הירושימה

הִירוֹשִימַהיפנית: 広島市; בתרגום לעברית: "אי רחב") היא עיר מרכזית ביפן, בדרום-מערבו של האי היפני הונדו.[1] שמה מקושר בעולם המערבי עם הפצצתה בפצצת האטום "ילד קטן" במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי ארצות הברית. נכון לשנת 2010, חיים בהירושימה 1.17 מיליון תושבים, שטחה 905 קמ"ר.

הירושימה
広島市
Emblem of Hiroshima, Hiroshima
סמל הירושימה
Flag of Hiroshima, Hiroshima
דגל הירושימה
Hiroshima montage2
מדינה יפן  יפן
חבל צ'וגוקו
מחוז הירושימה (מחוז)  הירושימה
ראש העיר טאבאטושי אקיבה
תאריך ייסוד 1589
שטח 905.01 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 1,306,589 (נכון ל־2018)
 ‑ צפיפות 1279.5 נפש לקמ"ר (2010)
קואורדינטות 34°23′07″N 132°27′19″E / 34.385277777778°N 132.45527777778°E 
אזור זמן UTC +9
www.city.hiroshima.jp

היסטוריה

העיר נוסדה ב-1589, אם כי כבר כ-400 שנה קודם לכן, התקיימו בסביבתה כפרי דייגים ששוגונים (מנהיגי מיליציות) שלטו בהם. לעיר הייתה חשיבות אסטרטגית כנמל מרכזי במסחר עם סין. ב-1889 ניתן להירושימה מעמד רשמי של עיר. במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895), שימשה הירושימה כבירתה הזמנית של יפן. העיר נמצאת במישור, אם כי בסביבתה יש מספר גבעות המתנשאות לגובה של כ-200 מ'.

הטלת פצצת האטום

על הירושימה הטיל חיל האוויר האמריקני את פצצת הגרעין השנייה בהיסטוריה שנקראה ילד קטן (הפצצה הראשונה שימשה לניסוי במהלך פרויקט מנהטן), בבוקר ה-6 באוגוסט 1945. מאז הפכה עיר תעשייתית זו, יחד עם נגסאקי, שגם אותה פקד גורל דומה שלושה ימים אחר כך, לסמל כלל עולמי למוראות עידן הגרעין. אומדן ההרוגים בהתקפה הגרעינית, הכולל את אלו שמתו מיד ואת אלו שמתו לאחר זמן קצר, עומד על 140,000. מספר זה מוערך ביותר ממחצית מאוכלוסיית הירושימה באותו זמן.

הרקע להטלת הפצצה

הירושימה, שהייתה ב-1945 העיר השישית בגודלה ביפן, הייתה בעלת חשיבות צבאית. מפקדות הארמייה השנייה, אשר תפקידה היה הגנת דרום יפן כולה, שכנו בה. עם זאת, הפצצות בעלות הברית במשך המלחמה לא התמקדו בה.

בעיר שלטה הבנייה מעץ, דבר שהפך אותה לפגיעה מאוד לאש. מצד שני, במרכזה נבנו כמה בנייני בטון מזוין וחזק במיוחד, כדי לעמוד ברעידות האדמה הנפוצות. בשל כך שרדו כמה מהבניינים באזור גם אחרי ההפצצה, ביניהם בניין "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה", אף על פי שהפצצה הוטלה ממש עליו. בניין זה נותר על כנו, ולא שופץ מאז. הוא נודע בשם אנדרטת השלום בהירושימה וארגון אונסק"ו הכריז עליו כאתר מורשת עולמית ב-1996.

מעריכים שהאוכלוסייה בעת ההפצצה עמדה על 250,000 איש. בנוסף לתושבי העיר שהו בה באותה התקופה תלמידי בית ספר בגילאים 11–14 מערים וכפרים באזור שנשלחו לעזור במיגון העיר שרב בתיה היו בנויים מעץ משריפות.

הטלת הפצצה ותוצאותיה

ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 8:16 בבוקר הותקפה הירושימה בנשק גרעיני. מזג האוויר היה טוב, ודבר לא מנע את השלמת משימתו של מפציץ ה-B-29 "אנולה גיי" של חיל האוויר האמריקני שנשלח להטיל את פצצת "ליטל בוי" מעל העיר.

צופר אזעקה הופעל בתחילה בעיר, בעקבות מטוס בודד של חיל-האוויר האמריקני שנשלח לבדוק אם תנאי מזג האוויר מתאימים לתקיפה, ומשחלף, האזעקה פסקה. משהתרחק המטוס, תושבי העיר חזרו לשיגרה, דבר שהביא לתוצאות הרסניות בהרבה כשלהק המטוסים השני הגיע האזעקה כבר לא הופעלה ותושבים רבים שהו ברחובות.

