הכנסייה האורתודוקסית הרוסית

הכנסייה האורתודוקסית (הפרבוסלבית) הרוסיתרוסית:Русская православная церковь; בסלבית כנסייתית עתיקה: Рꙋ́сскаѧ правосла́внаѧ цр҃ковь) היא כנסייה עצמאית, אוטוקפאלית, במסגרת הנצרות האורתודוקסית המזרחית. הכנסייה הרוסית מונהגת על ידי פטריארך מוסקבה וכל רוּסיה, תפקיד הממולא מאז 2009 על ידי קיריל הראשון. משתייכים לה כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם, כולל רובם המוחלט של הנוצרים ברחבי ברית המועצות-לשעבר וקהילות מהגרים שיצאו משטחיה. השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" (מחזיק באמונה הישרה) לרוסית עתיקה.

Cross of the Russian Orthodox Church 01
צלב הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית. יש לציין זאת + הרקע לכך בהערת השוליים

היסטוריה

ראשיתה של הנצרות ברוסיה

Vasnetsov Bapt Vladimir
הטבלתו של הנסיך ולדימיר לנצרות. ציור של ויקטור וסנצוב (1890)

על פי המסורת של הכנסייה, היא נוסדה בידי אנדראס הקדוש, אחד משנים עשר השליחים, במהלך ביקורו באזור סקיתיה, היא מזרח אירופה של ימינו.

בסוף האלף הראשון לספירה, העמים הסלאבים המזרחים הושפעו מאוד מתרבותה של האימפריה הביזנטית השכנה. בשנים 863‏-869, הברית הישנה והברית החדשה תורגמו לראשונה לניב סלאבי על ידי האחים המיסיונרים קירילוס ומתודיוס; בתקופה מאוחרת יותר, ניב זה, שאומץ על ידי הכנסייה, קיבל את הכינוי "סלאבית כנסייתית".

נראה שבאמצע המאה ה-10, כבר הייתה קהילה נוצרית בקייב (שהייתה באותה עת העיר המרכזית בממלכת קייב-רוס), אם כי עבודת האלילים עדיין הייתה דומיננטית בעם ובקרב שכבת השלטון. הנסיכה אולגה, שמשלה בקייב כאפוטרופסית של בנה הקטין, הייתה הראשונה מבני השכבה השלטת לקבל על עצמה את הדת החדשה, במהלך נסיעתה לקונסטנטינופול ב-957 (לפי מקורות אחרים, ב-945). בנה של אולגה, סוויאטוסלב, לא גילה עניין בנצרות, אולם בנו ולדימיר הוטבל לנצרות והוביל מהלך שהביא להתנצרות הסלאבים המזרחיים ב-988 ולאימוץ הנצרות הביזנטית.

הכנסייה הפרובוסלבית במרכז הכרמל
הכנסייה הפרובוסלבית במרכז הכרמל

בעקבות זאת, הכנסייה הרוסית נוסדה ככפופה לפטריארך של קונסטינופול, שאף מינה את העומד בראשה שנשא תואר "המיטרופוליט של קייב". עקב ירידת קרנה של קייב, מושבו של המיטרופוליט הועבר ב-1299 לעיר ולדימיר, וב-1329 הוא התבסס במוסקבה שהייתה לעיר המרכזית ברוסיה. במהלך המאה ה-15, הכנסייה מילאה תפקיד חשוב בהשתחררות של העם הרוסי משלטון הטטרים. דמויות כמו סרגיי רדונז'סקי והמיטרופוליט אלכסיי, היוו מנהיגות רוחנית, שפעלה יחד עם המנהיגות המדינית של נסיכי מוסקבה להשלמת תהליך השחרור.

המאות ה-15 וה-16

בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-15, האימפריה הביזנטית, שהתמודדה כנגד לחץ כבד של העות'מאנים, ניסתה לקדם איחוד בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית - זאת על מנת להיעזר בתמיכתן הצבאית של מדינות אירופה. במסגרת זו, ב-1437 הפטריארך של קונסטנטינופול והקיסר הביזנטי מינו לתפקיד ראש הכנסייה הרוסית את 'האיש שלהם', איסידור, על מנת שיצרף את רוסיה למהלך האיחוד. איסידור התקבל בחשדנות על ידי שליט מוסקבה, הנסיך וסילי ה-II, אך לבסוף הצליח לשכנעו שהאיחוד חיוני להצלת הנצרות המזרחית. בעקבות זאת, איסידור יצא ב-1439 - בתמיכה כספית של הנסיך - לוועידת פירנצה, שם קידם בלהט את האיחוד; לאחר שנחתם הסכם האיחוד, איסידור קיבל מהאפיפיור תואר קרדינל ושב לרוסיה. לאחר שובו, הוא ערך תפילה בכנסיית הקרמלין, במהלכה הזכיר את האפיפיור, קרא את הסכם האיחוד, ומסר לנסיך וויסילי איגרת מהאפיפיור שבה הוא מבקש ממנו לעזור בהפצת הקתוליות ברוסיה. שלושה ימים לאחר מכן, איסידור נעצר ונכלא במנזר. ב-1441 עזב את רוסיה והגיע לרומא, שם התקבל כחלק מצמרת הכנסייה הקתולית, וב-1458 אף מונה על ידי האפיפיור ל"פטריארך קונסטנטינופול" (באותה עת, קונסטינופול כבר נפלה בידי העות'מאנים והאימפריה הביזנטית חדלה מלהתקיים). לאחר סילוקו של איסידור מינה וסילי ב-1448 לראשות הכנסייה את יונה, שהיה מלכתחילה מועמדו לתפקיד. מינוי זה, שנעשה בלא קבלת הסכמה מהפטריארך של קונסטנטינופול, ביסס, למעשה, את מעמדה של הכנסייה הרוסית ככנסייה עצמאית, שאינה תלויה עוד בכנסייה היוונית.

