הטור השביעי

"הטור השביעי" היה מדור של המשורר נתן אלתרמן שהופיע במשך 24 שנים בעיתון "דבר", וכלל טור מחורז בענייני אקטואליה. השם "הטור השביעי" נובע ממיקומו של הטור, השביעי מימין (או הראשון משמאל) בעמוד הפנימי של העיתון, שמנה שבעה טורים. הטורים היו סאטיריים וביקורתיים, אך רבים מהם הגיעו לדרגת שירה לירית ופואמה לאומית. בשנים האחרונות להופעת הטור נכתבו חלק מן הטורים בפרוזה. "הטור השביעי" זכה ליוקרה רבה, ויש שנהגו להמתין ליד בית "דבר" בתל אביב ביום שישי בבוקר, כדי לקראו ראשונים[דרוש מקור]. שירי "הטור השביעי" קובצו בסדרת ספרים הנקראים "הטור השביעי", שלושה מהם הופיעו בימי חייו של המשורר, ולאחר פטירתו הופיעו קבצים אחדים ובהם לקט משירי הטור השביעי.

Tur7a
פתיחת "הטור השביעי" מיום 9 במאי 1958, העוסק במהומות שפרצו בנצרת בעקבות אירועי אחד במאי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ההיסטוריה של הטור

"הטור השביעי" החל להופיע ב"דבר" ב-5 בפברואר 1943, כשעוד קודם לכן פרסם אלתרמן טורים דומים, תחילה ב"דבר" (בשם "סקיצות תל אביביות", בחודשים יולי-נובמבר 1934) ואחר ב"הארץ" ( בשם "רגעים", מנובמבר 1934 עד ינואר 1943). בשנותיו הראשונות התפרסם "הטור השביעי" בתדירות כמעט שבועית, ולאחר מכן ירדה תדירות הופעתו. הטור האחרון הופיע בשנת 1967, לאחר שבשנה שקדמה לכך לא הופיע כלל. בסך הכול פורסמו בדבר 693 טורים. קדם לטור ב"דבר" טור אקטואלי של אלכסנדר פן (תחת שם העט "תנו רבנן") שהתפרסם בשנת 1932[1] ולו קדמה מסורת של טור מחורז בענייני השעה בעיתונות העברית שהחלה במשה לייב חשקס שפעל בסוף המאה ה-19 ואחריו אהרון צפנת שכתב מאז 1925 ומדוריהם העיתונאיים של קדיש יהודה סילמן ויהודה קרני.[2][3]

בתקופת המנדט הבריטי עסק "הטור השביעי" בעיקר בחידודים כנגד הבריטים ובזכות הפלמ"ח ו"ההגנה" שנלחמו כנגדם. הידוע ביותר בשירי "הטור השביעי" הוא "מגש הכסף", שפורסם ב-19 בדצמבר 1947, שלושה שבועות בלבד אחרי כ"ט בנובמבר, כאשר מספר הרוגי מלחמת השחרור שזה עתה החלה היה עשרות בודדות. טורים נודעים נוספים הם "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי",[4] שעסק בהעפלה, "מרשימותיו של כלב",[5] שעסק בחיפושי נשק על ידי שלטונות המנדט, ועוד.

גם לאחר הקמת המדינה המשיך אלתרמן בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כמו השיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי. הטור "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה, עסק בטוהר הנשק, ולאחר פרסומו הופץ במאה אלף עותקים בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. הטור "יום הזיכרון והמורדים" עורר פולמוס רב כשתבע בו כי אין להבדיל בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל אלה של היודנראט.

במשבר "הפרשה" צידד אלתרמן בעמדתו של דוד בן-גוריון, בניגוד לקו העיקרי של "דבר" בסוגיה זו. עימות זה גרם לערעור יחסיו של אלתרמן עם מערכת העיתון, והביא לפרישתו באמצע 1967.

חוקרת הספרות זיוה שמיר עסקה בהשפעתו של הטור:

מן הראוי להקדים ולומר: נתן אלתרמן לא חידש את הז'אנר של שירי העת והעיתון בספרות העברית. ... ואולם, היה זה נתן אלתרמן שהביא את השיר הז'ורנליסטי לשיאים חסרי תקדים – בכמות, באיכות ובאינטנסיביות – שיאים שספק אם יש להם מקבילה כלשהי בארץ או בעולם. המשורר הצעיר פרסם מדי שבוע שיר שהגיב על האירועים בעודם מתהווים, קבע עמדות והשפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות הרבה יותר ממה שמשפיעות בימינו כל תוכניות המלל של כלי התקשורת למיניהם גם יחד. אנשים למדו להתבונן באירועים דרך הפריזמה האלתרמנית, שמעולם לא הייתה צפויה מראש וסירבה להיענות לשגרת המוסכמות.[6]

הספר הראשון

הספר הראשון והידוע ביותר בסדרת הספרים, יצא לאור בשנת 1948, בראשית מלחמת העצמאות ולפני הכרזת המדינה. בספר נכללו טורים שנכתבו מראשית שנות השואה ועד מועד צאתו לאור. בספר נכללים שישה פרקים:

