הכנסייה הסורית-אורתודוקסית

הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (ארמית חדשה ܥܕܬܐ ܣܘܪܝܝܬܐ ܐܪܬܘܕܟܣܝܬܐ) היא כנסייה אוריינטלית שבסיסה בסוריה ויש לה מאמינים בכל העולם. היא אחת מהכנסיות שהתפצלו מהזרם המרכזי של הנצרות בועידת כלקדון בשנת 451. הכנסייה הסורית-אורתודוקסית היא אוטוקפאלית, או עצמאית לגמרי, והפטריארך העומד בראשה איננו כפוף לסמכות גבוהה יותר. היא מצויה באחדות (קומוניון) מלאה עם יתר הפלגים האוריינטליים. הנהגתה יושבת בדמשק, והפטריארך הנוכחי וה-123 למניין הוא איגנטיוס אפרים השני. מספר חבריה מוערך בבין 1.5 לשלושה מיליון. שלושה רבעים מהם מתגוררים בהודו, והפרובינציה של הקתוליקוס מקרלה היא המרכיב הגדול ביותר בכנסייה.[1] הכנסייה משתמשת בשפה הארמית-סורית בטקסיה.

שורשי הכנסייה מצויים בפילוג הפטריארכיה העתיקה של אנטיוכיה בעקבות הצהרת כלקדון ב-451 באשר לשני הטבעים של ישו. שוללי כלקדון ייסדו את הכנסייה ומקבליה כנותרו כאגף אורתודוקסי נפרד. יש המכנים את הכנסייה "יעקוביטים" על שם יעקב בראדאיוס שארגן את הכנסייה המונופיזיטית בסוריה במאה ה-6, אבל הסורים אורתודוקסים אינם מוכנים שכנסייתם תיקרא על שם אדם ורואים בכינוי זה ביטוי עוין.

شعار الكنيسة
סמל הכנסייה
Unnamed2 - panoramio (2301)
שער הכניסה למתחם מנזר סנט מרק בירושלים
Syrian orthodox youth club1
מועדון הכנסייה הסורית-אורתודוקסית בירושלים

לבוש הכמורה

לראשם חובשים הכמרים הסורים ברדס שחור ששני חלקיו מחוברים בחוט רקמה. בכל חלק של הכובע רקומים שישה צלבים וצלב גדול בגבו. ברדס זה, הדומה לזה שחובשים הנזירים הקופטים, מכונה בפי הסורים "סקימו". מסורת שמקורה במצרים מספרת כי מייסד הנזירות אנטוניוס היה שקוע בקריאת כתבי הקודש על שפת הנילוס והשטן שלח לו פיתויים אולם אנטוניוס לא התייחס אליהם. השטן הגיע למסקנה כי הכובע שלראשו של הנזיר אוטם את חושיו וניסה לחטוף את הכובע. אנטוניוס התעשת ותפס את קצהו השני של הכובע עד שניצח ונפל ארצה כשהכובע בידו אך קרוע באמצעו. מאז משאירים הנזירים את התפר גלוי במרכז להזכירם את פיתויי השטן. הצלבים מימין ומשמאל מסמלים את שנים עשר השליחים והצלב מאחור-את ישו.

נוכחות העדה הסורית בירושלים

על-פי המסורת הסורית, נוכחותה בירושלים הייתה רצופה ומאז 1465 הבישופים הסורים מתגוררים דרך קבע במנזר מרקוס הקדוש בעיר. הם שימרו זכויות מסוימות במקומות הקדושים אולם הם כפופים לפטריארכיה הארמנית כחלק מהסטטוס קוו. מרבית חברי הקהילה הגיעו כפליטי הטבח העות'מאני במרכזים סוריים באנטוליה במלחמת העולם הראשונה. כמו הארמנים בירושלים גם הקהילה הסורית הגיעה לשיא גודלה בשנות ה-40, כשרבים מחבריה התמקמו מחוץ לעיר העתיקה. הקהילה סבלה מנסיגה גדולה לאחר מלחמת העצמאות ומספר חבריה פחת בכמחצית. ב-1990 היו כ-200 סורים בירושלים וכ-1,500 בבית לחם (זאת לעומת כ-2,000 בירושלים ב-1945). הסורים לא אימצו את הזהות הערבית והם מתרחקים מפעילות פוליטית. הם מנסים להימנע מהקונוטאציה הלאומית של המושג "סורי" ומעדיפים את המושגים "ארמאי", "אשורי" או "syriac". השימוש במונח "אשורי" יוצר בלבול עם הכנסייה האשורית הנסטוריאנית.

