היסטוריוגרפיה

הִיסְטוֹרְיוֹגְרַפְיָהיוונית: historia =חקירה, graphein =לכתוב) היא "כתיבת דברי הימים" או "עריכת ספרי היסטוריה".[1] המונח מציין מחקר היסטורי או ספרות המתארת את ההיסטוריה. ההיסטוריוגרפיה כוללת תתי-סוגה על פי התחומים בהם היא עוסקת, כגון היסטוריוגרפיה של המדע, היסטוריוגרפיה של תולדות אתר או של מגדר, או של קבוצה אתנית.

מחקר של ההיסטוריוגרפיה, או ההיסטוריוגרפיה של ההיסטוריוגרפיה, בוחן את האופן שבו מיוצגים אירועים היסטוריים על ידי היסטוריונים בחיבורים ההיסטוריים, את הדרכים שבהן הם בוחרים לספר ולפרש את מהלך האירועים על פי תפיסת עולמם, את אופני השימוש שלהם במקורות העומדים לרשותם ואת השיטות והגישות השונות לכתיבת היסטוריה שבהן עשו שימוש.

המקורות לכתיבת היסטוריה

סוג מקורות

מוקד תשומת הלב של ההיסטוריוגרפיה הוא בשימוש שעושים היסטוריונים במקורות ראשוניים — פריטים או תיאורים בני התקופה — במהלך כתיבת התיאור ההיסטורי. כתיבת היסטוריה היא למעשה שורה של בחירות מושכלות של ההיסטוריון באילו מקורות ראשוניים או שניוניים להשתמש, באיזה היקף ובתוך איזו מערכת התייחסות. לדוגמה, תוכנו של ספר על תולדות מלחמת השחרור עשוי להיות שונה מאוד אם יסתמך בעיקר על ראיונות עם מפקדי צבא וחיילים ישראליים, עיון בארכיונים ישראלים וערבים, ראיונות עם אזרחים ישראלים וערבים באותה תקופה, מקורות זרים או כולם גם יחד.

היקף המקורות

גם היקף השימוש במקורות השונים עשוי להשפיע במידה ניכרת על תוכן הדברים. לדוגמה, בספר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" של ויליאם שיירר ניתן מקום נרחב ליומניו של הרוזן צ'אנו, חתנו של מוסוליני. דבר זה, יוצר רושם שלצ'אנו הייתה חשיבות רבה מזו שככל הנראה הייתה לו. בכיוון הפוך, חשיפת יומניו של יוזף גבלס בשנים האחרונות השפיעה במידה ניכרת על החשבתו היחסית של שר התעמולה הנאצית בתאוריהם של היסטוריונים כמו איאן קרשו, שפרסמו מחקרים על רייך השלישי בשנות התשעים של המאה ה-20, ובראשית המאה ה-21. השימוש במקור כלשהו רק בגלל זמינותו גורמת להטיה לא רצויה בדגשים בתיאור מהלך האירועים, לעיתים ללא החלטה ברורה מצד ההיסטוריון בנוגע למידת אמינותו של המקור או ניסיון לאזן את הטייתו.

תמהיל המקורות

היבט אחר של היקף שימוש קשור ביחסי ההיקף בין מקורות שונים ומנוגדים. אצל היסטוריונים של העולם העתיק, לדוגמה, מקובל לתאר את הצדדים החיוביים והשליליים לכאורה אצל אדם. ההיסטוריון הקדום פלוטרכוס יכול לתאר איש שם מסוים כמי שאמרו עליו שהיה נגוע בצרעת ובזימה, ומאידך כמי שאמרו עליו שהיה חנון וחסוד ואיש ספרות ושירה. עובדתית, הטענה הראשונה, השנייה, אף אחת מהן או כל שילוב של חלק מהן עשויים להיות נכונים, ופלוטרכוס בחר מי מהן להבליט ומי מהן להבליע, באמצעות היקף ההתייחסות לסוג מסוים של טענות. היסטוריונים אחרים, עלולים להבליע עובדה מסוימת או לציינה כבדרך אגב ובמרומז, ולהרחיב בדיון בעובדה אחרת, ובכך ליצור הטיה ברורה באמצעות היקף ההתייחסות.

