הכוזרי

ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת (ערבית: كتاب الحجة والدليل في نصر الدين الذليل, כִּתָּאבּ אלחַגׇ'ה ואלדׇּלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַ'לִיל)[1] הידוע כספר הכוזרי, הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, כונה "ספר הכוזרי" וכך רכש את שמו המפורסם. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

ספר הכוזרי בחמשה מאמרים -52940.pdf&page=2
ספר הכוזרי בחמשה מאמרים, תר"ם ורשה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 2
Sefer ha-Kuzari (38559).pdf
ספר הכוזרי בעריכת דוד סלוצקי, תרכ"ז ורשה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1
Sefer ha-Kuzari (23855).pdf
ספר הכוזרי עם פירוש של ישראל מזמושץ', תקנ"ו. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1
Sefer ha-Kuzari (24846).pdf
ספר הכוזרי עם פירוש של יהודה מוסקאטו, ונציה שנ"ד. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

כתיבת הספר

במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שבעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד הוא כתב את ספר הכוזרי. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט" ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגירסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו:

  • ההתייחסות הארוכה לאמונת הקראים
  • ביסוס האמונה על המסורת העוברת מדור לדור, נקודה שאינה נמצאת אצל הקראים

במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך שארבעת החלקים הראשונים של הספר הלכו בדרך המקובלת של התקופה של נאו-אפלטוניות, בעוד הספר אינו נותן מענה לאריסטוטליות שנהייתה פופולרית בתקופתו. לטענתם, החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה והוא נכתב יותר מאוחר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר[2].

תוכן הספר

הספר, המורכב מחמישה חלקים הנקראים מאמרים, מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם, בתקופה בה היהדות נמצאת בין הפטיש הנוצרי ובין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות. הספר עושה שימוש חיצוני-מסגרתי במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות מעט שונה למושג דיאלוג, ומבחינה פנימית-תפיסתית מרבה ריה"ל לעשות שימוש בתפיסות האריסטוטליות, על אף התנגדותו העקרונית אליהן, לטובת המחשת הרעיונות אותם הוא מציג.

בדרך של דיאלוגים בין מלך הכוזרים שמחפש לו דת חדשה, לבין החכם היהודי (רבי יצחק אלמנגרי, בעברית: המנגרי, או כפי שספרים מאוחרים יותר שמצטטים אותו מעתיקים רבי יצחק הסנגרי, המכונה "החבר", שיש המייחסים לו את יסודו של ספר הכוזרי) שמתאר לו את היהדות, מראה ריה"ל בנין שלם של אמונה יהודית שאיננה מתבססת על לוגיקה פילוסופית קרה, אלא על התגלות נבואית היסטורית, שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית, ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדת היהדות בנושאים אלו, על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורניותו, סגנונו ותוכנו. בספר ניכרת ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה, כמו גם הבנתו המדעית ומקצועו (רופא).

הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך המעשה אינו רצוי". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם הפילוסוף. מלך כוזר מסכים עם דבריו ההגיוניים והעקביים של הפילוסוף אך הם סותרים את דברי החלום, שכן המלך מחפש את המעשה הרצוי ואילו הפילוסוף טוען שהאל אינו בעל רצון ואינו משגיח על בני האדם. מבין הדתות האחרות, מקדים המלך את המפגש עם הנוצרי. תשובות הנצרות אינן מתיישבות על ליבו, שכן הן אינן תלויות בהגיון וחכמה, וראויות למי שהתחנך על פיהן מילדותו או חזה בעיניו באותם אותות. במפגשו עם החכם המוסלמי הוא לא מקבל את האפשרות לקיום דת אוניברסלית הכתובה בשפה לאומית. בלית ברירה, ובראותו שהדתות הגדולות יונקות ממנה, הוא בוחן את היהדות – "הדת הבזויה" – ונפגש עם החבר היהודי. הוא מוצא טעם בדבריו ומרבה לחקור ולשאול אותו שאלות. בעקבות כך המלך וכל עמו מתגיירים. המלך ממשיך לדון עם החבר אף לאחר גיורו.

