היתר שאיבת מים בשבת

בהלכות ערובין, היתר שאיבת מים בשבת הוא סדרת תקנות הלכתיות שמטרתן להתיר שאיבת מים בשבת, אף במקומות שיש בדבר איסור דרבנן של הוצאה מרשות לרשות מכרמלית לרשות היחיד, ובאמצעות תיקון מחיצה מינימלית. כיום אין כמעט שימוש מעשי בהיתר זה.

רקע

מדין התורה, אין איסור בהוצאת והכנסת חפצים מרשות הכרמלית (כגון ים או נהר), לרשות היחיד, ובכלל זה שאיבת מים שנחשבת גם כן כהוצאת והכנסת חפצים. אולם מדרבנן נאסר להוציא ולהכניס חפצים מרשות היחיד לכרמלית בשבת, וכן נאסר להוציא חפצים בין רשות היחיד פרטית לרשות יחיד משותפת, ללא תיקון עירוב חצרות. אולם כשחכמים אסרו דבר זה בכלליות, הם לא אסרו במספר מקרים פרטיים, והשאירו את ההלכה כדין התורה, ובתנאי שתהיה מחיצה מינימלית בכל אחד מהמקרים.

שאיבת מים מרשות הכרמלית לרשות היחיד

גזוזטרא (מרפסת) שהיא למעלה מן המים, אין ממלאים הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה.

מסכת ערובין פ"ז ע"ב

כדי להתיר לשאוב מים בשבת מכרמלית לרשות היחיד, יש צורך במחיצה מיוחדת ברשות היחיד, מסביב לחור המיועד לשלשול הדלי אל המים. על ידי מחיצה כזו, רואים את המחיצה כאילו היא נמשכת ויורדת עד שפת המים, ('גוד אחית מחיצתא') והמים שתחתיה הם כרשות היחיד, ונמצא ששאיבת המים היא מרשות היחיד לרשות היחיד, דבר המותר בשבת. מחיצה זו צריכה להיות בגובה (או בעומק) של לפחות י' טפחים, (כ- 80 ס"מ) ועליה להקיף שטח של לפחות ד' על ד' טפחים.[1] מחיצה זו יכולה להיות למעלה או למטה מהנקב, ובלבד שתעשה במיוחד לצורך היתר השאיבה בשבת, ולא שהייתה קיימת כבר לפני כן.[2]

כיוון שהמחיצה מתירה לשאוב מים, היא גם מתירה לשפוך מים דרכה מרשות היחיד לכרמלית.[3]

ההיתר שבדבר

אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקילו חכמים במים.

מסכת ערובין פ"ו ע"ב

ניתן לשאוב מים מכרמלית לרשות היחיד לאחר תיקון מחיצה זו, אף שהמחיצה הזו היא מחיצה תלויה היינו מחיצה שחלקה התחתון נמצא בגובה של יותר מג' טפחים מעל הקרקע (במקרה הזה - מעל שפת הים), דבר שפוסל בדרך כלל מחיצה מלהיחשב כמחיצה הלכתית, ואף שהמים שמתחת למחיצה, שנחשבים לרשות היחיד, מתערבבים ללא הפסק עם המים שמסביבם, שנחשבים לכרמלית.

על אף שתי סיבות אלו המחיצה התלויה מועילה, כיוון שכל איסור ההוצאה מכרמלית לרשות היחיד הוא מדרבנן, וכשהם אסרו טלטול רגיל בין כרמלית לרשות היחיד, הם לא אסרו במקרה כזה של שאיבת מים לאחר תיקון מחיצה תלויה.[4][5] עיקר תיקון המחיצה הוא משום היכר, היינו כדי להבדיל בין מקרה זה לכל טלטול אחר מכרמלית לרשות היחיד, ולא שהמחיצה הזו באמת יוצרת רשות היחיד במים.[6]

ההיתר בספינה

בספינה ההולכת על פני המים, שבה קשה לתקן מחיצה כזו סביב נקב השאיבה, מורחב היתר זה אף יותר, ואפשר לשאוב בה מים מהים דרך חור בקרש הרחב ד' על ד' טפחים שיוצא מדפנות הספינה, אף ללא מחיצה סביבו.[7] הצורך בתיקון זה הוא דווקא בספינה נמוכה, שאין משפתה לשפת הים י' טפחים, וללא התיקון נמצא שהוא מטלטל מכרמלית (הים) לרשות היחיד. (הספינה) אולם במקרה והספינה גבוהה יותר, די בהוצאת זיז קטן מהספינה, שכן אוויר כרמלית מעל י' טפחים הוא מקום פטור, ונמצא כששואב מים הוא מטלטל מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד, דבר המותר במקרה הצורך.[8] במקרה זה, הזיז משמש להיכר שרק לגבי שאיבת מים הותר לטלטל מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור, ולא לדברים לא נצרכים.