בתקופה זו, התגבש דגם הדתיות של הכנסייה הרוסית, שכלל מצד אחד תפיסת עליונות מול הזרמים הנוצריים האחרים ומצד שני דגל בשמרנות קיצונית, בעיקר בכל הקשור לצורת הפולחן. מול התפתחות זו של הממסד הכנסייתי, קמו בסוף המאה ה-15 שתי תנועות (שהיו ככל הנראה קשורות ביניהן) שביקשו להכניס רפורמות דתיות וארגוניות בכנסייה. תנועה אחת יצאה כנגד העושר המופלג שהצטבר בידי מוסדות הכנסייה ובעיקר בידי המנזרים הגדולים, ודרשה מהם לוותר על הנכסים שברשותם. תנועה נוספת דגלה בחידושים משמעותיים יותר שכללו את שלילת ההיררכיה הכנסייתית וצורות פולחן שנראו בעיני אנשיה כנוגדים את המונותאיזם (כגון סגידה לצלב, לאיקונות ולשרידי קדושים). במסגרת השאיפה למונותאיזם טהור, הם אף שללו את טבעו האלוהי של ישו, והכירו בו כנביא בן אנוש בלבד. אנשי תנועה זו הואשמו בידי ראשי הכנסייה בנטייה ליהדות וכונו "מתייהדים" (Жидовствующие). שתי התנועות דוכאו רק באמצע המאה ה-16, לאחר מאבק ממושך.

ב-1589, עצמאותה של הכנסייה הרוסית הוכרה רשמית על ידי כלל הכנסיות המזרחיות, והעומד בראשה קיבל את התואר "הפטריארך של מוסקבה ושל רוסיה כולה". היה זה שלב נוסף בתהליך התעצמותה של הכנסייה שנמשך לאורך כל התקופה ההיא, שבה עקב חולשתו של השלטון המדיני, ראשי הכנסייה היו גם מעורבים ביותר בניהול המדינה.

ב-1652, הפטריארך ניקון יזם רפורמות שנועדו לתקן את פרטי הטקסים של הכנסייה ואת נוסח הספרים, בהתאם לסטנדרטים היווניים. מהלך זה יצר התנגדות רבה בתוך הכנסייה ובכל שכבות העם, וניקון הואשם בבגידה באופייה הייחודי של הכנסייה הרוסית. החידושים קיבלו גיבוי מהשלטונות שרדפו את המתנגדים להם. אולם, על אף הרדיפות, נוצרה תנועה שדגלה בדבקות במנהג הישן, הסטארוברים, והיא קיימת עד היום ככנסייה נפרדת.

מאות 19-18

חידושים ורפורמות שנערכו על ידי פיוטר ה-I בכל תחומי החברה והמדינה ברוסיה, נגעו גם לכנסייה. לאחר מותו של הפטריארך אדריאנוס ב-1700, הצאר פיוטר ה-I מנע את בחירת מחליפו, וכעבור 20 שנה, ב-1721 קבע שמעתה בראש הכנסייה לא יעמוד אדם אחד אלא "מועצה רוחנית". מועצה זו, שלאחר זמן כונתה "הסינוד הקדוש", הייתה, בתורה, כפופה לצאר ששימש לה "פוסק עליון". בכך, פטר הגביל את כוחה של הכמורה ולמעשה הכפיף אותה למדינה.

באמצע המאה ה-18 הופקעו הקרקעות הרבות שהיו בבעלות המנזרים, ומנזרים רבים אף פורקו. הדבר סייע להבראתם של המנזרים, שמהם יצאו במהלך המאה ה-19 תנועות רוחניות רעננות, כגון ה"סטארצ'סטבו" - תנועה שמזכירה בכמה היבטים את תנועת החסידות ביהדות.

מכל מקום, במהלך המאה ה-19, הסתאבות הממסד הכנסייתי ובמקביל צמיחתה של תנועת ההשכלה באירופה, גרמו לניכור בין הכנסייה לבין השכבות המשכילות ברוסיה. רבים מאנשי הרוח קידמו מגמות דתיות לא-אורתודוקסיות שנתקלו בהתנגדותה של הכנסייה. דוגמה מובהקת לכך היא פעילותו של לב טולסטוי.

