החלוקה

החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן, המתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל. נוהל זה של חלוקה ננהג למען עניי הארץ בעיקר אך בתפיסה האשכנזית של החלוקה ניתן לכולם.

היסטוריה של החלוקה

המנהג של איסוף כספים בגולה למען עניי ארץ ישראל הוא עתיק יומין, ונקרא הסכם יששכר וזבולון. מנהג זה היה קיים כבר בתקופת המשנה והתלמוד, ובצורות שונות הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות שיהודי ארץ ישראל מייצגים את כלל העם היהודי וישיבתם בארץ תורמת לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות. יהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.

עם עליית קרנה של בבל כמרכז תורה, חלה ירידה ניכרת של התמיכה הכספית בארץ ישראל. עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בימי הביניים, שהחל עם עלייתו של הרמב"ן לארץ ב-1267, התחדשה אף החלוקה. הצורך בחלוקה גבר היות שחלק גדול מהעולים לישראל היו מבוגרים וקשישים וגם בגלל המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים על ידי השולטים המוסלמים. המגבית בארצות הגולה בוצעה על ידי שליחים מיוחדים שנקראו בשם "שלוח" או "שד"ר" (שלוח דרבנן). התנאים של ימי הביניים גרמו שהכסף התעכב שנים עד הגיעו לישראל או שנשדד או נגנב בדרך. דבר זה, יחד עם העובדה שהקהילה פטרה תלמידי חכמים מתשלום מיסים, גרמה להגדלת החובות של הקהילה שנאלצה להגדיל את עול המיסים המוטלים על שאר הציבור היהודי (שלא הוגדרו כתלמידי חכמים). דבר זה הגביר את המתח והסכסוכים בקרב הקהילה היהודית בארץ הקודש ואילץ אותם להגביר יותר ויותר את זרם שליחת השד"רים לחו"ל. מחלוקת נוספת נוצרה בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בירושלים בנושא חלוקת כספי החלוקה ביניהם. כתוצאה מכך עזבה רוב הקהילה האשכנזית את ירושלים, בתחילת המאה ה-17 ועקרה לטבריה, צפת וחברון. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" - ירושלים, טבריה, צפת וחברון.

איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר נערכו מגביות מוסדרות והחלוקה הוגדרה על ידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כנדבה או מתת-חסד. רבנים אחרים כינו את איסוף הכספים כ"דמי פדיון שבויים" שנועדו להציל את הקהילה היהודית מהעול הכבד של המיסים שהוטלו עליו על ידי השלטון הטורקי. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת, ואף בבתים. הכספים שנתרמו ונגבו הועברו לארץ ישראל ככל שנאספו. המונח "החלוקה" נטבע בסוף המאה ה-18. היישוב היהודי בארץ היה מחולק ל"כוללים" - קבוצות שנתגבשו לפי ארצות מוצא, ועסקו בגיוס תרומות בין יהודי ארץ המוצא. הכספים שנאספו חולקו בין חברי הכולל, ומכאן השם "כספי החלוקה".

בתחילת המאה ה-18 התיישבו שוב יהודים אשכנזים בירושלים עקב עליית פלג מתלמידיו של רבי יהודה חסיד לארץ. עקב סכסוכים כספיים עם הקהילה הספרדית גם יהודים אלו נאלצו לעזוב את ירושלים בהשאירם חובות כבדים. גם קהילה אשכנזית נוספת של חסידי הגאון מווילנה שעלתה לירושלים במאה ה-19 לא נשארה שם זמן רב. בשנת 1786 הקימו קהילות אירופה את "ועד הפקידים והאמרכלים" כדי לרכז ולתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בין הכוללים השונים בצורה מוסדרת יותר.

עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 היה רובו ככולו של היישוב בארץ ישראל ("היישוב הישן") סמוך אל שולחן כספי החלוקה, ותלוי בהם לחלוטין לקיומו. במשך רוב המאה ה-19 עסקו רבני ה"ישוב הישן" הספרדי והאשכנזי (המחולק ל"חסידים" ו"מתנגדים") בהפצת שד"ריהם על אזורי השפעה באירופה וצפון אפריקה (ומאוחר יותר גם באמריקה) ובהתקנת תקנות לגבי חלוקת אזורי ההשפעה. מאמצע המאה ה-19 החלוקה הפכה לממוסדת מאוד אך גם נוצרו בעיות חדשות. חלק מהכסף שנאסף על ידי קופות צדקה (ולא השד"רים) באירופה שימש גם לעזרה לקהילות היהודיות המקומיות, בעת הצורך. דבר זה גרם שרבני ירושלים תיקנו תקנה שכל הנוגע בכספי "מעות ארץ הקודש" למטרות אחרות, מתחייב בדיני נפשות. רבני היישוב הישן גם רדפו את תנועת חובבי ציון ורבניה על גיוס כספים למען ההתיישבות בארץ ולא למטרות רבני הכוללים. עקב אי סדרים בחלוקת הכספים, הוקמה באמסטרדם חברה שבראשה עמדו אנשי כספים יהודים שהכניסו סדר, רישום וחלוקה צודקת יותר בתהליך החלוקה. בעקבות הכמות המצומצמת של כספי החלוקה אף נחתם איסור עלייה לארץ ישראל על ידי רבנים שונים לעולים מחוסרי יכולת כלכלית (מלבד תלמידי חכמים זקנים), מחשש שהעולים יהפכו לעול על קופת החלוקה[1].

אנשי דור ההשכלה בגולה התנגדו נחרצות לשיטה זו של תמיכה ביושבי ארץ ישראל, בטענה שהיא מעודדת חיי תלות לא יצרניים ומפרידה בין קהילות ישראל. לשיטתם, מוטב היה לעודד עיסוק בפרנסות מכובדות כגון מלאכה וחקלאות. משה מונטיפיורי עסק רבות בניסיונות להקמת מפעלים להבראת כלכלתו של היישוב, וחברת כל ישראל חברים (כי"ח) יסדה את מקווה ישראל ברוח זו. גם בתוך היישוב קם דור צעיר, אלעזר רוקח מן הבולטים שבהם, שניסה לשנות כיוון ואורחות חיים לעבר עצמאות כלכלית המבוססת על יגיע כפיים, וכך נוסדו ראש פינה (בשמה דאז גיא אוני) ופתח תקווה. גם במספר שכונות יהודיות שהחלו נבנות מחוץ לחומות ירושלים החל משנות ה-70 של המאה ה-19 הונהגו עקרונות דומים. לגישה זו הצטרפו גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר ראו בשיטה של כספי החלוקה אנטי-תזה לאידיאה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.

מסוף המאה ה-19 ואילך, הלכה וירדה מאוד חשיבותה של החלוקה והיא המשיכה להתקיים רק בקרב קהילה קטנה אנטי-ציונית, רובה בירושלים. במקביל מתקיימות מגביות בחו"ל למען תושבי הארץ על ידי הסוכנות היהודית ובדינרים של ארגון הבונדס.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מאיר מנחם רוטשילד, "החלוקה", ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ו 1986.
  • אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז
  • יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כרוז 'קול מהיכל', ירושלים 1873, אתר בית המכירות 'קדם
בבא בתרא

בָּבָא בָּתְרָא הוא החלק השלישי במסכת נזיקין, שהיא המסכת הראשונה בסדר נזיקין שבמשנה.

בארמית "בבא בתרא" פירושו "השער האחרון", ולפניו במסכת נזיקין קיימות בבא קמא - השער הראשון, ובבא מציעא - השער האמצעי. החלוקה הזו היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. התוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בסידור הדפים עם פירושי רשב"ם ותוספות, בדפוס וילנה, יש במסכת 176 דפים, והיא המסכת הארוכה ביותר בש"ס בכמות הדפים (אך לא בכמות המילים, שכן בחלק גדול מדפיה, פירושי הרשב"ם והתוספות ממלאים שטח גדול מהרגיל בש"ס. המסכת הגדולה ביותר בכמות המילים היא מסכת שבת).

המדינות והטריטוריות של אוסטרליה

אוסטרליה היא מדינה בעלת שלטון פדרלי המורכב משש מדינות ועשר טריטוריות (שלוש יבשתיות ושבע חיצוניות).

המנדט הבריטי

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948.

"שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי בארץ ישראל, שפעל מתוקף המנדט שקבלה מחבר הלאומים.

"ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ תחת המנדט שקיבלה מחבר הלאומים החל ב-1922.

"תקופת המנדט" היא התקופה שמאז כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.

הפרובינציות והטריטוריות של קנדה

קנדה מורכבת מעשר פרובינציות ושלוש טריטוריות. ההבדל בין פרובינציה לטריטוריה הוא בהיקף סמכויות השלטון המקומי:

פרובינציה נוצרת על ידי החלטה בעלת תוקף חוקתי (המשנה למעשה את החוקה של קנדה), באמצעותה מוענקות לממשלת הפרובינציה זכויות וסמכויות שלטוניות רבות.

טריטוריה של קנדה נוצרת על ידי חוק פדרלי, כך שהממשל הפדרלי (הממשל העליון בקנדה) הוא השולט העיקרי בטריטוריה, ומותיר את השלטון המקומי של הטריטוריה עם סמכויות פחותות יחסית לאלו של פרובינציה. שלוש הטריטוריות הקנדיות נמצאות באזורים דלילי אוכלוסין בצפון המדינה.

הקנטונים של שווייץ

עשרים ושישה הקנטונים של שווייץ הם המדינות המרכיבות את הקונפדרציה של שווייץ. במשך ההיסטוריה ועד אמצע המאה ה-19, היה כל קנטון מדינה ריבונית עם גבולות, עם צבא ועם מטבע משלה, עד שהמבנה הנוכחי אומץ ב-1848.

חבלי צרפת

צרפת מחולקת ל-18 חבלים (בצרפתית: régions), מתוכם 13 נמצאים בצרפת המטרופוליטנית ו-5 נמצאים מעבר לים. כל חבל כזה מחולק למחוזות, או בצרפתית départements, בין 1 ל-13 מהם בכל חבל.

חייל

חייל הוא כל אדם שהתגייס לשורותיו של צבא של מדינה ריבונית בשירות חובה, בשירות קבע או בשירות מילואים.

חלוקת פולין

חלוקת האיחוד הפולני-ליטאי (בפולנית: Rozbiór Polski, בליטאית: Padalijimas) - חלוקת שטחו של האיחוד הפולני-ליטאי בין פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה במהלך סוף המאה ה-18. החלוקה בוצעה ב-3 פעימות - בשנים 1772, 1793 ו-1795. במהלך המלחמות הנפוליאוניות הישות המדינית הפולנית, שלא הייתה במעמד של מדינה, הוקמה מחדש לתקופה קצרה בשם דוכסות ורשה, אך בשנת 1814 חזר המצב הישן. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה מחדש המדינה הפולנית.

מחוזות אוקראינה

מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת אוקראינה ל-24 מחוזות (область, אובלסט), רפובליקה אוטונומית אחת ושתי ערים בעלות מעמד מיוחד. בעקבות האירועים בקרים ב-18 במרץ 2014 רוסיה הודיעה על סיפוח חד-צדדי של חצי האי קרים.

מחוזות בלארוס

מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת בלארוס לשישה מחוזות (וובלסט, בבלארוסית: Вобласць) ולעיר מינסק. מינסק מהווה גם עיר בירה של מחוז מינסק. כחלוקה משנית, כל מחוז מחולק לאזורים (raioni, ראיוני) כמתואר במחוזות משנה של בלארוס.

חלוקה זו התגבשה בשנת 1960 כאשר בלרוס הייתה חלק מברית המועצות.

מחוזות הונגריה

מבחינה אדמיניסטרטיבית, מחולקת הונגריה ל-19 מחוזות (megye, מֶגיֶה) ועיר בירה. כל מחוז מחולק לנפות (kistérség, קישטֵרשֵג), ובסך הכל קיימות במדינה 173 נפות.

מחוזות ישראל

מדינת ישראל, באמצעות משרד הפנים, פועלת בחלוקה לשישה מחוזות מנהליים, בכל אחד מהם משרדי בית משפט מחוזי ומוסדות נוספים. החלוקה מתפרסמת בילקוט הפרסומים כצו ממשלתי - "הודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות ונפות ותיאור גבולותיהם" ועוברת תיקונים מפעם לפעם. הסמכות לקבוע מחוזות ניתנה לממשלה בסעיף 3 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948.

