הילך חוקי

הילך חוקי הוא אמצעי תשלום (כגון כסף) שמשמש לרוב בעסקאות קניה או לפירעון חוב, אשר לא ניתן לסרב, על פי דין, לקבלו.

מונח משפטי זה, שמקורו במשפט המקובל, נועד במקורו להבדיל בין הפקדת חוב באמצעות שטרות כסף או מטבעות הנחשבים כהילך חוקי, שאחריה אין הנושה רשאי לגבות את החוב מהחייב, לבין הפקדתו בשווי-כסף אחרים, שאותם לא ניתן לאלץ את החייב לקבל.[1]

בניגוד לעסקה רגילה, בה יכולים הצדדים להסכים על כל אמצעי תשלום, המונח "הילך חוקי" נועד במקורו לסמל את אמצעי התשלום אשר חייבים הכתר (אוצר המדינה) או בית המשפט לקבל.

המונח מוגדר באופן שונה משיטת משפט אחת למשנייה. מספר שיטות משפט מגדירות "הילך חוקי" באמצעות הגדרה מרחיבה לפיה "הילך חוקי" הוא "כל אמצעי תשלום באמצעותו ניתן לשלם חוב" (לדוגמה, המצב בסקוטלנד וצפון אירלנד). אחרות דורשות חקיקה אשר תיקבע סוגי אמצעי תשלום כגון אלה.

על פי ההגדרה המקובלת, המחאה, לרבות המחאה בנקאית, כרטיס אשראי וכרטיס חיוב הם אמצעי תשלום נפוצים ומקובלים, אך אינם נחשבים להילך חוקי, מאחר שהשימוש בהם מותנה בהסכמת שני הצדדים לעסקה, ובתנאים שונים, כך לדוגמה ישנם מצבים בם ניתן להתנגד לפירעון המחאה (בעת כישלון תמורה), וכרטיס אשראי או כרטיס חיוב לא יכובדו בשל חיובי יתר בחשבון בעל הכרטיס.

גם תווי קנייה, אשר ערכם משתנה ותוקפם פג, אינם מהווים הילך חוקי.

ישנן שיטות משפט האוסרות על תשלום בשטחי המדינה במטבע שאינו ההילך החוקי שלה (היינו לא ניתן באותן מדינות לשלם במטבעות של מדינות זרות).

מקור המונח "הילך" הוא ארמי - חיבור של צמד המילים "הא לך", ביטוי הרווח בתלמוד.

הילך חוקי בישראל

באמצעות אמצעי תשלום שמוגדר כ"הילך חוקי" ניתן לפרוע חיובים וסירוב לקבלו כאמצעי תשלום הוא עבירה על סעיף 489 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מטבעות ושטרות ישראלים, אשר תוקפם לא פג, הם הילך חוקי בישראל.

אוסטרליה

באוסטרליה, הסמכות הבלעדית ליצור הילך חוקי היא בידי ממשלת אוסטרליה, על פי סעיף 115 לחוק חבר העמים של אוסטרליה. החוק אוסר על מדינות אוסטרליה להנפיק כסף, אולם מתיר למטבעת פרת' להטביע מטבעות כסף וזהב שהם הילך חוקי. חוק הבנק הפדרלי האוסטרלי משנת 1959 מתיר לבנק המרכזי להנפיק שטרות ומטבעות (המוטבעים על ידי המטבעה המלכותית האוסטרלית).

ארצות הברית

חוקת ארצות הברית אוסרת על מדינות ארצות הברית להנפיק שטרות או מטבעות. בשנת 1798 התברר לסגן נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון כי לממשל הפדרלי אין סמכות להנפיק שטרות כהילך חוקי, וביקש שינוי חקיקה.[2] לא הייתה מחלוקת בדבר הסמכות הפדרלית להנפיק מטבעות כסף וזהב (וזאת על פי המשפט המקובל הבריטי).

רק בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית החל הבנק הפדרלי להדפיס שטרות חוב, וחוק ההילך החוקי 1862 קבע כי השטרות יהיו הילך חוקי. חקיקה זו נועדה לחייב נושים לקבל את שטרות החוב של הממשל הפדרלי (מאחר שרבים סירבו לקבלם). על אף החקיקה, עדיין רבים סירבו לקבל את השטרות, ובית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בשנת 1870 בפסק דין הפבורן נ' גריזוולד כי החוק סותר את החוקה וביטלו. ההחלטה בוטלה בהחלטות מאוחרות של בית המשפט העליון שניתנו בין השנים 18711884.

