החקיקה ברשות הפלסטינית

החוק הפלסטיני הוא אוסף החוקים החלים על תושבי הרשות הפלסטינית, בהתאם להסכמי אוסלו. תוקף החוקים חלקי בלבד, בשל המורכבות ההיסטורית המשפטית של האזור, החפיפה בתחומי השיפוט, ושיעורי הפשיעה הגבוהים בשטחי השיפוט. כמו כן קיימים חוקים שונים בשטחי A ו-B המנוהלים על ידי הרשות הפלסטינית וברצועת עזה המנוהלת על ידי החמאס.

להלן מתוארת ההיסטוריה המשפטית של החוק הפלסטיני, והתפתחות החקיקה בתקופת הרשות הפלסטינית.

רקע היסטורי

החוק העות'מאני הוחל על שטחי ארץ ישראל בשנת 1517. בסוף המאה ה-19 ניסח השלטון העות'מאני בארץ ישראל קובץ דינים אזרחיים בשם המג'לה, שנכנס לתוקף במאה ה-19 ונשאר בתוקף עד תום המנדט הבריטי בשנת 1948. חוקי המג'לה שיקפו את חוקי האסלאם, ושילבו בהם אלמנטים מחוקים מודרניים אירופאים, במיוחד מהחוק הצרפתי.

בנוסף לחוקים אלה, עשו התושבים שימוש רב במשפט המנהגי ("פיקה" או "אורף") על מנת ליישב סכסוכים שונים.

לאחר 1948 הוחל החוק הירדני על שטחי הגדה המערבית, והחוק המצרי על רצועת עזה.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, והחילה צווים צבאיים שונים על תושביהן.

חוקים נוספים נחקקו לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, בשנת 1994. החוק המרכזי המסדיר את נושאי השיפוט בשטחי הרשות הפלסטינית הוא "חוק היסוד של הרשות הפלסטינית" שנחקק בשנים 2002-2003.

מבחינה שיפוטית, מערכת המשפט ברשות הפלסטינית מורכבת משכבות על גבי שכבות של מערכות המשפט הללו, שכמעט כולן בתוקף. כל מערכת חוקים חדשה שהוחלה על תושבי שטחים אלה ביטלה רק חלקים קטנים ממערכות החוקים שקדמו לה. אי לכך, משפטן צריך להכיר את כל המערכות המשפטיות ההיסטוריות על מנת לקבוע מהו החוק התקף כיום בכל תחום ותחום.

חוק היסוד של הרשות הפלסטינית

חוק היסוד, שנחקק בשנת 2002, מהווה בסיס להצעת החוקה של מדינה פלסטינית עתידית. החוק נחקק על ידי המועצה המחוקקת הפלסטינית (הרשות המחוקקת של הרשות הפלסטינית) ונחתם על ידי יאסר ערפאת. תיקון לחוק התווסף ב-19 במרס 2003 כדי להגדיר באופן חוקי את תפקידו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית.

חוק היסוד מבוסס באופן רופף על השריעה האסלאמית. בסעיף 4 מצוין: "האסלאם הוא הדת הרשמית בפלסטין. יישמר כבודן וקדושתן של שאר הדתות. עקרונות השריעה האסלאמית יהיו המקור העיקרי לחקיקה. השפה הרשמית תהיה השפה הערבית." כמו כן, חוק היסוד נפתח בפסקה האסלאמית המסורתית "בשם אללה, הרחמן, הרחום."

סעיפי חוק היסוד

חוק היסוד מונה 121 סעיפים. בתיקון לחוק שהתווסף ב-19 במרס 2003 יש גם "מגילת זכויות" ובה מפורטים, בין השאר, נושאים עקרוניים שונים:

  • הצהרות:
    • פלסטין היא חלק מהעולם הערבי.
    • הרשות הפלסטינית מייצגת את העם הפלסטיני, ושלוש הרשויות מייצגות את "עיקרון הפרדת הרשויות".
    • ירושלים היא בירת פלסטין.
    • החוק האסלאמי הוא הבסיס לחוקה הפלסטינית, וערבית היא השפה הרשמית.
  • מאפיינים של מדינת חוק:
    • ברשות תפעל מערכת דמוקרטית פרלמנטרית המבוססת על פלורליזם פוליטי ומפלגתי, ונשיא נבחר העממי.
    • מודגש עיקרון שלטון החוק.
    • מפורטים הסדרי אזרחות שונים.
    • מתואר הדגל הרשמי.
  • זכויות וחובות:
    • הגנה מפני אפליה על רקע גזע, מין, צבע, דת, דעות פוליטיות, או נכות.
    • הגנה על זכויות אדם.
    • הגנה על חופש הפרט והליך הוגן.
    • הזכות לקבל מידע על סיבות למעצר או מאסר, הזכות ליצור קשר עם עורך דין, הזכות למשפט מהיר.
    • איסור על עינויים או הודאות בכפייה.
    • זכות הפרט להיות "חף מפשע עד שתוכח אשמתו", הזכות להגנה משפטית על ידי עורך דין.
    • הפשעים השונים ועונשיהם מוגדרים בחוק.
    • הזכות לשלמות הגוף.
    • איסור חיפושים אלא בצו חוקי.
    • חופש פולחן דתי לפרט ("חופש האמונה, הפולחן וביצועים של טקסים דתיים מובטח, ובלבד שהם אינם מפרים את הסדר הציבורי או המוסר הציבורי").
    • חופש הביטוי.
    • חופש התנועה.
    • יצירת כלכלת שוק חופשי ואיסור על הפקעה ללא פיצוי הוגן.
    • ביטוח בריאות, נכות, פרישה, "רווחת משפחות השהידים", ושבויי המלחמה.
    • זכות לדיור.
    • זכות לחינוך.