ביולי 1944, כאשר נתפרסם בעיתונות העברית כי בשבי הסובייטים נפל ה"גנרל המן", כך נכתב שמו של הגנרל אדולף האמן בתעתיק לעברית, קשר אלתרמן את שמו עם שמו של המן האגגי צורר היהודים וכתב את השיר "גנרל המן", בו העניק לגנרל את שמו של הצורר ממגילת אסתר והפגיש אותו עם דמות דמיונית של קצין יהודי צעיר, שגם שמו מקושר למגילת אסתר – מרדכי אסתרזון. בינואר 1945, כאשר נתפרסם בעיתונות העברית כי בפקודת היום שלו ציין סטלין לשבח את "הגנרל-מאיור חסיד", כך נכתב שמו של הגנרל ויקטור בוריסוביץ' חוסיד בתעתיק לעברית, הבין אלתרמן נכונה כי מדובר בגנרל יהודי וראה בפועלו גם משום נקמה יהודית בנאצים, ואת הגנרל כנציגם של דורות קודמים, וכתב את השיר "גנרל חסיד", על הגנרל המנהל דיאלוג] עם אבותיו החסידים.
  • בבית הזכוכית - טורים אודות אירועים בחיי היישוב ובהם הטורים שבהם שלל אלתרמן את דרך לוחמת הטרור של ארגוני האצ"ל והלח"י; (לימים ימצא עצמו אלתרמן במחנה אחד עם אנשי הימין בתנועה למען ארץ ישראל השלמה).
  • מגש הכסף - שירי מלחמת העצמאות, שהידוע בהם הוא "מגש הכסף", שהפך למעין המנון לאומי לזכר הנופלים במערכה. שיר נוסף הוא השיר "צריף בנגב", המתאר את גבורתם של מתיישבי 11 הנקודות.

דברי תשובתו של נתן אלתרמן למברכיו

ב-9 באפריל 1948 נערכה מסיבה רבת משתתפים, של אנשי עיתון "דבר" והוצאת הספרים "עם עובד", לכבוד צאת הספר הראשון. לאחר שתמו דברי מברכיו השיב להם המשורר:

"מדי שבוע אני נותן את רשות הדיבור לאחד הטורים השבועיים שלי. עכשיו הם רואים, כיצד ניתנה לי רשות הדיבור, ושמחים הם לאיד, שכן עושה אני את הדבר גרוע מהם...
השירים עשו את המעט שהוטל עליהם בכל שבוע. ושלא כמו אותו הכושי שעשה את שלו ויכול הוא ללכת, הם אינם יכולים ללכת; משום שכונסו בספר, ואני מקווה שיוסיפו לעשות את המוטל עליהם.
דובר על גורמים שונים, שסייעו לכך, שהשירים חדרו למרחקים. גורם חשוב במעלה לא פחות מהשירים עצמם - המצפה שמעליו הם נשמעים - והוא העיתון "דבר". אין ספק שאילו היו נדפסים במקום אחר, לא היה להם אותו הד כלל. המצפה הזה הוא רם וגבוה. הטורים ניסו שבוע-שבוע להביע דעה מן הדעות. ולא נכון הדבר שנאמר, כי היה נחוץ לזה הרבה אומץ לב.
כאן חייב אני לומר דבר, שאני אומרו בפומבי זו הפעם הראשונה: החופש הבלתי-מוגבל שניתן לי ב"דבר" בעניינים עדינים למדי - נדיר הוא למדי בחיינו. ואף אני חייב תודה לרוחב הלב [...] ולרוח הטובה של [...] שסייעו בידי כל שנות עבודתי ב"דבר".

הספר השני

הספר השני הופיע בשנת 1954 וכלל את הטורים מימי מלחמת העצמאות ומחמש שנותיה הראשונות של המדינה. מפאת שפע האירועים שאירעו בפרק זמן זה והעסיקו את המשורר, נכללים בספר אחד עשר פרקים:

  • צבת ראשונה - בפרק זה מופיעים טורי מלחמת העצמאות. המרטיט מביניהם הוא הטור "אחד מן הגח"ל", על לוחמי קרב לטרון, אנשי הגח"ל, חלקם ניצולי שואה, שהובלו היישר מן האוניות לשדה הקרב ונפלו כאלמונים. כדברי המשורר:

"עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו
אשר לנו היו למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קיבל על החוף מידה,
אבל גם את חייו, אי-בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה."

השיר "על זאת" הוא קריאה לשמירת טוהר הנשק והוקעת המקרים שבהם לא נשמר במהלך הקרבות.

  • מעשה המנורה - טורי תקופת העלייה ההמונית בימי ראשית המדינה, שבה תוך שנים ספורות כמעט והוכפל מספר תושבי המדינה.
  • ניו פומבדיתא - טורים בהם הביע אלתרמן את השקפתו הבנגוריוניסטית השוללת ציונות שאין עמה עלייה והטיח חיצי ביקורת אירוניים ביהודי ארצות הברית, הרואים בציונות רק תנועה של תמיכה במדינת ישראל ואינם מגשימים בגופם עלייה לארץ. אלתרמן שלל את השקפתם כי "יעודה ותפקידה של יהדות אמריקה - להיות מרכז שני לאומה, מחוץ למדינת ישראל. כמו יהדות בבל בשעתה". בטור "ניו פומבדיתא" לועג להם המשורר:

"ייתכן באמת - עד חכם הרזים! -
כי דרושים לנו
שני מרכזים.