המרכז הסורי בירושלים הוא בכנסיית מרקוס הקדוש, בה הם מזהים את מקום הסעודה האחרונה של ישו. מסורת סורית אחרת מזהה מקום זה בביתו של מרקוס (הוא יוחנן המכונה מרקוס על פי מעשי השליחים י"ב 12). לפתח הבית הגיע פטרוס לאחר שנמלט באורח נס מחיילי הורדוס וכאן התגוררה אמו של ישו, מריה, לאחר צליבתו. לטענתם, שם התכנסו השליחים כאשר שרתה עליהם רוח הקודש ומכאן יצאו להפיץ את הנצרות. הם הטבילו איש את רעהו, ואגן הטבילה קטן הממדים שמור במזבח מוזהב עטור בכיפה.

בבעלות הכנסייה נמצאים שטחים נרחבים ברחוב הנביאים בירושלים שחלקם מוחכרים ומשמשים למגורים ולעסקים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Neuer Patriarch von Antiochien gewählt, דויטשה ולה.
אאוגניוס הרביעי

אאוגניוס הרביעי (בלטינית: Eugenius IV; ‏1383 - 23 בפברואר 1447) נולד בשם גבריאלה קונדולמר (באיטלקית: Gabriele Condulmer) היה אפיפיור מ-3 במרץ 1431 ועד מותו.

ברבליסוס

ברבליסוס (בלטינית: Barbalissus) הייתה עיר עתיקה בפרובינקיה הרומית והביזנטית יופרטנסיס (Euphratensis). האתר נמצא במקום שבו נמצאים שרידי קלע'ת בליס, המשמר בחלקו את השם העתיק, מדרום למסכנה האתר של העיר העתיקה אמר, בסוריה, על הדרך מחלב לאתר של העיר העתיקה סורה , במקום שבו הפרת פונה בחדות מזרחה.

הדגל הארמי

הדגל הארמי (או "דגל ארם", באנגלית: Syriac-Aramaic Flag - "הדגל הסורי-ארמי") הוא דגל המשמש חלק מבני העדה הארמית-נוצרית ברחבי העולם, מתוך מטרה להדגיש את ההיסטוריה והזהות הלאומית שלהם כנצר לארמים הקדומים, שחיו באזור הסהר הפורה לפני כ- 3,000 שנה.

היסטוריה של המיסיון הנוצרי

ההיסטוריה של המיסיון הנוצרי משתרעת על תקופה בת כאלפיים שנה, ממותו של ישו ועד ימינו. בכל אותה תקופה פעלו שליחים נוצריים להפצת הנצרות. בראשיתה הייתה הנצרות כת, אחת מבין כמה כתות יהודיות בתקופת הבית השני, המיסיון הוא אחת הסיבות שהנצרות הפכה לדת חובקת עולם.

בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מהזרמים של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הדת הגדולה ביותר בעולם, וכן את הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית הוא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעתה של הכנסייה באירופה. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה, מייצגת תופעה בהיסטוריה של הדתות, שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.

מקובל לחלק את תולדות הנצרות ודרך התפשטותה בעזרת המיסיון, ממותו של ישו ועד ימינו, לארבע תקופות:

התקופה הראשונה - עד שנת 500

התקופה השנייה - עד שנת 1500

התקופה השלישית - עד 1950

התקופה הרביעית - מ-1950 והלאה.

הכנסייה האנטיוכית

הכנסייה האנטיוכית (ביוונית: Πατριαρχεῖον Ἀντιοχείας), הידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה (בערבית: بطريركية أنطاكية وسائر المشرق للروم الأرثوذكس), היא ארגון נוצרי הטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה, הפנטארכיה, אשר נטלו חלק בכנסייה המאוחדת, לפני פילוג הכנסייה הנוצרית (פנטארכיה). הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטוצפלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

הכנסייה טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו - הכנסייה הסורית-אורתודוקסית. הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון.

הכנסייה האשורית

הכנסייה האשורית, פלג בנצרות, אשר התפלג משאר הכנסייה במאה ה-4 בעקבות המינות הנסטוריאנית.

