הטעמה

הטעמה היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר.

בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות.

מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה.

להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין הטעמה יש השפלה.

ב־IPA

ב־IPA מיוצגת הטעמה על ידי סימן דומה לאפוסטרוף: ˈ, אשר נכתב לפני ההברה המוטעמת במילה, לדוגמה המילה "בוקר" במשמעות "שעת הבוקר" מתועתקת /ˈboker/ ואילו המילה "בוקר" במשמעות "קאובוי" מתועתקת /boˈker/. הטעמה משנית מיוצגת על ידי הסימן ˌ, לדוגמה "ערבובְיה": /irˌbuvˈja/.

בשפה העברית

ההטעמה היא אחד ממאפייני הגיית העברית. בעברית, טעם הנופל בהברה האחרונה של המילה מכונה מלרע (כלומר מלמטה). טעם הנופל בהברה הלפני אחרונה של המילה מכונה מלעיל (כלומר מלמעלה). מרבית המילים בעברית מוטעמות מלרע, אך ישנן מילים כמו המילים "פסח" או "ארץ" שמוטעמות מלעיל. בעברית בת זמננו, בניגוד לעברית הקלאסית, יש גם מילים המוטעמות בהברה השנייה או השלישית שלפני האחרונה; למשל, המילה "קיבוצניקים" מוטעמת בהברה השלישית שלפני האחרונה (מלעיל דמלעיל).

יש קשר בין ההטעמה לבין הניקוד של המילים.

  • כל הברה סגורה (שאחריה שווא נח או דגש חזק) ולא מוטעמת, תנוקד תמיד בתנועה קטנה.
  • כמעט כל הברה פתוחה (שאין אחריה שווא נח או דגש חזק) ולא מוטעמת, תנוקד תמיד בתנועה גדולה.

בהברות מוטעמות ייתכן היפוכם של כללים אלה כלומר:

  • בהברה פתוחה ומוטעמת תיתכן תנועה קטנה.
  • בהברה סגורה ומוטעמת תיתכן תנועה גדולה.

כמו כן קיים קשר בין הניקוד של המילים לבין הטעמתן. במילים זהות בפירושן - שימו לב האות ד' ראשונה בשווא נע, והשנייה בסגול.

  • עַבְדְּךָ֫ - נהגית בהטעמה מלרעית.
  • עַבְדֶּ֫ךָ - נהגית בהטעמה מלעילית.

בניקוד הברות מוטעמות ישנם יוצאי דופן רבים לכללים.

בהגייה המקובלת בימינו של השפה העברית ובהטעמה על פי טעמי המקרא, מרבית המילים מוטעמות מלרע. הגייה זו קרויה "הברה ספרדית". בהגייה הקרויה "הברה אשכנזית", מרבית המילים מוטעמות מלעיל. שירים רבים שנכתבו בתקופת התחייה מוטעמים לפי ההברה האשכנזית, למשל ההמנון הלאומי של ישראל, שאותו שרים גם היום בהטעמה מלעילית. ישנם שירים להם נכתבו גרסאות שונות במלעיל ובמלרע. לדוגמה לשיר אומרים ישנה ארץ שחיבר שאול טשרניחובסקי יש גרסה בביצועו שלמה ארצי במלרע וגרסאות במלעיל בביצוען של נעמי שמר וירדן בר-כוכבא.

סימון ההטעמה בעברית

בעברית מקראית ההטעמה מסומנת באמצעות המערכת המורכבת של טעמי המקרא, שמסמנים גם את התחביר של הפסוקים וגם את המנגינה של הקריאה בבתי כנסת.

בעברית חדשה קיימות מספר דרכים לסמן את ההטעמה במילה כשיש בכך צורך. הדרך הנפוצה היא שימוש בסימן עולה (חלק מטעם המקרא "עולה ויורד"), שנראה כמו חץ שמצביע שמאלה, ונכתב מעל העיצור בהברה המוטעמת, למשל "חת֫ול". ניתן להקליד את סימן העולה במחשבים באופנים הבאים:

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והספרה 6
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ע

לעיתים משמשים לכך סימנים אחרים, למשל מתגמילון אבן שושן: "בֶּֽצַע"), בסימן גג (במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל: "חרד̂לניק"), ובסימנים נוספים.

ראו גם

Ç

Ç (סדיליה:C; תצורה קטנה: ç) היא אות בקטלאנית (Català), צרפתית (Français), אלבנית (Shqip), אזרית (Azərbaycanca), ליגוּרית, טטארית (Tatarça) (באותיות לטיניות), טורקית (Türkçe), טורקמנית (Türkmençe), זזאקית, ומאנית (Gaelg Vanninagh).

