החרות

עיתון החרות היה עיתון עברי בעל נטייה לאומית, שהופיע בירושלים בין השנים 19091917. העיתון נוהל ונערך על ידי אינטלקטואלים ועסקנים בני היישוב הספרדי, ולאורך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה היה זה העיתון העברי היחידי שהמשיך להתפרסם בקביעות ביישוב היהודי.

Internet-news-reader.svg החרות
Haherut, 1909
עמוד השער של החרות, 1909
תדירות תחילה שלוש פעמים בשבוע ולאחר מכן כיומון
מייסד משה עזריאל
בעלים משה עזריאל ומשה חי בן נאים
עורך חיים בן עטר
תאריך ייסוד 1909
תאריך סגירה 1917
שפה עברית
מדינה ישראל

היסטוריה

Moshe Azriel
יוזם העיתון, משה עזריאל

רקע

החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, בעיקר, התפתחה הפעילות העיתונאית בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית. במקביל, צמחה הפעילות העיתונאית הארצישראלית הכללית, ויהודים ספרדים רבים החלו להשתתף בכתיבה בעיתוני התקופה. תקופה זו הייתה גם תחילתה של פעילות הדפסה והוצאה לאור עצמאית של בני היישוב הספרדי בירושלים.

יחד עם תמורות אלו, מהפכת הטורקים הצעירים באימפריה העות'מאנית בחודש יולי 1908 הביאה עמה הקלות רגולטוריות משמעותיות עבור מערכות העיתונים באימפריה, בין היתר בנושאי צנזורה. הקלות אלו הביאו לפתיחת עיתונים רבים ברחבי האימפריה, יותר מאי פעם.

הקמתו

בחודש מאי 1909 (אייר ה'תרס"ט) יזם והוציא לאור משה עזריאל את "החרות" כשותף עם משה חי בן נאים. הגיליון הראשון הופיע ב-11 במאי 1909.

עורכו הראשון היה אברהם אלמליח, שכיהן בתפקיד עד לחודש יולי 1910. את אלמליח החליף א"ב ריבלין, ובחודש ספטמבר 1910 החל לשמש חיים בן-עטר כעורך וכשותפו של עזריאל בעיתון, בעוד משה בן נאים לא הוזכר עוד כשותף.

תקופת מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, המשך הפעילות הרצופה של העיתונים העבריים ביישוב כמעט והייתה בלתי אפשרית. למרות השיבוש בשירותי הדואר והמברקים לסוגיהם, שגרם לנתק בין העיתון למקורותיו העיתונאיים, היה "החרות" העיתון המרכזי ביישוב בירושלים בתקופה זו.

מלבד הקושי של הנתק בין מקורותיו העיתונאיים בעולם בשל המלחמה, הצנזורה העות'מאנית הכבידה את פעילותו עוד יותר, ומנעה ממנו לכתוב בחופשיות. למרות זאת, המשיך העיתון להופיע ולספק ידיעות אודות היישוב היהודי בירושלים, מוסדותיו והחיים הכללים בו בשנות המלחמה, ובין השנים 1916-1917 היה העיתון היומי העברי היחיד שהופיע בארץ ישראל.

סגירתו

לאחר פטירת המו"ל משה עזריאל בחודש אפריל 1916, נוספה לבן עטר גם משרת ההוצאה לאור מלבד משרת העריכה, עד לחודש ניסן ה'תרע"ז (1917), שאז הפסיק העיתון להופיע עקב גיוסו לצבא העות'מאני. לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בחודש דצמבר 1917, ניסה בן עטר לחדש את הופעת "החרות", אך ללא הצלחה.

"החרות" בגלגולו השני

בשנת 1933, יצא לאור בירושלים עיתון נוסף בשם "החרות", על ידי אברהם אלמליח שהיה עורך "החרות" בשנים 1909 - 1910, ונערך במשך תקופה על ידי עו"ד מאיר לניאדו.

