ועודנה שנויה במחלוקת בשל התנהלותו בעת מלחמת העולם השנייה והשואה לנוכח השמדת היהודים - העובדה שלא גינה את ההשמדה בפומבי באופן ספציפי, אלא רק את זוועות המלחמה והגזענות באופן כללי, עוררה כלפיו ביקורת. לעומת זאת, מגיניו טוענים כי פעל אישית להסתרת אלפי יהודים במנזרים ובכנסיות בזמן המלחמה וכי העדיף פעילות חשאית למען היהודים, בגלל חששו מאימת הנאצים שרדפו את הכנסייה הקתולית. היסטוריונים מצפים לפתיחת ארכיוני הוותיקן כדי ללמוד יותר בסוגיה זו.

פיוס ה-12 היה בין האפיפיורים היחידים בהיסטוריה שמימשו את חסינותם האפיפיורית מפני טעויות על ידי פרסום חוקה אפוסטולית (Munificentissimus Deus) שהגדירה "אקס קתדרה" את הדוגמה של עלייתה של מריה הקדושה לשמיים. מלבד זאת, הוא שלח 46 אנציקליקות (אגרות מהאפיפיור לבישופים הקתולים ברחבי העולם) שבהן הבהיר, בין השאר, כי עמדת הכנסייה הקתולית כלפי תורת האבולוציה נשארה כשהייתה, היינו שלילה מוחלטת. הוא פעל בהחלטיות להחלשת מעמד ה"אליטה" האיטלקית במוסדות הכנסייה הקתולית; בבית הספר לקרדינלים ובקונסיסטוריה.

פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבית שטאופן (הוהנשטאופן) (1122 - 10 ביוני 1190) היה קיסר גרמניה והקיסרות הרומית הקדושה. ונודע יותר בשם פרידריך ברברוסה כלומר פרידריך אדום הזקן.

קריית הוותיקן

מְדִינַת קִרְיַית הוַותִיקָן (איטלקית:Città del Vaticano ; בלטינית: Status Civitatis Vaticanæ, בעברית תקנית: וטיקן), בקיצור הוותיקן, היא המדינה העצמאית הקטנה בעולם מבחינת שטחה - פחות ממחצית קמ"ר בתוך העיר רומא שבאיטליה, וכן מבחינת האוכלוסייה - כ-1000 נפשות. קריית הוותיקן היא הביטוי הטריטוריאלי לעצמאותו וריבונותו של הכס הקדוש (הממשלה האוניברסלית של הכנסייה הקתולית) והאפיפיור. קריית הוותיקן משמשת כמרכז הנצרות הקתולית בעולם, ובהתאם רוב התושבים הם אנשי דת קתולים.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")
היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.