הכנסייה הסורית הקתולית

הכנסייה הסורית הקתולית היא זרם נוצרי קתולי באזור הלבנט, הדומה בהרבה ממנהגיו ומערכיו לאלו של הכנסייה הסורית אורתודוקסית. בהיותה אחד מעשרים ושתיים הזרמים בנצרות המזרחית הקתולית, הכנסייה הסורית הקתולית היא אוטונומית במגוון רחב של תחומים.

הכנסייה נוסדה באנטיוכיה. ראש הכנסייה מכונה "הפטריארך של אנטיוכיה ושל הסורים המזרחיים", ומושבו בעיר ביירות. הכנסייה מחזיקה עשרה בישופים, מהם ארבעה בסוריה ולבנון (כיחידה אחת), שניים בעיראק, בישוף אחד במצרים ואחד בסודאן. בנוסף מוצב פטריארך (דרגה פחות גבוהה) בישראל, בטורקיה, וכן בארצות הברית ובקנדה ובמקומות נוספים. בשנת 1781 אוחדה עם הכנסייה הקתולית ברומא, ומאז היא כפופה לוותיקן כזרמים קתוליים אחרים.

נכון לשנת 2010, לכנסייה הקתולית הסורית עשרה בישופים, 85 פטריארכים, וקרוב ל-159,000 מאמינים. בשנת 2014, רבים מהמאמינים, ששהו בשטחי סוריה ועיראק, נרצחו ונטבחו על ידי ארגון המדינה האסלאמית.

המצור על אדסה (1144)

המצור על אדסה ב-1144 היה מצור על העיר אדסה, שהחל ב-28 בנובמבר והסתיים עם כיבוש העיר אדסה ב-24 בדצמבר. המצור היה אקורד הפתיחה לכיבוש המדינה הצלבנית שהייתה ידועה בשם רוזנות אדסה בידי צבאות מוסלמים - סלג'וקים. נפילת הרוזנות הצלבנית זיעזעה את אירופה הנוצרית והביא ליציאתו של מסע הצלב השני ללבנט במטרה לכבוש מחדש את הרוזנות.

הסעודה האחרונה

הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו, המתואר בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. זהו אחד האירועים המרכזיים המיוחסים לחייו של ישו, ואירוע מכונן בנצרות, אשר שימש ומשמש השראה לטקסים נוצריים, לרעיונות תאולוגיים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות.

"הסעודה האחרונה" נקראת כך, כיוון שעל-פי הברית החדשה, זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו ("השליחים") לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי הנציבים הרומיים. הסעודה מתוארת בכל ארבע הבשורות.

ועידת כלקדון

ועידת כלקדון היא ועידה אקומנית (קונציל) של הכנסייה שנערכה בין 8 באוקטובר ל-1 בנובמבר 451 בעיר כלקדון שעל הגדה המזרחית של הבוספורוס. הוועידה היא הרביעית מבין שבע הוועידות הכנסייתיות הראשונות, ועל כן החלטותיה נחשבות לבלתי ניתנות לערעור הן על ידי הכנסייה הקתולית והן על ידי הכנסייה האורתודוקסית. הוועידה שללה את הדוקטרינה המונופיזיטית, ופרסמה את צו כלקדון, שפירט את אנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו, הצלע השנייה של השילוש הקדוש. בדיעבד, ואף כי המחלוקות אודות הכריסטולוגיה לא שככו לאחריה, נקבעה בוועידה ההגדרה המקובלת עד היום אודות מהותו של ישו, ומבחינה זו היא שנייה רק לוועידת ניקיאה בחשיבותה בקביעת האורתודוקסיה. ועידת כלקדון אף הביאה בטווח הארוך לקרע חמור בנצרות המאוחדת ולהתפלגות הכנסיות האוריינטליות שסירבו לקבל את החלטותיה.

חדר הסעודה האחרונה

חדר הסעודה האחרונה הוא האולם בו, על פי אמונת רוב הכנסיות הנוצריות, התקיימה סעודתו האחרונה של ישו. הוא נקרא בלטינית בשם קנקולום (coenaculum או cenaculum), כלומר "חדר האוכל". באנגלית הוא נקרא לעיתים גם בשם "The upper room".