המאה ה-20 עד ימינו

ניסיונה של הכנסייה לחדש את פניה, הביא לכינוס כללי שנערך בקרמלין ב-15 באוגוסט 1917, כמה חודשים לאחר נפילת המונרכיה ברוסיה. אחת מהחלטותיו של הכינוס הייתה לחדש את תפקיד הפטריארך, לאחר יותר מ-200 שנה.

אולם, לאחר עליית הבולשביקים לשלטון כמה חודשים מאוחר יותר (מהפכת אוקטובר), הכנסייה נאלצה להתמודד עם משבר שכמוהו לא חוותה בכל תקופות קיומה. בהתאם לאידאולוגיה המרקסיסטית, שראתה בכל צורותיה של הדת מכשול בדרך אל הקדמה, השלטון החדש החל ברדיפות קשות כנגד הכנסייה. בנוסף לתעמולה האנטי-דתית שנוהלה בכל שכבות האוכלוסייה, השלטונות סגרו, הרסו או הסבו למבנים אזרחיים כנסיות ומנזרים רבים. כמרים ונזירים רבים נאסרו, הוגלו ונרצחו.

בתוך הכנסייה עצמה התגלעה מחלוקת האם יש לגלות נאמנות כלפי השלטון הסובייטי, על מנת למנוע רדיפות נוספות, או שיש להילחם בו עד חרמה. מחלוקת זו הובילה לפילוג בתוך הכנסייה: צמרת הכנסייה ברוסיה פרסמה הצהרות נאמנות לשלטון הסובייטי, ומנגד קבוצה של אנשי כמורה גולים הכריזו על צעד זה כבגידה והקימו כנסייה פורשת.

תפנית מסוימת ביחסו של השלטון הסובייטי אל הכנסייה בא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר סטלין שב ואפשר את פעולתה של הכנסייה כצעד שבא לגייס את תמיכת המערב במלחמה כנגד גרמניה ולחזק את רוח העם. אמנם בתקופת יורשיו של סטלין, התחדש המאבק כנגד "אמונות דתיות טפלות", אך הדבר לא נעשה באותם אמצעים קיצוניים והכנסייה הורשתה להמשיך בפעילותה בהיקף מוגבל.

מדיניות הפרסטרויקה שהונהגה על ידי מיכאיל גורבצ'וב הביאה עמה מפנה ביחסה של המדינה לכנסייה. גם בתוך החברה הרוסית הסתמנה מגמה ברורה של חזרה אל הדת, שבאה לאחר עשרות שנים של חינוך ותעמולה אתאיסטית. חגיגות "1000 שנים לניצורה של רוסיה" שנערכו ב- 1989 סימלו יותר מכל את השינוי. במסגרת זו נערכו חגיגות ביוזמת השלטון, כנסיות רבות נפתחו מחדש, והוסר החרם התקשורתי על הכנסייה.

לאחר קריסת ברית המועצות הכיר השלטון הרוסי בכנסייה ככוח חשוב בחברה הרוסית. מדיניות זו כוננה בידי בוריס ילצין והיא מונהגת ביתר שאת בידי יורשו, ולדימיר פוטין. מגמתה הלאומנית המסורתית של הכנסייה הרוסית משתלבת היטב עם מדיניות הפנים והחוץ של פוטין[1].

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה

Baker-75e93
מרכז הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה בניו יורק, ארצות הברית

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה (רוסית: Русская православная церковь заграницей) היה בין השנים 1917 ל-2007 חלק חצי-אוטונומי של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית שהוקמה כתגובה למדיניות הבולשביקים נגד הדת לאחר מהפכת 1917. בשנת 1927 הכנסייה הגולה נפרדה מהכנסייה הרוסית לאחר שהפטריארך סרגיי הראשון ביקש שהכנסייה תביע את נאמנותה למדינה הבולשביקית. לאחר עשורים של הפרדה, הכנסייה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה קאנוני עם הפטריארך המוסקבאי ב-17 במאי 2007 ובכך שוקם הקשר הקאנוני בין הכנסיות. מרכזהּ של הכנסייה הגולה הוא בקתדרלת גבירתנו בעלת החותם במנהטן, ניו יורק.

טקסים וחגים

הכנסייה הנוצרית הפרובסלאבית אינה מכירה בלוח הגרגוריאני, אלא משתמשת לחישוב תאריכי מועדי החגים והטקסים בלוח השנה היוליאני. חגי הנצרות האורתודקסית כוללים אפוא שילוב של חגים מהאמונות הפגניות, שרווחו בקרב הסלאבים לפני התנצרותם, ובהם חג "המאסליניצה" וחג "אמצע הקיץ הסלאבי" הידוע בשם Kupala, אשר מצוין בכל שנה ב21 ביוני על פי הלוח היוליאני.

מחזור החגים בכנסייה הפרובסלאבים ומנהגי החג שונים מעט מאלו של המערב.