במדינת ישראל
שתפרח ותשיש,
ישכנו חכמי טבריה, מרוקו, תוניס.

אבל שאר חכמיא ושאר אמוריא
ישכנו להם
בסינסינטי אוהיו.

כך בברוקלין ישבו כל העם שרצית
ויהיו אזרחיה של ניו פומפדיתא."

  • אומרים ישנה ארץ - טורים אודות אירועים בחיי המדינה פנימה בתקופתה הראשונה, ובהם טורים שבהם הביע התנגדות נחרצת לכל קשר תרבותי עם גרמניה.
  • נפש המאזנים - טורים אודות מחדלים ועוולות בחיי המדינה, ובהם חשבון נפש בדבר זהותה המוסרית. הבולט בם הוא השיר "אלמנת הבוגד" אודות פרשת טוביאנסקי:

"תזכר נא מהות "המשפט המהיר"...
זהו שמו הנורא שניתן לו!
שם סותר את עצמו! שם ריקן ויהיר!
שם שאין משמעות ומובן לו!
...
...
והאיש ייזכר. זה האיש הנדון
שידע כי נקי הוא גווע,
אך ככלות כל תקווה הוא הצדיע ב"דום!
לכיתה שכיוונה את רוביה."

  • על הגשר הצר - טורים פוליטיים סאטיריים שבהם הביע אלתרמן את תמיכתו בממשלת דוד בן-גוריון ולעג למתנגדיה. כן ביטא אלתרמן בטורים שבפרק זה את לבטי הנפש שלו בעניין הסכם השילומים שנחתם בשנת 1952 עם גרמניה. הוא צידד בקבלתם בתור השבת הגזילה החומרית שגזלו הנאצים, אבל התנגד נחרצות לנורמליזציה ולכל מחווה של מחילה שעשוייה להתלוות אליהם, ובסוגיה זו חרג מהעמדה הבן-גוריונית הרשמית.
  • שתי שיבולים וחרב - טורים שבהם הביע אלתרמן צערו על פירוק הפלמ"ח והערצתו למפקדיו ובראשם יצחק שדה.
  • אבן בוחן - טורים ובהם דעה נחרצת נגד אפליית המיעוט הערבי ונגד הדיכוי שלו באמצעים צבאיים. ביניהם השיר "הנזיפה בתופיק טובי", שבו ביקר אלתרמן את הכנסת על כך שעברה לסדר היום על הצעתו של טובי בעניין הסריקות של צה"ל באזור הממשל הצבאי.
  • לכל המעוניינים - טורים ובהם הבעת חרדה מפני הנשק האטומי (מה שייקרא לימים "החימוש הגרעיני").
  • על פרשת הדרכים - בימי משפטי פראג בשנת 1952 ומשפט הרופאים היהודיים בשנת 1953 נקט אלתרמן, בטורים אלה, עמדה תקיפה נגד עמדתה המהססת של מפ"ם ותירוציה ביחס לגל אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי זה.
  • המחרשה הגדולה - טורים שבהם תיאר אלתרמן באור חיובי ובאהדה רבה את בניין המדינה בראשיתה ואת האישים שנטלו בו חלק.

הספר השלישי

הספר השלישי הופיע בשנת 1962 וכולל את התייחסותו של המשורר לאירועים שקרו מ-1954 ועד לצאתו לאור. ספר זה, לעומת קודמיו, כולל גם טורים רבים שנכתבו בפרוזה. ביחס לתקופה סוערת זו (שהתרחשו בה מלחמת סיני, משפט קסטנר ומשפט אייכמן) אשר העלו מחדש את אימי השואה בישראל. בספר תשעה פרקים:

  • הקו הראשון - בפרק זה נכללים טורים שנכתבו על בניית המדינה והחברה ועל ביטחון ישראל בשנות המדינה הראשונות. הידוע בהם הוא השיר "אורי אילן" אודות לוחם צה"ל אורי אילן שהתאבד בשנת 1955 בשבי הסורי כדי שלא להסגיר סודות צבאיים לשוביו והסתיר בבגדיו פתק ובו המסר "לא בגדתי".

השיר "על החייל אלבז" נכתב לזכרו של החייל נתן אלבז, אשר בשנת 1954 רץ אל מותו כשבידו רימון יד שהמנגנון בו הופעל, על מנת למנוע פיצוץ הרימון בקרב חבריו.

בפרק זה מופיע שיר שזכה להיות מוקרא מעל בימת הכנסת, עוד לפני שנתפרסם בעיתון, והוא השיר "עוד יסופר" (שנדפס בספר בשם "אחד הלילות") בו ביטא אלתרמן את תחושותיו מלילה אחד בשנת 1956 (24 ביולי, מבצע יונה), שבו נכח המשורר בעת פריקתם החשאית של כלי שריון שהגיעו לישראל מצרפת ערב מבצע סיני. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון אסר על פרסום השיר, עד שבישיבת הכנסת מיום 15 באוקטובר 1956 מסר לראשונה לכנסת על דבר קבלת הנשק הצרפתי. באותה ישיבת כנסת אמר ראש הממשלה:

מן הראוי שאמסור לכם אחת החוויות כפי שהנציח אותה משורר אדיר-ביטוי החותם בשם נתן א. בקראי דברי המשורר כאן אני יודע שאני מקפח את העתון אשר לו נועד השיר הזה, אולם נראה לי כי דברים אלה צריכים להשאר ב"דברי הכנסת" כנכס המדינה וצבא ההגנה לישראל.