רק חוק המטבעות 1965 קבע לראשונה כי רק מטבעות של ארצות הברית (המונפקים על ידי הבנקים הפדרליים והבנקים הלאומיים) הם הילך חוקי בארצות הברית, ואילו מטבעות זהב וכסף של מדינות אחרות אינם הילך חוקי בארצות הברית.[3]

האיחוד האירופי

באיחוד האירופי, מטבע האירו הוא הילך חוקי מאז ה-1 בינואר 2002. השטרות והמטבעות מונפקים על ידי בנקי המדינות השונות, וכולם מהווים הילך חוקי בכל רחבי האיחוד. גם אם מדינות מסוימות אינן מנפיקות מטבעות מסוימים (לדוגמה מטבעות בשווי סנט אחד או שני סנטים), כל המטבעות המוטבעות ברחבי האיחוד הם הילך חוקי ביתר מדינות האיחוד.

יחד עם זאת, יכולות המדינות שונות לקבוע בחקיקה כי שטרות בשווי מסוים לא יתקבלו בעת ביצוע עסקה (סמכות אשר ניתנה גם לאיחוד, ואכן נקבע כי לא ניתן לבצע תשלום במטבעות, אם מספר המטבעות הנדרש לשם כך עולה על חמישים מטבעות[4]).

הודו, נפאל ובהוטן

הרופי ההודי הוא ההילך החוקי בהודו, נפאל ובהוטן (אולם הרופי הנפאלי והנגולטרום הבהוטאני אינם הילך חוקי בהודו).

בעת קיומה של האימפריה הבריטית ושלטונה בדרום מזרח אסיה, שימש הרופי ההודי כהילך חוקי בסינגפור, מלזיה, כווית, בחריין, קטר, ואיחוד האמירויות הערביות.

הממלכה המאוחדת

במהלך המאה ה-19 כל מטבע זהב או כסף נחשב להילך חוקי בממלכה המאוחדת.

אנגליה

החל מהמאה ה-20 נקבע כי רק מטבעות ושטרות שהונפקו על ידי בנק אנגליה הם הילך חוקי באנגליה ובוויילס.

סקוטלנד וצפון אירלנד

שטרות ומטבעות בסקוטלנד ובצפון אירלנד מונפקים על ידי בנקים שונים. על פי ההגדרה המצמצמת של הילך חוקי שטרות אלה אינם הילך חוקי בסקוטלנד.[5] כמו כן, על פי ההגדרה הזו, השטרות האנגליים אינם מהווים הילך חוקי בסקוטלנד. הגדרה מרחיבה יותר של המונח בוחנת את המצב בפועל, וקובעת כי למעשה, אף בהיעדר קביעה בדין, מעצם מנהג הבנקים ואנשי העסקים לקבל שטרות אלה, הם הילך חוקי בסקוטלנד ובצפון אירלנד.

ניו זילנד

בעת הקמת המושבה הבריטית בניו זילנד בשנת 1840 קיבלה המושבה את החקיקה האנגלית. חקיקה משנת 1858 קבעה כי חוקים בריטיים יהפכו לחקיקה המקומית, ולכן חוק המטבעות הבריטי משנת 1816 נכנס לתוקפו וקבע כי המטבעות הבריטיים יהיו הילך חוקי בניו זילנד. היוניון בנק המקומי הנפיק כסף בניו זילנד החל משנת 1840, ושטרות אלה נחשבו להילך חוקי מאז שנת 1844 (במקביל למטבע הבריטי) ועד ביטול התקנות בשנת 1845. בשנת 1847 נקבע כי רק בנק אחד - בנק ההנפקה הקולוניאלי, יוכל להנפיק הילך חוקי, אולם בנק זה פורק בשנת 1856, והיוניון בנק שב להנפיק כסף. בנק נוסף - האוריינטל בנק הורשה להנפיק הילך חוקי החל משנת 1861, ובמהלך השנים בנקים נוספים קיבלו הרשאה להנפיק מטבעות בהתאם לחוקי הפרלמנט הבריטי, אולם שטרות ומטבעות אלה לא נחשבו להילך חוקי. חקיקה משנת 1933 קבעה איך יראו השטרות הניו זילנדים וכן כי המטבע הבריטי לא יהווה הילך חוקי בניו זילנד. באותה שנה נוסד הבנק המרכזי של ניו זילנד אשר קיבל מונופולין על הנפקת שטרות, אולם רק בשנת 1964 נקבע כי רק השטרות של הבנק המרכזי יהוו הילך חוקי במדינה.[6]

צרפת

על פי חוק משנת 1870, השטרות והמטבעות המונפקים על ידי באנק דה פראנס מהווים הילך חוקי. סירוב לקבל שטר או מטבע מהווה עבירה פלילית על פי סעיף 642 - 643 של חוק העונשין של צרפת.