בחירת המקורות

המקורות שבוחנת ההיסטוריוגרפיה היא מסגרת ההתייחסות, תפישת העולם והמטרות שאליהן כיוון ההיסטוריון. לדוגמה, כאשר קוראים את החיבור גרמניה של ההיסטוריון הקדום טקיטוס, חשוב לדעת כי התיאור ההיסטורי של טקיטוס מושפע מאוד מהאידיאלים הרפובליקניים שלו, ומראייתו את הפשטות של הגרמאנים כאידיאל שיש לשאוף אליו. כאשר קוראים היסטוריון מרקסיסטי, היסטוריון פוליטי או היסטוריון מאסכולת ה"אנאל", גם כאן קיימת השקפת עולם המשפיעה במידה ניכרת על אופן הצגת הדברים.

מגמות

בעשורים האחרונים, התמקד חלק ניכר מהעוסקים בהיסטוריוגרפיה, כמו בענפי חקר מקבילים, בהטיות שגרמו לאי–הכללתן של קבוצות שונות בסיפור ההיסטורי. לטענת כותבים רוויזיוניסטים, פמיניסטים, מרקסיסטים, ואחרים, ישנה מידה רבה של הטיה בכתיבה ההיסטורית, גם בגלל סוגיות של זמינות, אך בעיקר בגלל העובדה שההיסטוריונים הם בני זמנם והכרעותיהם מהו דבר ש"חשוב" לכתוב עליו מושפעות מהשקפותיהם והטיותיהם, ובמיוחד מינו של הכותב, מוצאו (אירוצנטריות), מעמדו החברתי או זה הכלכלי, השתייכותו האתנית או הגזעית, וכדומה.

היבט מיוחד המקושר לקבוצות לא מוכללות הוא היעדר מקורות ראשוניים בהיקף מספיק. היסטוריונים בעבר 'הואשמו' בכתיבת היסטוריה שלא הייתה יותר מאשר תיאור תולדות החזקים והשולטים: המלכים, הנסיכים, העשירים, וכדומה. הטיה זו בכתיבה ההיסטורית נבעה גם מהשקפת חלק ניכר מההיסטוריונים, אך גם מסוגיות של זמינות: מקורות ראשוניים על קבוצות בעלות מעמד נחות בחברה זמינים בכמות ובאיכות נמוכות בהרבה מאלו הנוגעים לחזקים וכתיבה היסטורית המתמקדת בנשים או צמיתים, לדוגמה, צריכה לעסוק במקרים רבים בהיקשים על בסיס מה שנעדר מן המקורות ולדובב אותם במקום בו הם שותקים.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל היסטוריה
פורטל תולדות עם ישראל

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הערך היסטוריוגרפיה, מילון אבן-שושן.
היסטוריוגרפיה על ציר הזמן
העת העתיקהימי הבינייםהרנסאנסהעת החדשהציר הזמן
Circa

Circa (בקיצור .Ca או .Cca או .C) היא מילה בלטינית שמשמעותה בקירוב. השימוש העיקרי במילה זו הוא במתן תאריכים. שימוש ב-Circa נפוץ בגנאלוגיה וכתיבה היסטורית כאשר התאריכים המדויקים אינם ידועים.

כאשר משתמשים בטווח תאריכים, המונח Circa יבוא לפני כל תאריך מקורב ותאריך הבא אחריו ללא Circa יחשב תאריך ידוע.

