הטיירוי

הטיירוי (מיוונית: έταίροί - רֵעַ; ידועים בעברית גם בשם "רעי המלך") היו נושאי רומח רכובים שהשתייכו לחיל הפרשים הכבדים בצבאות מוקדון והממלכות ההלניסטיות שקמו עם התפרקותה של האימפריה שייסד אלכסנדר הגדול.

במקדוניה המסחר לא היה מפותח יחסית, לכן רק בעלי אדמות היו יכולים להרשות לעצמם לרכוש את שריון הפרש הכבד ואת הסוס אם כי היה נהוג שהחייל היה מקבל חלקת קרקע מסוימת כדי לממן את העלויות האלה[1]. כתוצאה מכך גויסו פרשים אלו מקרב בני אצולה. סיבה נוספת ליחידה שמורכבת על טהרת האריסטוקרטיה נעוצה בחשיבות שייחסו בני מעמד זה לשירות בחיל הפרשים וניסיונם לשמור על החיל היוקרתי לעצמם בלבד. עם הזמן המצב השתנה ובימיו של פיליפוס השני גם אנשים שלא נמנו עם האריסטוקרטיה היו יכולים להתגייס להטיירוי, אם כי במספרים קטנים. פיליפוס הסכים לגייס אפילו יוונים עשירים. בימי בנו, אלכסנדר הגדול, השירות נפתח לבני כל הלאומים, בתנאי שעמדו לרשותם האמצעים הנדרשים לכך.

אחת היחידות של ההטיירוי שנקראת "אגמה" הייתה אחראית, בין היתר, על שלמות גופו של המלך בקרב. מתוך יחידה זו גויסו גם קצינים בכירים הידועים בשם "שומרי ראש". אין פירושו של דבר שהם שימשו כשומרי ראשו של המלך, אלא היו קציניו הנאמנים. הם קיבלו בדרך כלל משימות חשובות ואף פיקוד אד-הוק על חלקים מהצבא. עם מותו של אלכסנדר הגדול, שומרי הראש חילקו את האימפריה שלו ביניהם וקראו לעצמם "דיאדוכים" (יורשים).

Macedonian Army Alexander
פרש של ההטיירוי (ככל הנראה אלכסנדר) תוקף פרסי. צילום מהסרקופג של אלכסנדר

ארגון

ההטיירוי היו מאורגנים בפלוגות בנות כ-200 פרשים שנקראות "אילה". פלוגה מיוחדת הידועה בשם "אגמה" הייתה גדולה יותר והורכבה ככל הנראה מ-300 פרשים. פולר וטארן סבורים שמקור כל ההטיירוי באילה זו. ככל הנראה היו 14 אילות סדירות ואילה מוגדלת ששימשה בתור שומרת הראש של המלך (האגמה). במסעו מזרחה, לקח אלכסנדר 7 אילות סדירות ואת האילה המלכותית, סך הכול כ-1,800 הטרייוי, היתר נשארו ביוון אצל אנטיפטרוס לשמור על השקט בבית. האילות גויסו על בסיס טריטוריאלי, למעט האגמה שגיוסה, ככל הנראה, לא היה טריטוריאלי. למרות הגיוס הטריטוריאלי, האילות נקראו על שם האיליארך.

הקצין שפיקד על האילה נקרא "איליארך". האילה חולקה לארבע מחלקות הידועות בשם "טטררכיה". כל טטררכיה הייתה בת 50 לוחמים בקירוב. מפקד הטררכיה קיבל את דרגת הטטררך. בקרב הטטררכיות הסתדרו בטריז עם טטררך בראש וחיילים ותיקים או מש"קים בקצוות (ראו איור). הטריזים של הטטרכיות נלחמו בשיתוף פעולה בתוך האילה, אבל לא התכנסו לגוש גדול יותר על מנת לשמור על הגמישות. חצוצרן ליווה את האיליארך בקרב על מנת לאפשר תיאום נאות בין חלקי הפלוגה בעזרת הודעות מוזיקליות.

האילות בתורן כונסו לגדודים שהיו בדרך כלל בני שתי אילות, אבל לעיתים גם בני שלוש וארבע אילות כל אחד. גדוד זה ידוע בשם "היפרכיה" ומפקדו כונה "היפרך".