טיעון הכוזרי, מהווה דוגמה יהודית מפורסמת לניסיון לבסס את צידקת הדת באמצעות המסורת על חוויית התגלות או חוויית נס: לפי הספר, הכרה בצידקתה של היהדות מבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא שהעידו כי כך אכן התרחש.

הערכת הספר

ספר זה הפך כבר בתחילת דרכו להיות לאבן דרך חשובה של ההגות היהודית לדורותיה, והיה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. כך, למשל, באגרת שנשלחה אל הרמב"ם מאת רבי יהונתן מלוניל וחכמי עירו לוניל, המכילה בקשה שישלח אליהם את ספר מורה נבוכים: אגב הבקשה הזו, תיארו הכותבים את הספרים שבהם עסקו בסדר לימודם. בין הספרים – לצד חובות הלבבות, האמונות והדעות, מבחר פנינים ואחרים – מופיע גם ספר הכוזרי[3]. בדומה, בתגובה לכתב החרם של הרשב"א ובית דינו על לימוד חכמות חיצוניות מתחת לגיל 25, כתב רבי ידעיה הבדרשי איגרת התנצלות, ובו נמנים ספרים שהדגישו את לימוד החכמות. בהקשר זה נכתב שם: "ורבי יהודה הלוי מתפאר בענייני החכמות בתהלותיו ופיוטיו הנפלאים, וממנו אצלנו עוד ספר הכוזר כפי מה שקבלנו, הפליג לחקור ולבאר בסתרי התורה והנבואות על צד הסכמת הדת והמושכל בכל כוחו, יותר מכל אשר היו לפניו"[4].

לעומת ספרי הגות דתית אחרים (למשל: מורה הנבוכים), שנמתחה עליהם ביקורת מחמת נטייתם לפילוסופיה, התקבל הספר באהדה בקרב רבנים ומקובלים שהסתייגו מן הרציונליזם הפילוסופי. לדוגמה, בפירושו של רבי יהודה מוסקאטו על ספר הכוזרי, מובא ציטוט מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו של מוסקאטו[5]), מקובל שחי במאה הארבע-עשרה: "דברי הרמב"ם קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי (נ.ב. הכוזרי) כולם אמת".[6]. רבי עזריה מן האדומים אמר שראוי לכל אדם ללמוד בספר ולצוות את דבריו לבניו לתלמידיו במליצת הפסוק "השמר פן תעזוב את הלוי"[7].
דברי הגאון מווילנה המחשיבים את לימוד הספר צוטטו בפי תלמידו, רבי ישראל משקלוב: "(הגר"א) היה אומר ללמוד ספר הכוזרי, שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו"[8]. כאשר ייסד הרב קוק את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נתן שיעור בספר זה[9]. גם בנו, הרב צבי יהודה קוק הקנה חשיבות גדולה ללימוד הספר, והרבה לחזור על דברי הגאון מווילנא. בעקבותיו של הרצי"ה הלכו תלמידיו, שייסדו לימוד קבוע ושיטתי בספר הכוזרי בישיבותיהם. על כן, ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות.

ראיה נוספת להתקבלותו של הספר היא העובדה שחוברו מספר ספרים בסגנון דומה. כך, הרב דוד ניטו חיבר ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן, ומכונה גם "הכוזרי השני", ובו טיעונים בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20, חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר "הכוזרי החדש", ובו התייחס להשקפות ולשאלות מתקופתו.

הסופר ש"י איש הורוויץ כתב על ספר זה: ספר 'הכוזרי' אינו ספר במובן הרגיל. הוא יותר מספר. זוהי השתפכות נפש, אלה הם געגועים של אוהב בשעה שהוא מדבר על אהובתו. זוהי פואימה אלהית. שיר השירים של היהדות[10]. וכן נאמרו דברי הערכה של ביאליק: "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית - הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה"[11].