עונת חג המולד

Fruits Transfiguration jp
ביכורים מובאים כחלק ממנהגי חג ההשתנות

בנצרות האורתודוקסית מתחילה עונת חג המולד בצום המולד ארבעים יום לפני חג המולד, שמסתיים ב 25 בדצמבר על פי הלוח היוליאני או ה 7 בינואר על פי הלוח הגריאגוראני. עונת חג המולד הפרובוסלבי מסתיימת בחג ההתגלות ב-19 בינואר על פי הלוח הגראגוראני, המוכר יותר בקרב פרובוסלאבים כחג הטבילה שמציין את טבילתו של ישו בידי יוחנן המטביל. לציון מועד זה נוהגים לקפוץ למים, ולטבול באופן סמלי תוך כדי חיפוש אחר הצלב האבוד שאותו זורק הכומר למים לאחר שבירך אותם.

עונת הפסחא

מתחילה ביום שני הנקי ומסתיימת לאחר השבוע הקדוש, ביום שבת האור לאחר טקס הדלקת האש שמציין את עליית ישו מהשאול לחיים. חג הפסחא עצמו נמשך שבוע החל מיום ראשון של פסחא לאורך השבוע המבורך ומסתיים בחג הפנטקוסט.

ראש השנה

ברוסיה ומדינות עם השפעה תרבותית רוסית פרובסלאבית ישנם שני מועדים לציון תחילת השנה. האחד נחגג מימיו של פיוטר הראשון ב-1 בינואר על פי הלוח הגריגוראני, הלא הוא הנובי גוד אשר נחגג באופן אזרחי, והיה לחג החשוב ביותר בתקופה הקומוניסטית. חשוב לציין כי הנובי גוד אינו חג דתי אלא חג אזרחי. זאת לעומת ראש השנה הפרבוסלאבי ב-13 בינואר, המוכר ברוסיה "כראש השנה הישן". מנהגיו של חג זה כוללים בעיקר נשיאת כוכב בית לחם המציין את בואו של ישו כתחילת תקופת "החסד" בהיסטוריה של העולם.

מנהגי חגים נוספים

חג ההשתנות נפוץ בקרב אורתודקסים בעיקר מזרחיים כיום הביכורים.

אמצע הקיץ (Kupala) הוא חג פאגאני סלאבי קדום המסמל את היום הארוך ביותר בשנה בקרב עמים סלאבים קדומים, אך כיום בעקבות השפעת הכנסייה מציין את יום הולדתו של יוחנן המטביל.

טקסים

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית מכירה בכל שבעת הסקרמנטים של הכנסייה האורתודקסית הכללית על פי המסורת היוונית. בנוסף לכך ישנו שימוש במספר מנהגי סקרמנטלים נוספים, בהם חבל תפילה, איקונן וקטורת. הכנסייה הפרובסלאבית מעדיפה אומנם כמה שפחות להשתמש בעצמאים להעביר את החסד שהם אינם חלק מהסקרמנטים.

A z2
סמל האלפא ואומגה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית

ראשי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית

פטריארך מוסקבה ורוס כולה

עם עליית פיוטר הגדול לשלטון הוא ביטל את הכנסייה האורתודוקסית הראשונה ובמקומה הקים את הסינוד הקדוש כגוף ממלכתי האחראי על שירותי הכנסייה. הכנסייה האורתודוקסית חודשה באוגוסט 1917, על ידי המועצה המקומית של הכנסייה.

החברה האורתודוקסית הרוסית הקיסרית בארץ ישראל

בשלהי המאה ה-19 עסק הפלג הארצישראלי של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בקניית קרקעות ונכסים בארץ ישראל, כמו לחוף הכנרת וביפו. בירושלים רכשו עסקני הכנסייה, בעידודו ובמימונו של הצאר ניקולאי השני את מגרש הרוסים, ובנו עליו מבני ציבור גדולים, ששימשו בעיקר צליינים רוסיים. פלג זה של הכנסייה נקרא בשם "החברה האורתודוקסית הרוסית הקיסרית בארץ ישראל", וסמלו המיוחד מופיע עד ימינו על כל המבנים שנרכשו או נבנו ביוזמתו. הסמל מעוצב בצורת אליפסה וכולל במרכזו את האותיות היווניות כִי ורוֹ. אותיות אלו מסמלות את ראשית שמו של ישו - כריסטוס. כן מופיעות על הסמל האותיות היווניות אלפא ואומגה, האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני המסמלות את דברי ישו בברית החדשה: "אני הראשית ואני האחרית". סביב הסמל מופיע בסלאבונית כנסייתית הפסוק מספר ישעיהו: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט".

נשיא החברה היה הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, שפורסם בעקבות בניית חצר סרגיי.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הג'יהאד של פוטין: כך מנהל נשיא רוסיה מלחמת קודש אלימה ומסוכנת
2007 ברוסיה

2007 ברוסיה הייתה השנה ה-16 להקמת המדינה לאחר פירוק ברית המועצות.