היה מצופה מהמגויסים החדשים לרכוש את כלי נשקם ואת סוסיהם בכוחות עצמם, אבל ניתנה קצבה מסוימת לרכישה התחלתית. כמו כן, אפשרו התקנות לפרשים להחזיק סייס אחד שטיפל בסוסו. סוסים שנפגעו בקרב או לקו במחלה הוחלפו מעתודת הסוסים המרכזית של הצבא. בדומה לרוב הצבאות בעת העתיקה, הפרשים המקדונים צעדו ברגל במסעות ושמרו על הסוסים לקרבות בלבד.

חימוש ולבוש

Macedon sword IVBC Thessaloniki Arch Mus
חרב קסיפוס שהייתה נפוצה בקרב פרשים מקדוניים

החימוש כלל רומח פרשים הידוע בשם "קסיסטון" וחרב ישרה הנקראת "קסיפוס". להגנתו לבש הפרש שריון גוף וקסדה.

ראשו של הפרש היה מוגן בקסדת ארד חזקה. נראה שאלכסנדר החליף את הקסדה הפריגית בקסדה בויוטית לפרשיו. כמו כן, היה נהוג להוסיף סמלים שציינו את דרגת הפרש לקסדה. לגופו לבש בדרך כלל הפרש טוניקה עם שרוולים קצרים, אך יש עדויות ללבישת טוניקות עם שרוולים ארוכים. בנוסף לכך, לבשו הפרשים גלימות. הפרשים לא השתמשו באוכפים, אלא רק בכיסוי מבד עבה שנפרס על גב הסוס. צבע הבד סימן את השתייכותו של הפרש לחיל מסוים. סביר להניח על פי הממצאים הארכאולוגיים דוגמת הסרקופג, הפסיפס, קברים ועדויות נוספות שצבע הבד שכיסה את סוסי ההטיירוי היה סגול. לעיתים הוסיפו לבד גם פרוות טורף דוגמת פנתר, אך זה היה נדיר והיה ככל הנראה בשימוש הקצינים בלבד.

כלי הנשק העיקרי של הפרש היה הרומח שלו - הקסיסטון באורך של כ-4 מטרים. בגלל העדר האוכף והארכוף, הפרש לא יכול היה לדקור עם הרומח את היריב כשהוא רוכב על גבי סוס דוהר כי הוא היה נופל ארצה. על מנת למנוע את הנפילה, העץ שנחבר כחומר הגלם לרומח היה נוטה להישבר בהתנגשות חזיתית. על מנת לאפשר לפרש להלחם גם כשהרומח נשבר, הקסיסטון היה מצויד בשני חודים.

בנוסף לרומח הייתה לכל פרש גם חרב. לרוב השתמשו בחרבות ישרות הידועות בשם "קסיפוס" בעלות להב באורך של כ-60 ס"מ. חרב זו הייתה נפוצה מאוד בקרב פרשים יוונים, אף על פי שהיו חרבות טובות יותר בעלות להב מעוקל דוגמת המכיארה והקופיס. החרב הייתה נשק משני בלבד יחסית לרומח.

אף ששריונות מתכת היו מקובלים בעת העתיקה בכלל וביוון העתיקה בפרט, רוב ההטיירוי לא לבשו שריון מתכת, אלא שריון מבד עבה שחוזק, לעיתים, בפיסות מתכת. למרות שהשריון לא היה עשוי ממתכת, הוא סיפק הגנה טובה לאיומים שהציבו כלי הנשק הקיימים בזמנו והטיירוי לא השתמשו במגנים בקרב. נמצא גם שריון מלוחות ברזל באחד הקברים, אך סביר להניח שזהו שריון טקסי שלא השתמשו בו בקרב. יחד עם זאת, לעיתים, נדירות יש רמזים לשימוש בשריון ברזל בקרב. הסוס לא היה מוגן בשריון.

טקטיקה

Cavalry alex
מערך טריז של ההטיירוי - החיל בראש הכוח הוא מפקדו והחיילים בקצוות השורה האחרונה הם מש"קים

הטקטיקה העיקרית של ההטיירוי, כמו של רוב סוגי הפרשים הכבדים הייתה הסתערות בגוש צפוף לתוך מערכי האויב. מערך הקרב של הטיירוי היה דמוי טריז עם מפקד בראש ושני מש"קים בקצוות השורה האחרונה (ראו תרשים). בדומה לפלנקס המקדוני, גם ההטיירוי זכו לאימונים טובים ונודעו בזכות אומץ לבם ומשמעת הברזל שהייתה נהוגה בחיל זה.