היות שהספר שימש לא רק כחיבור הגותי ואפולוגטי אלא גם כמקור הטקסטואלי הנפוץ והנגיש ביותר לסיפור על הממלכה הכוזרית שנתגיירה ליהדות, נכתבו על גביו כמה עיבודים לילדים ולנוער במשך השנים, ובעיקר במאה ה-20 : הסופר היהודי-גרמני זליג שכנוביץ חיבר את הספר "בממלכת כוזר היהודית" (1920), שנכתב במקור בגרמנית, ותורגם לעברית ולאנגלית. כמו כן, יצא ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים" על ידי צבי פישמן בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות, וספר "הכוזרי" בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי בהוצאת מכללת "שאנן".

סגנונו של הספר

קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידיאלי הוא החסיד:

(ב) אמר הכוזרי: תיאר נא לי אפוא, מה מעשי החסיד אצלכם:

(ג) אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו. הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם כל צורכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק. לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. כי על כן, הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נישמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם:

(ד) אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך, לא למושל:

(ה) אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל. שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא האיש הראוי לשלוט כי אילו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם, וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה ורחיצה, וכל השייך לה כפי הצורך, וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים..."

ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ב'-ה'

תרגומים ופירושים על הספר

תרגומים

1660 Buxtorf Kuzari
שער התרגום הלטיני של ספר הכוזרי, על ידי יוהאן בוקסטורף, 1660.

ספר הכוזרי, כמו ספרי הגות רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית, ותורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1170, כ-30 שנה לאחר שנכתב[12] והיה התרגום הנפוץ במשך מאות שנים. תרגום נוסף נערך על ידי רבי יהודה בן קרניאל, בן דורו של רבי יהודה אבן תיבון, וממנו נותרו רק חלקים מעטים יחסית.
תרגום מודרני בן זמננו נעשה בידי יהודה אבן שמואל בשנת תשל"ג[13]. תרגומו של אבן שמואל התבסס בין היתר, על תרגומו של פרופסור דוד צבי בנעט, ונערך כ"תרגום פרשני"[14] - מה שהביא אותו לסטייה מסוימת מהמקור ובשינוי של סדרי הפרקים. תרגומו זכה לתפוצה רחבה.

קיימים מספר תרגומים נוספים מן השנים האחרונות:

  • תרגום נוסף המבוסס על תרגומו של אבן תיבון, יצא לאור על ידי ד"ר אברהם צפרוני[15].
  • הרב יוסף קאפח הוציא לאור בשנת תשנ"ז תרגום ובו בכל עמוד המקור הערבי למול תרגומו[16], ובהקדמתו לתרגום, מתח הרב קאפח ביקורת חריפה על עבודתו של אבן שמואל.
  • בשנת ה'תש"ע יצא לאור תרגומו של הרב יצחק שילת[17], המבוסס על כ"י אוקספורד, שהוא כתב היד הערבי היחיד השלם של הספר, וכן על פרגמנטים של כתבי יד אחרים; תרגום זה נכתב בסגנון עברית של תקופת ימי הביניים.
  • בשנת 2017 יצא לאור תרגומו של פרופ' מיכאל שורץ, שנפטר סמוך לאחר שסיים לתרגם את הספר.[18] התרגום ראה אור בהוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק. בדומה לתרגומו של שורץ למורה נבוכים, גם תרגום זה בעברית מודרנית, והוא מלווה הערות וביבליוגרפיה מקיפה.