דברי הכנסת כרך 21 חוברת כא עמ' 58-60[7][8]

ולהלן הקריא ראש הממשלה את השיר כפי שנכתב על ידי אלתרמן לאחר ליל ההורדה:

"אולי זה לילה שהיה או לילה שיהיה. כיום אין תואר לו ושם.
אך בבוא העת - יקום גלוי, נקוב בתאריך. והוא אולי הסף
אשר מעבר לו - המרחבים והשלום. ליל חול פשוט אשר עודו אילם
אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הוכרעה הכף."

משפורסם הסוד הופיע השיר בעיתון ובספר בשינוי גרסה; בכל מקום בשיר שהמשורר השתמש בו בביטוי "אולי זה לילה שהיה או לילה שיהיה" מופיע בגירסת העיתון והספר הביטוי: "זה לילה שהיה".

השיר "הדף הפתוח" (שהתפרסם בעיתון ב-11 בפברואר 1955) עוסק בפרשת העסק הביש, ומהנרמז בו עולה כי אלתרמן ידע את עיקרי פרטי הפרשה, שנשמרו באותו זמן בסודיות בישראל.[9] הוא שואל: "אם היה זה ראוי ונחוץ שיגיעו דברים לידי כך", ו"אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש שצימחו את הסבך המופרך-ומדהים..."

  • החוק והשבות - פרק זה הוא אודות הוויכוח שנתעורר בציבור בשנת 1955 בדבר עליית יהודי מרוקו, עת קמו דוברים לדעה כי יש צורך בעלייה סלקטיבית למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים. בטורו הביע אלתרמן דעה נחרצת בעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו. בשירו "ריצתו של העולה דנינו" מתייחס אלתרמן לכתבה בעיתון על אודות עולה בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת. הרופא ביקש מדנינו לרוץ, והוא בהבינו שלפניו מבחן של חיים ומוות, רץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן. אלתרמן תובע את עלבונו של דנינו:

"כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר,
גם הוא בל - ישכח, דף אילם ואשם
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר
ורץ, ותינוקיו רואים דומם."

  • תוי פנים - טורים שנכתבו לכבודם של אישים ומעשים בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה, ובהם שירים לכבודם של עזריאל קרליבך, אברהם שלונסקי, חנה רובינא, משה שרת ושל האיש שאותו העריץ אלתרמן מכל, דוד בן-גוריון. כן מופיע בפרק זה השיר "מותו של נחמיה" שנכתב לזכרו של אלוף-משנה נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ששם קץ לחייו בנובמבר 1957, לאחר שפגע במכוניתו ברוכב אופניים.
  • זמן וזירה - טורים בנושאים שונים שהעסיקו את הציבור ובהם שאלת יחסי דתיים-חילוניים, שלילת ציונות שאין עמה עלייה ויחסי ישראל עם העולם הקומוניסטי.
  • אכן גם זה - בטורים אלה התבטאה עמדתו המוסרית של נתן אלתרמן בעניין טבח כפר קאסם, שאירע ב-29 באוקטובר 1956, עם תחילת מבצע סיני, ובו נהרגו 43 גברים, נשים וילדים בידי חיילי משמר הגבול. בשירו "תחום המשולש" אומר המשורר:

"לא תיתכן חברת אנוש, לא ייתכן ציבור בר הכרה
שלא יהום לעת מקרה כזה וגם ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר)
כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה
ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר."

  • הרב עוזי - טורים אודות מצבם של יהודי ברית המועצות בתקופת שלטון הדיכוי הסובייטי.
  • מידות הדין - זהו אולי הפרק החשוב ביותר בספר[דרוש מקור]. בעניין השואה הייתה לאלתרמן דעה ייחודית השוללת את חלוקת התנהגות היהודים בשואה לשתי דרכים "דרך הניוון ודרך הבגידה של היודנראט" כנגד "דרך הכבוד והלחימה שאליה קראה המחתרת". אלתרמן חקר את הנושא לעומק. לאחר פטירתו נמצאו בעזבונו כמה פנקסים משנות החמישים והשישים ובהם סיכומים וטיוטות בכתב ידו, לקראת כתיבת טורי הטור השביעי. בהם נמצאו שלושה פנקסים שנכתבו בחודשים מאי ויוני 1954 ובהם רשימות בעניין השקפתו על אותן "שתי הדרכים"; דרך היודנראט מזה ודרך המרד מזה. פנקסים אלו הובאו לאחר מותו בספר "על שתי דרכים - דפים מן הפנקס" שיצא לאור בשנת 1989. ברשימותיו בפנקסו ובשירי הפרק "מידות הדין", נקט אלתרמן עמדה בלתי מקובלת המסתייגת מן ההערכה כי היהודים הלכו "כצאן לטבח" וערער על הסטראוטיפ בדבר החלוקה לאותן שתי דרכים, דרך שיתוף הפעולה מחד ודרך המרד מאידך. אלתרמן מבקש לראות את המכלול כתופעה מורכבת ומסובכת שלה פנים רבות. לדעתו חלק מאנשי היודנראט עשו ניסיון אמיתי ונואש (אך תמים) להצלת בני קהילותיהם, ולו אף הצלת אחדים על חשבון אחרים, והוא קורא להם "גבורי הפרנסים ושתדלנים". לעומת זאת, לדעת אלתרמן, לא הייתה דרך המרד פתוחה בפני המוני העם, אלא בפני קומץ של אנשים צעירים ונועזים, שפעלו בסביבה עוינת, בידיים כמעט ריקות מנשק מול כוח צבאי אדיר ואכזרי. עמדתו זו של אלתרמן עוררה בעת פרסום הטורים ויכוח ציבורי נוקב בישראל והיא מצביעה על עומק לבטיו המוסריים של המשורר.