בקרב עצמו, בניגוד לאבירים מימי הביניים, ההטיירוי לא ניסו למוטט את מערך החי"ר שניצב מולם, אלא תקפו בעיקר פרשים וחי"ר מעורער שהותקף כבר על ידי חילות אחרים. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין שני החילות. בעוד שהאבירים משוריינים מכף רגל ועד ראש, השריון של ההטיירוי היה קל יותר. בנוסף לכך ואף חשוב יותר, ההטיירוי לא השתמשו באוכף וארכוף. כתוצאה מכך השימוש שלהם ברומח היה שונה: במקום להחזיק אותו מתחת לזרוע ולדקור את האויב, הטיירוי נאלצו להניף את הרומח מעל הראש ולדקור מלמעלה למטה. אילו היו מחזיקים את הרומח בסגנון של אבירים מימי הביניים, היו עפים מהסוס בגלל העדר האוכף והארכוף. בשימוש נכון בכלי הנשק והמבנה שלהם היו יכולים ההטיירוי לשבור גם את ההתנגדות של האויב המר ביותר. ידוע מקרב שבו הטיירוי הצליחו למוטט ולהביס את הגדוד הקדוש של תבאי שהיה מורכב מהופליטים בקרב כירונאה.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Nich Secunda, Alexander The Great: his Armies and Camaigns, Osprey, 1998, pp. 18-19
אאומנס

אֵאוּמֵנֶס (ביוונית: Εὐμένης, ‏361 לערך - 316 לפנה"ס) היה מזכירו של אלכסנדר הגדול ואחת מהדמויות המשמעותיות במלחמות הדיאדוכים אחרי מות אלכסנדר.

הסכמי בבל

הסכמי בבל או חלוקת בבל הוא הכינוי לסדרת הסכמים שנעשו בעיר בבל בשנת 323 לפנה"ס, אשר במסגרתם חולקה האימפריה של אלכסנדר הגדול בין הדיאדוכים. ההסכמים נועדו להקנות יציבות לאימפריה עד שיגדל בנו של אלכסנדר, אלכסנדר הרביעי, אולם הם לא שרדו זמן רב וכבר בשנת 322 לפנה"ס נפתחה מלחמת הדיאדוכים הראשונה, שהייתה הראשונה מבין מלחמות הדיאדוכים שקרעו לגזרים את האימפריה.

הפאיסטיון

הפאיסטיון - (ביוונית: Ήφαιστίων ‏; 356 לפנה"ס - 324 לפנה"ס) היה מצביא בצבאו של אלכסנדר הגדול וכמו כן חברו הטוב ביותר. הפאיסטיון, בנו של אמינטור (Amyntor), היה צאצא למשפחת אצולה מוקדונית. במקורות מצוין כי הוא היה בן גילו של אלכסנדר. קורטיוס רופוס (Curtius Rufus) כותב כי "הוא היה האהוב ביותר מבין חבריו של המלך, שגדל יחד איתו והיה איש סודותיו" . חברות זו נמשכה כל חייהם, והיא הושוותה לזו של אכילס ופאטרוקלוס.

הקריירה הצבאית שלו הייתה מרשימה במיוחד. הפאיסטיון לא פיקד על יחידה עצמאית לפני הוצאתו להורג של פילוטאס ורק אז קיבל פיקוד משמעותי - חצי מההטיירוי. במהלך מסעו של אלכסנדר באסיה הוא הופקד על משימות רבות, אך רובן בעלות אופי אזרחי ולא צבאי כגון משלחות דיפלומטיות, בניית גשרים לחציית נהרות גדולים, מצורים וייסוד יישובים חדשים.