קנדה

בקנדה מונפקים השטרות על ידי הבנק המרכזי, אולם על פי דין יכולים הצדדים לעסקה להסכים על תשלום חובות במטבע אחר (ותשלומים רבים מבוצעים על באמצעות דולר אמריקאי שאינו הילך חוקי במדינה).

על פי הדין הקנדי, יכולים צדדים לעסקה לסרב לקבל את השטרות שמונפקים על ידי הבנק המרכזי (בכך שונה ההילך החוקי על פי הדין הקנדי מההגדרה המקובלת), אולם נדרשת הנמקה טובה לשם כך (הכוונה שסוחרים יכולים לסרב לקבל שטרות בערכים נקובים גבוהים).

הערות שוליים

  1. ^ אתר המטבעה המלכותית הבריטית
  2. ^ מכתבו של תומאס ג'פרסון לג'ון טיילור.
  3. ^ סעיף 5103 של החוק הפדרלי
  4. ^ תקנת האיחוד האירופי 974/98
  5. ^ האם השטרות הסקוטיים הם הילך חוקי. נייר עמדה של הפרלמנט הסקוטי.
  6. ^ ההיסטוריה של הבנק המרכזי של ניו זילנד
אבזי

אַבָּזִי (בגאורגית: აბაზი) היה הילך חוקי בגאורגיה עד לשנת 1833. הוא שווה ערך ל-4 שאוּרי (შაური), ל-20 קופיקות כסף (המתכת כסף) (копейшник серебра), ל-40 פּוּלי (ფული) ול-200 דינר.

המטבע הוכנס לשימוש על ידי עבאס שאה הראשון. בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון (1825–1855) הוא הוחלף ברובל הרוסי בשער של ½2 אבזי ל-1 רובל רוסי.

גוש השטרלינג

גוש השטרלינג (באנגלית: sterling bloc או sterling area) הוא קבוצת המדינות ושטחי החסות של הכתר הבריטי שבהן משמשת הלירה שטרלינג הבריטית הילך חוקי או שבהן נהוגים מטבעות לאומיים הצמודים לליש"ט. ההצמדה לליש"ט מבוצעת הלכה למעשה באמצעות מועצת מטבע.

גרוש

גְרוּש, גוּרוּש, גֶרְש, קירִש וקוּרוּש (באנגלית: Qirsh) הם שמות שונים לעריכי מטבעות באזורים שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מאנית וסביבה. השוני בשמות נובע מהשפות השונות שבהן משמש המושג (ערבית, אתיו-שמית, עברית וטורקית) ובתעתיקים השונים לאלפבית הלטיני. מקורו במונח בלטינית-וולגרית: "grossus", קיצור של denarius grossus, "מטבע עבה" שמו של מטבע כסף בערך 12 דנרי.

גם שמו של הגרושן, מטבע ששימש במספר מדינות אירופיות דוברות גרמנית וכן בכמה מדינות מרכז-אירופיות, נגזר מה-"denarius grossus" הלטיני.

הקורוש העות'מאני (בטורקית: kurûş) המקורי היה מטבע כסף גדול מהמאה ה-17, דומה לטאלר האירופי. שוויו היה 40 פּארה. עקב פיחות ערכו של הקורוש במהלך השנים, הונפקה ב-1844 לירה טורקית מזהב, שערכה 100 קורוש.

לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית נותר הגרוש כהילך חוקי (לרוב כמאית המטבע הרשמי) במספר מדינות, ביניהן מצרים, ערב הסעודית, סוריה, לבנון וטורקיה עצמה, שבה הוא קרוי קורוש. במדינות אחרות, כגון ירדן וסודאן, אומץ הגרוש כעריך בעת שקבעו את מטבעותיהם.

דולר נמיבי

דולר נמיבי (N$) הוא ההילך החוקי של נמיביה. הוא הונפק לראשונה על ידי הבנק של נמיביה ב-15 בספטמבר 1993. קודם לכן, השתמשה המדינה בראנד דרום אפריקאי הדרום-אפריקני, הממשיך להיות הילך חוקי במדינה, משום שהדולר הנמיבי מוצמד אליו ביחס של אחד-לאחד. נמיביה היא גם חלק מאזור המטבע המשותף, לצד לסותו וסווזילנד.