בשעה 8:16 הוטלה הפצצה מעל מרכז העיר והתפוצצה בעוצמה של כ-15 קילוטון TNT. בדקות שלאחר מכן הבחינו ברדיו היפני וברשות הטלגרף שתחנותיהם באזור הירושימה אינן פועלות עוד.

Hiroshima-castle-japan
המבנה לחקר השלום והפרט

השלטונות הצבאיים ניסו ליצור קשר עם הבסיס בהירושימה, ונחרדו משתיקתו המוחלטת. מאחר שהיה ידוע שמספר מטוסי האויב שחגו בסביבתה היה מועט, לא היה להם הסבר לדיווחים המקוטעים שהחלו לזרום על פיצוץ אדיר שנצפה בעיר.

הניצולים הבודדים דיוחו על כדור אש ענק שהאיר את האזור באור חזק (הזכירו אור שמש) שעלה למעלה למעלה בצורת פטריה וכשלמטה נוצר רדיוס ענק של הדף במהירות הקול שהרס כל דבר בדרך עד למרחק של כמה קילומטרים והחשיך את כל האזור.

קצין צעיר נשלח להירושימה בדרך האוויר כדי שיעדכן על המתרחש בה. הוא ומלוויו נדהמו מהחורבן הגמור שמצאו, והחלו בארגון סעד רפואי להמוני הפצועים. כשהצבא היפני הגיע לעיר חולצו אך רק אנשים שהיו בריאים. נאסר לתת מים ועזרה לאנשים שנכוו ברוב חלקי גופם.

כמה שעות אחרי שהפצצה הוטלה החל לרדת גשם. הגשם ירד דרך פטריית העשן הרדיואקטיבי שהייתה מעל הירושימה, והטיפות נעשו שחורות מחלקיקי העשן. האנשים שנכוו קשה זעקו למים וכשירדו טיפות הגשם מהשמים החלו אנשים לשתות את המים הרדיואקטיבים, מה שהביא למספר עצום של מתים בקרב הניצולים ששרדו את הפצצה.

רק שש עשרה שעות אחרי ההפצצה הודיעה ארצות הברית על כלי המשחית החדש שהיה בידה, ובכך יידעה את היפנים על הגורם לאסונם.

במקום התגוררו כ-245 אלף תושבים. כ-83 אלף מתושבי העיר נספו מיד ומספר דומה נספו בעקבותיו במהלך הימים והשנים שאחרי. מדי יום מצאו את מותם כ-100 איש שנפגעו מתופעות הלוואי.

על הפולמוס על צדקת הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי ראו בערך נשק גרעיני.

הירושימה המודרנית

אחרי מלחמת העולם השנייה התאוששה העיר, והשתתפה בתהליך התיעוש המהיר שפקד את יפן כולה. מבניה המודרניים מאופיינים בזכוכית ופלדה. הירושימה מכריזה על עצמה כעיר השלום העולמית, ומציינת ב-6 באוגוסט מדי שנה את יום הזיכרון לחללי הפצצה. הוקמה בה אנדרטת זיכרון המוקדשת לשלום.

אירוח האולימפיאדה ב-2020

באוקטובר 2009 הודיעה הירושימה על כוונתה לארח את האולימפיאדה בשנת 2020 במשותף עם העיר נגסאקי כאשר האולימפיאדה תהיה בסימן "עולם נקי מגרעין". על מנת להעביר את המסר לארצות הברית שאינם רוצים נקמה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אדוארד דיויד פוצאר, הירושימה, האנציקלופדיה העברית י"ד, תשכ"ב, עמ' 365
B-29 סופרפורטרס

בואינג B-29 סופרפורטרס (באנגלית: B-29 Superfortress - מבצר־על) הוא מפציץ כבד מתוצרת חברת בואינג האמריקנית. היה המפציץ העיקרי של חיל האוויר האמריקני בזירת האוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה. B-29 היה מטוס מתקדם לזמנו - עם תא נוסעים מדוחס אוויר, מערכת בקרת אש ותותחים בשלט רחוק. תוכנן במקור כמפציץ יום בגובה רב, אך שימש בעיקר להפצצות בעירה ליליות בגובה נמוך. מפציצי B-29 הטילו את פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי, באוגוסט 1945. עד ליציאתו משירות בשנת 1960, נבנו כ־3,970 מטוסים.

איש שמן

"איש שמן" (מאנגלית: Fat Man) הוא שם הקוד שניתן לפצצת ביקוע גרעיני שהוטלה על העיר היפנית נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, על ידי חיל האוויר האמריקני והביאה למותם של עשרות אלפים מתושביה. עוצמת הפצצה באה מביקוע גרעיני של פלוטוניום שהופעל באמצעות "מנגנון קריסה". "איש שמן" הוטלה שלושה ימים לאחר הטלת הפצצה האטומית הראשונה ("ילד קטן") על הירושימה, ורק אז נכנעה יפן לארצות הברית מחשש לפצצות גרעיניות נוספות. הייתה זו הפעם האחרונה בה נעשה שימוש בפצצת אטום כנשק מלחמתי.