דוגמאות:

1758 - 1701: שני התאריכים ידועים במדויק

1758 - 1701 .c: רק שנת 1758 ידועה במדויק. שנת 1701 היא בקירוב

1758 .c - ‏ 1701: רק שנת 1701 ידועה במדויק. שנת 1758 היא בקירוב

1758 .c - ‏ 1701 .c: שני התאריכים אינם ידועים במדויקיום לא מדויק בשנה:

c. 13 Sep 2014 - באזור ה-13 לחודש ספטמבר בשנת 2014

אלמנך

אַלְמָנָךְ (אולי מערבית: المناخ. תעתיק מדויק: אלמנאח') או ספר שנה הוא כרונולוגיה או לוח שנה עם תוספת מידע בתחומים שונים. האלמנך מתאר בדרך כלל את המתרחש בתחום מסוים בתקופה קצובה וערוך בטבלאות. האלמנך כולל מראי מקומות, קטעי פרשנות וניתוחים סטטיסטיים בתחום אותו הוא סוקר בהרחבה. אלמנך יכול להכיל מידע אסטרונומי כמו זמני הזריחה והשקיעה של השמש או הירח, ליקוי חמה או ירח וכן זמני גאות ושפל, רשימות מסוגים שונים "קוי הזמן" בתחומים שונים ועוד.

אנכרוניזם

אָנַכְרוֹנִיזְם (באנגלית: Anachronism, בעברית: מַעְתַּק זְמַן) הוא כשל כרונולוגי, דהיינו כשל בתיארוך. מקור המילה ביוונית: ana פירושו "כנגד" ו-chronos פירושו "זמן", כלומר משהו שאיננו בזמנו הנכון. למשל, אם במחזה אודות תקופת האימפריה הרומית אדם מתואר כמשתמש במחשב, הרי שהמחשב הוא אנכרוניזם.

אפיגרפיה

אֶפִּיגְרַפְיָה (ביוונית: επιγραφή) היא ענף במדע הארכאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים. תחום זה נבדל מתחומי המחקר של כתבי יד עתיקים, שנכתבו בדיו על נייר, גוויל, קלף או פפירוס, תחומים הנקראים "פאפירולוגיה" ו"פלאוגרפיה". ענף האפיגרפיה מהווה את אחד מעמודי היסוד של המחקר הארכאולוגי המודרני.

האפיגרפיה עוסקת הן בחקר בלשני של הכתוב והן בניתוח כתובות אלו כמסמכים המעידים על אירועים היסטוריים ועל חיי התרבות בתקופות קדומות.

מדע האפיגרפיה החל להתפתח במאה ה-16. בראשיתו, הוא התמקד בכתובות בשפה הלטינית. בין חשובי החוקרים בתחום זה ניתן למנות את וילהלם הנצן, בארטלומיו בורגסי, ותאודור מומזן. האחרון היה היוזם של אוסף הכתובות הלאטיניות (Corpus Inscriptionum Latinarum) – אוסף רב כרכים שהחל לצאת לאור בגרמניה בשנת 1863, שמכיל את כל הכתובות הלטיניות הידועות, ומקבצן לעבודה אחת. עד היום יצאו כ-20 כרכים, המכילים כ-180,000 כתובות מעובדות, מנותחות ומתורגמות.

ענף ארכאולוגי הקשור לאפיגרפיה הוא הנומיסמטיקה, העוסק בחקר המטבעות.

ברית צבאית

ברית צבאית היא הסכם בינלאומי בדבר ביטחון לאומי, כאשר הצדדים מסכימים על הגנה הדדית ותמיכה במקרה של משבר שלא זוהה מראש. בריתות צבאיות נבדלות מקואליציות, שכן קואליציות נוצרות בעקבות משבר אשר ידוע מלכתחילה.

בריתות צבאיות יכולות להיות הסכמי הגנה או הסכמי אי-תוקפנות.