אומלאוט

אוּמְלַאוּט (הוגים כ־um-laut) הוא סימן דיאקריטי באלפבית הלטיני. האומלאוט הוא תוספת שתי נקודות במאוזן מעל אחת מהאותיות o,u,a כדי להורות על שינוי הגייתה. אומלאוט משמש כיום בשפות: גרמנית, דנית, שוודית, נורווגית, איסלנדית, פינית, הונגרית, טורקית, ספרדית, רוסית ועוד.

מקור המילה בגרמנית (um פירושו "סביב", Laut פירושו "צליל", בהשאלה – שינוי צליל), בהתייחסות לנקודתיים שוכבות (צֵירֵי עִלִּי) מעל האות (¨). מכאן התרחבה ההתייחסות גם לסימני הגייה אחרים ולשפות אחרות. צירי עילי הוא החלופה העברית למונח הלועזי, שנקבעה על ידי האקדמיה ללשון העברית.

הסימן אומלאוט נראה זהה בצורתו לסימן טְרֶמַה (Tréma, Diaeresis) המשמש ביוונית, בצרפתית, בהולנדית ובשפות נוספות, אולם תפקידו של כל אחד מהסימנים שונה, והתפוצה שלהם שונה. הסימן "טרמה" מורה על חציצה בין שתי תנועות סמוכות ועל הגייתן לפי אופן ההיגוי המקורי למרות הסמיכות לאותיות אחרות, ולא על שינוי בהגיית התנועה. הסימן טרמה, בשונה מהאומלאוט, יכול להופיע מעל כל אות המייצגת תנועה (האותיות a, e, i, o, u) ובנוסף מעל אות העיצור y. סימן האומלאוט יכול להופיע גם מעל W (הוא נראה כך: Ẅẅ) בתנאים מסוימים ונדירים למדי בשפות הסקנדינביות (שוודית ונורווגית בעיקר), ותפקידו שם הוא הפיכת ההגייה של האות W (שבשפות הסקנדינביות נהגית כמו האות V באנגלית) להגיית ו"ו עיצורית (כמו W באנגלית).

אורתוגרפיה

אוֹרְתּוֹגְרַפְיָה (מיוונית, אורתו – "נכון" (ορθο), גרפוֹס – "שכותב" (γραφος)) היא מערכת הסימנים והכללים המשמשים לייצוג גרפי של שפה. האורתוגרפיה כוללת הן את הסימנים הגרפיים המשמשים לכתיבה (אותיות, לוגוגרמות, סימנים דיאקריטיים, סימני פיסוק, וכו'), והן את החוקים המתארים כיצד יש להשתמש בהם, כולל חוקי כתיב ופיסוק.

בחלק מהשפות מתייחסת המילה אורתוגרפיה לחוקי הכתיב בלבד. יש להבדיל בין אורתוגרפיה לטיפוגרפיה (אמנות סידור הדף המודפס והספר).

אורתוגרפיה של שפה כוללת גם את הכתב – האורתוגרפיה העברית היא אלפביתית, פונמית ומורפמית. דוגמאות לחוקים אורתוגרפיים הם חוקי הכתיב החסר והמלא.

באנגלית יש 26 אותיות המייצגות עיצורים ותנועות, אך אין סימני הטעמה. לעומת זאת כל אות אנגלית יכולה לייצג צלילים שונים וכל צליל (פונמה) יכול להיכתב במגוון אותיות. בנוסף, קיימים צירופי אותיות הנקראים דיגרפים כגון th, המייצגים צליל אחד. שפות שונות המשתמשות באלפבית אנגלי לא בהכרח חולקות אותם חוקים אורתוגרפים.

האורתוגרפיה היפנית נחשבת לאחת המסובכות בעולם. היא משלבת אלפי סימנים לוגוגרפיים (במקור סיניים) הנקראים "קאנג'י" ומייצגים מורפמות, עם מאה אותיות נוספות הנקראות "קאנה" (שכוללות את מערכי האותיות היראגאנה, קאטאקאנה, ומאניוגאנה ומייצגות הברות) וכן עם אותיות לטיניות הנקראות רומאג'י. כל המילים בשפה היפנית יכולות להיכתב בכל אחת מהשיטות היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י ורובן גם בסימני קאנג'י. הבחירה באיזה כתב להשתמש מתבצעת לרוב על פי סטנדרטים נהוגים, קלות הקריאה ובחירה סגנונית. קיים ויכוח אם האורתוגרפיה הסינית היא לוגוגרפית או אידאוגרפית.