אודות ותוכן

Almalich avraham
אברהם אלמליח, עורך העיתון הראשון
HAIM BEN ATAR, "HAHERUT" EDITOR AT TURN OF CENTURYD396-038
חיים בן-עטר, עורך העיתון השני

צוות העיתון

מלבד מספר עורכים זמניים או משניים כדוגמת אברהם לודויפול ור' בנימין שכיהנו בעיתון למשך תקופות קצרות, ערך רוב הזמן חיים בן עטר את העיתון.

בניגוד לתפיסה רבת השנים כי "החרות" היה עיתון עדתי, מגזרי ושולי, היה זה למעשה עיתון מרכזי שפנה לכלל בני היישוב, ללא הבדל עדה או מגזר. בעלי "החרות" ראו את עיתונם כעיתון של כל תושבי ארץ ישראל, ילידים ועולים, וכותבי העיתון נמנו עם כלל עדות ומגזרי היישוב היהודי בארץ ישראל, ספרדים לצד אשכנזים, בעלי השקפות כלליות ודתיות מגוונות, מירושלים, מיפו ומהמושבות ברחבי הארץ. לפי יצחק בצלאל, המגוון היישובי והמגזרי של כותבי העיתון היה רחב יותר מאשר כל עיתון אחר בארץ באותה תקופה, ומשה בהר ציין כי העיתון שימש כבמה פלורליסטית, כשהיחס המספרי בין כותבים מזרחים לאשכנזים בו היה מאוזן יותר מאשר בכל עיתון או כתב עת עברי אחר.

תפוצה ותוכן

תחילה הופיע העיתון בימי שלישי ושישי. אט אט גברה תדירותו בהדרגה, והחל מא' בסיון תרע"ב (1912), הופיע כיומון. בניגוד לעיתונים אחרים שהופיעו ביישוב והפסיקו את פעילותם לעיתים, הופיע "החרות" בקביעות, עד שהפך לעיתון המסחרי הראשון ביישוב הודות לכך שהיה העיתון הראשון ששרד בזכות קוראיו, ולא נתמך על ידי מוסד כלשהו.

בעיתון פורסם בעיקר חומר אקטואלי, הכולל חדשות מהיישוב, ודיונים בנושאי חברה ופנאי. הוא לא ייצג אידאולוגיה או השקפה מסוימת ברורה, בניגוד לעיתונים עבריים אחרים, והדגיש בעיקר את חיי היום יום של כלל בני היישוב, שהיוו את קהל היעד שלו.

לעיתים פורסמו בעיתון שירים, סיפורים, מחזות, אגדות, מאמרים על מחברים שונים, ביקורות ספרות, תרגומים לסיפורים, פיליטונים, חומר ספרותי-מדעי בהמשכים בתרגום מלאדינו ומצרפתית וספרות עברית מקורית. עם זאת, היקף החומר הספרותי בעיתון היה מצומצם, בהשוואה לעיתונים אחרים בתקופה זו.

תוכן העיתון מהווה כיום מקור היסטורי חשוב לחקר היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת סוף שליטת האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה. עוד מספק תוכן העיתון מקור לחקר אודות הקהילות הספרדיות והמזרחיות שחיו ביישוב היהודי בארץ ישראל, וקשריהן עם שאר קהילות האימפריה העות'מאנית.

ציונות

החרות היה עיתון בעל "מחויבות קנאית להפצת הלשון העברית בקרב העם ולתחייה הלאומית-ציונית" ונושאים אלו היו בגדר עיסוקו המרכזי. העיתון נקט עמדה עיקשת ובולטת לטובת העברית במלחמת השפות והיה במה עיקרית לתומכי העברית במהלכה. כמו כן, במהלך שנותיו של העיתון, הוקדשו בו גיליונות לציון אירועים ציוניים שונים, בהם גיליונות לזכרו של בנימין זאב הרצל, לרגל יובל שנים לחיים נחמן ביאליק, לרגל ביקור נחום סוקולוב בארץ ישראל ולרגל קונגרסים ציוניים.