הספר תורגם גם לשפות זרות. בשנת ת"כ (1600) תורגם ספר הכוזרי ללטינית על ידי יוהאן בוקסטורף. במהדורה זו נוספו חליפות המכתבים בין רב חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים מתוך הספר "קול מבשר" של רבי יצחק בן אברהם עקריש. בשנת תכ"ג (1603) יצא לאור התרגום הספרדי של רבי יעקב אבן דנה באמשטרדם. בין התרגומים המפורסמים לספר, נמצא גם תרגומו של הרב שרל תואתי לצרפתית, המלווה בפירושים, מקורות והפניות אשר אינם קיימים בגרסאות השונות בעברית.

פירושים

מהמפרשים הקדמונים לספר הכוזרי הוא פירוש "חשק שלמה" מאת רבי שלמה בן יהודה מלוניל, שנכתב בשלהי המאה ה-14[19]. פירושו ראה אור בעריכת דב שוורץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. פירושים נוספים נכתבו על ידי בני דורו, כ"בית יעקב" לרבי יעקב פריצול וכן פירושו של רבי נתנאל בן נחמיה כספי "עדות לישראל".
במהדורות רבות[דרושה הבהרה] של הספר בתרגומו של תיבון הוצמד לטקסט פירושו של רבי יהודה מוסקטו עליו, "קול יהודה", שנדפס לראשונה בשנת שנ"ד (1599) והוא הפירוש הראשון לספר הכוזרי שעלה על מכבש הדפוס. בפירוש זה נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות בנוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל".
בשנת נדפס גם פירוש "אוצר נחמד" מאת רבי ישראל זמושץ, מחבר הפירוש "טוב הלבנון" על חובות הלבבות. לעומת הקודמים, פירושו על פי רוב תמציתי ומתמקד בפירוש המילים ויש בו מעט משא ומתן רעיוני.
פירוש נוסף נכתב על ידי ר' גדליה ברֶכֶּר וכונה בפשטות "פירוש חדש".

בעת החדשה זכה ספר הכוזרי לעדנה ונוספו לו פירושים חדשים. בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר וכתבו עליו פירושים - הרב דוד כהן (הנזיר) (בעריכת דב שוורץ), הרב שלמה אבינר והרב אורי שרקי. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי", הרב מרדכי גניזי חיבר ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי. פרופ' שלום רוזנברג כתב ספר אלגורי על "הכוזרי השני"

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מהדורות:

מאמרים ושיעורים:

הערות שוליים

  1. ^ כך בתרגום רבי יהודה אבן תיבון בעריכת ד"ר א. צפרוני; הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"א.
    בתרגום הרב יוסף קאפח: ספר המענה והראיה לדת המושפלת (ערבית: كتاب الرد والدليل في الدين الذليل, כִּתָּאבּ אלרַד ואלדׇּלִיל פִי אלדִּין אלדַ'לִִיל).
  2. ^ Shelomo Dov Goitein, The Biography Of Rabbi Judah Ha-Levi in the Light of the Cairo Geniza Documents, Proceedings of the American Acadamy for Jewish Research, Vol. 28 (1959), pp 41-56, pages 47-48
  3. ^ אגרות הרמב"ם ב, עמ' תקיא, הוצאת שילת
  4. ^ שו"ת הרשב"א, חלק א, תיח.
  5. ^ רבי חיים מיכל, אור החיים, פרנקפורט מיין, תרנ"א, מס' 644 אות א, עמ' 298.
  6. ^ רבי יהודה מוסקאטו, ספר הכוזרי עם פירוש קול יהודה, וילנה, תרס"ה, פתיחה, סוף אות ג, עמ' 12.
  7. ^ מאור עיניים, פרק לו. מובא בפתיחה לפירוש רבי גדליה ברכר לספר הכוזרי
  8. ^ תוספת למעשה רב סימן טו
  9. ^ מאמרי הראיה ב, עמ' 485
  10. ^ עמ' 149 במאמרו "ר' יהודה הלוי", בתוך: הנ"ל, מאין ולאין? קובץ מאמרים בענייני היהודים והיהדות, ברלין: אחיספר, תרע"ד, עמ' 123–180.
  11. ^ חיים נחמן ביאליק, דברים שבעל פה, הוצאת דביר, תרצ"ה-1935, ספר ב, עמ' קסו.
  12. ^ ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, באתר "דעת"
  13. ^ ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, תרגום מנוקד ומפוסק ומלווה מראה מקומות והערות עם מבואות ומפתחות מאת יהודה אבן שמואל, הוצאת דביר, תשל"ג.
  14. ^ ספר הכוזרי בתרגום אבן שמואל, בהקדמה לתרגום.
  15. ^ בשלוש מהדורות:
    • ד"ר אברהם צפרוני (ציפרינוביץ), ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי הספרדי, הוצאת תושיה, ורשה תרע"א.
    • ד"ר אברהם צפרוני (ציפרינוביץ), ספר הכוזרי, עם פירוש "קול יהודה" לרבי יהודה מוסקאטו, ועם פירוש "אוצר נחמד" לרבי ישראל הלוי מזמושץ, ורשה תר"צ.
    • רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, בהעתקתו של רבי יהודה אבן תיבון; נערך עם פירוש, הערות ומפתחות על ידי ד"ר א. צפרוני; הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"א.
  16. ^ הרב יוסף קאפח, ספר הכוזרי לרבנו יהודה הלוי זצ"ל, מקור ערבי (בתעתיק עברי) לצד תרגום, מכון משנת הרמב"ם, קריית אונו, תשנ"ז.
  17. ^ ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תרגום: יצחק שילת, שילת, ה'תש"ע
  18. ^ ד"ר מיכאל שוורץ, ספר כוזרי לר' יהודה הלוי, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2017.
  19. ^ פירוש קדמון על ספר הכוזרי, מבוא, עמ' 7.
אגדה (יהדות)

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.

לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה.

רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

גלות (יהדות)

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהים, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.

דיאלוג

דִּיאָלוֹג (בעברית: דּוּ שִׂיחַ) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית, והיא מורכבת משתי מילים: דיא (διά) = דרך, ולוגוס (λόγος) = מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעית כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות התחילית, המובנת בטעות כדי (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.

הים הכספי

הים הכספי או ים מזנדראן (בחלק מן השפות המקומיות: הים הכוזרי) הוא אגם מלוח המצוי בין אסיה לאירופה, ברוסיה. הים הכספי הוא האגם הגדול בעולם, ושטחו 371,000 קמ"ר (כמעט כשטחה של יפן).

הים הכספי נמצא בין המדינות: רוסיה, אזרבייג'ן, איראן, טורקמניסטן וקזחסטן, וממערב לו נמצאים הרי הקווקז. אין ממנו יציאה כלשהי למקור מים אחר, ומפלס המים בו נשמר על ידי התאדות בלבד. המליחות בים הכספי היא 1.2% (12 גרם לליטר), בערך כשליש מהמליחות של מי ים.

הים קרוי על שם העם הכספיאני, עם עתיק שחי באזור.

טארקאנים

טארקאנים או טרחאנים (ברומנית: Tarcani או Tărhani, בהונגרית: Tarkanok או Tárkány magyarság), מיעוט אתני הונגרי בטרנסילבניה, רומניה, שמוצאו המשוער משבטי הכוזרים שהתיישבו בקרישאנה.

הטארקאנים היו שבט קאווארי (שבטים כוזרים יהודים שפרשו מהעם הכוזרי והתלוו לשבטים ההונגרים) שהתמחה בעיבוד מתכת ושימש כשבט הברזלנים של הקאווארים. שמם נודע כיוצרי כלי עבודה וכלי נשק באיכות גבוהה. הטארקאנים התנצרו באותה תקופה בה קיבלו ההונגרים את הנצרות.

הטארקאנים היושבים ברומניה מרוכזים בקרישאנה, במיוחד במחוז ביחור, סביב היישוב טרקאיה (Tărcaia), שליד באיוש.