הדרך הגרמנית המיוחדת

הדרך הגרמנית המיוחדת (בגרמנית: Sonderweg - זונדרווג) היא תזה היסטוריוגרפית שנויה במחלוקת שהופיעה לראשונה בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניסיון להסביר את הסיבה לבחירתה של גרמניה באפיק הנאצי, בעוד שתופעה דומה לא קרתה בשאר מדינות המערב. הטענה המשותפת לכל ההיסטוריונים של הדרך הגרמנית המיוחדת היא כי האופי, המבנה החברתי וההתפתחות המוסדית בגרמניה, לכל המאוחר מהמאה ה-19, הובילו את ההיסטוריה הגרמנית בדרך הייחודית לה, באופן שאינו נורמלי ביחס לשאר מדינות המערב (ובפרט הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וצרפת).

ההיסטוריונים החדשים

"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה-20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל.

היא-סטוריה

Herstory (באנגלית her story = "הסיפור שלה") הוא מונח שנטבע בשנות ה-60 המאוחרות כביקורת פמיניסטית על ההיסטוריוגרפיה המקובלת. המונח נבנה בניגוד-כביכול למילה האנגלית history (היסטוריה), אם מפרשים את זו כמייצגת את הצירוף his story (הסיפור שלו). לאמיתו של דבר, מקור המילה history במילה היוונית ἱστορία, והיא אינה קשורה לכינוי השייכות. בעברית מקובל לתרגם את המונח כ"היא-סטוריה".

בשיח הפמיניסטי משמש המושג לתיאור היסטורי מנקודת מבט פמיניסטית, המדגיש את הפרספקטיבה הנשית או מתואר מנקודת מבטה של אישה. השימוש במושג נעשה מתוך תפיסה שההיסטוריה המקובלת, שנכתבה בתוך תרבות פטריאכלית - נכתבה על ידי גברים ולמען גברים.

תנועת ה"היא-סטוריה" התבטאה בעיקר בפרסום והוצאה לאור של ספרות היסטורית אמיתית ובדיונית שנכתבה על ידי נשים, ומציגה את זווית ראייתן על ההיסטוריה.

היסטוריוגרפיה ישראלית

היסטוריוגרפיה ישראלית היא המחקר ההיסטורי המפורסם (היסטוריוגרפיה) של תולדות היישוב מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ועד לימינו.

שורשיה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית במפעלי החקר של ההיסטוריה היהודית על ידי משכילים יהודים במתכונת המדעית המודרנית, שראשיתם בשלהי מאה ה-18. מפעל מחקר, אשר המשיך ושגשג במאה ה-19, ה-20 וה-21 בחיבוריהם של יהודים ושאינם יהודים ברחבי העולם. תחילתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בשלהי המאה ה-19; במאה ה-20 בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, הוא התפתח ושגשג על ידי היסטוריונים וחוקרים, שחלקם היו אנשי אקדמיה, הוגי דעות או אנשי ציבור.

בעשרות השנים מאז הקמת מדינת ישראל הייתה כתיבת ההיסטוריה כלי חשוב בגיבוש הזהות הלאומית הישראלית, בהארת תפקידם של קבוצות ומפלגות שהיו הגמוניות או מנודות בעבר, בביקורת על מדינת ישראל ובנקיטת עמדה של חיוב או שלילה כלפי התנועה הציונית.

בראשית מאה העשרים והעשרים ואחת היא מהווה נדבך משמעותי בשיח החברתי והפוליטי בישראל.

היסטוריון

היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.

הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון לכתוב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.

הרודוטוס

הֶרוֹדוֹטוֹס (ביוונית: Ἡρόδοτος) מהליקרנאסוס (היום בודרום בטורקיה) (484 לערך עד 425 לפנה"ס) הוא היסטוריון יווני המכונה "אבי ההיסטוריה", שתיאר בחיבורו "היסטוריוֹת" את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס.