יחסו לשפה העברית

חיים בן עטר, אברהם אלמליח, משה עזריאל ומשה חי בן נאים היו חברים פעילים באגודת "צעירי ירושלים", אגודה לאומית ותרבותית עברית שפעלה בירושלים בשנים 1905-1904, בתמיכת אליעזר בן יהודה. כחברי אגודה זו, וכאנשי הצוות של העיתון, הם הובילו בו קו תמיכה ברור בשפה העברית כשפה הרשמית של העם היהודי, ובכל שנותיו השתדלו לעשות כמה שפחות שימוש בשפות אחרות בעיתון.

בתקופת "מלחמת השפות", הגיעה תמיכת העיתון בעברית לשיאה, תוך עמידה לצד המחנה העברי. צוות "החרות" אף העמיד לרשות המחנה העברי את העיתון כבמה מובילה, ולבסוף היה הוא אחד מהגורמים המרכזיים בהכרעת המאבק מול חברת עזרה.

יחסו ליחסי היהודים וערבים בארץ ישראל

נושא יחסי היהודים וערבים בארץ ישראל בלט מאוד בעיתון. יחד עם הרעת היחסים בין הערבים ליהודים בארץ ישראל וסביבתה בשנים 1911-1910, גברה ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית בארץ-ישראל. בתקופה זו, בין השנים 1909-1914, פורסמו בעיתון כ-500 מאמרים שהכילו ידיעות עיתונאיות, מאמרים פובליציסטיים, תרגומים וראיונות מהעיתונות הטורקית והערבית, כולם סביב נושא היחסים שבין היהודים לערבים בארץ ישראל. כותבי העיתון שעסקו בנושא זה, סברו כי יש להסדיר את הסוגיות הלאומיות במסגרת האימפריה העות'מאנית, בין אם תוקם ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל ובין אם לא.

הכותבים, שמרביתם נמנו עם עדות המזרח, הביעו את חרדתם מפני התפשטות האיבה הערבית ליהודים, ודרשו להעמיד במוקד סדר היום מאבק הסברתי באיבה זו. כיוצאי עדות המזרח - שראו עצמם כבקיאים ביחסים עם הערבים בניגוד ליוצאי אירופה, בעיקר בשל ידיעת השפה והכרת התרבות ואורח החיים הערבי - מגמת הכותבים הייתה למצוא פתרון שיאפשר חיים משותפים בארץ ליהודים ולערבים יחד. מפי כותבים אלו נשמעו טענות, שלפיהן עסקני היישוב היהודי יוצאי אירופה מתעלמים מעמדותיהם בנושא זה, תוך התנשאות וזלזול, ובכך לטענתם גרמו העסקנים נזק רב ליישוב כולו.

פרשות שבהן היה מעורב

מאורע ברנר

למרות שהעיתון לא הציג אידאולוגיה ברורה, לעיתים הביעו כותביו את עמדתם בנושאים שונים, ואף התפלמסו עם כותבים מעיתונים אחרים. דוגמה לכך היא "מאורע ברנר" בשנים 1911-1910. יוסף חיים ברנר סבר כי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחויבות דתית, ולכן המרות דת אינן מסכנות את הקיום היהודי, ובתגובה תקפו כותבים רבים ב"החרות" את עמדתו.

פרשת ענתבי

לאור רצונו של איתמר בן אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, הוא בחר להיטפל לעסקן אברהם אלברט ענתבי באמצעות סדרת כתבות שפרסם כנגדו באביב 1909. לאור מסע ההשמצה, "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצידו של ענתבי ולקח חלק במאבק לטיהור שמו, בעוד "הצבי" חזר והכפישוֹ. במסגרת מסע ההשמצה, בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, אך לא קיים את הבטחתו. "החרות", ביודעו כי אין בידי הראשון אף מסמכים, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים, אם אכן לטענתו נמצאים בידיו. מסע ההשמצה חזר על עצמו, כשבן אב"י מכפיש את ענתבי, ו"החרות" מטהר את שמו, עד לדעיכת הפרשה בחודש יולי 1909.