אליפות העולם בכדורסל 2006

אליפות העולם בכדורסל לשנת 2006, הידועה גם בשם מונדובאסקט 2006 הוא טורניר כדורסל בינלאומי שנערך ביפן בתאריכים 19 באוגוסט-3 בספטמבר, אורגן על ידי התאחדות הכדורסל הבינלאומית, איגוד הכדורסל היפני והוועדה המארגנת.

בפעם הראשונה מאז האליפות שנערכה ב-1986 השתתפו בטורניר 24 נבחרות, שמונה יותר מאשר באליפות שנערכה ב-2002. כתוצאה מכך, שלב הבתים של התחרות נערך בארבע ערים שונות, כאשר שלבי הגמר נערכים בעיר סאיטאמה.ספרד זכתה בטורניר לאחר שניצחה במשחק הגמר את יוון 70-47, ובכך סיימה את הטורניר ללא הפסד בתשעת משחקיה.ארצות הברית זכתה במדליית הארד לאחר ניצחון על ארגנטינה 96-81.

אנדרטת השלום בהירושימה

אנדרטת השלום בהירושימה המכונה לרוב גם "הכיפה האטומית" או "כיפת הפצצה" (יפנית: 原爆ドーム, כיפת גנבאקו) היא אתר מורשת עולמית מאז שנת 1996. האנדרטה היא חלק מרכזי של פארק השלום בהירושימה, הנמצא במרכז הירושימה שביפן.

הבניין שהפך לאנדרטה תוכנן במקור על ידי האדריכל הצ'כי יאן לטסל. עבודות הבנייה החלו ב-1914 והבניין הושלם ונפתח באפריל 1915, אז החל לשמש כמרכז תערוכות וכנסים עירוני וכונה "אולם התערוכה המסחרית של הירושימה". הבניין נישא לגובה של שלוש קומות בעוד האגף המרכזי שבו היה בן חמש קומות והגיע לגובה של 25 מטר. המבנה היה עשוי לבנים ומעליו הונחה כיפה אליפטית עשויה מסגרת פלדה ומצופה נחושת. בשנת 1933 שונה שמו של המבנה ל"אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה".

ב-6 באוגוסט 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית הטילה פצצה אטומית על הירושימה שהתפוצצה במרחק 150 מטרים מהבניין, 600 מטרים מעל האדמה. בניין זה היה למבנה הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד לפחות בחלקו, וזאת בשל העובדה שהדף הפיצוץ הגיע מכיוון כמעט אנכי. שלד האגף המרכזי של המבנה נותר עומד והוא נשאר בחורבנו עד היום. ממשלת יפן החליטה לא לשפץ את הבניין אלא להפוך אותו לאנדרטה להפצצה האטומית ולסמל של תקווה לשלום העולם ולהתפרקות מנשק גרעיני. פארק הזיכרון לשלום הוקם סביב המבנה בין 1950 ו-1964, ובשנת 1955 נפתח מוזיאון באתר. בכל שנה מאז 1952 נערך במקום טקס זיכרון לאירוע.

ביקוע גרעיני

ביקוע גרעיני (באנגלית: Nuclear fission) הוא תגובה פיזיקלית שבה גרעין אטום מתפצל לגרעינים קטנים יותר תוך פליטה של נייטרונים. תופעה זו מתרחשת בגרעינים של יסודות כבדים ומלווה בשחרור של אנרגיה רבה, הנפלטת בצורת אנרגיה קינטית של תוצרי הביקוע וקרני גמא.

הביקוע הגרעיני, או, ליתר דיוק, תגובת שרשרת של ביקוע גרעיני, הוא הבסיס לפעולתם של כור גרעיני, שבו הביקוע הגרעיני נעשה בצורה איטית ומבוקרת, ושל פצצת אטום, שבה הביקוע הגרעיני נעשה בצורה מהירה ביותר. פצצות מסוג זה הוטלו על הירושימה ועל נגסאקי בשלהי מלחמת העולם השנייה על ידי ארצות הברית.

הונשו

הונשו (ביפנית: 本州 (מידע • עזרה)) הוא האי הגדול ביותר באיי יפן, האי השביעי בגודלו בעולם והשני המאוכלס ביותר (אחרי ג'אווה).

הונשו שוכן בין האי הוקאידו הנמצא מעבר למצר צוגרו שבצפונו, והאיים שיקוקו וקיושו הדרומיים לו. אורכו כ-1300 קילומטר ורוחבו נע בין 50 ל-230 קילומטר. שטחו הכולל הוא כ-230,500 קילומטר רבוע (יותר מהאי הבריטי), המהווים כ-60% משטח יפן כולה.