אירית

אירית או גאלית אירית (באירית: Gaeilge או Gaeilge na hEireann; באנגלית: Irish או Irish Gaelic) היא שפה ממשפחת השפות הקלטיות שנוצרה באי אירלנד ומדוברת על ידי העם האירי. לאירית מעמד חוקתי כשפה הרשמית הראשונה של אירלנד, על אף שרק מיעוט מהאוכלוסייה דובר אותה כשפת אם; לעומת זאת, תושבים רבים דוברים אותה כשפה שנייה. בצפון אירלנד, האירית מוכרת כשפת מיעוט ובאיחוד האירופי היא משמשת כשפה רשמית. הפורס נא גייליגה הוא הגוף הציבורי באירלנד האחראי לשימור ולהפצתה של השפה ברחבי האי. השפה האירית הייתה לשפתו העיקרית של העם האירי לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת שלו, והם אף הפיצו אותה לאזורים אחרים, כמו סקוטלנד והאי מאן, בהם התפתחו ממנה הגאלית סקוטית והמאנית בהתאמה. הספרות בשפה האירית היא העתיקה ביותר מבין שפות מערב אירופה.

גג (סימן דיאקריטי)

גג ˆ (מכונה גם כובע) הוא סימן דיאקריטי הקרוי בלועזית Circumflex או Caret.

הגג משמש כסימן דיאקריטי באיטלקית, בצרפתית, ברומנית, בפורטוגזית, בנורווגית, בוולשית, בוייטנאמית, באפריקאנס ובאספרנטו.

במשמעות זאת נהוג לכנותו circumflex הנובע מהמילה הלטינית circumflexus (מכופף) המתורגם מהמילה היוונית περισπωμένη. ההשפעה של הסימן ברוב השפות הנ"ל היא שיש להאריך את הגיית ההברה. ברומנית הגג משמש רק מעל האותיות I ו-A והופך אותן לצליל שלא קיים בשפה העברית ואפשר לתאר אותו כשווא נע גרוני.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

טילדה

טילדה (~) (על פי האקדמיה ללשון העברית: גַּל, באנגלית: Tilde) היא סימן כתב המשמש כסימן דיאקריטי בספרדית ובפורטוגזית. במקור שימש לציון ראשי תיבות וכיום יש לה שימושים מגוונים בהקשרים שונים.

המילה טילדה (tilde בספרדית) מקורה מהמילה הלטינית titulus שפירושה כותרת או כתב עילי.

משקל (שירה)

משקל (גם בלועזית: ריתמוּס) הוא שם כולל למערכות המִקְצָב המשמשות ברוב סוגי השירה. לתורת המשקל מונחים נרדפים – ריתמיקה, מֶטריקה ופּרוזודיה. שירה בעלת מקצב מוגדר נקראת שירה שקולה, ואילו שירה בלתי-שקולה נקראת שירה חופשית. ישנן שיטות מקצב שונות, ובכל אחת מהן מתאפשרים כמה מקצבים. בשיטה הכמותית, המקצב מבוסס על כמות מסוימת של הברות מסוג מסוים (ארוכות/קצרות, לפי הגדרת השפה); השירה ביוונית עתיקה ובלטינית שקולה במשקלים שונים בשיטה הכמותית, וכך גם רוב השירה בצרפתית. בשיטה האיכותית, המקצב מבוסס על דפוס מסוים של הטעמות, כלומר של הברות מודגשות לעומת בלתי מודגשות. רוב השירה השקולה באנגלית, בגרמנית, ברוסית ובעברית שקולה בשיטה האיכותית.

סוגות שיר מסוימות מתאפיינות גם במשקלים מסוימים; למשל, השירה האפית היוונית והרומית שקולה בהקסמטר דקטילי, והמשקל האופייני לסונטה באנגלית עד היום, בהשפעת שייקספיר, הוא פנטמטר יאמבי.

בשירה העברית מבחינים[דרוש מקור: מי?] בין שתי שיטות עיקריות של משקל: השיטה הסילבּית (המבוססת על כמות הברות) והשיטה הסילבּו-טונית (המבוססת על דפוסי הטעמה קבועים).