קישורים חיצוניים

  • עוזי אלידע, העולם בצהוב : לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1884-1914), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015
  • עיתון החרות, בלקסיקון העין השביעית
אברהם אלמליח

אברהם רפאל בן־ציון אלמליח (ניסן ה'תרמ"ה, 1885 – 2 באפריל 1967) היה עיתונאי, בלשן, חוקר, היסטוריון, מתרגם, ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיא ועד העדה המערבית, כסגן נשיא התאחדות הספרדים העולמית, חבר מועצת עיריית ירושלים, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי וחבר הכנסת הראשונה.

אלבניה

רפּוּבְּלִיקַת אַלְבַּנְיָה (באלבנית: Republika e Shqipërisë, פירוש השם הוא "ארץ הנשרים". היא מדינה בדרום-מזרח אירופה. אלבניה גובלת במונטנגרו בצפון, קוסובו בצפון-מזרח, מקדוניה הצפונית במזרח, יוון בדרום, וחוף הים האדריאטי במערב. בשנת 2009 הצטרפה אלבניה לברית נאט"ו.

בית"ר

בית"ר, "ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור", היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות לאחר הקמתה. התנועה, ששמה הוא ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור", נקראת על שמו של יוסף טרומפלדור, המסמל גבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת העתיקה. על מנת לשמר את שמה של המצודה, מאוית השם טרומפלדור בת'. השם נקבע על ידי זאב ז'בוטינסקי, מי שכונה "ראש בית"ר", היה מנהיג התנועה עד פטירתו ואביה הרעיוני. סמל התנועה, המנורה, נקבע לפי סמל הגדודים העבריים.

כיום בית"ר היא תנועת נוער ציונית בעלת בסיס אידאולוגי ימני שאינה משויכת פוליטית, היא חברה במועצת תנועות הנוער בישראל. לתנועה עשרות סניפים בישראל ובקהילות יהודיות בתפוצות.

גח"ל

גוש חרות ליברלים או גח"ל, היא סיעה שהוקמה ב-25 במאי 1965 על ידי תנועת החרות והמפלגה הליברלית לקראת הבחירות לכנסת השישית. בשלהי הכנסת החמישית מנתה הסיעה 27 ח"כים, 17 מחרות ו-10 מהליברלים. בבחירות לכנסת הששית זכתה גח"ל ב-26 מנדטים, אך במהלך הקדנציה פרשו ממנה ארבעה ח"כים בראשותו של שמואל תמיר והקימו את המרכז החופשי. בבחירות לכנסת השביעית ב-1969 שוב זכתה ב-26 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973 הפכה גח"ל למרכיב העיקרי של הליכוד, כשנוספו אליה הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה.

בראש הסיעה עמד מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות. שתי המפלגות שהרכיבו את גח"ל המשיכו לשמור על עצמאותן הארגונית.

בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הצטרפה גח"ל לממשלתו של לוי אשכול ובה נתמנו בגין ויוסף ספיר לשרים ללא תיק. הסיעה נשארה גם בממשלתה של גולדה מאיר, אך פרשה ב-4 באוגוסט 1970 בעקבות תוכנית רוג'רס.

הבחירות לכנסת השלישית

הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955 (ז' באב ה'תשט"ו). בבחירות אלו נראה היה בתחילה כי המתחרה הגדולה של מפלגת השלטון מפא"י תמשיך להיות מפלגת הציונים הכלליים, אך כאשר נספרו הקולות התברר כי כוחם של הציונים הכלליים ירד מאוד, וכן ירד כוחה של מפא"י, ולעומת זאת תנועת החרות בראשותו מנחם בגין הכפילה את כוחה והפכה למפלגה השנייה בגודלה.

הכנסת החמישית

הכנסת החמישית, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת החמישית, הושבעה ב-4 בספטמבר 1961, כ"ג באלול ה'תשכ"א וכיהנה עד 22 בנובמבר 1965.

ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת עוסקת בענייני עבודה ותעסוקה, רווחה ובריאות.

חרות (עיתון)

חֵרוּת היה שמם של ביטאונים ועיתונים אחדים, שהוציאו לאור אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, חברי אצ"ל ותנועת החרות.