מלבד היותו חייל ודיפלומט תמך הפאיסטיון באופן פעיל במאמציו של אלכסנדר לסינקרטיזם בין היוונים והפרסים. אלכסנדר הפך אותו לחלק ממשפחת המלוכה כשהוא חיתן אותו עם כלתו דריפטיס (Drypetis), אחותה של אשתו השנייה סטטירה השנייה, שתיהן בנותיו של דריווש השלישי שליטה של האימפריה הפרסית. כשהוא מת בפתאומיות באַחְמְתָא (Ecbatana), אלכסנדר נכנס להלם בצערו. הוא פנה אל האורקל בסיווה (Siwa) להעניק להפאיסטיון מעמד אלוהי, והפאיסטיון הוכר כגיבור. עד למותו, שמונה חודשים מאוחר יותר, אלכסנדר תכנן הקמת מונומנטים לזכרו של הפאיסטיון.

הצבא המוקדוני

הצבא המוקדוני הושתת על שני מרכיבים עיקריים. האחד הוא מוקדוני שממנו שאבו מלכי מוקדון בעיקר את חיל הרגלים הכבד ששירת בפלנקס וביחידות מיוחדות ואת הפרשים הכבדים שמהם גויסו ההטיירוי. המרכיב השני היה בעלי ברית ושכירי חרב שהשלימו את הצבא המוקדוני ותרמו לו בעיקר חיל רגלים קל ופרשים קלים.

הצבא המוקדוני הגיע לשיא בתקופת שלטונם של פיליפוס השני וביתר שאת בתקופת שלטונו של בנו, אלכסנדר הגדול (שלט בין 336 ל-323 לפנה"ס). מלחמותיו של אלכסנדר הגדול בנוסף לפלישה הגאלית, מלחמות הדיאדוכים, סכסוכים בתוך יוון והגירה ממוקדון למזרח רוקנה במידה רבה את עתודת כוח האדם שעמדה לרשות הממלכה. רק במאה ה-2 לפנה"ס חזר הצבא המוקדוני להיקפו בתקופת אלכסנדר הגדול ופיליפוס, אך היה זה כבר מאוחר מדי ולמרות מאמצי המלכים האחרונים של מוקדון, ניגף צבאה לפני הצבא הרומי ומוקדון נכבשה.

כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

הפלישה לאימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מות דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כמו "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס.העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית, הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח, גילה אלכסנדר כשחולשתה של האימפריה הפרסית נחשפה במהלך מסעם של רבבת שכירי החרב היווניים, שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס".הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה.מותו של דריווש לא סיים את תנופת הכיבוש. בסוס, סאטרפ באקטריה, רצח את דריווש, הכריז על עצמו כעל מלך פרס והכתיר את עצמו בשם המלכותי "אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא החמישי". אלכסנדר השתמש בהכרזתו של בסוס כעילה להמשך מסע כיבושיו ופלש לאסיה התיכונה.

מלכי מוקדון

במשך כל שנות קיומה, הייתה ממלכת מוקדון מונרכיה. אין מידע מדויק על ייסוד הממלכה, והמידע על המלכים הראשונים הוא חלקי ומעורבב באגדות ומיתולוגיה. מאז המאה ה-7 לפנה"ס לכל המאוחר, נשלטה הממלכה בידי שושלת מלוכה שנקראה "השושלת הארגאידית". שלטונם של הארגאידים היה מבוסס בעיקר במרכז הממלכה, בעוד המחוזות ההרריים ומכוסי היערות בצפון ומערב הממלכה נשלטו בידי שושלות מקומיות שלרוב היו קשורות בקשרי דם עם הארגאידים. להלכה היו שליטים אלו כפופים לארגאידים, אולם בפועל נאמנותם וצייתנותם השתנתה בהתאם לכושרם של המלכים להטיל את מרותם.צורת השלטון של המלכים לא השתנתה הרבה מאז התקופה ההומרית. המלך היה נבחר בידי המוקדונים מבין הנסיכים מבני השושלת הארגאידית, ועם עלותו לשלטון היה המלך מרכז בידיו את כל כוח השלטון. המלך היה אדון הארץ, כהן דת, המפקד העליון של הצבא שופט ראשי וכו'. הוא היה בעליהן של כל האדמות, והאזרחים היו מחויבים בתשלום מס בגין האדמות שעיבדו. המלך לבדו יכל להכריז מלחמה, וחוזים והסכמים נעשו אך ורק בשם המלך. מבין בני האצולה היה בוחר המלך קבוצת נבחרים שכונו "הטיירוי" ("רעי המלך"), והם חיו יחד עם המלך בארמון, שרתו לצדו בצבא והיוו את חוד החנית של חיל הפרשים המוקדוני.מוקדון נותרה ממלכה שולית יחסית עד עלותו לשלטון של פיליפוס השני, מלך מוקדון, שביסס את שלטונה של מוקדון במרבית יוון. בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, הפך את מוקדון לאחת האימפריות הגדולות ביותר בעולם העתיק. אלכסנדר מת ללא יורשים, ועם מותו פתחו מפקדי צבאו, שכונו בשם "דיאדוכים" ("יורשים"), בסדרת מלחמות, שבסופן נפלה מוקדון בידי השושלת האנטיפטרידית, שהוחלפה עד מהרה בידי השושלת האנטיגונידית. שלטונם של האנטיגונידים היה ברוטלי בהרבה מזה של הארגאידים, אולם תחת הנהגתם הממלכה נותרה יציבה יחסית עד כיבושה בידי רומא בשנת 168 לפנה"ס בתום המלחמה המוקדונית השלישית.