טיעון העד (יהדות)

טיעון העד, כפי שמופיע בקרב הוגים יהודיים מימי הביניים ואילך, הוא טיעון לקיומו של אלוהים ולכך שתורת ישראל ניתנה מאלוהים, העושה שימוש בכך שעל פי המקרא והמסורת היהודית היו מיליוני עדים להתגלות האלוהית. מדובר על סיפור ההתגלות בהר סיני בעת מתן תורה שכללה דיבור של אלוהים אל בני ישראל, וכן בסיפורי ניסים נוספים שנעשו בתקופת יציאת מצרים על ידי האלוהים, כמו עשר המכות וקריעת ים סוף. בבסיס טיעון זה עומדת ההנחה שלא ניתן לשכנע עם שלם להאמין שאירועים מסוימים קרו במעמד כל העם אילו האירועים לא התרחשו בפועל.

טיעון מן הנס

הטיעון מן הנס, הידוע גם בשם טיעון העד, הוא טיעון לקיום אלוהים, הגורס כי קיימת עדות אמינה בכתב או בעל־פה, על התרחשות נס אלוהי. הטיעון היה מקובל בקרב נוצרים ויהודים במשך מאות שנים כאחד הטיעונים המרכזיים לקיום אלוהים.

הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום ביקר את טיעון העד וטען כי נכונות לקבל עדות עתיקה שהועברה בדרך המסורת כנכונה אינה נובעת מאמינותה, אלא מהיותה דיי רחוקה בזמן ובמקום ממצבנו הנוכחי כך שנוכל לקבלה על אף חוסר אמינותה. הוסיפה על טיעונו של יום התגברותה של הספקנות כלפי תופעות על-טבעיות וניסיות כתוצאה מהמהפכה המדעית. כיוון שכך ירד קרנו של הטיעון מן הנס כטיעון לקיום אלוהים וכיום יש המבכרים על פניו טיעונים אחרים כמו הטיעון הטלאולוגי. עם זאת, עוד יש שתומכים בטיעון מן הנס.

יהודה הלוי

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; 1075–1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל.

יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי), וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

יצחק שילת

הרב יצחק שֵילת (נולד בכ"ט באייר תש"ו, 30 במאי 1946) הוא ממייסדי ישיבת ברכת משה במעלה אדומים ואחד מראשי הישיבה, חוקר, מתרגם ועורך של כתבי הרמב"ם.

לאו הרביעי הכוזרי, קיסר האימפריה הביזנטית

לאו הרביעי, שכונה הכוזרי (Λέων Δ' ο Χάζαρος, Leōn IV) ‏

(25 בינואר 750 - 8 בספטמבר 780), קיסר האימפריה הביזנטית.

מחשבת ישראל

מחשבת ישראל הוא תחום במדעי היהדות שעוסק ביצירות המופת של המחשבה והתרבות היהודית לדורותיה, הבנתה ומיפויה. התחום גם עוסק בקשר, בהקבלה ובהשפעה ההדדית בין דפוסי החשיבה היהודיים לבין הפילוסופיה הכללית.

המונח מחשבת ישראל נטבע על ידי פרופ' אליעזר שביד ומורה מצפון הארץ[דרושה הבהרה], שיזמו שינוי רעיוני ומקצועי מקיף, שבמסגרתו אוחדו באוניברסיטה העברית "החוג לפילוסופיה יהודית וקבלה" ו"החוג לתולדות המחשבה היהודית", והוסיפו לכך גם את "המדור לספרות המחשבה והמוסר" שהיה שייך קודם לכן לחוג לספרות עברית. ביסוד שינוי זה עמדה ההכרה בצורך לחקור במכלול המחשבה היהודית מן המקרא ועד ימינו, בבחינת רצף (לעיתים שבור) אחד. הכרה זו מומשה רק בחלקה ומחשבת המקרא מעולם לא נכללה רשמית בתחומי עיסוקו של חוג זה. מאז הוקמו באוניברסיטאות נוספות חוגים בשם זה, או שתכני ההוראה באקדמיה מוגדרים בשימוש במונח.