החדר שוכן בהר ציון בקומה השנייה מעל קבר דוד המלך, תבניתו כמעט רבועה וממדיו הם 15X12 מטרים. המקום מזוהה עם אירועים חשובים במסורת הנוצרית, כמו האוכריסטיה, טקס רחיצת הרגליים שנקבע על ידי ישו בעת הסעודה האחרונה, הופעתו של ישו לאחר קימתו לתחייה בפני השליחים, וירידת רוח הקודש על השליחים ביום החמישים מאז הצליבה (פנטקוסט).

מסורת אחרת, של הכנסייה הסורית אורתודוקסית, מזהה את חדר הסעודה אחרונה עם חדר השוכן מתחת לכנסיית סנט מרק בעיר העתיקה בירושלים, המוכר כביתה של מרים אמו של יוחנן הידוע כמרקוס המבשר.

חלב (עיר)

חלב (בערבית: حلب, תעתיק מדויק חַלַבּ; באנגלית Aleppo; בצרפתית Alep; בטורקית Halep; בכורדית Heleb) היא עיר גדולה בסוריה ובירת מחוז חלב בצפון-מערב המדינה. עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הייתה חלב העיר הגדולה בסוריה, ובשנת 2014 הוערכה אוכלוסיית העיר בכ-2.1 מיליון תושבים[דרוש מקור], אך מאות אלפים ברחו ממנה במהלך המלחמה. רוב תושביה ערבים וכורדים. גרים בה גם ארמנים וטורקים, ועד כחמישית מתושביה הם נוצרים.

העיר היא אחד המקומות הנושבים הידועים העתיקים ביותר בעולם והחלה להתפתח בתחילת האלף ה-5 לפנה"ס על קבוצה של גבעות השוכנות כיום סביב גבעת המצודה שבמרכז העיר. ממצאים בסביבתה מראים כי העיר יושבה כבר באלף ה-11 לפנה"ס, והייתה לנקודת סחר חשובה במשך כל העת העתיקה, וזאת בשל מיקומה האסטרטגי במפגש דרכי מסחר, האחת בין הים התיכון ממערב לעמק הפרת במזרח, והאחרת בין דמשק מדרום לאסיה הקטנה מצפון.

חלב שמרה על חשיבותה במהלך ימי הביניים על אף שרעידת אדמה קשה החריבה אותה כמעט לחלוטין ב-11 באוקטובר 1138, ואף שניצבה במוקד קרבות ממושכים בין המונגולים לממלוכים. כאשר המסחר בין אסיה לאירופה עבר לנתיבים הימיים המקיפים את כף התקווה הטובה, ירדה העיר מגדולתה. בתקופת האימפריה העות'מאנית היא הייתה עיר צדדית, והידרדרות נוספת בחשיבותה אירעה לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869. עם זאת העיר זכתה לתקופת שגשוג קצרה בתחילת המנדט הצרפתי בסוריה. בשנת 1986 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בחודשים יולי-אוגוסט 2012 ניטשו בעיר קרבות עזים שהתחוללו במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה שסחפה את המדינה. בשנת 2013 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר ועל כל אתרי המורשת העולמית בסוריה כאתרים הנתונים בסיכון.

יהודים-נוצרים

יהודים נוצרים או יהדות נוצרית הם מונחים שנטבעו במחקר ההיסטורי לתיאור הכיתות הנוצריות העתיקות שהתקיימו במאות הראשונות לספירה, ושילבו אמונה בישו עם מחויבות לשמירת התורה, בטרם השלמת הפילוג היהודי-נוצרי והתעצבותה של הנצרות כדת השוללת את קיום המצוות. היהדות הנוצרית מונגדת ל"נצרות הגויית" או ה"פאולינית" בתוך הכנסייה הקדומה, ששללה את התורה ואפשרה לגויים להתנצר מבלי למול או לקבל עול מצוות. באופן מקובל הרבה פחות, משמש המונח "יהודים נוצרים" במחקר עבור כל מאמיני ישו היהודים בטרם הפילוג, כולל הפאולינים. הכיתות המסווגות תחת כותרת זו קיימו מגוון של תפישות לגבי שמירת התורה, טבעו של ישו ומעמדם של נוצרים גויים. הן נעלמו לבסוף בערך במאה החמישית, תחת הלחץ הכפול מצד האורתודוקסיה הנוצרית שבחרה בפאוליניות, מחד, והיהדות הרבנית המתגבשת מאידך. הספרות שהותירו הוטמעה בכתבי הקודש הנוצריים הכלליים או נשכחה, אם כי המחקר המודרני שפך עליה מעט אור. מורשתן העיקרית היא ההתנגדות החריפה ל"התייהדות" במסורת הנוצרית.