סוסים במלחמה

סוס מלחמה הוא סוס אשר נעשה בו שימוש צבאי במהלך המלחמה למטרות מגוונת כדי להשפיע על תוצאות הקרב. השימוש הראשון של סוסים בלחימה התרחש עוד בשחר ההיסטוריה לפני יותר מ-5,000 שנים. ממצאים ארכאוזואולוגיים מראים כי האדם החל לביית את סוס הבר באלף הרביעי לפני הספירה, בערבות מרכז אסיה. הסוסים המבויתים הראשונים שימשו לבשר, לרכיבה ולחליבה. הסוס המבוית התפשט במהירות ברחבי אירואסיה באלפים השלישי והשני לפנה"ס. העדות המוקדמת ביותר של לוחמים רכובים על סוסים מגיעה מאירואסיה בין 3,000 ל-4,000 לפנה"ס. תבליטים שומרים מ-2,500 לפני הספירה מתארות סוג של עגלות הנמשכות על ידי סוסים. במהלך 1,600 לפנה"ס, המצאת הרתמה ושיפורים שהוכנסו למרכבות הפכו אותם לאחד מכלי הנשק המשפיעים ביותר ברחבי המזרח הקרוב הקדום, וחוברות הדרכה הראשונות אודות שימוש בסוסי מלחמה שנכתבו בסביבות 1,350 לפנה"ס התמקדו בעיקר בלוחמת מרכבות. ככל שעבר הזמן, טקטיקת הלוחמה באמצעות חיל פרשים תפסה בהדרגה את מקומה של המרכבה, וב-360 לפנה"ס, המצביא האתונאי קסנופון שהיה גם קצין פרשים, כתב חיבור נרחב אודות הרכיבה. האפקטיביות של סוסי המלחמה עלתה בהדרגה בעקבות הכנסת שיפורים חדשים כמו המצאת הרסן, האוכף, הארכוף ומאוחר יותר גם הקולר.

במהלך המלחמות הרבות, נעשה שימוש בעשרות סוגים של סוסים בגדולים שונים, תלוי בצורת הלחימה. הבחירה בסוס התבססה בראש ובראשונה האם הוא רכוב או נהוג בידי הלוחם, ולאחר מכן בהתאם למטרה שעבורה נצרך: סיור, הסתערות פרשית, פשיטה, אספקה ותקשורת. לאורך ההיסטוריה, הפרדות, החמורים ובמיוחד הסוסים מילאו תפקיד משמעותי במאמץ התמיכה בצבאות.