אדריכלות נאו-ביזנטית

אדריכלות נאו-ביזנטית היא סגנון אדריכלי מקבוצת "סגנונות התחייה" (כמו התחייה הגותית או אדריכלות נאו-קלאסית) שעיקרה בנייה של מבני ציבור, ובפרט מוסדות דת, בסגנון המחקה אדריכלות ביזנטית, אך בחומרים ובשיטות בניה של המאה ה-19. הסגנון התקיים מן העשורים הראשונים של המאה ה-19 עד למהפכת אוקטובר (1917), קודם במערב אירופה ולאחר מכן הגיע לשיאו בתחומי האימפריה הרוסית, בבולגריה וביוגוסלביה.

כבר ב-1826 הוקמה כנסיית הזיכרון לאלכסנדר נבסקי בעיר פוטסדאם שבגרמניה עבור מאמיני הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. מלכי בוואריה לודוויג הראשון ולודוויג השני שילבו אלמנטים מן האדריכלות בת המאה השישית של ראוונה (כגון פסיפסים ושימוש בציפויי זהב) במספר מבנים מרכזיים, בהם טירת נוישוונשטיין.

האדריכל הדני תאופיל הנסן , שהיה מורה לאדריכלות ולאמנות של האימפריה הביזנטית באוניברסיטת וינה בשנות ה-50 של המאה ה-19, העמיד דורות של תלמידים שהתמחו בתחום ובנו בסגנון ביזנטי באוסטרו-הונגריה וסרביה בעיקר כנסיות אורתודוקסיות ובתי כנסת (בהם לודוויג פרסטר).

הצאר ניקולאי הראשון ביקש לגבש אדריכלות רוסית שתסמל את מבני הכנסייה הפרבוסלאבית. סגנון זה עוצב בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי האדריכל הראשי של המשטר, קונסטנטין טון . השפעתו העיקרית הייתה החלפת הכיפה הביזנטית המעוגלת בכיפה דמוית בצל, המהווה מאז סמל בולט לאדריכלות רוסית נאו-ביזנטית. יורשו, אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, נטה יותר לתחייה אמיתית של אמנות ביזנטית מקורית (שהדגם שלה היה כנסיית איה סופיה) והסתייע באדריכלים שביקשו לשחזר את האמנות הביזנטית כגון דוד גרים שבנה רבות בארמניה ובגאורגיה (בין היתר מתכננה של קתדרלת אלכסנדר נבסקי בטביליסי). מבנים בסנגון זה, ששידרו רוח רוסית מובהקת, הוקמו באזורי השליטה הרוסית החדשים כגון פולין הקונגרסאית, קרים והקווקז. אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, שעלה לשלטון ב-1855 הפסיק מגמה זו בערים המרכזיות של רוסיה ונטה לבנייה בסגנון הרוסי הצבעוני, המבקש לחקות את כנסיית וסילי הקדוש בכיכר האדומה במוסקבה, אולם בפולין ובמדינות הבלטיות המשיכו להבנות כנסיות פרבוסלביות בסגנון הנאו-ביזנטי (כגון, למשל, כנסיית גברתנו, אם האלוהים בוילנה וקתדרלת הים בקרונשטאדט). השימוש בבטון מזוין הקל מאד את הבנייה ואיפשר התמודדות טובה עם אתגרי הבנייה, אף אם התוצאה הסופית נראתה "עתיקה".

מבנים בסגנון נאו-ביזנטי הוקמו ברחבי העולם משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סוף המאה, בשל אופנתיות הסגנון והייצוגיות של להקמת מבני דת מרשימים. כך הוקמו בסגנון זה מספר כנסיות בצפון אמריקה ובבריטניה ואף בית הכנסת החורבה בירושלים.

איוואן האיום הורג את בנו

איוואן האיום הורג את בנו (ברוסית: Иван Грозный убивает своего сына) הוא כינויו של ציור מאת איליה רפין מאמצע המאה ה-19, הנושא את השם "איוואן האיום ובנו ב-16 בנובמבר 1581" (ברוסית: «Иван Грозный и сын его Иван 16 ноября 1581 года»).מזיכרונותיו של איליה רפין הוא סיפר כי ההשראה לתמונה באה ממקרה ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, במרץ 1881.התמונה ספגה ביקורת רבה כאשר הוצגה לראשונה בציבור ואלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה אף אסר על הצגתה, אך מאוחר יותר הוצגה לציבור. התמונה הושחתה פעמיים, ב-1913 על ידי צייר מתוסכל ושוחזרה על ידי איליה רפין עצמו וב-2018. ב-2013 פעילים של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית דרשו ממשרד התרבות של רוסיה להוריד את התמונה מתצוגה, אך בקשתם נדחתה.ב-25 במאי 2018 התמונה הושחתה שוב והוסרה מתצוגה לציבור עד להשלמת שחזור התמונה.