דרכמה

דרכמה או דרכמא (ברבים דרכמות וביוונית דרכמֶה או דרכמֶס; ביוונית: δραχμή ביחיד, δραχμές או δραχμαί ברבים), היה הילך חוקי בו נעשה שימוש ביוון העתיקה.

ביוון המודרנית בין השנים 1832 ועד 2001, נקרא המטבע בשם זה, עד הנהגתו של מטבע האירו.

חוסיין כאמל

סולטאן חוסיין כאמל (בערבית: حسين كامل; תעתיק מדויק: חסין כאמל; 21 בנובמבר 1853 - 9 באוקטובר 1917), היה סולטאן של מצרים ומלך סודאן, מ-9 בדצמבר 1914 עד מותו במהלך הכיבוש הבריטי שנמשך מ-1882 עד 1922.

חוסיין היה בנו של החדיו אסמאעיל פאשא, ששלט במצרים מ-1863 עד 1879. כאמל מונה לסולטאן מצרים אחרי הדחתו של אחיינו, החדיו עבאס חלמי השני על ידי הבריטים. מצרים הוכרזה כארץ חסותה של בריטניה ב-1914 בתחילת מלחמת העולם הראשונה. מהלכים אלו הביאו לסוף שליטת העות'מאנים במצרים ב-6 בנובמבר 1914. במותו ב-1917 סירב בנו יחידו כמאל אל-דין חוסיין לרשת את כסאו. אחיו של חוסיין כאמל, אחמד פואד, עלה על כס הסולטנות לסולטאן, וב-1922 היה למלך מצרים פואד הראשון.

בשנים 1916, 1917 הנפיק סדרת מטבעות יפהפיים בשמו ובתארו "אלשלטאן חש'ין כאמל", בכתיב חסר, קרי: "חוסיין כאמל". העריכים היו 1/2, 1 "מלים", 2 "מלימאן", 5, 10 "מלימאת", 2 "קרשאן", 5, 10, "קרוש", 20 "קרשא", קרי: "קרשן", ו-100 "קרש". כולם היו הילך חוקי בארץ ישראל בשלטון המנדט עד לשנת 1927 בצד המטבעות משנת 1920 של יורשו פואד הראשון.

לירה איטלקית

לירה איטלקית (באיטלקית: Lira. ברבים: Lire, בעברית נקראת לרוב לירטה) הייתה המטבע ששימש כהילך חוקי באיטליה בין השנים 1861 ועד 2002, עת החליף אותו האירו. גם בתקופת נפוליאון הייתה הלירה בשימוש בממלכת איטליה, בין השנים 1807 ל-1814. הלירה האיטלקית הייתה מחולקת ל-100 צ'נטזימי (Centesimi ברבים או Centesimo ביחיד), שפירושו באיטלקית "מאית". בעשורים האחרונים למחזור של הלירה האיטלקית, לא היה שימוש בחלק זה של המטבע, מאחר שערכה של הלירה היה נמוך מאוד. לשם השוואה, ב-1999 נקבע שער החליפין של האירו על 1936.27 לירות איטלקיות לאירו אחד.

מקור השם לירה, בדומה ללירה שטרלינג ולשקל, הוא במידת משקל (ליברה. בלטינית: Libra).

המונח "לירטה", שהיה שגור בשפה העברית ככינוי ללירה האיטלקית, מעולם לא היה בשימוש נרחב באיטליה עצמה ומקורו בלשון הקטנה של שם המטבע ככינוי חיבה. גם בטורקית נהג השימוש במונח "Liret", להבדיל מ-"Lira" טורקית או אחרת.

בשנותיה של איטליה כרפובליקה (מ-1946 ועד החלת האירו כהילך חוקי במדינה) ניתן היה למצוא מטבעות בערכים של 1, 2, 5, 10, 20, 50, 100, 200, 500 ו-1,000 לירות, ושטרות בערכים של 1000, 2000, 5000, 10,000, 50,000, 100,000 ואף חצי מיליון לירות. מוקדם יותר, כאשר ערכה של הלירה היה גבוה יחסית, הופיעו שטרות בערכים נמוכים יותר ומטבעות קטנים של 1, 2, 5, 10, ו-50 צ'נטזימי.

הלירה האיטלקית הייתה הילך חוקי גם בקריית הוותיקן וגם בסן מרינו. לכל אחת משתי המדינות הייתה מערכת מוניטרית משלה, אולם השימוש ב"לירה ותיקנית" וב"לירה סן - מרינזית" בוותיקן ובסן מרינו, בהתאמה, היה שקול לחלוטין לשימוש בלירה האיטלקית. ערכם של המטבעות הללו היה שווה בדיוק לערכה של הלירה האיטלקית, וניתן היה להשתמש בלירה איטלקית לצד המטבעות המקומיים, ולהפך.