י"ב באלול

י"ב באלול הוא היום השנים-עשר בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. י"ב באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

כיכר החירות (דיסני)

כיכר החירות (באנגלית: Liberty Square) היא אחת משבע ה"ארצות" או ה"אזורים" שבממלכת הקסם בדיסניוורלד שבפלורידה.

במרכז הכיכר ישנו העתק של "פעמון הדרור" והכיכר בנויה בסגנון קולוניאלי אמריקאי, ובייחוד בסגנון שהיה נפוץ בניו אינגלנד.

מדליית החירות הנשיאותית

מדליית החירות הנשיאותית (באנגלית: Presidential Medal of Freedom) היא, יחד עם מדליית הזהב של הקונגרס, אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית. תפקידה להכיר ב"תרומה משובחת במיוחד לביטחון או לאינטרס הלאומי של ארצות הברית, שלום עולמי, לתרבות או יוזמות ציבוריות או פרטיות אחרות".

מנחם בגין

מנחם בגין (להאזנה (מידע • עזרה); 16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, ברסט ליטובסק – 9 במרץ 1992, ד' באדר ב' תשנ"ב, תל אביב) היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, יו"ר תנועת החרות ומפלגת הליכוד, שר בממשלות ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, חותם הסכם השלום בין ישראל למצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.

בגין החל את דרכו הפוליטית כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר בבלארוס ובמזרח אירופה. במלחמת העולם השנייה נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד. ונשלח לגולאג. לאחר שחרורו, יחד עם אזרחים פולנים נוספים, התגייס לצבא הפולני. בעת שירותו בצבא הפולני הגיע לארץ ישראל, יצר קשרים עם אצ"ל, והפך למפקד הארגון בסוף שנת 1943. בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות.

לאחר פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים כיהן כמנהיגה הבלתי מעורער. בגין התנגד בחריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה המערבית, ותמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. לאחר עליית הליכוד לשלטון ב"מהפך" של 1977, חתם בגין כראש הממשלה על הסכם השלום עם מצרים וב-1982 יצא ל"מבצע שלום הגליל" שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה. ב-1983 התפטר בגין מתפקידו והסתגר בביתו. הוא סירב לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.

מרכז הסחר העולמי החדש

בניין אחת במרכז הסחר העולמי החדש (באנגלית: One World Trade Center), הידוע גם בשם "מגדל החירות", הוא גורד שחקים במנהטן תחתית בניו יורק שנבנה במתחם מרכז הסחר העולמי, בסמוך לחורבות מגדלי התאומים שנהרסו בפיגועי 11 בספטמבר 2001. גובהו 1,776 רגל (541.3 מטר), כשנת העצמאות של ארצות הברית. הוא הבניין הגבוה בחצי הכדור המערבי (הבא אחריו הוא שדרות פארק 432) ובארצות הברית כולה (הבא אחריו הוא מגדל ויליס) והבניין השישי הגבוה בעולם. הוא נחנך בנובמבר 2014.

משה דוד גאון

משה דוד גאון (מד"ן; 6 בספטמבר 1889 (י' באלול תרמ"ט), טראווניק, האימפריה העות'מאנית– 8 באוקטובר 1958, ישראל) היה היסטוריון, חוקר יהדות המזרח, ביבליוגרף, איש חינוך, עיתונאי ומשורר ישראלי, מחלוצי חוקרי תרבות הלאדינו בישראל ואביהם של איש העסקים בני גאון והזמר יהורם גאון.

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים הוא המשרד האחראי מטעם הממשלה על ניהול התשתית התחבורתית במדינה, ביבשה באוויר ובים, כולל המלחמה בתאונות הדרכים. כיום עומד בראש המשרד השר בצלאל סמוטריץ'.