הונשו הוא הררי וגעשי, ורעידות אדמה תכופות פוקדות אותו. הפסגה הגבוהה בו היא הר פוג'י המתנשא לגובה 3,776 מטר. נהרות רבים זורמים בו ובהם נהר שינאנו, הארוך בנהרות יפן.

נכון ל-2005 אוכלוסיית האי מנתה כ-103,000,000 נפש, המרוכזים בעיקר במישור קאנטו וסביב טוקיו ויוקוהמה. ערים חשובות אחרות באי הן קיוטו, אוסקה, קובה, הירושימה, סנדאי ונאגויה. כשלושה רבעים מערי יפן הגדולות והמודרניות שוכנות באי הונשו.

באי גם אזורים חקלאיים חשובים: ניאיגטה היא אזור גידול אורז נודע, במישורי קאנטו ונובי מגדלים אורז וירקות, ביאמאנאשי ואאומורי מגדלים פירות.

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי היו שתי תקיפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945; פצצה גרעינית נוספת, שכונתה "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון – והיחיד – שנעשה בנשק גרעיני עד היום.

בין 90 ל-146 אלף בני אדם נהרגו בהירושימה ובין 39 ל-80 אלף בני אדם נהרגו בנגסאקי ביום הטלת הפצצה ובארבעת החודשים הבאים. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום, ושאר ההרוגים נספו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות, שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. הרוב המכריע של ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים בלתי מעורבים במלחמה.

ב-15 באוגוסט, שישה ימים לאחר הפצצת נגסאקי, הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית. ב-2 בספטמבר חתמו היפנים על הסכם הכניעה הרשמי, שהיה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ושל מלחמת העולם השנייה.

התפקיד שמילאו פצצות האטום הללו בכניעתה של יפן, וההצדקה האתית לשימוש בהן, שנויים במחלוקת עד היום.

הים הפנימי סטו

הים הפנימי סֵטוֹ (ביפנית: 瀬戸内海, סֵטוֹ נָאיקָאי) הוא גוף מים המפריד בין האיים הונשו, שיקוקו וקיושו, שלושת האיים המרכזיים של יפן.

קטע ים זה משמש כנתיב שיט בינלאומי בין האוקיינוס השקט לים היפני. לחופיו נמצאות ערים רבות בתוכן הירושימה. חופי הים מהווים אחד מאתרי התיירות המרכזיים ביפן בזכות אקלים נעים, מיעוט משקעים, טמפרטורת מים יציבה ותופעת "הגאות האדומה" הנגרמת על ידי עליה בריכוזי פיטופלנקטון במים.

הירושימה (מחוז)

מחוז הירושימה (ביפנית: Hiroshima-ken 広島県) הוא אחד ממחוזות יפן השוכן בחבל צ'וגוקו שבמערב האי הונשו. בירת המחוז היא העיר הירושימה.

חילות האוויר של צבא ארצות הברית

חילות האוויר של צבא ארצות הברית (USAAF - United States Army Air Forces) היה גוף בצבא ארצות הברית שפעל בשנים 1941 עד 1947 והיה מופקד על הפעלת כלי טיס בצבא. ב-18 בספטמבר 1947 הפך לזרוע נפרדת כחלק מהכוחות המזוינים של ארצות הברית - חיל האוויר של ארצות הברית. השם "חילות האוויר של צבא ארצות הברית" החליף את השם הקודם של הארגון, הגיס האווירי של צבא ארצות הברית, ביוני 1941 במהלך ההכנות להשתתפות אפשרית של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה השתתף החיל בלוחמה בזירת אירופה ובזירת האוקיינוס השקט.

בזירת אירופה - חיל האוויר השתתף בהפצצות יום, על ידי מבנים גדולים וצמודים של מפציצים. החיל ספג אבידות רבות, בעיקר מעל רומניה (תקיפת בתי זיקוק לנפט) ומעל גרמניה (תקיפת מפעלים לייצור חלקים למנועים). בעקבות כניסתו לשירות של מטוס הקרב החדש P-51 מוסטנג אבידות החיל פחתו, ומטוסים רבים של חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) הופלו.

בזירת האוקיינוס השקט - החיל הפעיל מפציצים מדגם B-29, שהמריאו מסין להפצצות על יפן. בתחילת המערכה נערכו הפצצות מדויקות, אך משנת 1944 החלו הפצצות רחבות שיצרו דליקות, במטרה להשמיד את המפעלים היפניים. ערים רבות נפגעו, ובמהלך ההפצצות הכבדות על טוקיו נהרגו יותר ממאה אלף בני אדם.מפציץ מדגם B-29 שימש להטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945 - הפצצות שהביאו לכניעתה של יפן, ולסיומה של המלחמה.