לירה ארץ ישראלית

לירה ארץ ישראלית (בראשי תיבות: לא"י) היה הכינוי הרווח בעברית של המטבע שהיווה הילך חוקי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ולאחר מכן השם הרשמי של המטבע במדינת ישראל עד שנת 1952. שמו הרשמי של המטבע בתקופת המנדט, כפי שהופיע על שטרי הכסף דאז, היה "פונט פלשׂתינאי (א"י)" (בערבית: جنيه فلسطيني באנגלית: Palestine pound). המטבע הונפק על ידי "מועצת המטבע של פלשתינה (א"י)" (Palestine Currency Board) החל משנת 1927, מועצה שהייתה כפופה למשרד המושבות הבריטי. לאחר הקמת מדינת ישראל קיבל בנק אנגלו פלשתינה את האחריות על הנפקת שטרות הכסף והמטבעות, ועל השטרות שהנפיק הופיע בעברית השם "לירה א"י" (השם בערבית ובאנגלית לא השתנה). הלא"י הייתה שווה בערכה ללירה שטרלינג הבריטית, וצמודה אליה.

לירה מצרית

לירה מצרית או גְנֵיה (جنيه בהגייה מצרית) היא ההילך החוקי של מצרים על פי צו החל משנת 1834.

המטבע מוטבע לשימוש הציבור החל משנת 1836. הלירה המצרית מחולקת ל-100 פיאסטרים או קְרוּש (قروش). (ובעברית: גרוש), כשבעבר הייתה נהוגה חלוקה ל-1000 מיליימס. הבנק המרכזי של מצרים החל להנפיק שטרות החל מה-3 באפריל 1899.

הלירה המצרית הייתה הילך חוקי בארץ ישראל מ-1 ביולי 1920, עם מינוי הנציב העליון הרברט סמואל, ועד ל-1 בספטמבר 1927, עת הונפקה הלירה הארץ ישראלית אשר החליפה אותה. הלירה המצרית משמשת הילך חוקי ברצועת עזה מ-1951.

מטבע זהב

מטבע זהב הוא מטבע שכולו או מרביתו עשוי זהב. מטבעות נטבעו מזהב החל מהמצאת המטבע בשל ערכו העצמי. מרבית מטבעות הזהב בתקופה המודרנית נמכרים לאספנים, או משמשים כבוליונים – מטבעות שערכן הנומינלי משני ומשמשות בעיקר כאפיק השקעה בזהב.

זהב שימש כאמצעי תשלום מסיבות רבות. הזהב הוא בר-חליפין, שהפער בין מחיר הקנייה למחיר המכירה שלו נמוך. בנוסף קל לשנע זהב, שכן היחס בין ערכו למשקלו הוא גבוה, בהשוואה לסחורות אחרות דוגמת כסף. ניתן לחלק את הזהב ליחידות קטנות בלי לפגום בערכו. כמו כן ניתן להתיך את הזהב למטילים, ולטבוע אותו מחדש. צפיפות החומר של זהב גבוהה ממרבית המתכות האחרות, מה שמקשה על הניסיון לזייפו. כמתכת אצילה הזהב אינו מתרכב עם יסודות אחרים, ומשום שהזהב נדיר מובטחת יציבות ערכו.

מיל (מטבע)

מיל היה יחידת כסף בתקופת המנדט הבריטי, החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית, שהונפק החל משנת 1927.

המיל הונפק במטבעות של מיל אחד ושני מילים מנחושת, מטבעות של 5, 10 ו-20 מילים מקופרניקל (סגסוגת של נחושת וניקל) עם חור במרכזן (המטבע בן 10 מילים היה ידוע בתור "הגרוש עם החור"), ומטבעות של 50 מיל ו-100 מיל מכסף. במהלך מלחמת העולם השנייה הוחלפו מטבעות הקופרניקל במטבעות מנחושת, ומטבעות הכסף במטבעות מקופרניקל. כמו כן הונפק שטר של 500 מיל.

על מטבעות המיל הבריטי, היה רשומות, בין השאר, המילים בעברית: פלשתינה (א"י), ערך המטבע ושנה.

גם לאחר הקמת המדינה ב-1948, ועד שנת 1952, שימש המיל (והלירה הארץ ישראלית) הילך חוקי.