במקרה זה, של שאיבת מים על ידי הוצאת זיז להיכר, אסור לשפוך בחזרה מים ישירות מהספינה לים, שכן המים לא נחים בדרכם במקום פטור, ונמצא שהוא זורק מרשות היחיד לכרמלית, דבר שאיסורו דרבנן. אולם מותר לשפוך או לזרוק דברים על גבי דופן הספינה, אף שמשם הם יפלו לים, שכן לא אסרו חכמים הוצאה מרשות לרשות בין רשות היחיד לכרמלית על ידי 'כוחו', היינו כשאינו מוציא בין רשויות בצורה ישירה, אלא כשמוציא למקום ממנו ימשיך החפץ עצמאית לעבר הרשות האחרת, כמו פה.[9]

ההיתר בכנרת

הגמרא במסכת עירובין מתארת פרט בדין זה המיוחד לכנרת, המתיר לשאוב מים מהכנרת למרפסת הפתוחה מעליה, שיש בה שטח של לפחות ד' על ד' אמות, והנקב הוא לפחות ד' על ד' טפחים, אפילו ללא מחיצה מיוחדת לנקב, היות שרואים חלק מהמרפסת כאילו הוא מכופף ונעשה כמחיצה לנקב, בדומה להיתר בספינה.

לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה.

מסכת ערובין, פ"ז ע"א וע"ב

סיבת דין מיוחד זה היא שלשפת הכנרת הייתה כעין מחיצה ('אוגנים') ויש היכר לכך שהיא כרמלית, ולכן די בתיקון קל. דין זה הוא דעת יחיד, ואינו להלכה כיום.

אמת מים העוברת ברשות היחיד

אמת מים קטנה העוברת דרך חצר, שהיא רשות היחיד, ואין בה רוחב ד' טפחים או עומק י' טפחים, בטלה לרשות היחיד וניתן לשאוב ממנה מים ללא הגבלה.[10] אולם אם יש בה שיעור גודל זה, היא נחשבת לכרמלית, היות שיש בה שיעור של 'מקום חשוב' שאינו בטל לרשות בו הוא עובר, והיא מפולשת משני צידיה אל מחוץ לחצר.

כדי להתיר לשאוב ממנה מים בשבת במקרה זה, יש להציב מחיצה בת עשרה טפחים בכניסתה וביציאתה מהחצר. מחיצה זו צריכה להיעשות כך שלפחות טפח אחד מהמחיצה יהיה בתוך המים, ולפחות טפח אחד מעליהם.[11] אולם גם במקרה זה, המחיצה תתיר לשאוב מים אף אם היא 'מחיצה תלויה' - מחיצה שיש בינה לקרקע יותר מעשרה טפחים.

אם האמה נכנסת לחצר בפתח ברוחב בן פחות מג' טפחים, או בכמה פתחים כאלה, אין צורך בשום תיקון, שכן פתח פחות מג' טפחים נחשב כסתום. ('לבוד')[12]

באר מים בין שתי חצרות

באר או בור מים שנמצאים בין שתי חצרות משותפות - נחשבים כשייכים לשתי הרשויות השונות. לכן אין אנשי החצרות יכולים לשאוב ממנה מים בשבת על מנת להכניסה לבתים, היות שבשאיבת המים יש הוצאה מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת שאינה באותה בעלות, דבר שיש בו איסור דרבנן ללא תיקון עירוב חצרות.[13]

במקרה זה ניתן להתיר את שאיבת המים באמצעות תיקון עירוב חצרות, או באמצעות הצבת מחיצה תלויה בגובה של לפחות י' טפחים (כ- 80 ס"מ) שעומדת לפחות טפח בתוך המים, או מחיצה בגובה י' טפחים העומדת בתוך המים, שלפחות טפח ממנה נמצא מעל המים, כך שיש כעין מחיצה המחלקת את המים לשנים. באמצעות המחיצה רואים כאילו הבאר או הבור מחולקים בין שתי החצרות, וכל אחת מהחצרות שואבת את המים מחלקה.[14] ההיתר בדין זה הוא בכך שמכשירים מחיצה תלויה אף שבדרך כלל היא פסולה, וכן שאין מתחשבים בכך שהמים בין שני החלקים מתערבבים ביניהם ללא הפסק. המחיצה לצורך היתר זה צריכה להיות מחיצה שנעשתה במיוחד, ולא מחיצה שעומדת ממילא.