המשרד מנוהל בעזרת אגפים, רשויות וחברות ממשלתיות ומופקד על: ניהול התחבורה היבשתית מתבצע באמצעות מינהל היבשה הכולל את המפקחים על התעבורה, אגף תשתיות ופיתוח, אגף התחבורה הציבורית, אגף תכנון תחבורתי; אגף תנועה הכולל אחריות על תקינת הרכבים, רישוי נהגים ורכבים, יצוא ויבוא כלי רכב; רשות התעופה האזרחית מפקחת ומסדירה את תחום התעופה האווירית בישראל ואילו רשות הספנות והנמלים אחראית של חברות הספנות ופיקוח על נמלי הים, שלאחר רפורמה שנערכה בשנת 2004 מנוהלים על ידי חברות ממשלתיות; למשרד מסונפים גם השירות המטאורולוגי הישראלי, המספק שירותי חיזוי של מזג האוויר; ואגף הביטחון.

למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים יחידות מטה אשר מספקות מידע ועבודות מטה עבור שר התחבורה ומנכ"ל המשרד, בין השאר, אגף לייעוץ משפטי, אגף לתכנון כלכלי, אגף ביקורת ומינהל משאבי אנוש.

על תחום הבטיחות בדרכים אחראית משנת 1997 הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עד אז הפעילות בתחום זה נעשתה במסגרת המינהל לבטיחות בדרכים שהיווה אגף במשרד. כיום מנוהלת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים כרשות עצמאית סטטוטורית הכפופה ישירות לשר התחבורה והבטיחות בדרכים ומהווה זרועה מקבילה למשרד בתחום הבטיחות בדרכים.

ב-5 בינואר 2012 החליטה ממשלת ישראל לשנות את שם המשרד למשרד התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים על מנת לתת ביטוי הולם לאחריות המשרד בתכנון וביצוע תשתיות התחבורה בישראל. בספטמבר 2013 שונה שם המשרד למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים.משרד התחבורה שוכן בבניין ג'נרי בקריית הממשלה בירושלים ביחד עם משרד הכלכלה ומשרד התיירות.

למשרד התחבורה תאגידים וחברות ממשלתיות הכפופות לו מקצועית ומיניסטריאלית, כגון:

רשות שדות התעופה (רש"ת)

רשות התעופה האזרחית (רת"א)

הרשות הארצית לתחבורה ציבורית

רשות הספנות והנמלים (רספ"ן)

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (רלב"ד)

נמלים: חברת נמלי ישראל, נמל אשדוד, נמל חיפה, נמל אילת

רכבת ישראל

נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה

חברת כביש חוצה ישראל (הרשות הממונה על הקמת כביש 6)

אוצר מפעלי ים (נמל תל אביב)

חברת נתיבי איילון

נ.ת.ע - נתיבי תחבורה עירוניים (הקמת מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב)

חברת מוריה

חברת יפה נוף

החברה לחינוך ימי

הרשות לחינוך והכשרה ימיים

פסל החירות

חירות מאירה את העולם (באנגלית: Liberty Enlightening the World), הידוע יותר בשם פסל החירות (Statue of Liberty), הוא פסל רחב-ממדים הניצב באי החירות שבעיר ניו יורק, ומהווה אחד מסמליה המובהקים ביותר של העיר ושל ארצות הברית בכלל. עם השנים הפך הפסל לסמל ערכים ליברלים, כגון הזכות לחיים, חירות ורדיפה אחרי האושר, ומסמל את אופייה של ארצות הברית כחברת מהגרים.

הפסל ניתן כמתנה מממשלת צרפת לעם האמריקני ונחנך בשנת 1886. אי החירות, ובו הפסל, נמצא בנמל ניו יורק, כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לקצה הדרומי של מנהטן. האי נקרא במקור האי בדלו (Bedloe's Island), אך מראשית המאה ה-20 כונה "אי החירות", וזה הוכר כשמו הרשמי ב-1956. בשנת 1924 הוכר הפסל כמונומנט לאומי, ובשנת 1984 הכריז עליו ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

קול ציון הלוחמת

קול ציון הלוחמת הייתה תחנת הרדיו המחתרתית של האצ"ל, וכלי ההסברה העיקרי והחשוב ביותר של המחתרת. הייתה זו תחנת הרדיו המחתרתית הראשונה בארץ ישראל.