כרונולוגיה

כרונולוגיה (מלטינית chronologia, מיוונית: χρόνος, כרונוס, זמן בתוספת λογία, לוגיה, דיבור או לימוד), רשימה או מחקר המתאר רצף של אירועים על פי סדר התרחשותם. במובן הכללי כרונולוגיה היא גם המדע העוסק בסדר הדורות המאורעות והשיטות לחלוקת הזמן או איזכור ורישום של אישים, שליטים ושושלות במערכות ספירה שונות.כרונולוגיה עוסקת בתולדות נושא או אזור גאוגרפי, באירועים כלליים או באירועים פוליטיים כלליים, בחיי אדם אחד או קבוצה, המוגשים כעובדות רקע לשם הבנת הרקע ההיסטורי, ברירת העובדות בכרונולוגיה עשויה להיות שנויה במחלוקת, ברשימה כזו מובלטים בדרך כלל האירועים ומובלטים פחות התהליכים החברתיים והרעיוניים. כרונולוגיה אינה היסטוריוגרפיה, אלא כלי המשמש היסטוריונים וארכאולוגים להבנה של התרחשויות היסטוריות והגורמים המובילים להן.

לימודים קלאסיים

לימודים קלאסיים הוא שם התחום העוסק בלימוד השפה, הסִפְרוּת, ההיסטוריה, האָמנוּת, והיבטים אחרים של יוון העתיקה ושל רומא העתיקה, ערש תרבות המערב בעת העתיקה. הלימודים הקלאסיים היוו תמיד נושא מרכזי במדעי הרוח, והעוסקים בהם נקראים לעיתים הומניסטים.

במדינת ישראל פועלות שלוש מחלקות אקדמאיות ללימודים קלאסיים: באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לימודי יסוד בנושאים הללו מתקיימים גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אך אין בהן חוג או מחלקה המוקדשים לנושא.

ספר תולדות ההגנה

ספר תולדות ההגנה הוא גוף ידע מקיף שראה אור בשלושה חלקים (ובשמונה כרכים), בהוצאת "מערכות" של צה"ל והוצאות נוספות כגון דבר, בשנות החמישים והשבעים של המאה ה-20. כתבו אותו, על סמך מחקריהם וידיעותיהם, היסטוריונים ישראלים בשנות ה-50 של המאה ה-20. עורכו הראשי היה ההיסטוריון בן ציון דינור.

פוליביוס

פּוֹלִיבְּיוּס (ביוונית: Πολύβιος; בערך 203 לפנה"ס עד 120 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני במאה ה-2 לפנה"ס. התפרסם בעקבות ספרו "ההיסטוריות" או "עלייתה של האימפריה הרומית", חיבור המקיף בפירוט רב את מאורעות השנים 146-220 לפנה"ס באזור אגן הים התיכון. בנוסף, העניין בכתביו עלה הודות לרעיונותיו החדשניים המתייחסים לאיזון הפוליטי הדרוש לכינון ממשל יציב. רעיונות אלה שימשו בסיס רעיוני לתאוריות מודרניות במדע המדינה.

פוסט-ציונות

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה מנחה במדינת ישראל כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרנית.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן.

לדברי ההיסטוריון תום שגב, המונח הומצא על ידי העיתונאי אורי אבנרי, והוא "גלגול מודרני של מה שכונה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ציונות במירכאות".שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: "הציונות מיצתה את תפקידה, בהצלחה ניכרת, וישראל עוברת לשלב הבא". לדבריו, "יש הרואים בכך מטרה, יש הרואים בכך איום. לא קל להסכים מיהו 'פוסט-ציוני', כי לא קל גם להסכים מיהו ציוני".

תפיסת הפוסט-ציונות בפשטות טוענת שעבר זמנו של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

קסנופון

קסנופון בן גרילוס (ביוונית: Ξενοφών, בלטינית: Xenophon) (לערך 428 לפנה"ס - 354 לפנה"ס) היה היסטוריון, מצביא ופילוסוף אתונאי.

תוקידידס

תוקידידס (ביוונית: Θουκυδίδης;‏ 460 בקירוב - 395 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני איש אתונה, אשר ספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" מתאר את קורות המלחמה שניטשה בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס.

תיקוף

תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.