אלכסיי השני

אלכסיי השני (ברוסית: Алексий II; נולד כאלכסיי רידיגר, ברוסית Алексей Михайлович Ридигер;‏ 23 בפברואר 1928 - 5 בדצמבר 2008) היה פטריארך מוסקבה ורוס כולה וראש הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בין השנים 1990–2008.

אנדראס הקדוש

אנדראס הקדוש או אנדריאס הקדוש (ביוונית: Ανδρέας) הוא אחד משנים עשר השליחים של ישו ואחיו הצעיר של פטרוס הקדוש. השם "אנדראס" נובע מן המונח היווני ל"גבריות" או "אומץ" והיה ככל הנראה נפוץ בתקופה של המאה ה-2 לפנה"ס. לא ידוע מה היה שמו העברי או הארמי.

על פי הברית החדשה, אנדראס היה בנו של אדם בשם יונה או יוחנן (מתי 16:17; יוחנן 1:42). הוא נולד בבית צידה ליד הכנרת. אנדראס ואחיו שמעון (פטרוס) היו דייגים, וישו פנה אליהם בעת שהיו בסירתם, והבטיח להם כי אם ילכו אחריו יהיו "דייגי אנשים" (מתי, ד, 19). השניים אף חלקו עם ישו בית בכפר נחום.

על פי אוסביוס מקיסריה, שציטט את אוריגנס, אנדראס עבר להטיף באסיה הקטנה ובסקיתיה, והגיע בנדודיו עד לים השחור. כך הפך לפטרונן של רוסיה ורומניה (נקרא שם אנדריי). לפי הכרוניקה הרוסית הראשונה התיישב בקייב והקים בה את הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

הוא אף מינה את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון.

אנדראס נצלב בעת שהותו בעיר פטרס שביוון.

אנדראס הקדוש נחשב לפטרונה של סקוטלנד, והעיירה הסקוטית סנט אנדרוס נקראת על שמו.

צורת צליבתו של אנדראס הקדוש - צלב בצורת האות X, הביאה לקריאת צלב בצורה זו על שמו - הצלב של אנדראס הקדוש. דגל סקוטלנד מעוצב בתבנית הצלב.

הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית

הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית (באוקראינית: Православна церква України) היא כנסייה אורתודוקסית עצמאית, אוטוקפאלית, במסגרת הנצרות האורתודוקסית המזרחית, ששטח הכהונה שלה הוא אוקראינה. הכנסייה נוסדה בשנת 2018 בטומוס (מסמך כנסייתי רשמי) שנחתם על ידי פטריארך קונסטנטינופול, ברתולומאיוס, ב-5 בינואר 2019 שניתק את הכנסייה של אוקראינה מן הכנסייה האורתודוקסית הרוסית-פטריארכיית מוסקבה אליה הייתה כפופה משנת 1686. בכך אוחדו "הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה - פטריארכיית קייב" ו"הכנסייה האוקראינית האורתודוקסית העצמאית" תחת המטרופוליט הנבחר אפיפניוס הראשון, המטרופוליט של קייב וכל אוקראינה (Митрополит Київський і всієї України). עצמאות הכנסייה הלאומית מהווה צעד נוסף בעצמאות המדינה והתנתקותה ממוסקבה. נשיא אוקראינה, פטרו פורושנקו, השווה צעד זה למשאל העם שנערך במדינה ב-1991, ושאישר את הצהרת העצמאות שלה מברית המועצות.

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה (ברוסית: Ру́сская Правосла́вная Це́рковь Заграни́цей) או הכנסייה הלבנה, הייתה פלג של הכנסייה הפראבוסלאבית שהתקיים באופן עצמאי (אוטוקפלי) מ-1920 ועד 2007 מחוץ לרוסיה ושירת בעיקר את הגולים הרוסים שנמלטו ממולדתם. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 ומלחמת האזרחים ברוסיה הוכפף פטריארך מוסקבה ורוס כולה של הכנסייה הרוסית לשלטון הסובייטי (לפיכך נקראה "הכנסייה האדומה"). במקביל יצאו מספר בכירי כנסייה לגלות והקימו שם את הכנסייה הרוסית הנאמנה למשפחת הצאר ולרוסיה שלפני המהפכה. מרכז הכנסייה שכן עד אחרי מלחמת העולם השנייה בסרמסקי קרלובצי שבסרביה ולאחר מכן עבר לניו יורק.

המאות השחורות

המאות השחורות הוא שם כללי לארגוני הימין הקיצוני הריאקציוני בתחילת המאה ה-20 ובעיקר אחרי 1905, שפעלו באימפריה הרוסית וזכו לתמיכת שלטון הצאר, התאפיינו בארגון קרבות רחוב נגד דמוקרטים וסוציאליסטים ופוגרומים ביהודים.

לתנועה השתייכו מספר ארגוני הימין הקיצוני: "המפלגה המונרכיסטית הרוסית", "ברית העם הרוסי", "ברית מלאך מיכאיל" ועוד. באוקטובר 1906 נערכה במוסקבה ועידה שמטרתה הייתה איחוד התנועות השונות לארגון אחד. הארגון אכן הוקם, אך תוך שנה התפרק.