בשיר "יום הזיכרון והמורדים" המופיע בפרק זה, שפורסם ב"דבר" ב-30 באפריל 1954, שבו חל באותה שנה יום הזיכרון לשואה ולגבורה מערער אלתרמן על הנטייה הרווחת לגנות את התנהגות היהודים בעת השואה וכנגדה להעלות על נס את גבורת המורדים. אלתרמן מעמיד את השיר כמונולוג של המורדים:

"אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם
גם לאבות יהודיים אשר אמרו "שואה תמיט עלינו המחתרת,
וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו - הלכו עד אם אבדו אי שם
ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית הארכיון על אבן למזכרת."

  • פולמוס הנשק - בפרק זה טורים אודות יחסי ישראל-גרמניה. אלתרמן שלל מכל וכל קיום יחסי תרבות ויחסים אחרים בין מדינת ישראל לבין גרמניה. בשנת 1959 נתעורר בישראל פולמוס ציבורי ואף משבר ממשלתי, שקבלו את הכינוי "פולמוס הנשק", בהיוודע כי ישראל עומדת לייצא תת-מקלעים "עוזי" לצבא גרמניה. אלתרמן נקט עמדה נחרצת נגד המשלוח, שהייתה מנוגדת לעמדתם של דוד בן-גוריון וראשי מפא"י. הטורים "סיכוניו וסיכוניו של הפולמוס" ו"נמוק שאינו גזרה", שנכתבו בפרוזה מעלה אלתרמן את עמדתו זו.
  • המשפט - פרק זה כולל את הטורים שבהם הביע אלתרמן את רגשותיו וחוויותיו ממשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 19611962.

ספרי "הטורים הגנוזים"

בשנים 1986 עד 2005 הוצאו לאור שלושה ספרים בהם פורסמו הטורים הנקראים "גנוזים" - טורים שפורסמו מעל דפי "דבר", אך לא נבחרו על ידי אלתרמן בשלושת כרכי הטור השביעי שראו אור בחייו.

בספר הרביעי נכללו טורים שהופיעו מפברואר 1943 ועד אפריל 1948. בספר החמישי נכללו טורים שהופיעו מיוני 1948 עד דצמבר 1956. בספר השישי נכללו טורים שהופיעו מינואר 1957 ועד פברואר 1967. רק כרבע מן הספר הוא שירה והיתר נכתב בפרוזה. מבקר הספרות מנחם בן מתח על קטעי הפרוזה שבספר, עם צאתו לאור ב-2005, בקורת:

"...ככותב בפרוזה עיתונאית אין באלתרמן הרבה עניין. מה שמופיע בטורים השיריים של "הטור השביעי", משיאיה של השירה העברית לדורותיה, כשנינות קלה, כמפגן חכמה נדיר ונהדר, הופך בפרוזה העיתונאית שלו לדבר מה דקדקני, נתחני, נוקב, חכם כדרכו עדיין, אבל הרבה פחות מקסים מז'בוטינסקי ברשימותיו נניח. כאילו משהו בעצם אופייה של שירתו הווירטואוזית, הלולינית, רצופת החרוזים הגאוניים, סחרר אותו לגבהים וכשעבר לפרוזה נשארה לו רק חכמתו שכבר לא יכולה לסחרר ולהגביה לשום מקום. פרוזה ארצית, נבונה מאד, מבדחת לפעמים, אבל נטולת השראה בעליל."[דרוש מקור]

לדברי ההוצאה, בפתח הספר השישי, עם הוצאתו לאור הגיעה לסיומה מלאכת פרסום הטורים הגנוזים. בטורים הגנוזים הגיב אלתרמן, כדרכו, למאורעות השוטפים ולנושאים שונים, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מפלגות, יחסי חילונים-דתיים, היחס למיעוט הערבי ויחסי ישראל-גרמניה. אלתרמן גילה בטורים הגנוזים תמיכה עקבית בדוד בן-גוריון ומדיניותו ועסק רבות בעסק הביש ובויכוח בין בן-גוריון לראשי מפא"י, פרישתו מהמפלגה והקמת רפ"י.