אפשרות אחרת להתיר במקרה זה היא הצבת קורה מעל הבאר ברוחב של לפחות ד' טפחים, כך שרואים את הקורה כאילו היא יורדת לתוך הבאר ומחלקת אותה לשניים, מדין פי תקרה יורד וסותם.[15]

באופן דומה יש לתקן מחיצה במאגר מים של שני מקומות יישוב, שבאמצעו עובר תחום השבת של אחד מהם[16].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף ב
  2. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף יד
  3. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף ה
  4. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף ג
  5. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף ו
  6. ^ רמב"ם הלכות שבת פרק ט"ו הלכה י"ג
  7. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף ז
  8. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף י
  9. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנה סעיף יא
  10. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנו סעיף א
  11. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנו סעיף ב
  12. ^ ערוך השולחן אורח חיים שנו סעיף ד
  13. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעו סעיף א
  14. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעו סעיף ב
  15. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעו סעיף ג
  16. ^ ערוך השולחן אורח חיים תב
הלכות עירובין

הלכות עירובין הם ההלכות העוסקות בנושא מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת, שמשמעה האיסור להוציא חפצים ומשא בין רשויות השבת. כמו כן כוללות הלכות אלו את הלכות עירובי חצרות ותחום שבת. הלכות אלו מרוכזות במשנה ובגמרא במסכת עירובין ובמסכת שבת, ובספרות ההלכה: בטור ובשולחן ערוך בחלקו הרביעי של אורח חיים, בין הסימנים שמ"ה-תט"ז, וברמב"ם בספר זמנים, והם נחשבות להלכות מורכבות ומסובכות. בהלכות אלו ישנם חלקים רבים שהם איסורי דרבנן, שנוספו על ידי חז"ל לאיסורי התורה.

להלכות אלו משמעות רבה לגבי היכולת להתנייד בשבת ממקום למקום, שכן ללא תיקון עירוב, אסור להוציא חפצים כגון סידור או עגלת ילדים ממקום למקום. כיום דואגות רבנויות מקומיות לסידור עירוב, המאפשר את הוצאת החפצים בשבת ממקום למקום, והלכות אלו אינם משמעותיות כמעט לציבור הרחב בישראל. אולם במקומות שאין בהם עירוב, כגון במקומות מסוימים בחוץ לארץ, ישנה משמעות רבה להלכות אלו.

מלאכת הוצאה מרשות לרשות

מְלֶאכֶת הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת על פי ההלכה היהודית. משמעותה - הוצאת חפץ או משא מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, או העברתו ד' אמות (כ- 180 ס"מ) בתוך רשות הרבים. הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא אב מלאכה. העברת ד' אמות ברשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד הם תולדה, וכן זריקה או הושטה של חפץ מלאכה זו אסורה בשבת וביום כיפור, אולם מותרת ביום טוב.

מלאכה זו היא המלאכה היחידה מבין ל"ט המלאכות שאין בה פעולה יוצרת ממשית, אלא רק העברה של חפץ ממקום למקום. דיני מלאכה זו מפורטים במסכת עירובין ובמסכת שבת.

כבכל הלכות שבת, בכל מקום שנאמר על סוג של הוצאה שהעושה אותה פטור, הכוונה היא פטור אבל אסור מדרבנן, למעט מקומות בהם נאמר 'מותר', שם מותר גם לכתחילה לעשות את ההוצאה באופן המותר.

מלאכה זו נקראת גם "טלטול", או "טלטול מרשות לרשות".

פסי ביראות

פַּסֵי בֵּירָאוֹת היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין המיועדת להתיר שאיבת מים מבאר ציבורית בשבת לבהמות עולי הרגל הנמצאים בדרכם לבית המקדש וחונים בשטח פתוח על ידי הקפת הבאר במחיצות מינימליות. ('פסים') כיום היתר זה אינו תקף היות שאין עלייה לרגל לבית מקדש. ('בֵּירָאוֹת' היא צורת ריבוי של 'בֵּירָא', בארמית 'באר')

רשות היחיד

בהלכה, רשות היחיד, אחת מארבע רשויות השבת, היא בעיקרה שטח סגור המוקף במחיצות, כדוגמת בית או חצר. אסור להוציא מרשות היחיד חפץ או משא לרשות הרבים בשבת, כיוון שזו מלאכת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת האסורות מהתורה. מדרבנן אסור גם להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הכרמלית, וכן אסור להוציא חפצים בין רשויות היחיד שונות בבעלות שונה, ללא תיקון עירוב חצרות. כיום נהוג להקיף מקומות מיושבים בעירוב, ההופך אותם לרשות היחיד אחת גדולה, ועל ידי כך מתיר את טלטול החפצים במקום.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.