כנסיית סנט מרק

כנסיית סנט מרק היא כנסייה סורית אורתודוקסית ברחוב אררט פינת רחוב מנזר האשורים, ברובע הארמני שבעיר העתיקה בירושלים, סמוך לגבולו עם הרובע היהודי. הכנסייה קרויה על שמו של מרקוס המבשר שלו מיוחסת הבשורה על-פי מרקוס, השנייה מארבע הבשורות בברית החדשה.

מלכיתים

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית ובעיקר את הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית. מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון בשנת 451. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבאנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים. הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות - אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית). הממלכה הנובית מוקורה, בסודאן של ימינו, השתייכה גם היא לכנסייה המלכיתית בשנים 575–1300 בקירוב.

החל משנת 1342 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית. ב-1724 נבחר הבישוף קיריל השישי לכהן כפטריארך של אנטיוכיה, במהלך שנתפס כהשתלטות קתולית על הפטריארכיה. ירמיה השלישי מקונסטנטינופול מינה את הנזיר היווני סילבסטר במקומו של קיריל, אך משנבחר האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר, הוא הכיר בסמכותו של קיריל וקידם בברכה את תומכיו. מנקודה זו והלאה הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.

נצרות מזרחית קדומה

הכנסיות המזרחיות הקדומות, כנסיות לא-כלקדוניות וכנסיות שלוש הוועידות, והקוראות לעצמן הכנסיות המזרחיות האורתודוקסיות - הן הכנסיות המזרחיות הדוחות את החלטות ועידת כלקדון והדוגלות תחת זאת בדוקטרינה המיאפיזיטית. למרות הדמיון בשם, אין לבלבלן עם הנצרות האורתודוקסית הידועה גם היא כ"נצרות מזרחית".

סורית

סורית או ארמית סורית (ܠܸܫܵ݁ܢܵܐ ܣܘܼܪܝܵܝܵܐ או ܠܶܫܳ݁ܢܳܐ ܣܽܘܪܝܳܝܳܐ לֶשָּׁנָא סוּרְיָיָא) היא שם מקובל למספר ניבים של השפה הארמית שהתפתחו מן הארמית הבינונית ושדוברו במקור בסוריה ובסביבתה. בעבר הייתה מדוברת בכל הסהר הפורה. זוהי בעיקר שפתם ושפת תפילתם של הנוצרים הסורים והמרונים. ארמית היא שפה שמית, השייכת למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, בענף הצפון-מערבי. הניבים הסורים נכתבים באלפבית סורי, שיש לו דמיון לכתב העברי והערבי.

הסורית הייתה במקור ניב מקומי בצפון מסופוטמיה. לפני שהערבית הפכה להיות לשפה הראשית, נפוצה הסורית ממצרים ועד דרום הודו ואף לערבות קזחסטן.

פטריארך אנטיוכיה

פטריארך אנטיוכיה הוא תוארו של הבישוף המכהן אנטיוכיה, אחת מחמש הכסים המקוריים של הנצרות. עקב הפיצולים בתוך הדת, מאז המאה החמישית ישנם כמה טוענים לתואר. כיום, בישופים מטעם חמש כנסיות שונות רואים עצמם כפטריארכים מאנטיוכיה.

קתוליקוס

קתוליקוס (מיוונית: καθολικός, בריבוי καθολικοί) (בארמנית: Կաթողիկոս, בגאורגית: კათოლიკოს, בערבית: جاثلیق) הוא תואר מנהיגן של כמה כנסיות נוצריות מזרחיות.

התואר משמש את ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית ואת ראש הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית, וראשי כנסיות אוטוקפליות אחרות בעיראק והודו, כמו במקרה הפטריארך של הכנסייה האשורית של המזרח (בעבר ידועה כ"כנסייה הנסטוריאנית"), ואת ראש הכנסייה של מלנקרה בהודו.

בכנסיות אחדות, כולל הכנסייה האתיופית התארים קתוליקוס ופטריארך הולכים ביחד.

קיימים קתוליקוסים הכפופים לפטריארכים - למשל הקתוליקוס של הכנסייה הסורית-מלנקרית מהודו, ובימי הביניים - הקתוליקוסים האורתודוקסים של אירנופוליס ושל רומגיריס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.