מתג (לשון)

מתג (מכונה גם מאריך, מעמיד או גַּעְיָא) הוא סימן בדמות קו מאונך קטן (◌ֽ) הממוקם תחת אחת מאותיותיה של המילה. בתנ"ך מטרתו של המתג היא לציין הארכה של התנועה שאליה הוא מתלווה. כתוצאה מהארכה זו נוצרת הטעמה משנית (נחץ) של הברת המתג, בנוסף להטעמת המלעיל או המלרע. בעת החדשה (בעיקר בסידורי התפילה) המתג עשוי לשמש לסימון ההברה המוטעמת, בעיקר כאשר יש להגות אותה בהטעמה מלעילית.

סימן דיאקריטי

סִימָן דִּיאַקְרִיטִי (נקרא גם סִימַן הֶבְחֵן) הוא סימן אורתוגרפי המתווסף לאותיות כדי לשנות את דרך הגייתן או כדי להדגיש הבדל בין שתי מילים הנכתבות בצורה זהה. מקור המושג במילה היוונית עתיקה διακριτικός, (מתועתקת באותיות לטיניות: diakritikos) שמשמעותה "מבדיל", מפועל διακρίνω "להבדיל".

הסימנים הדיאקריטיים מוספים מעל לאותיות או מתחת לאותיות, לפי המקרה. אך לא כל סימן הניצב מעל/מתחת לאות הוא דיאקריטי; חלק מסימנים אלה, כבמקרה הנקודה מעל לאות i, הם חלק מהאות. יש סימנים שבשפות מסוימות מהווים חלק מהאות ובשפות אחרות משמשים כסימנים דיאקריטיים. ישנם סימנים דיאקריטיים הפועלים בצורות שונות בשפות שונות.

סימן הטעמה משני כפול

סימן הטעמה משני כפול ( ̏ ) הוא סימן דיאקריטי המשמש באלפבית הלטיני והאלפבית הקירילי.

סימן הטעמה עלי כפול

סימן הטעמה עילי כפול ( ˝ ) הוא סימן דיאקריטי בלטינית. שימוש הסימן הוא בעיקר בהונגרית כתובה.

סינקופה

במוזיקה, סינקופה היא הטעמה של פעמה שאינה אמורה להיות מוטעמת, או אי נגינה של פעמה שאמורה להיות מוטעמת.

לדוגמה, במשקל 4/4, הפעמה הראשונה והשלישית מודגשות בדרך כלל. אם נעביר את הדגש לפעמות השנייה והרביעית, ניצור סינקופה. על פי אותו עיקרון, אם נשאיר את הדגש על הפעמה השלישית, אך לא ננגן כלום בפעמה הראשונה כך שיווצר "חלל ריק" במקום שבו אמור להופיע התו - תיווצר סינקופה.

מקרה נוסף שבו תופיע סינקופה הוא כאשר ההטעמה לא תבוא על פעמה (1-2-3-4) אלא בין הפעמות ("אוף-ביט").

לדוגמה, את משקל 4/4 ניתן לחלק ל-8 שמיניות: & 4 & 3 & 2 & 1. (יש להגות: אחד ו- שתיים ו- שלוש ו- ארבע ו-).

כאשר תו מודגש יופיע בין הפעמות (על & במקום על מספר) הוא יקרא סינקופה.

בתמונה, התו הראשון הוא שמינית, ולכן התו השני (לא משנה מה אורכו) ינוגן על ה-"אוף-ביט" של הפעמה הראשונה וישמע מוטעם. כל התווים חוץ מהראשון יוצרים סינקופה.

צורה נוספת של סינקופה, שנגזרת מהצורה הקודמת, היא כאשר מנגנים תו מסוים קצת לפני או אחרי הפעמה (במרווח זמן קטן מאוד) וזאת במטרה ליצור הטעמה יש מאין.

ניתן למצוא סינקופות בסגנונות מוזיקה רבים, מקלאסית ועד פופ ורוק, אך השימוש המסיבי ביותר קיים בג'אז וברגטיים, שם הסינקופות מופיעות על בסיס קבוע.

עברית מקראית

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית") היא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

פרוזודיה

פרוזודיה הוא מושג בבלשנות השייך לתחום העוסק באקוסטיקה של הדיבור. המושג מתייחס למאפיינים אקוסטיים מסוימים של הדיבור הנושאים חלק גדול מהמידע המועבר בתקשורת דבורה.

הדיבור איננו רצף אחיד: הוא משתנה ללא הרף בעוצמתו, במהירותו, בתדר שלו וביתר תכונותיו האקוסטיות. השינויים האקוסטיים היוצרים את הפרוזודיה מתרחשים ברמה של יחידות הדיבור הסופרה-סגמנטליות, כלומר אלה הנמצאות מעבר לרמת הפונמה הבודדת: ההברה, המילה והמבע (לגבי התכונות האקוסטיות של הפונמות ראו פונטיקה). השינויים הללו במאפיינים האקוסטיים הסופרה-סגמנטליים של הדיבור הם הפרוזודיה.