הסוסים היוו את טקטיקת הלחימה העיקרית של תרבויות נוודים מערבות מרכז אסיה, ואף תרבויות במזרח אסיה עשו שימוש נרחב בפרשים ובמרכבות. במאה השביעית ובבמאה השמינית, הלוחמים המוסלמים הסתמכו על הפרשים הקלים במהלך הכיבושים האדירים שלהם ברחבי צפון אפריקה, אסיה ואירופה. האירופאים, השתמשו במספר סוגים של סוסי מלחמה במהלך ימי הביניים, והבולט מביניהם היה הפרש הכבד שהתייחס לאבירים המוגנים בשריון כבד ובין ההיכרים הבולטים ביותר של אותה התקופה. עם פיתוח אבק השריפה וירידת המעמד של האביר החמוש בשריון, המעמד של הפרשים הקלים עלה שוב לגדולה, והם שימשו את האירופאים בכיבוש יבשת אמריקה מידי האינדיאנים שאף הם בתורם למדו את אומנות הרכיבה והפכו ללוחמים רכובים מצוינים. חיל הפרשים המאורגן התפתח בהדרגה ותפס תפקיד מרכזי בכל המלחמות הגדולות במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, והיה הגורם המכריע במהלך המלחמות הנפוליאוניות. ביבשת אמריקה, גדודים של סוסי מלחמה היו קריטיים במיוחד במלחמת האזרחים האמריקנית.

השימוש בסוסי המלחמה החל לדעוך לאחר מלחמת העולם הראשונה לטובת לוחמת השריון, אף שיחידות פרשים עדיין נראו בשדה הקרב של מלחמת העולם השנייה, במיוחד כגששים וסיירים. בתום מלחמת העולם השנייה, סוסי המלחמה נראו לעיתים רחוקות בקרב, והשימוש בהם התבטא בעיקר בהובלת חיילים ואספקה. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, סוסי המלחמה וחיל הפרשים נעלמו לחלוטין משדה הקרב, אם כי הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית השתמשו בסוסים בקרבות במהלך מלחמת אפגניסטן בשנת 2001. סוסים נושאי לוחמים חמושים נראים עדיין במדינות העולם השלישי, ומדינות מערביות רבות מחזיקות יחידות קטנות של רוכבים לצורך סיור ושיטור, וחיל פרשים צבאי בעיקר עבור מצעדים וטקסים. הסוסים משמשים גם לשחזור היסטורי של קרבות, לאכיפת החוק, וטקטיקות הרכיבה הצבאיות נמצאות בשימוש בעיקר במרוצי סוסים.

פיליפוס השלישי, מלך מוקדון

פיליפוס השלישי ארהידאוס, מלך מוקדון (ביוונית עתיקה: Φίλιππος Γ; ‏359 - 317 לפנה"ס) אשר נולד בשם ארהידאוס (Ἀρριδαῖος) היה מלך מוקדון באופן רשמי בין 323 לפנה"ס עד מותו. הוא היה בנו של פיליפוס השני, מלך מוקדון, ואחיו למחצה של אלכסנדר הגדול. על פי הידוע הוא סבל מנכות נפשית ופיזית, והיה למעשה שליט בובה בידי הדיאדוכים.

פרדיקס

פרדיקס בן אורונטס (ביוונית: Περδίκκας ,Perdikkas; נולד ככל הנראה סביב שנת 360 לפנה"ס, נפטר ב-320/321 לפנה"ס), היה אחד המפקדים הבכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. פרדיקס החל את דרכו הצבאית תחת שלטונו של המלך פיליפוס השני, וטיפס בסולם הדרגות תחת פיקודו של אלכסנדר בעת מסעו הגדול למזרח. בתחילה הוא פיקד על טקסיס פלנקס, ובעת המסע להודו מונה למפקד יחידת פרשים. לאחר מותו של הפאיסטיון ב-324 לפנה"ס, מונה פרדיקס למפקד יחידת הפרשים העילית, ההטיירוי, ולמשרה הפוליטית והצבאית הבכירה של כיליארך.

אלכסנדר העניק לפרדיקס על ערשׂ דווי את טבעת החותם שלו, פעולה שהאחרון פירש כהסמכתו ליורש. לאחר מות אלכסנדר ב-323 לפנה"ס התמנה לעוצר של יורשי העצר פיליפוס השלישי ואלכסנדר הרביעי. בעת מלחמת הדיאדוכים ניסה פרדיקס, בעזרת בן בריתו אאומנס, לשמור על אחדות הממלכה ועל מעמדו כעוצר אל מול אלו שקראו עליו תיגר, ובראשם אנטיגונוס שתום העין ותלמי בן לאגוס. פרדיקס נכשל במשימתו, ונרצח על ידי חייליו, במהלכו של מסע מלחמה כושל נגד תלמי.