ילד קטן

"ילד קטן" (באנגלית: Little Boy) הוא שם הקוד שניתן לפצצה הגרעינית שפותחה במסגרת פרויקט מנהטן והוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 על ידי מטוס חיל האוויר האמריקאי מסוג B-29 "אנולה גיי".

הפיצוץ הגרעיני שנגרם על ידי "ילד קטן" היה השני בהיסטוריה, לאחר הפיצוץ שהתרחש בניסוי טריניטי, אך הייתה זו הפעם הראשונה בה נעשה שימוש מלחמתי בנשק גרעיני. הפעם השנייה והאחרונה אירעה שלושה ימים לאחר מכן עם הטלת הפצצה "איש שמן" (אנגלית: "Fat Man") על העיר נגסאקי. השימוש בשתי פצצות אלו היה אחד הגורמים המרכזיים לכניעת יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה.

הפצצה "ילד קטן" התבססה על ביקוע גרעיני של אורניום-235, בניגוד ל"איש שמן" ולמתקן שפוצץ ב"ניסוי טריניטי", שהתבססו על ביקוע של פלוטוניום-239. ליבת הפצצה הכילה 64 ק"ג של אורניום מועשר בשיעור ממוצע של 80%. עוצמת הפיצוץ מוערכת ב-13 עד 16 קילוטון TNT, וכתוצאה ממנו ומתופעות הלוואי שנגרמו אחריו נהרגו למעלה מ-140,000 בני אדם.

כ"ז באב

כ"ז באב הוא היום העשרים ושבעה בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושבעה בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. כ"ז באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

מחוזות יפן

יפן מחולקת מנהלתית ל-47 מרכיבים: אזור מטרופוליני (to 都) טוקיו, אזור הפרובינציה (dō 道) הוקאידו, 2 מחוזות עירוניים (fu 府) אוסקה וקיוטו ו-43 מחוזות (ken 県). ביפן הם נקראים 都道府県‏ (todōfuken). המחוזות הם גופים ממשלתיים הגדולים מערים, עיירות וכפרים.

הנציג הבכיר של כל מחוז הוא מושל (chiji 知事) הנבחר בצורה ישירה. חוקים ותקציבים נקבעים על ידי ועדה (議会 gikai), אשר חבריה מכהנים 4 שנים.

על פי חוק האוטונומיה המקומית, כל מחוז מחולק בתורו לערים (shi 市) ונפות (gun 郡). כל נפה מתחלקת בתורה לעיירות (chō, machi 町) וכפרים (son, mura 村). למשל, הוקאידו מחולק לארבע עשרה נפות, המשמשות כסניפים (shichō 支庁) של המחוז. ישנם מחוזות בהם סניפים אשר ממלאים תפקידים מנהלתיים, מחוץ לבירה.

נגסאקי

נגסאקי (ביפנית: 長崎, להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר גדולה בדרום יפן, שאוכלוסייתה מונה כ-430,000 איש (נכון ל-2015). העיר התפרסמה בעקבות פצצת האטום שהוטלה עליה על ידי ארצות הברית והביאה לכניעת האימפריה היפנית ולסיום מלחמת העולם השנייה.

נשק גרעיני

נשק גרעיני הוא נשק שכוחו ההרסני נוצר על ידי תגובה גרעינית של ביקוע או היתוך. אלה מושגים בדרך כלל באמצעות הפעלת פצצת ביקוע גרעיני. אפילו פצצה גרעינית (שלעיתים נקראת גם "מתקן גרעיני") בעלת תפוקה של נשק גרעיני נמוכה היא בעלת עוצמה גדולה יותר מכל כלי נשק קונבנציונלי. מתקן גרעיני יחיד מסוגל להשמיד עיר שלמה.

בהיסטוריה של הלוחמה נעשה שימוש בנשק גרעיני רק פעמיים. שני המקרים אירעו בשלהי מלחמת העולם השנייה. המקרה הראשון אירע בבוקר ה-6 באוגוסט 1945, כשארצות הברית הטילה את פצצת האורניום "ילד קטן" על העיר היפנית הירושימה. המקרה השני אירע שלושה ימים לאחר מכן כשארצות הברית הטילה את פצצת הפלוטוניום "איש שמן" על העיר נגסאקי. השימוש בכלי נשק אלה, שתוצאתו המיידית הייתה הרג של מאות אלפי אזרחים (הערכות נעות בין 100,000 ל-200,000 בני אדם הרוגים, מספר שאף גדל לאורך הזמן כתוצאה מחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית שיצרו הפיצוצים) היה ונותר שנוי במחלוקת. מבקרים מרחבי העולם טענו שהיו אלה פעולות לא הכרחיות של הרג המוני. לעומתם טענו אחרים, כי שימוש זה הפחית את מספר הנפגעים בשני הצדדים על ידי החשת סיומה של המלחמה, ובעיקר מנעו מארצות הברית את הצורך לממש את הפלישה המתוכננת ליפן, שהייתה צפויה לקפח את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקאים.