החלוקה הראשית לפיה נוהגת גם מערכת המשפט ועל פיה מוצגת הסטטיסטיקה הרשמית של הלמ"ס. עם זאת, למשרדי ממשלה ולגופים שלטוניים שונים יש חלוקות שונות.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "הנכבה" (בערבית: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי ארצות ערב. וכך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו או אולצו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

נפה (יחידה שלטונית)

נָפָה (באנגלית: county) היא יחידת חלוקה מנהלית במדינות, המבוססת על אזור גאוגרפי במדינה ומשמשת למטרות ניהוליות או אחרות. נפה תהיה בדרך כלל תת-חלוקה של מחוז, אך במדינות קטנות היא יכולה להיות גם חלוקה של מדינה.

ביסוס החלוקה לנפות החל כאשר הנורמנים כבשו את אנגליה. הסקסונים כבר הקימו לפני כן את המחוזות ההיסטוריים של אנגליה, ששמם בדרך כלל היה כשם עיר המחוז בתוספת הסיומת "שַייר" (shire), למשל מחוז יורקשייר שעיר המחוז בו היא יורק. תחת הכובשים הנורמנים התפתחה תת-החלוקה של המחוזות לנפות, מה שהתפשט מאוחר יותר לשאר העולם כתת-חלוקה של הרמה הגבוהה יותר מחוז, הכפופה לחלוקה ברמת המדינה. בחלק מהמדינות, כמו ארצות הברית וקנדה, שנוסדו על המסורות הבריטיות, נפות הן בדרך כלל חלוקה מנהלית שנקבעה על ידי תיחומים גאוגרפיים נוחים, ושבממשל שלהן יש בעלי תפקידים מסוימים, כמו למשל שריפים ותפקידים אחרים, כחלק ממנגנון הניהול של המדינה או הפרובינציה, כולל מערכות המשפט על בסיס גאוגרפי.

נפה יכולה להיות מחולקת ליחידות משנה נוספות אם כי בדרך כלל נפה היא יחידת החלוקה המנהלית הנמוכה ביותר. בנפה ישנן ערים, עיירות, כפרים או תאגידים עירוניים אחרים, וברוב המקרים הם כפופים במקצת, או תלויים במנהלת הנפה, בהתאם למקובל במדינה, במחוז או הגאוגרפיה המקומית. הרשויות המקומיות עשויות להיות כפופות בשליטה ישירה או עקיפה של הנפות, תלוי בגודל האוכלוסייה של הערים ובעוד גורמים.

בחלק מהמדינות נקבעו המחוזות והנפות באופן מלאכותי על ידי כוחות קולוניאליים. נפות אחרות נוצרו סביב קבוצות מקומיות עם הזהויות האתניות שלהן.

סוגה מוזיקלית

במוזיקה, סוגות (ז'אנר, בצרפתית: Genre) הן קטגוריות המכילות מוזיקה שונה שיש לה סגנון משותף, או אלמנטים משותפים.

סוגות מסוימות, כמו מוזיקה הודית או שאנסון צרפתי, מוגדרות על פי מיקום גאוגרפי. סוגות אחרות, כמו מוזיקת בארוק מוגדרות בעיקר על פי מיקומן בציר הזמן. אחרים, כמו בלאק מטאל מוגדרות לפי מאפיינים טכניים או ליריים.

לעיתים, חלוקת מוזיקה לקטגוריות היא הכרחית. החלוקה הזו מקלה על מציאת סוגות משפיעות ומושפעות ומיפוי ההיסטוריה של המוזיקה. כמו כן, היא מקלה על אנשים למצוא את המוזיקה והאמנים שהם נהנים משמיעתם.

הסוגות המרכזיות במוזיקה המערבית המודרנית הן פופ, בלוז, ג'אז, רית'ם אנד בלוז, רוק, מטאל, פאנק (Punk), פאנק (Funk) והיפ הופ.

ישנן תת-סוגות רבות תחת סוגות אלו.

סוגה ספרותית

סוגה ספרותית (סוגה בלעז: ז'אנר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים.