ממנהיגי התנועה הבולטים:

ולדימיר פורישקביץ' - ממייסדי "ברית העם הרוסי" ו"ברית מלאך מיכאיל". חבר דומה ובין מארגני רצח גריגורי רספוטין.

אלכסנדר דוברובין - ממייסדי "ברית העם הרוסי"

ניקולאי מרקוב - ממייסדי "ברית העם הרוסי"

אנטוני חרפוביצקי - מראשי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה

המחוז האדמיניסטרטיבי הצפון-מערבי (מוסקבה)

המחוז האדמיניסטרטיבי הצפון-מערבי של מוסקבה (ברוסית: Северо-Западный административный округ) הוא אחד מ-12 המחוזות האדמיניסטרטיביים (מנהליים) של העיר מוסקבה. ממוקם בצפון מערב העיר וכולל 8 נפות.

זהו אחד המחוזות הדתיים ביותר בעיר ובו 21 כנסיות של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

הרסקול

הרָסְקוֹל (ברוסית: раскол; "פילוג, סכיזמה") היה הקרע הדתי שהתחולל בתוך הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעקבות הרפורמות הדתיות שערך פטריאך מוסקבה, ניקון החל מ-1654, ושנועדו להביא להאחדה בין הנהוג ברוסיה לבין המקובל בכנסיות היווניות. השלטונות כפו את התיקונים בחוזק יד ורדפו את המתנגדים הרבים שדבקו במסורת המקומית. הללו הונהגו בין היתר על ידי הכומר אבאקום, שהועלה על המוקד. ב-1667 הכריזה הכנסייה הרוסית חרם על המתנגדים, שהתפלגו מתוכה ונודעו בדיעבד כאדוקי האמונה הישנה.

טיכון (פטריארך)

הפטריארך טיכון ממוסקבה (ברוסית: Тихон Московский), נולד בשם וסילי איוונוביץ' בלבין Василий Иванович Беллавин; ‏ 31 בינואר 1865 - 7 באפריל 1925 (19 בינואר 1865 - 25 במרץ 1925 לפי הלוח היוליאני), היה שליח הכנסייה הפראבוסלאבית לצפון אמריקה ופטריארך מוסקבה ורוס כולה מן ה-5 בנובמבר 1917 ועד מותו. ב-1989 הוכרז כקונפסור (קדוש) של הכנסייה הפראבוסלאבית.

מוסקבה

מוסקבה (ברוסית: Москва, להאזנה (מידע • עזרה)) היא בירת רוסיה וגם בירת מחוז מוסקבה, העיר הגדולה באירופה והתשיעית בגודלה בעולם לפי אוכלוסייה.

מוסקבה היא המרכז הפוליטי, התרבותי, הכלכלי, התעשייתי, הדתי, החינוכי והתעבורתי ברוסיה. העיר שוכנת על נהר מוסקבה במפגש עם נהר יאוזה, במרכז החלק האירופי של רוסיה. היא הייתה בירתן של נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית (1730-1728), רוסיה הסובייטית וברית המועצות. במוסקבה מתגוררים 12.3 מיליון תושבים (נכון ל-1 בינואר 2017 בעיר התגוררו 12,380,664 תושבים) ואוכלוסייתה גדלה במהירות. שטח העיר עמד עד להרחבתו במהלך קיץ 2012 על כ-1,081 קילומטר רבוע ומאז יולי 2012 הוא כ-2,500 קמ"ר. כתוצאה מסיפוח השטח, אוכלוסיית מוסקבה גדלה בכ-250 אלף תושבים בלבד.

מוסקבה היא אחת משלוש הערים הפדרליות של רוסיה (האחרות הן סנקט פטרבורג וסבסטופול) והיא העיר המאוכלסת ביותר ברוסיה ובאירופה (איסטנבול שנמצאת גם היא באירופה מאוכלסת מעט יותר, אך חלק משטחה נמצא באסיה).

מקום מושבו של נשיא רוסיה הוא בבנייני הקרמלין המפורסמים השוכנים בעיר. במוסקבה ממוקמים מבנים ידועים ככנסיית וסילי הקדוש בעלת כיפות הבצל בכיכר האדומה, מנזר דנילוב - מקום משכנו של הפטריארך של מוסקבה, שהוא ראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, ומבנים רבים נוספים, עתיקים ומודרניים כאחד.

מסלניצה

מסלניצה (ברוסית: Ма́сленица, באוקראינית: Масниця) הוא חג סלאבי עממי הנחוג ברוסיה, באוקראינה, בלארוס וארצות סלאביות נוספות בשבוע האחרון שלפני התענית (היינו בשבוע השביעי שלפני חג הפסחא).

ניקון (פטריארך)

ניקון (ברוסית: Никон; לפני שהתנזר: Никита Минин‏; 7 במאי 1605 - 27 באוגוסט 1681) היה ראש הכנסייה הרוסית, הנהיג רפורמה דתית נרחבת, אך בסופו של דבר סולק מכל תפקידיו.