הטורים הללו, שלא נכללו בשלושת הספרים שראו אור בחיי המשורר ונשארו גנוזים כרבע מאה ומעלה לאחר פטירתו, לא נכללו באנתולוגיות ובתוכניות הלימודים במשך פרק זמן ארוך זה, ולא קנו להם את המעמד כאתוס לאומי, כדוגמת הטורים שנתפרסמו בשלושת הספרים הראשונים. עם זאת, מהווים טורים אלה חומר רב ערך לחוקרי שירת אלתרמן ולחוקרי תולדות התקופה.

מהדורה כרונולוגית

בשנת 2010 שהייתה שנת המאה להולדתו של אלתרמן החלה לצאת בהוצאת הקיבוץ המאוחד מהדורה חדשה של כל הטורים בצורה כרונולוגית בעריכת דבורה גילולה. המדורה הזו יצאה בשישה כרכים, האחרון יצא בשנת 2017.

ההוצאות המקוריות של ספרי הטור השביעי

  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעתון. הוצאת עם עובד, 1948.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעתון, ספר שני. הוצאת דבר, 1954.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי תשי"ד - תשכ"ב. כרך ג' מתוך כתבים בארבעה כרכים, הוצאת דבר והקיבוץ המאוחד, 1962.

הטורים הגנוזים

  • נתן אלתרמן הטור השביעי - ספר רביעי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - ספר חמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1995.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - הספר השישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

מהדורה כרונולוגית

  • כרך א' 1943-1945, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • כרך ב' 1945-1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • כרך ג' 1948-1952, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.
  • כרך ד', 1952-1954, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
  • כרך ה', 1955-1959, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016.
  • כרך ו, 1959-1965, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.

ראו גם

  • שירי הטור השביעי

לקריאה נוספת

  • זיוה שמיר, רוצי, נוצה: אלתרמן בעקבות אירועי הזמן", תל אביב: ספרא, 2013.
  • גידי נבו, לאור המציאות: שירתו העיתונאית של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביבליוגרפיה של שירי "תנו רבנן" בארכיון "דבר"
  2. ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013 עמ' 160
  3. ^ מרדכי נאור, שבע-מאות הטורים של "הטור השביעי"
  4. ^ נתן א., נאום תשובה לרב חובלים איטלקי, דבר, 15 בינואר 1946
  5. ^ נתן א., מרשימותיו של כלב, דבר, 30 באוגוסט 1946
  6. ^ זיוה שמיר, משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט, באתר נתן אלתרמן
  7. ^ דן לאור, אלתרמן עם עובד 2013 עמ' 485 הערה 88
  8. ^ אהרן קומם, המשורר והמנהיג: ביאליק ואחד־העם, אלתרמן ובן-גוריון הערה 57
  9. ^ ראו בלקסיקון הספרות העברית החדשה, סעיף 1096
19 בנובמבר

19 בנובמבר הוא היום ה-323 בשנה, (324 בשנה מעוברת), בשבוע ה-47 בלוח הגריגוריאני . עד לסיום השנה, נשארו עוד 42 ימים.

בעל טור

בעל טור (באנגלית: Columnist) הוא תואר לעיתונאי המפרסם טור קבוע בעיתון או בכתב עת, טור המתאפיין בסגנון ייחודי ובתחומי עניין ייחודיים. בין בעלי הטורים יש העוסקים בפובליציסטיקה, אך יש העוסקים בנושאים אחרים. מרטין גרדנר, למשל, עסק בטורו ב"סיינטיפיק אמריקן" במתמטיקה, ו"בשער", טורו של עלי מוהר, במקומון "העיר", עסק בכדורגל.

מהעיתונות הכתובה עברו בעלי טורים גם לעיתונות האלקטרונית (שבה הטור קרוי "פינה"), ברדיו ובטלוויזיה. דוגמה לכך היא פינתו של יאיר גרבוז בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", שבה הוא עוסק באופן סאטירי בתחלואי התקשורת הישראלית. עם התפתחות הבלוגים באינטרנט, יש בין בעלי הטור שפתחו בלוג, כתוספת לטור שלהם בעיתונות הכתובה.

טורו של בעל טור מתאפיין בזיהוי קבוע: מיקום קבוע בעיתון, ולעיתים גם שם מזהה לטור, כגון "חץ מסילבי קשת" של סילבי קשת, "מדרש ביתי לפרשת השבוע" של ג'קי לוי ו"אזור הדמדומים" של גדעון לוי; אך יש גם טורים רבים ללא שם. לעיתים מכונסים הטורים בספר. דוגמה בולטת לכך הם טורי "חד גדיא" של אפרים קישון וטורי "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.

דבורה גילולה

דבורה גילוּלָה (נולדה ב-9 במאי 1934) היא פרופסור אמריטה בחוג ללימודים קלאסיים ובחוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים, עורכת ומתרגמת מיוונית ומלטינית לעברית. תחומי מחקרה הם ספרות רומית ויוונית עתיקה ויצירתו של נתן אלתרמן.

הלשון השוודית

הלשון השוודית הוא שיר של המשורר נתן אלתרמן שפורסם במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" בתאריך ט' בתשרי התש"ד, 8 באוקטובר 1943. באמצעות השיר משבח אלתרמן ומודה לאומה השוודית על כך שהיא מקבלת את היהודים הזקוקים למקלט מדיני בזמן השואה.