הישיבה התיכונית מדרשית נעם הייתה הראשונה ללמד מחשבת ישראל בצורה שיטתית, על-פי תוכנית לימודים שיצר הרב שאול ישראלי. היום, רוב הישיבות התיכוניות מלמדות תחום זה, ומשרד החינוך מכיר בו כמקצוע שאפשר להיבחן בו לתעודת בגרות כחלופה לספרות.

בישיבות הגבוהות בזרם הציוני דתי מקובל ללמוד מחשבת ישראל ולרוב קוראים ללימוד זה לימוד אמונה. הלימוד כולל לימוד ספרי פילוסופיה יהודית כגון הכוזרי וחובות הלבבות, לימוד ספרי המהר"ל וכתבי הרב קוק. ההכנסה של תחום לימוד זה לתוכנית הלימוד בישיבה נעשתה על ידי הרב קוק כשהקים את ישיבת מרכז הרב.

מיכה גודמן

מיכה גודמן (נולד ב-1974) הוא מחבר ספרים בתחום המחשבה היהודית והישראלית, בעל תואר דוקטור למחשבת ישראל. גודמן הוא עמית מחקר במכון הרטמן ומרצה ב"בית פרת - המדרשה באלון".

ממלכת הכוזרים

ממלכת הכוזרים הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11 עת חרבה בידי ממלכת רוס של קייב. ממלכת הכוזרים השתרעה מנהר הוולגה וצפון הרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה-9 התרחבה הממלכה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה כוזרית. מקורות יהודיים ומוסלמיים מימי הביניים מספרים שחלק מן הכוזרים אימצו את היהדות, אולם היקפו האמיתי של גיורם מצוי כיום במחלוקת מחקרית.

הכוזרים היו שבטי נוודים ממרכז אסיה שהתיישבו באזור הצפוני שבין הים הכספי לים השחור. מוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי (או פחות סביר - ממוצא סקיתי) וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם - כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת 'ליר'). בתחילת ימי הביניים (המאה ה-5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן (כיום באזרבייג'ן) וחלקים נוספים בצפון הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין.

מניין השנים בלוח העברי

מניין השנים בלוח העברי הוא אופן מניית השנים שהתקיים במסורת היהודית לצורך תיעוד שנים, במצבות, כתובות, גיטין, שטרות וכדומה.

במהלך השנים השתמשו היהודים בסוגי מניין שונים. כיום, בקרב שומרי המסורת ובחוק של מדינת ישראל, מונים את השנים מאז שנת בריאת העולם בהתאם לכרונולוגיה המקראית והמסורתית. השנה הנוכחית - שנת ה'תשע"ט היא 5,779 שנים ליצירה. מניין זה התפשט בתפוצות ישראל ומקובל בספרות ההלכה.

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פרישות (יהדות)

פרישות משמעותה הִמנעות מענייני העולם הזה, התנזרות מהנאות, או נזירות חלקית עד מלאה.

משמעותו של המונח והמושג, ובכלל זה דרגת החומרה של הפרישות, וכן ההתייחסות אל משמעויותיו השונות, תוארו בהגות היהודית לדורותיה.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

תורת חובות הלבבות

תורת חובות הלבבות, המוכר גם בשם חובת הלבבות (במקור, בערבית יהודית: כתאב אל הדאיה אלי פראיץ' אלקלוב [בחלק מהנוסחאות נוסף: ואלתנביה עלי לואזם אלצ'מאיר]; كتاب ال هدايه الي فرائض القلوب [والتنبيه علي لوازم الضماير]), הוא ספר פרי עטו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה. החיבור, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 ותורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש לשפות רבות.

אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.