נצרות יוונית-אורתודוקסית

נצרות יוונית-אורתודוקסית (ביוונית: Ἑλληνορθόδοξη Ἑκκλησία, "הכנסייה היוונית אורתודוקסית") מונה את כל הכנסיות בתוך הנצרות האורתודוקסית ששפת התפילה שלהן או לפחות אחת מהמשמשות בהן היא יוונית קוינה ושסדריהן שואבים מהנהוג במורשת הביזנטית. הן נבדלות מהכנסיות האורתודוקסיות הסלאביות והאחרות, כמו הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, אך חולקות עמן הכרה בעליונותו הטקסית של פטריארך קונסטנטינופול וגישה דתית זהה לחלוטין. הכנסיות היווניות מונות ארבעה מתוך חמישה כסים מטרופוליטניים בפנטארכיה הישנה – קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים – את הכנסיות האוטוכפאליות של יוון, קפריסין ואלבניה ומספר אפארכיות ברחבי העולם.

לעיתים משמש השם לכינוי כלל הכנסיות האורתודוקסיות, ללא תלות בשפה. הדבר נובע מהמורשת היוונית החזקה המשפיעה על כולן.

סרמסקי קרלובצי

סרמסקי קרלובצי (בסרבית-קירילית: Сремски Карловци; בקרואטית: Srijemski Karlovci; בגרמנית: Karlowitz; בהונגרית: Karlóca) היא עיר בחבל ההיסטורי של סרמיה בפרובינציית וויבודינה בסרביה, על גדות הדנובה, 8 ק"מ מנובי סאד. העיר ידועה בשמה הגרמני, קרלוביץ, כמקום חתימת הסכם קרלוביץ שנחתם ב-1699 בין האימפריה העות'מאנית למדינות הנוצריות באירופה. בין השנים 1921 ל-1944 הייתה העיר מרכזה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה, ושמה היה שם נרדף לכנסייה זו. בעיר רוב סרבי, עם מיעוטים קרואטים והונגרים.

פטריארך מוסקבה ורוס כולה

פטריארך מוסקבה ורוס כולה (רשמית: "הפטריארך הקדוש של מוסקבה ורוס כולה"; בסלבית כנסייתית עתיקה: Свѧтѣ́йшїй патрїа́рхъ моско́вскїй и҆ всеѧ̀ рꙋсѝ) היא תוארו של הפרימוס של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית. בשנים שונות נעשה שימוש בווריאציות שונות של תואר התפקיד כמו: "הפטריארך של מוסקבה ורוס כולה", "הפטריארך של מוסקבה ורוסיה כולה", "הפטריארך של מוסקבה וכל רוסיה הגדולה, הקטנה והלבנה", ועוד הצורה המודרנית, "הפטריארך של מוסקבה ורוס כולה", שימשה היסטוריונים עתיקים ומודרניים על מנת לתאר את כלל נושאי התואר אך התואר הפך לרשמי רק מאז המטרופוליטן סרגיוס (סטארוגורודסקי) בשנת 1943 .

הפטריארך הוא הבישוף השליט של כנסיית מוסקבה, החולשת על העיר מוסקבה. הפטריארך של מוסקבה ורוס כולה, פועל בהתאם לחוקי הכנסייה הרוסית האורתודוקסית ואחראי לניהול ענייני הכנסייה האורתודוקסית ברוסיה.

הפטריארכיה הוקמה במוסקבה בשנת 1589 כשאיוב הפך לפטריארך הראשון. היא בוטלה בשנת 1721 על ידי פיוטר הגדול (שייסד במקומה את הסינוד הקדוש) ושוחזרה ב-1917.

קיריל הראשון של מוסקבה

קיריל הראשון של מוסקבה (ברוסית: Кирилл; נולד ב-20 בנובמבר 1946 כולדימיר מיכאילוביץ' גונדייב, ברוסית: Владимир Михайлович Гундяев). הוא הפטריארך של מוסקבה ורוסיה כולה (רוסית: Святейший Патриарх Московский и всея Руси), ראש הכנסייה הרוסית מאז 1 בפברואר 2009.

שליטי רוסיה

זוהי רשימה של כל השליטים בהיסטוריה של רוסיה. הרשימה כוללת את נסיכי נובגורוד, הנסיכים הגדולים של קייב, הנסיכים הגדולים של ולדימיר, הנסיכים הגדולים של מוסקבה, קיסרי רוסיה, שליטי ברית המועצות ונשיאי הפדרציה הרוסית. הרשימה מתחילה בנסיך החצי-אגדי של נובגורוד - רוריק, בערך באמצע המאה ה-9 (862) וסופה בימינו אלה.

הפטריארך של מוסקבה, שהוא ראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שימש גם כמנהיג רוסיה מעת לעת, בדרך כלל בתקופות של תהפוכות פוליטיות, כמו בתקופת הכיבוש הפולני והאינטררגנום של 1610–1613.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")
היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.