זהו אחד משיריו של אלתרמן העוסקים בשואת יהודי אירופה, הכוללים, בין היתר, את "מכל העמים" מ-1942 ואת "מכתבו של מנחם מנדל" מ-1945.

מאיר פיינשטיין

מאיר פיינשטיין (5 באוקטובר 1927, ט' בתשרי ה'תרפ"ח - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום. היה לוחם במחתרת האצ"ל, שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בצינוק לפני שעמד להיות מוצא להורג.

מגש הכסף

מגש הכסף הוא שיר עברי נודע של נתן אלתרמן, שפורסם במדורו "הטור השביעי" שבעיתון "דבר" ב-19 בדצמבר 1947.השיר נעשה אהוד ביישוב ולאחר הקמת המדינה, ומקובל לקוראו בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הוא הולחן על ידי נורית הירש, על ידי נחום היימן ועל ידי אורי קריב. שלושת הלחנים הם בביצועו של יהורם גאון.שם השיר הפך למטבע לשון המתאר את תרומתה של גבורת הלוחמים במלחמת העצמאות להקמת המדינה.

מכל העמים

מִכָּל הָעַמִּים הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במסגרת מדורו "רגעים" בעיתון "הארץ" ב-27 בנובמבר 1942. השיר הוא אחת התגובות הראשונות של היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה. ב-1948 כונס השיר לכרך הראשון של שירי "הטור השביעי" והועמד בראש חלקו הראשון של הספר, חלק שירי השואה, שנקרא אף הוא "מכל העמים".

מכתבו של מנחם מנדל

מכתבו של מנחם מֶנְדֶל הוא שיר של נתן אלתרמן, בו מתייחס המשורר למאורעות השואה באירופה, ופורסם במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-9 במרץ 1945. השיר פורסם לקראת סוף המלחמה, וקדמו לו שירים נוספים העוסקים בנושא, כשהבולט בהם הוא "מכל העמים".בשיר מופיעה תגובתו של אלתרמן למשמע הבשורות המרות על גורל יהדות אירופה, וזאת שוזרת את אסונו של העם היהודי בדמויותיו המוכרות של הסופר היידי הידוע שלום עליכם. אלתרמן ניסח את השיר כמכתב אחרון או צוואה ששולח מנחם מנדל, גיבור ספרו של שלום עליכם, לאשתו שיינה שיינדל. בכך המשיך כביכול את מכתביו של מנחם מנדל לאשתו באותו סגנון אירוני שכתב שלום עליכם, אולם בהבדל מרכזי: אלתרמן המית ביצירתו את מנחם מנדל, והמת הוא המדבר בשיר ("כך הלכתי חיים כך שוכב אני מת, כי דמותי, כך אומרים, היא בת נצח"). הוא מוסיף ומספיד בשיר זה דמויות נוספות של שלום עליכם: "טוביה מת, ומת מוטל בן פייסי החזן... ועל שלג נח סטמפניו, קט ויחף... וגם טופ'לה נח, טו טו ריטו התם" (סטמפניו, גיבור הנובלה הנושאת שם זה, והילד טופל'ה טוטוריטו, גיבור הסיפורים "האולר" ו"הדגל").

בהספידו את הדמויות הספרותיות שזוהו כל כך עם יהודי מזרח אירופה, ביכה אלתרמן לא רק את רצח היהודים בשואה, אלא גם את חורבן תרבותם העשירה, בייחוד תרבות היידיש, כמו הספרות והשירה היידית העשירה, וכן הספיד את העיירה היהודית הישנה, השטעטל, על אורח חייה ואנשיה.

על פי מבקרת הספרות עינת יקיר, גם שפת השיר היא רבת משמעות. במותן של הדמויות, נכחדה גם היידיש, השפה שבה הן נוצרו, והן נבראו מחדש בצלם העברית. "בשירו של אלתרמן מדברים פתאום כולם עברית, והמעבר הזה אפשרי רק במחיר מותם".בפרסום המקורי כלל השיר ארבעה עשר בתים, אולם בגרסה שפרסם אלתרמן כשאיגד מבחר משירי הטור השביעי בשנת 1948 השמיט את הבית העשירי וערך מספר תיקונים קלים.

לחן לשיר נכתב בידי משה וילנסקי.

שבעה מתוך בתי השיר הולחנו והוקלטו בשנת 1974 על ידי שלמה ארצי לאלבום "לכל החברים מהמסע מים אל ים", אלבום שהושפע ממלחמת יום הכיפורים.

מנחם פינקלשטיין

מנחם (פכו) פינקלשטיין (נולד ב-1951) הוא משפטן ישראלי המכהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בלוד. בעבר כיהן כפרקליט צבאי ראשי בדרגת אלוף.

מסביב למדורה

מסביב למדורה הוא שיר עברי, שנכתב על ידי המשורר נתן אלתרמן והולחן על ידי המלחין יאיר רוזנבלום. הוא אחד השירים הידועים ביותר שנכתבו אודות הפלמ"ח ותרם לבניית המיתוס אודותיו.

משה ברזני

משה ברזני (14 ביוני 1926, ב' בתמוז ה'תרפ"ו - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת הלח"י שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בגיל 20 בצינוק בטרם הועלה לגרדום.

נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי

נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי (או בשמו המלא "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי אחר ליל הורדה") הוא שיר העוסק בהעפלה שפרסם נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" מיום 15 בינואר 1946.

ניו פומבדיתא

ניו פומבדיתא הוא שמו של שיר מאת נתן אלתרמן שנכלל במדורו "הטור השביעי" בשנת 1950. זהו כינוי שהטיח אלתרמן ביהדות ארצות הרווחה, ובפרט ביהודי ארצות הברית, שביקשו לקיים חיים בגלות ללא עלייה לארץ ישראל. השם מורכב מהלחם של המילה ניו (new, חדש, וראשית השם ניו יורק) ופומבדיתא, עיר בבבל, בה התקיים יישוב יהודי בתקופת התלמוד ובה פעלה ישיבת פומבדיתא, שהפכה לסמל לחיים יהודיים מלאים בגלות ואף עלתה על ישיבות ארץ-ישראל. זהו גם שם המדור בכינוס השני של שירי הטור השביעי, הכולל טורים בנושא שלילת הגלות.

נתן אלתרמן

נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910, ט' באב ה'תר"ע – 28 במרץ 1970, כ' באדר ה'תש"ל) היה משורר, עיתונאי, ומחזאי ישראלי, מחשובי משוררי השירה העברית המודרנית, שהשפעתו עליה הייתה ניכרת. חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968.

עוד יסופר

עוד יסופר הוא שיר מאת נתן אלתרמן המתאר את תחושותיו מליל ה-14 ביולי 1956, בו נכח המשורר בעת פריקתם החשאית של כלי שריון שהגיעו לישראל מצרפת ערב מבצע סיני במסגרת מבצע יונה. הצנזורה הצבאית אסרה את פרסום השיר, אך המשורר מסר עותק לראש הממשלה דוד בן-גוריון. בעת פרסום המבצע לציבור, ב-15 באוקטובר הקריא בן-גוריון את השיר המלא מעל בימת הכנסת, בכך היה זה השיר העברי הראשון שהוקרא במלואו מעל בימת המשכן. למחרת נדפס השיר במדורו של אלתרמן הטור השביעי ב"דבר" ובמקביל בעיתונים "למרחב" ו"הארץ" (תחת הכותרת "לילה ללא תואר ושם") השיר שב ונדפס עם תיקונים בכרך השני של שירי "הטור השביעי" תחת הכותרת אחד הלילות.

על זאת

"על זאת" הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. השיר עוסק בטוהר הנשק, ולאחר פרסומו הופץ בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

צריף בנגב

צְּרִיף בנגב הוא שיר מאת נתן אלתרמן, שפורסם ב-10 בינואר 1947 בטור השביעי בעיתון דבר (בתחילה נקרא "בשולי טלגרמות").

השיר נכלל בספר הטור השביעי - תש"ג-תשי"ד, ספר ראשון, בהוצאת הקבוץ המאוחד, 1977. השיר מתאר את גבורתם של העולים לנגב במבצע 11 הנקודות.

שביתת הימאים (1951)

שביתת הימאים, הקרויה גם "מרד הימאים", היא כינוי למאבק מקצועי קשה של ימאי ישראל שעורר הד רב בדעת הקהל בשנות המדינה הראשונות.

שביתת הימאים החלה בחודש נובמבר 1951, לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. באותה עת היה למדינת ישראל רק נמל ספנות אחד בים התיכון, נמל חיפה, וימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה. בסוף שנת 1951 ניצחה בבחירות למועצת איגוד הימאים רשימת מועמדים על-מפלגתית ברוב של כמעט מאה אחוזים מן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות. כמו כן, טען האיגוד כי פקידי ההסתדרות בחיפה דואגים יותר לאינטרסים של חברת הספנות הגדולה צים שהייתה שייכת להסתדרות ולסוכנות היהודית, מאשר לאינטרסים של הימאים.

ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ' ורב המלחים נמרוד אשל, אנשי תנועת ההעפלה לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.

בנמל חיפה פרצו תגרות קשות והמשטרה, בעזרת סדרני הפועל, ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. הממשלה התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הכריז בכנסת כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד לשבירת השביתה נשלחו צווי גיוס למילואים לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות מפ"ם ומק"י.

לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם. חרף הבטחה זו נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות תחת דגל זר.

השביתה והאירועים האלימים שהיו כרוכים בה, וכן הפעלתו של צה"ל להתערבות בסכסוך עבודה אזרחי, עוררו סערה ציבורית במדינה הצעירה. לצד הימאים עמד במשך כל זמן השביתה השבועון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי. סיוע נוסף קיבלו הימאים השובתים מהמשורר נתן אלתרמן, שהקדיש שניים מטורי "הטור השביעי" שכתב כפובליציסט, למאמרי תמיכה בהם. גם המשורר אברהם שלונסקי תמך בשביתה ולאחר שהשתתף בהפגנת תמיכה במאים נעצר ב-11 בדצמבר 1951 ושוחרר באותו לילה. ב-1952 פורסם ציורו של נפתלי בזם "לעזרת הימאים".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.