המטבע היחיד שהוטבע במדינת ישראל היה בן 25 מיל. בצד הערך רשום: "25 מיל" עם 2 ענפי זית מסוגננים. בצד הנושא מצויר ורשום: "ישראל" ומצויר אשכול ענבים. ממטבע זה הוטבעו בירושלים 42,650 יחידות ובהטבעה נוספת בחולון 650,000 יחידות.

בתאריך 6 בספטמבר 1950 הפסיק המטבע לשמש כהילך חוקי.

בשנת 1952, עם המעבר מהלירה הארץ ישראלית ללירה הישראלית, הוחלף שמו של המיל לפרוטה.

המיל הוא הבסיס למשחק הטלת המטבע המפורסם עץ או פלי, שכן מצידו האחד של המטבע חקוק "עץ" ומצידו השני הכתובת פלשתינה (א"י) או בקיצור "פלי".

סקודו איטלקי

סְקוּדוֹ (באיטלקית: scudo, ברבים: scudi, סקודי) הוא שם כולל למטבעות כסף שנפוצו ברחבי איטליה עד המאה ה-19. שמו של המטבע, כמו האקו הצרפתי והאשקודו הפורטוגלי, נגזר מן המלה הלטינית scutum ("מגן").

בנוסף לסקודו הכסף התקיים גם סקודו-זהב.

סקודו הכסף הראשון שנקרא scudo d'argento - "מגן כסף" נטבע ב-1551 במילאנו בעת שלטונו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המטבע נטבע מכסף כיוון שספרד, ששלטה במכרות הזהב של מקסיקו ודרום אמריקה וויסתה את מחירי המתכות ומילאנו הייתה חלק מן האימפריה הספרדית באותה תקופה. ערי איטליה האחרות מיהרו להתאים עצמן להילך החדש.

בעת שלטון מריה תרזה נקבע משקל הסקודו ל-23.10 גרם וכמות הכסף הטהור בו עמדה על 896/1000.

במדינת האפיפיור התקיים הילך חוקי בשם Scudo pontificio עד שהוחלף בלירה איטלקית (ובלירת הוותיקן השווה לה) בשנת 1866. הסקודו האפיפיורי התחלק ל-100 באצ'י (baiocchi) וכל באצ'ו (baiocco) התחלק ל-5 קוואטריני (quattrini).

האזורים שהיו בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית החליפו ב-1857 את הסקודו לפלורין איטלקי בערך של 2 פלורין לסקודו.

פלורין איטלקי

פלורין איטלקי או, פשוט, פלורין (באיטלקית: Fiorino, מילולית: פרח קטן) היה מטבע שנטבע בפירנצה בין השנים 1252 ו-1523. בתקופה זו היה המטבע, יחד עם הדוקט הוונציאני (שהיה שווה-ערך לו), הילך חוקי בכל רחבי אירופה. היה זה ההילך הראשון ממנו נטבעה כמות מספיק גדולה של מטבעות, שאיפשרה הפיכתו לבעל משמעות בכלכלה העולמית. תפוצתם של סניפי בנקים מפירנצה ברחבי העולם הפכו את המטבע להילך העיקרי בסחר הבינלאומי. ערכו של המטבע ועיצובו כמעט ולא השתנו לאורך השנים. פלורין זהב (fiorino d'oro) היה עשוי מ-54 גריין זהב טהור. המטבע שימש כתקן, אמת מידה אחידה לחליפין וערכם של מטבעות שונים נקבע ביחס אליו. כך, בעוד שבשעת הפקתו היה שוויו זהה ללירת כסף אחת, ב-1500 שולמו תמורתו שבע לירות, דבר המשקף את קצב האינפלציה.

במהלך המאות ה-14 וה-15 טבעו כ-150 ישויות מדיניות שונות באירופה גרסה משלהן לפלורין. בהן הפורינט של ממלכת הונגריה, הגילדר ההולנדי (ששמו קוצר מ"פלורין זהב", guilder florin בהולנדית, ל-"מוזהב" בלבד), הגולדן של נסיכויות גרמניה השונות ושל אוסטריה, הזלוטי הפולני (שגם פירוש שמו הוא "מוזהב") ועוד. מדינות קולוניאליות אלה טבעו גרסאות מקומיות של פלורין במושבותיהן מעבר לים. במאה ה-15 אומץ ה"רייכסגולדן" (גרמנית: Reichsgulden) כהילך החוקי של האימפריה הרומית הקדושה.