קרב איסוס

קרב איסוס התרחש בין צבא היווני-מוקדוני בראשותו של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית בהנהגתו של דריווש השלישי, באסיה הקטנה, על גדות הנחל פינארוס. הקרב התקיים בחודש נובמבר, שנת 333 לפני הספירה, כשנה לאחר תחילת מסע הכיבושים של אלכסנדר נגד האימפריה הפרסית, והסתיים בתבוסה מוחצת של הפרסים, אשר פתחה את שערי ארץ ישראל ומצרים בפני אלכסנדר.

קרב גאוגמלה

קרב גאוגמלה (הידוע גם בשם קרב ארבלה) הוא הקרב המכריע שהתחולל ב-1 באוקטובר 331 לפנה"ס בין האימפריה הפרסית לבין צבאו של אלכסנדר הגדול, מזרחית למוסול שבצפון עיראק. קרב זה היה האחרון בסדרת ההתמודדויות בין הפרסים בראשות דריווש השלישי לבין המוקדונים בראשות אלכסנדר הגדול במסגרת ניסיונם של האחרונים לכבוש את האימפריה הפרסית. דריווש ביצע הכנות רבות לקראת הקרב וגייס את מירב כוחותיו שאסף מכל השטחים של האימפריה הפרסית רחבת הידיים שנותרו תחת שליטתו. היה זה הצבא הגדול ביותר שגייס דריווש עד אותו הזמן למלחמתו נגד אלכסנדר.

הניצחון המכריע בקרב היה שלב קריטי בכיבוש האימפריה הפרסית. ההתנגדות הפרסית נשברה כמעט לחלוטין ופרט לניסיונות בודדים לא ניסו הפרסים להתמודד עם אלכסנדר בקרבות נוספים. כתוצאה ישירה מהקרב נכבשה בבל ללא קרב ואילו דריווש ברח מזרחה, לעבר באקטריה (אזור אפגניסטן) שם נרצח על ידי אחד המצביאים שלו, בסוס שביקש לתפוס את מקומו בהנהגת ההתנגדות הפרסית לאלכסנדר.

קשר נערי המלך

קשר נערי המלך הוא קשר שקשרו כמה מנערי המלך לרצוח את אלכסנדר בשנת 327 לפנה"ס לקראת סוף מסע המלחמה באסיה התיכונה. יוזם הקשר היה אחד הנערים, הרמולאוס, בנו של איליארך (מפקד פלוגה) בחיל ההטיירוי (פרשים כבדים). על כך שהוצלף בגין הריגת חזיר בר בציד במקום לאפשר לאלכסנדר להרוג את חזיר הבר בעצמו. המניע המידי לקשר היה רגשי הנקם שחש הרמולאוס על כך שהוצלף בנוכחות הנערים האחרים על כך שהרג בעת ציד חזיר בר שאלכסנדר רצה להרוג בעצמו.

לצורך ביצוע הרצח קשרו מספר נערים לארוב לאלכסנדר באחד הלילות כאשר שמירת האוהל תהיה נתונה לאחריותם. הקשר התגלה כשאחד הקושרים ניסה לשדל נער נוסף להצטרף לקשר והאחרון בגד בהם וסיפר לתלמי על הקשר. הנערים עונו, והוצאו להורג.

מלבד העילה המידית לקשירת הקשר סימל הקשר את הרתיעה של האריסטוקרטיה היוונית-מוקודנית מפני אימוץ מנהגים פרסיים מצדו של אלכסנדר, ובמיוחד מנהג הפרוסקינסיס - מחוות קידה פרסית. גורם חשוב אחר היה שילוב גורמים פרסיים ושבטיים בצבא ובמיוחד מסירת פיקוד על יחידות שלמות, בהן כאלה ששירתו בהם מוקדונים לפיקודם של גורמים אלה. מלבד הנערים, הוצא להורג גם אחד ממבקריו החריפים של אלכסנדר - היסטוריון החצר קליסתנס. קליסתנס לא היה מעורב באופן ישיר בקשירת הקשר, אך שמו עלה כאחד ממניחי הבסיס האידאולוגי לקשירת הקשר על ידי התקפותיו הפוליטיות על אלכסנדר ובמיוחד התקפותיו על אימוץ המנהגים הפרסיים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.