מאז הפצצת הירושימה ונגסאקי, בוצעו יותר מאלפיים פיצוצים של מתקנים גרעיניים למטרות ניסוי גרעיני, הרתעה במסגרת המלחמה הקרה או עימותים אחרים, והדגמה. המדינות היחידות הידועות כמי שביצעו ניסויים כאלה הן (לפי סדר כרונולוגי): ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת (בריטניה), צרפת, סין, דרום אפריקה, הודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית.

אפשר שמספר מדינות אחרות מחזיקות ברשותן נשק גרעיני, אך לא הודו בכך מעולם בפומבי או שטענתן בדבר ההחזקה לא אומתה. לדוגמה, ישראל נוקטת מדיניות של עמימות באשר ליכולותיה הגרעיניות למרות הערכות כי יש ברשותה מאות ראשי קרב גרעיניים וכן יכולות שונות לשיגורם. בעבר דווח באמצעות ויקיליקס כי טורקיה אף היא מחזיקה בפצצת אטום אך היא מעולם לא אישרה זאת. איראן הואשמה על ידי האומות המאוחדות ומדינות רבות בפיתוח תוכניות גרעין למטרות צבאיות ואף הוטלו עליה ועל קוריאה הצפונית סנקציות כלכליות ואחרות. דרום אפריקה פיתחה אף היא נשק גרעיני בחשאי, אך התפרקה ממנו בתחילת שנות התשעים. סוריה הואשמה אף היא על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כי עסקה בפיתוח נשק גרעיני לאחר שביצעה בדיקות בעקבות פרסומי אמצעי תקשורת בינלאומיים על הפצצת כור גרעיני בשטחה על ידי ישראל.

בפצצות גרעיניות נעשה שימוש גם למטרות שאינן צבאיות, כגון ניסויים מדעיים. יסודות סינתטיים כגון איינשטייניום, שנוצרו בעת הביקוע הגרעיני, התגלו כתוצאה מהניסוי הראשון בפצצת מימן.

פצצת ביקוע גרעיני

פצצת ביקוע גרעיני (הידועה בשם "פצצת אטום", על-אף שזהו שם מטעה מבחינה מדעית) היא סוג של נשק גרעיני, כלומר נשק המנצל את האנרגיה הרבה שאגורה בגרעיני אטומים הכבדים מברזל. אנרגיה זו משתחררת בתהליך של ביקוע גרעיני - פירוק הגרעין הכבד לגרעינים קלים יותר. אין כלל הקובע מה יהיו גרעיני האטומים הנוצרים, למעט שסך הפרוטונים והנייטרונים חייב להישמר. כדוגמה, גרעין של אורניום236 אינו יציב, ומתפרק תוך זמן קצר לשני גרעינים נפרדים, שיכולים להיות - אך לא חייבים להיות - גרעין של קריפטון92 וגרעין בריום141 בתוספת 3 נייטרונים חופשיים. במהלך הפירוק נפלטות קרני גמא בעוצמה גבוהה, שמקורה בהפרש בין האנרגיה שהחזיקה את הגרעין הכבד וסכום האנרגיות שמחזיקות את הגרעינים שנוצרו. כאמור, עבור כל יסוד כבד מברזל הפרש אנרגיה זה הוא חיובי.

עוד לפני פיתוח הנשק הגרעיני היה ידוע שבתהליך הביקוע משתחררת אנרגיה רבה מאד. לדוגמה, גרם בודד של רדיום פולט אנרגיה ששקולה לאנרגיה הנפלטת משריפת מכלית בנזין מלאה, אך לא היה ידוע כיצד לגרום לגרעינים להתפרק באופן יזום כך שיתקבל פרץ קצר ועצום של אנרגיה. עם גילוי תהליך השרשרת נפתרה קושייה זו, ונפתח הפתח לפצצות בהן קילוגרמים ספורים של חומר בקיע פולטים בשבריר שנייה את כמות האנרגיה של עשרות אלפי טונות של חומר נפץ רגיל, וכך גורמות להרס בהיקף חסר תקדים.

פיתוח וייצור נשק גרעיני היוו נקודת מפנה בהיסטוריה של המלחמות ושל היחסים הבינלאומיים בכלל. לראשונה נוצר איום ממשי של הרג מיליונים תוך דקות, ונוצר מאזן האימה שמרתיע את המעצמות הגרעיניות ממלחמה גלויה זו בזו.