על המטבע הפלורנטיני המקורי נטבעו פלר דה ליס (פרח החבצלת, שהקנה למטבע ולעיר פירנצה את שמם) בצד אחד ודמותו של יוחנן המטביל, עוטה אדרת שיער, בצדו השני. במהדורות שונות הוחלף ה"פלר דה ליס" בסמל הרלדי של הישות המנפיקה. גם דמותו של יוחנן המטביל הוחלפה בגרסאות מקומיות לקדוש הפטרון של הישות המנפיקה, כגון לסלו הקדוש, מלכהּ של הונגריה ופטרונה על הפורינט.

קאסטאווי קי

קאסטאווי קי (באנגלית: Castaway Cay – "האי של אלה שהושארו על ידי ספינתם") הוא אי פרטי באיי הבהאמה המשמש אתר עצירה לספינות קו הספנות של דיסני: דיסני מג'יק ודיסני וונדר. האי נקרא בעבר "קי גורדה" (Gorda Cay) ושמו שונה עת נרכש בשלמותו על ידי חברת וולט דיסני (הדבר ייחודי - שכן חברות הספנות האחרות הנוסעות באזור הים הקאריבי חוכרות את האיים ולא רוכשות אותם). בשל רכישת האי יכולה חברת וולט דיסני לשלוט באופן מוחלט במתרחש בו, ואף הנפיקה בולים המאפשרים שליחת מכתבים מהאי, וכן דולר דיסני הוא הילך חוקי באי.

עלות רכישת האי המשוערת הייתה 25 מיליון דולרים.

כמו יתר פארקי השעשועים של חברת וולט דיסני, לאי יש תמה, וכל מבני האי בנויים בהתאם - האי מתאר כפר שנבנה על ידי קבוצת אנשים שספינתם נטרפה בים - ה"כפר" בנוי מ"שרידי הספינה הטרופה", אולם הכפר הוא למעשה מלון מפואר.

בחופי האי מוצגת ספינת "ההולנדי המעופף", המופיע בסרטי שודדי הקאריביים: "תיבה של איש מת" ו"סוף העולם".

באי נבנה רציף מיוחד המתאים לספינות קו הספנות, והמבקרים באי אינם נדרשים להגיע אליו בסירות.

בניגוד לאיים אחרים - בשל היות האי פרטי נשלט מספר המבקרים בו בכל רגע נתון, על מנת למנוע צפיפות וכדי שהאי יראה ריק.

כל תושבי האי הם אנשי צוות שכירים של חברת וולט דיסני, כמו כן באי יש חוף מיוחד נפרד המיועד לאנשי הצוות של הספינות והאי המאפשר להם לנוח בנפרד מהמבקרים.

מוצרי המזון ומוצרי הצריכה של האי מובאים על ידי ספינות קו הספנות. מי השתייה באי הם מי ים מותפלים.

קורונה צ'כית

קורונה צ'כית (בצ'כית: Koruna česká; בעברית גם: כתר צ'כי) הוא שמו של המטבע בצ'כיה מאז ה-8 בפברואר 1993.

הסימן המקובל של הקורונה בצ'כיה הוא Kč, וסימונה לפי תקן ISO 4217 הוא CZK. הקורונה מחולקת ל-100 האלר.

המטבע החליף את הקורונה הצ'כוסלובקית, אשר היה הילך חוקי בצ'כוסלובקיה, לאור חלוקתה לשתי ישויות נפרדות: צ'כיה וסלובקיה. תושבי צ'כיה המירו את המטבע הישן לחדש ביחס 1:1.

תוכניתה של צ'כיה הייתה לאמץ את האירו עד 2012, אך בניגוד לשכנתה סלובקיה, בה מהווה האירו הילך חוקי כבר מתחילת 2009, בינתיים נמנעת צ'כיה מלעשות כן ומוסיפה, לפיכך, להשתמש בקורונה, בלבד.

ב-1993 הנפיק הבנק המרכזי מטבעות בני 10, 20 ו-50 האלר, לצד מטבעות בני 1, 2, 5, 10, 20 ו-50 קורונות, וכן שטרות בני 20 קורונות ויותר. לאור ערכו הנמוך יחסית של הכתר הצ'כי (דולר אמריקני אחד שווה ערך לכ-22 קורונות), הוצאו המטבעות בני ה-10 וה-20 האלר מהמחזור ב-2003, והמטבע בן ה-50 האלר - באוגוסט 2008.

שטרות הונפקו בעריכים של 20, 50, 100, 200, 500, 1000, 2000, ו-5000 קורונות. השטר בן 20 הפסיק להיות הילך חוקי באוגוסט 2008. כיום (תחילת 2019), קיימים מטבעות בערכי 1, 2, 5, 10, 20 ו-50 קורונות ושטרות בערכי 100, 200, 500, 1000, 2000, ו-5000 קורונות.