הפרוזודיה מהווה חלק בלתי נפרד מהשפה הדבורה, שכן כל מבע ומבע נהגים עם דפוס פרוזודי מסוים. הדפוס הפרוזודי של המבע מוסיף מידע רב מעבר לזה הקיים במילים המרכיבות אותו כשלעצמן, והוא מהווה חלק חשוב בקביעת המשמעות. בין היתר, הפרוזודיה מסמנת את הפונקציה הפרגמטית של המבעים (הצהרה, שאלה, בקשה וכו'), מוסיפה מידע לגבי רגשותיו וכוונותיו של הדובר ומעידה על עמדתו כלפי הנמען וכלפי תוכן הדברים (האם הוא אומר את הדברים בהתרגשות או אדישות, בכנות או בסרקזם וכו'). במידה מסוימת, תפקידה של הפרוזודיה בשפה הדבורה מקביל לזה של סימני הפיסוק בשפה הכתובה ושל הרגשונים במדיומים כמו שיחות צ'אט ומסרונים. למעשה, ניתן לומר שקיומם של אלה מעיד על הצורך ליצור תחליף גרפי לפרוזודיה (שמטבע הדברים אינה קיימת בכתב), שבדומה לה, יציב את המסר הכתוב בהקשר פרגמטי-רגשי. רבים ממאפייני הפרוזודיה הם אוניברסליים (למשל, כפי שמתואר לגבי האינטונציה בהמשך). עם זאת, קיימת גם מידה גדולה של שונות, וזו תורמת ליצירת הצליל הייחודי לכל שפה וצורת הדיבור האופיינית לכל אדם.

הפרוזודיה כוללת בתוכה את האינטונציה, ההטעמה, ההדגשה, עוצמת הקול, גוון הקול וקצב הדיבור.

צ'יאנג מאי

צִ'יאַנג-מַאי או צִ'אַנג-מַאי (הטעמה על ה-צִ'י), (בתאית: เชียงใหม่, להאזנה (מידע • עזרה)) היא העיר השנייה בגודלה בתאילנד (אחרי הבירה בנגקוק) והעיר הגדולה ביותר בצפון תאילנד אשר משמשת כבירת הפרובינציה צ'יאנג מאי. ישנם הטוענים כי צ'יאנג מאי מייצגת בצורה הטובה ביותר את תאילנד המסורתית.

שיר הסנדלר

"שיר הסנדלר" (ידוע גם כ"שיר השיכור") הוא שיר מאת נתן אלתרמן מתוך המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר. שיר זה מוכר בכינוי "וי ללילי, וי ליומי", החוזר בשיר זה. השיר מבוצע על ידי שלמי, והוא עורך בו השוואה בינו לבין שלמה המלך.

השיר הוא מהמפורסמים של אלתרמן וזכה למספר ביצועים, המוכרים ביותר הם של אילי גורליצקי ושל אבי קושניר.

השיר מורכב משורות קצרות, בעלות מילים קצרות. כל שורה מונה בדיוק ארבע תבניות, וכך ניתן לדקלם אותן במשקל זוגי, ללא תוספת הפוגות, עם הטעמה מחזורית וסימטריה בינארית. מבנה זה מאפשר לדמיין את הסנדלר השיכור שמתנדנד ומהדס בכבדות, תוך כדי השיר.

שפת תגיות

שפת תגיות (באנגלית: Markup language) היא שפת מחשב המשמשת לתיאור מידע נלווה לטקסט, תמונות או מידע חזותי אחר.

המידע הנלווה יכול לציין, למשל, את דרך התצוגה של המידע החזותי, כמו למשל, צבע, גופן וגודל של טקסט. בנוסף, המידע הנלווה יכול לציין סוגי שדות של המידע החזותי, ואת המבנה ההיררכי שלו. למשל, שפת תגיות יכולה לציין למילים, את סוג המידע אליו הן מתייחסות (שמות אנשים, מקומות, שמות עצם, וכו') ולמשפטים את סוג המשפט (שאלה, תשובה, אמת, שקר, מנגינה, הטעמה). לרוב מופיע המידע הנלווה של שפת התגיות בתוך אותו קובץ של המידע החזותי עצמו, משולב בתוכו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.