במהלך מלחמת העולם השנייה עסקו ארצות הברית, גרמניה הנאצית ואף האימפריה היפנית בפיתוח נשק גרעיני. למרות הישגים משמעותיים בפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית ושל יפן, רק מאמץ הפיתוח של ארצות הברית - "פרויקט מנהטן" - הגיע לייצור פצצה גרעינית בפועל. ראש הפרויקט האמריקני, הפיזיקאי היהודי רוברט אופנהיימר, זכה לפרסום רב וכונה "אבי פצצת האטום". צוות בראשות אנריקו פרמי השיג את תגובת השרשרת הגרעינית מעשי ידי אדם הראשונה בעולם. בשנת 1942 וב־1945 נוסה הנשק הגרעיני לראשונה באתר טריניטי, סמוך לאלאמוגורדו, ניו מקסיקו. בעקבות הצלחת הניסוי יוצרו שתי פצצות ביקוע גרעיני, שהוטלו על הערים היפניות הירושימה ועל נגסאקי. מספר ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, נכנעה יפן ללא תנאים, ובכך למעשה באה לסיומה מלחמת העולם השנייה. מאז לא הופעל עוד נשק גרעיני במלחמה.

66,000 איש נהרגו כתוצאה מיידית מהתפוצצות הפצצה בהירושימה. 60,000 איש נוספים מתו עד סוף 1945 כתוצאה מפגיעות שגרמה להם הפצצה, ורבבות אנשים נוספים סבלו מנזקי הקרינה הרדיואקטיבית במשך שנים רבות.

ברית המועצות פוצצה את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה RDS-1 ב-29 באוגוסט 1949. תכנון הפצצה התבסס בעיקר על התכנון האמריקאי, שאותו קיבלה ברית המועצות מהמרגל קלאוס פוקס, אך ייתכן שהידע שלה התבסס גם על מתקנים של גרמניה הנאצית, בשטח מזרח גרמניה לשעבר.

עוצמתה של פצצת ביקוע גרעיני נמדדת בקילוטון TNT (בקצרה "קילוטון"). עוצמתה של "ילד קטן", פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, הייתה כ-13 עד 16 קילוטון TNT.

תהליך מקביל המפיק אנרגיה רבה יותר הוא היתוך גרעיני, שבו מתחברים גרעיני אטומים קלים ליצירת אטום כבד יותר, והוא התהליך המניע את השמש וגם הבסיס לפעולתה של פצצה תרמו-גרעינית המכונה גם "פצצת מימן".

פרויקט מנהטן

פרויקט מנהטן (באנגלית: Manhattan Project) היה שם הצופן של פרויקט מחקר ופיתוח שהתבצע במהלך מלחמת העולם השנייה, שהביא לייצור פצצות האטום הראשונות. הוא נוהל בידי ארצות הברית ונתמך גם על ידי בריטניה וקנדה. בשנים 1942–1946 ניהל את הפרויקט כולו מייג'ור גנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. פיזיקאי הגרעין רוברט אופנהיימר ניהל את מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, שבהן התבצע עיקר הפיתוח המדעי והתכנון של הפצצות עצמן. תחילתו של הפרויקט הייתה בשנת 1939 ובמשאבים מצומצמים, אך הוא גדל בהדרגה עד שכלל מעל 130,000 עובדים, ועלה כ-2 מיליארד דולר (שווי ערך לכ-23 מיליארד דולר של 2018).

שני סוגים של פצצות אטומיות פותחו במקביל במהלך המלחמה: הסוג הראשון היה פצצת מנגנון ירי, והסוג השני היה פצצת מנגנון קריסה, כשמרבית הפיתוח של תהליכי הפרדת האורניום והעשרתו נעשו באתר הגרעיני שהוקם באוק רידג' שבטנסי. באתר זה גם יוצרו בהמשך החומרים הבקיעים שהורכבו בפצצות. במקביל לעבודת הפיתוח שנעשתה על האורניום, נעשה מאמץ לייצר פלוטוניום. הוקם כור גרפיט באוק רידג' וכורי ייצור בהנפורד שבמדינת וושינגטון, שבהם הוקרן האורניום וחלקו הפך לפלוטוניום, שהופרד באמצעים כימיים מהאורניום. פצצת הפלוטוניום "איש שמן" פותחה לבסוף במאמצי תכנון ופיתוח מתואמים במעבדות לוס אלמוס.

במהלך הפרויקט נעשה מאמץ מודיעיני רחב היקף לאיסוף אינפורמציה על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. במשימת אלסוס נשלחו עובדים מפרויקט מנהטן לאירופה, לעיתים אל מעבר לקווי האויב הנאצי, ואספו מסמכים וחומר גרעיני שייצרה גרמניה, ואף עצרו מדעני אטום גרמניים.