משפט מנהגי

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מנהג (משפטים)

במהלך ההיסטוריה היה מקובל אצל ערביי ארץ ישראל לנהוג על פי המשפט המנהגי, בנוסף למערכת של חוקים פורמלית. מערכת המשפט המנהגי קרויה בערבית "פיקה" או "אורף". מערכת כללים זו פעלה מחוץ למערכת המשפט, וטיפלה בעיקר במחלוקות המבוססות על מנהגים ערביים מסורתיים.

מערכת חוקי המשפט המנהגי איננה חלק מחוקי האסלאם, אך אינה סותרת אותם.

הפלסטינים מרבים להשתמש בגישור באמצעות בורר (עולמא) כהליך חלופי ליישוב סכסוכים. בעיני רבים שיטה זו מדגישה מסורות של פיוס, גישור, וכבוד משפחה.

החוק הפלילי

בין חוקי הרשות הפלסטינית נמצאים משפט פלילי וחוק עונשין. פשעים ומעשי אלימות מטופלים בהתאם לסעיפי המשפט הפלילי. בנוסף לכך, קיימים בתי דין מיוחדים לענייני ביטחון, בהם דנים בעבירות ביטחוניות. בתי דין אלה פועלים מכוח חוק מיוחד שנחקק על ידי אש"ף בשנת 1979. בתי דין אלה רשאים לגזור עונש מוות על עבירות מסוימות.

החוק האזרחי

לא קיימת מערכת משפט אזרחי ברשות הפלסטינית, והתושבים מרבים להשתמש במשפט המנהגי על מנת ליישב סכסוכים עסקיים, סכסוכים משפחתיים, פגיעות אישיות, סכסוכי נדל"ן.

חוק הקרקעות הפלסטיני

חוק הקרקעות הפלסטיני מבוסס על החוק עות'מאני. החוק אוסר על פלסטינים למכור קרקע לאזרחי מדינת ישראל. העונש על מפירי החוק הוא עונש מוות.[1]

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ AP, בית משפט פלסטיני: מוות למוכרי אדמות ליהודים, באתר ynet, 20 בספטמבר 2010
הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

יהודה ושומרון

יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), לפי המינוח הישראלי, ו"הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אל-צ'פה אלע'רביה") לפי המינוח הירדני והמקובל בעולם, הם כינויים לשטח בין ישראל לירדן, המוחזק על ידי ישראל במעמד של תפיסה לוחמתית מאז מלחמת ששת הימים, עת נכבש מידי ירדן, שכבשה אותו בעצמה ב-19 השנים שלפני כן. מיד לאחר המלחמה סיפחה ישראל את מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר, אך לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר.

בדו"ח שמפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית". ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון. חלק הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש. עמדה זאת התקבלה, למעט מזרח ירושלים, גם על ידי בית המשפט העליון הישראלי, הרואה בהחזקת ישראל בשטחים אלה "תפיסה לוחמתית". ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זו ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

לפי הערכת הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, באמצע שנת 2019 יחיו בגדה המערבית כ-2,987,000 פלסטינים, מתוכם 452,000 בירושלים. לפי נתוני מועצת יש"ע (המבוססים על רישומי מנהל האוכלוסין, ולא על מספר התושבים החיים בהתנחלויות בפועל), ביהודה ושומרון ישנם כ-449,000 מתנחלים ישראלים (לא כולל הישראלים תושבי מזרח ירושלים). מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת חריפה; מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבינלאומי, אך ממשלת ישראל חולקת על כך.

שטח יהודה ושומרון מקביל באופן רופף לשני חבלי הארץ הגאוגרפיים ששמותיהם ההיסטוריים הם יהודה ושומרון. ההתייחסות לחבלי ארץ אלו כאל יחידת שטח אחת נובעת ממעמדם הפוליטי השנוי במחלוקת. השטח היה מיועד להיות חלק מהמדינה הערבית שאמורה הייתה לקום בארץ ישראל כחלק מתוכנית החלוקה. המונח "הגדה המערבית", כלומר הגדה המערבית של נהר הירדן, הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר שזו כבשה את השטח במהלך מלחמת העצמאות. לאחר שנכבש ב-1967 העדיפו גורמים ישראלים לכנות את השטח "יהודה ושומרון", מונח בעל זיקה היסטורית לעם ישראל. הזכות לשליטה על השטח נתונה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, מחלוקת שבאה לידי ביטוי בעימות פוליטי, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.