שידורי תחנת קול ציון הלוחמת החלו ב-2 במרץ 1939. באותו זמן פעלה בארץ ישראל רק תחנת קול ירושלים, שפעלה משנת 1936, השתייכה לממשל המנדט הבריטי ושידרה באנגלית, ערבית והקדישה מספר שעות מצומצם לשפה העברית.

בראשית פעולתה, שידרה התחנה מתל אביב שלוש פעמים בשבוע. תחנת השידור של האצ"ל הייתה פרמיטיבית והמשדרים הונחו בתוך מזוודה קטנה הנוחה לנשיאה. כדי למנוע מהמשטרה הבריטית לאתר את השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו כל פעם ממקום אחר. הציבור ידע את פרטי התחנה בעזרת כרוזים שהופצו על ידי האצ"ל, בהם אורך הגל ושעת השידור.

כל שידור פתח בנעימת "חיילים אלמונים" (לימים המנון הלח"י ולאחריו המילים: "קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת", תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל". לאחר הפיצול בין האצ"ל ללח"י, השתנתה נעימת הפתיחה לשורה "למות או לכבוש את ההר", הלקוחה מ"שיר בית"ר".

באוקטובר 1939, הופסק לזמן קצר השידור בעיקר בשל הפילוג בין אצ"ל ללח"י, לאחר שאיש הארגון, אליעזר סירקיס, פרש ללח"י ולקח איתו את המשדר. פורשי הלח"י הקימו תחנה משלהם - קול המחתרת העברית.

את השידור הראשון קריינה אסתר רזיאל (אחותו של דוד רזיאל, מפקדו הרביעי של האצ"ל). כעבור זמן תיארה את החוויה במלים הבאות:

בספרו "המרד", כתב מנחם בגין אודות חשיבותה הרבה של תחנת הרדיו למאמצי ההסברה של האצ"ל. הוא כתב כי בתחילה הם שידרו למספר דקות וסילקו מיד את המשדר ממקומו, מחשש כי הבריטים יעלו על השידור. לאחר פרק זמן מה מאסו בכך, החלו לשדר למשך פרקי זמן ארוכים יותר ופרסמו אזהרה כי "אם הבריטים ינסו לגזול מאיתנו את תחנת השידור, ישלמו בעבור הניסיון בדם."בעקבות איום זה שינו הבריטים טקטיקה והקימו תחנות הפרעה כדי להשתלט על התדרים בהם שידרה התחנה. כתגובה השתמשו חברי האצ"ל במשדר משוכלל שהיה קופץ מתדר לתדר, ובכרוזים של שידורי התחנה הודגש כי על המאזינים לחפש את צליליה בתדרים שונים עם תחילת ההפרעות.

עם הזמן נעשו שידורי התחנה ארוכים ומגוונים. בשנה האחרונה לקיומה נוספה לתחנה תוכנית מיוחדת לבני נוער - "קול ציון הלוחמת לנוער". התוכנית ארכה כשעה ושודרה בימי שישי אחר-הצהריים וכללה חידונים, מערכונים וחדשות.

ב-14 במאי 1948 נערך השידור האחרון ובו נאום לאומה של מפקד הארגון מנחם בגין, שהודיע על פירוק האצ"ל כארגון מחתרתי והפיכתו למפלגה הפוליטית "תנועת החרות". בתום נאומו של בגין, שינתה התחנה את שמה ל"קול החרות" ושידרה במשך ארבעה חדשים.

אחד מהידועים בשידורי "קול החרות" היה "נאום אלטלנה" של מנחם בגין, ששודר בשעות הערב של יום ג', 22 ביוני וארך כשעתיים. כשהוא בוכה הורה בגין על כניעה ללא תנאי של האצ"ל, ובלבד שלא תפרוץ "מלחמת אחים".

השידור האחרון של "קול החרות" בוצע ביום ו', 17 בספטמבר 1948.

שמואל תמיר

שמואל משה תמיר (כצנלסון) (10 במרץ 1923 – 29 ביוני 1987) היה עורך דין, חבר הכנסת ושר בממשלת בגין הראשונה.

תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.