בשיאו של הפרויקט התבצעו הפיתוח והייצור בכ-30 אתרים, בעיקר בארצות הברית אך גם בבריטניה ובקנדה, והשתתפו בו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים ארנסט לורנס, ארתור קומפטון, נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והאנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם; והכימאים גלן סיבורג והרולד יורי.

הפצצה הגרעינית הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, שבוצע בניו מקסיקו ב-16 ביולי 1945. הפצצות "ילד קטן" ו"איש שמן", התוצרים העיקריים של הפרויקט, פוצצו כחודש אחד אחר-כך על הירושימה ונגסאקי, החריבו את שתי הערים היפניות, ונהרגו מהן באופן ישיר על-פי ההערכות בין 120 ל-226 אלף איש, רובם אזרחים.

צ'וגוקו

צ'וגוקו (ביפנית: Chūgoku-chihō - 中国地方, משמעות השם היא 'המדינות המרכזיות') או סאנין סניו הוא חבל ארץ ביפן שנמצא במערב האי הונשו.

החבל מחולק לחמישה מחוזות: הירושימה, אוקיאמה, שימאנה, טוטורי וימאגוצ'י. החבל גובל בים יפן, באוקיינוס השקט ובחבלים: קיושו וקנסאי. הערים המרכזיות בחבל הן הערים: הירושימה ואוקיאמה.

קרינת גמא

קרינת גמא (γ) היא קרינה אלקטרומגנטית מייננת, הבאה לידי ביטוי בפליטה של פוטון בעת תהליך דעיכה רדיואקטיבי. בדרך כלל נפלטת קרינת גמא יחד עם קרינת אלפא או קרינת בטא. להבדיל מקרינות אלו, לקרני הגמא אין מסה או מטען חשמלי, ולכן לא ניתן לשנות את כיוונה בעזרת שדה מגנטי או חשמלי.

היסוד בו מתרחש תהליך פליטת פוטון גמא לא ישנה את מספר המסה או את המספר האטומי שלו בעקבות הפליטה. עם זאת, פוטון הגמא הנפלט נושא עמו אנרגיה אשר מתאזנת בהפחתה של מסת הגרעין.

מקורות נוספים אפשריים של קרינת גמא מלבד תהליכי התפרקות רדיואקטיביים הם אינטראקציות של חלקיקי יסוד דוגמת תהליך הכחדה של אלקטרון־פוזיטרון אשר במהלכו משתחררים שני פוטוני גמא.

בהיותה קרינה מייננת ואנרגטית מאוד, קרינת גמא היא קרינה מאוד מסוכנת לאדם, היא יכולה לחדור כ־50 סנטימטר מים או רקמות חיות. ואף מספר סנטימטרים דרך עופרת יצוקה. חשיפה לכמות קטנה עלולה לגרום לסרטן וחשיפה ממושכת תגרום למוות בטוח.

תכונותיה של קרינת גמא דומות לאלו של קרינת רנטגן, ותחום קרינת הגמא חופף, במידה מסוימת, את תחום קרינת הרנטגן "הקשה" (בעלת התדירות הגבוהה). ההבדל בין שתי הקרינות הוא המקור שלהן: קרינת גמא בוקעת מגרעין האטום בעוד קרינת רנטגן נפלטת ממקור שמחוץ לגרעין.

קרינת גמא המשתחררת מאיזוטופ אינה ניתנת לשליטה וממשיכה להקרין עד לדעיכה המוחלטת של האיזוטופ.

להבדיל מקרינת גמא רגילה, קרינת רנטגן ניתנת לשליטה כמעט מוחלטת בקביעת עוצמת ההקרנה ומשכה.

אורך הגל של קרינת רנטגן נע בין 5 פיקומטר ל־10 ננומטר. בעוד תחום אורכי הגל של קרינת גמא הוא 5 פיקומטר ומטה.קרינת הגמא נפלטת מהגרעין תמיד באורכי גל בדידים (לא רציפים). יש גרעינים שפולטים את הקרינה בכמה אורכי גל, אחרים באורך גל מסוים אחד. את העובדה שהאור נפלט מהאטום באורכי גל בדידים, מסבירים בקיומן של רמות אנרגיה אטומיות. גם כאן, ההסבר לעובדה שקרינת הגמא נפלטת באורכי גל בדידים היא העובדה שקיימות רמות אנרגיה בדידות בגרעין. פוטון קרינת גמא הנפלט מהגרעין מעיד על מעבר הגרעין מרמת אנרגיה גרעינית גבוהה לרמת אנרגיה נמוכה יותר.

קרינה רבה מסוג זה נפלטת בין השאר בעת הטלת פצצת ביקוע גרעיני וגורמת לנזקים שתוארו לעיל לבני האדם המצויים בסביבה, דוגמת אלו ששרדו בפיצוץ האדיר כשהוטלו פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ועל נגסאקי בזמן מלחמת העולם השנייה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.