קרון אסטוני

קרון אסטוני (באסטונית: Eesti kroon) היה ההילך החוקי של אסטוניה. על פי תקן ISO 4217 סימונו הוא EEK. הקרון האסטוני היה בשימוש בשנים 1928–1940, לאחר כיבוש אסטוניה על ידי ברית המועצות שונה המטבע לרובל. לאחר חידוש העצמאות, ביוני 1992 חזר גם השימוש במטבע, וזה שימש את המדינה עד להצטרפותה לגוש האירו ב-1 בינואר 2011. במשך תקופת מעבר בת כשבועיים, עד ה-14 בינואר 2011, נעשה שימוש במטבע בנוסף לאירו, ולאחר מכן חדל להוות הילך חוקי במדינה.

רובל

רוּבְּל (ברוסית: рубль) הוא שמו של ההילך החוקי במספר מדינות. השם רובל שימש לראשונה כשם המטבע של נסיכות מוסקבה, שהפכה לאימפריה הרוסית, ולאחר מכן התגלגלה לברית המועצות.

לאחר התפרקות ברית המועצות הפך השם "רובל" לשמם של מספר מטבעות של מדינות המשתייכות לחבר המדינות, וכך נקראים עד היום הרובל הרוסי, הרובל הבלארוסי והרובל הטרנסדנייסטרי. לרוב מוזכר הרובל בהקשר הרובל הרוסי. בעבר השתמשו גם טג'יקיסטן, גאורגיה, לטביה, אזרבייג'ן וארמניה ברובל כהילך חוקי.

רובל אחד מתחלק למאה קוֹפֶּיְקות (ביחיד קוֹפֶּיְקָה, ברוסית: Копейка).

רופי המפרץ הפרסי

רופי המפרץ הפרסי (בערבית: روبيه or روبيه خليجيه) היה מטבע רופי הודי עם סימני הכר בשטרות שהיה למעשה הילך חוקי במדינות המפרץ הפרסי משנת 1959 עד שנת 1970 לפני שהללו הנפיקו מטבעות משלהן.

כאשר שלטה האימפריה הבריטית בהודו ובמדינות המפרץ השלטון הבריטי הוציא למחזור את הרופי ההודי כמטבע עובר לסוחר במדינות המפרץ אשר בשליטתו, כגון עומאן, בחריין, כווית ואיחוד האמירויות.

כאשר זכתה הודו בעצמאותה, עדיין השתמשו ברופי ההודי כהילך חוקי במדינות המפרץ.

באותו עת הבסיס המוניטארי עמד על עתודת גוש הלירה שטרלינג בשער חליפין של 13 ושליש הרופי ללירה שטרלינג וכן לתקן הזהב וכמו כן התקנות בהודו באותן שנים אסרו על הוצאת זהב והכנסת זהב למדינה ללא פיקוח וכן על החזקה ומסחר בזהב או במטבע חוץ במזומן בשטחי הודו עצמה.

אך באותן מדינות המפרץ שבה הרופי ההודי שימש הילך חוקי היה היתר לסחור במטבע קשה אחר או בזהב

ולכן סוחרים ומבריחים מהודו נהגו להגיע למדינות המפרץ ולקנות זהב ולחזור להודו ולסחור בזהב

ובשנת 1959 הוערך כי שווי הזהב שהוחזק על ידי המגזר הפרטי הוערך ב-1.75 מיליארד דולר ארצות הברית

ומטבע הרופי ההודי החל מאבד מערכו, היות שמיליוני הרופי ששימשו לרכישת זהב או מטבע קשה אחר החל לחזור להודו במסחר הבנלאומי והבנק המרכזי של הודו נאלץ לגבות את הרכישות שנעשו במדינות המפרץ.

כדי לעצור תופעה זו החליט הבנק המרכזי של הודו לפקח על שטרות הרופי ששימשו הילך חוקי החליט הבנק להוציא למחזור "שטרות מיוחדים" שהיו דומים לשטרות שהיו הילך חוקי בהודו עצמה אך שונים בצבעם

שטר כסף

שטר כסף (בדומה למטבעות, המחאות, תווי קנייה, כרטיסי אשראי), הוא אחת הצורות של אמצעי תשלום בהם בני אדם משתמשים על מנת לשלם עבור סחורות ושירותים שהם קונים. יחד עם מטבעות, שטרות מהווים את כלל צורות הכסף המזומן בעולם המודרני והם הילך חוקי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.