תחום הספרות הוא תחום נרחב ועצום, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומאנס של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'אנרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'אנר ריאליזם מאגי). הספרות נחלקת מעיקרה לשלושה מודלים עקרוניים: סיפורת, דרמה ושירה. כל מודל כזה מכיל בתוכו ז'אנרים דומיננטים, כאשר במבט נרחב ניתן לראות את 'עלייתם ונפילתם' של ז'אנרים שונים במהלך ההיסטוריה.

עצם הגדרתו של ז'אנר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'אנר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'אנר. פעולה זו בעייתית כשם שהיא נשמעת, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'אנר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'אנר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'אנרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם.

ובכל זאת: החלוקה הז'אנרית קיימת במחקר, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.

פרובינציות פולין

מבחינה אדמיניסטרטיבית פולין מחולקת ל-16 פרובינציות (בפולנית: Województwo, ווייוודות, ביחיד: ווייוודה). חלוקה זו נכנסה לתוקף החל מה-1 בינואר 1999 עם כניסתה לתוקף של הרפורמה במנהל האזרחי. חלוקה זו החליפה את החלוקה הקודמת, שנוצרה ב-1 ביולי 1975, בה חולקה פולין ל-49 פרובינציות. שטחן של הפרובינציות נע בין כ-9,500 קמ"ר (אופולה) ל-35,000 קמ"ר (מזוביה), ואוכלוסייתן נעה בין כמיליון (אופולה גם כן) ללמעלה מחמישה מיליון (מזוביה גם כן). שם הפרובינציה נקבע בדרך כלל על פי שם היסטורי של האזור, כאשר לכל פרובינציה יש עיר בירה, בדרך כלל העיר הגדולה, שבה ממוקמים מוסדות הממשל המקומיים.לצד תפקידי פיקוח ובקרה, לפרובינציות ישנן גם סמכויות מינהל מסוימות בנושאי פנים. בראש כל פרובינציה עומד מושל (wojewoda), הממונה על ידי הממשלה, ומועצה (sejmik województwa), הנבחרת בידי התושבים. גודל המועצה משתנה לפי כמות האוכלוסייה, ונע בין 30 ל-51 חברים. הפרובינציה מתחלקת למחוזות (powiat - powiaty) והללו למועצות אזוריות (gmina - gminy).

בפולנית מכונות הפרובינציות "ווייוודות" (Województwo); מקור המונח במילה wojewoda ("וויווד"), שמשמעותו בשפות סלאביות שונות "מצביא" (בהשאלה, ברומנית: נסיך).

קרבון

קַרבּוֹן הוא תור בעידן הפלאוזואיקון הנמשך מסוף תקופת הדבון, לפני 359.2±2.5 מיליון שנה, ועד לתחילתה של תקופת הפרם, לפני 299.0±0.8 מיליון שנה.

הקרבון התאפיין בקרחונים, ירידה בגובה פני הים והיווצרות שרשראות הרים (כמו הרי האפלצ'ים בצפון אמריקה והרי הארץ בגרמניה). באמצע התקופה התרחש אירוע הכחדה מינורי של בעלי החיים הימיים. בתור זה היו בכדור הארץ ביצות רחבות ידיים, שהצמחייה העשירה שהורבדה בהן הפכה למרבצי פחם המורכבים ברובם מפחמן (carbon) ומכאן שמו. אבותיהם הראשונים של היונקים התפצלו משאר הזוחלים בתור זה.

בארצות הברית נהוגה החלוקה של התקופה לשני פרקי זמן: קרבון פנסילבני וקרבון מיסיסיפי.

שנה

שנה היא פרק זמן שאורכו מבוסס על זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש, והוא משמש כאלמנט בתאריך ברוב התרבויות האנושיות. אופן החלוקה לשנים משתנה מלוח שנה אחד למשנהו, וגם לאורך האסטרונומי ישנן כמה הגדרות שונות. זמן ההקפה של כדור הארץ הוא בקירוב 365.25 יממות. פרק זמן מקורב זה נקרא שנה יוליאנית, והוא משמש כיחידת זמן באסטרונומיה.

מקובל לחלק את השנה לארבע עונות: קיץ, חורף, סתיו ואביב, ושנים עשר חודשים.

תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".

הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.

קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.