החומה השלישית

החומה השלישית היא החומה הצפונית והמאוחרת מבין החומות שהקיפו את ירושלים בתקופת בית שני. החומה נבנתה באופן חלקי בשנות הארבעים לספירה על ידי המלך אגריפס הראשון. אך בפקודת הקיסר קלאודיוס שחשש מביצורה של העיר, הופסקה הבנייה, והומשכה, בחופזה, רק כאשר החל המרד הגדול בשנת 66 לספירה.


בשלהי ימי הבית השני ירושלים התרחבה לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא, "מחנה האשורים" (על פי ההשערה באֵזור הצפוני-מערבי[1]) ובריכות הצאן (מצפון להר-הבית, בסמוך לו) שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים.

מבחינה פיזית ירושלים הייתה מחולקת, בשנות הארבעים לספירה, לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה (ראו במפה) והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר", או "בית זיתא". הבניה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבניה בפרבר הייתה דלילה יותר וייתכן שהיה לו אופי חצי-חקלאי. חלק מסוים של הפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה בימי הורדוס. אגריפס הראשון הכליל את כל שטח הפרבר בחומה ארוכה מאד, החומה השלישית.

וראשית החומה השלישית היה מגדל היפיקוס ("מגדל דוד") ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס ואחרי כן ירדה אל מול מצבת הלני, היא שהייתה מלכת חדייב... ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שחברה לירושלים, אשר ישבה כולה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה... וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך - לבנות את החומה.

יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן ויוספוס טוען שאם בניית החומה הייתה מושלמת ירושלים הייתה הופכת לעיר שלא ניתנת לכיבוש. אולם מלאכת הבנייה של אגריפס הושבתה לאחר הנחת יסודות החומה, משום ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, כי בבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר - על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). ייתכן שאגריפס אף קיבל זאת בפקודה מפורשת מהקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. החיכוך בין אגריפס לקלאודיוס בנוגע לחומה השלישית הייתה בעקבות התערבותו של ויביוס מרסיוס מושל סוריה שמצא עילה לאסור על המשך העבודות בטענה שביצור העיר יחתור תחת סמכותה של רומא ביהודה. אולם ככל הנראה לא הייתה כל כוונת זדון בפעולותיו של אגריפס ופקודתו של מרסיוס נבעה מסכסוך אישי וקנאה בקשריו האישיים הטובים של אגריפס עם הקיסר קלאודיוס. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי מנהיגי העיר והמורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד הגדול, כשהיא מתבצעת בחפזה ובאופי בנייה חלש יחסית. לאורך החומה תוכננו תשעים מגדלים שנקראו "מגדלי הנשים"., שלפחות חלקם הושלמו ונבנו.

התרחבות העיר חילקה את ירושלים מבחינה פיזית לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה, והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר" (משום שהיווה פרבר לחלקו העיקרי של העיר), או בכללות "בית זיתא". הבנייה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבנייה בפרבר, שאופיו נטה יותר להיות כפרי, הייתה דלילה יותר. חלק מהפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה כבר בימי הורדוס, זה אמנם דמה באופיו לעיר שבתחומי החומה הראשונה, אך למעשה החומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס הראשון כללה בשטחה גם את תחומי החומה השנייה.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 חשפו אלעזר ליפא סוקניק ול"א מאיר שרידי חומה מצפון לשער שכם, וזיהו אותם כחלק מהחומה השלישית. לעומתם, קתלין קניון הציע לראות בשרידים אלו כקטע מהדייק שבנה טיטוס בשנת 70.[2] רייך, בהתחשב בגודל הביצורים שנחשפו וברמת הבינוי הגבוהה שבהם, שולל את אפשרות זו.[3]

למעשה שרידי חומה המקובלים על ידי הארכאולוגים כחלק מהחומה השלישית, הם ברחוב "החומה השלישית" בשכונת מורשה (מוסררה), לצד תחנת דלק ברח' חיל ההנדסה (שיח' ג'ראח), ושרידים נוספים שהתגלו מאוחר יותר על ידי רינה אבנר באזור מגרש הרוסים, כשלצידם שרידי קרב ההבקעה של הלגיון הרומאי בשנת 70 לספירה.[4][5]

למרות ביצורה היחסי של ירושלים חומת העיר נפרצה מצפון על ידי כוחותיו של טיטוס אשר התקדמו לעבר בית המקדש.

Jerusalem walls bait 2 2
חומות ירושלים בתקופת בית שני על גבי שרטוט החומות של ימינו. על פי אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי
Third Wall P8170056
מגדל פסיפנוס, בקצה הצפון מערבי של החומה השלישית (ככל הנראה במיקום כיכר ספרא של ימינו) דגם ירושלים בסוף ימי בית שני המוצג בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל
Third Wall P8170055
החומה השלישית - מסומנת על גבי פסיפס המתאר את ירושלים בתקופת בית שני. הפסיפס מוצג בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל.
The Third Wall P6080003
שרידי החומה ברחוב החומה השלישית. יוני 2008.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 62.
  2. ^ K. Kenyon, Digging Up Jerusalem, london 1974, p. 254-251.
  3. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40, באתר JSTOR.
  4. ^ איתי בלומנטל, התגלתה עמדה רומית ממנה שוגרו אבני בליסטראות על י-ם, באתר ynet, 20 באוקטובר 2016.
  5. ^ ניר חסוןממצאי חפירה במגרש הרוסים עשויים לפתור את חידת החומה השלישית, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2016.
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית

אל האצולה הנוצרית של העם הגרמני (בגרמנית: An den christlichen Adel deutscher Nation) היא אחת משלוש מסכות כתובות גרמנית (שהייתה השפה המדוברת, בניגוד ללטינית שבה נכתבו רוב האיגרות) שכתב מרטין לותר ב־1520. המסכת מיועדת לאצולת העם הגרמני (ובפרט לנסיכים הגרמנים), ובה הוא קורא להם לתקן את דתם. המסכת מגדירה לראשונה את דוקטרינת שתי הממלכות (ובכך דוחה את עדיפות הכוח הרוחני על הארצי), דוחה את בכורת האפיפיור ואת עליונותו על הקונציל, וכן מדגישה את עיקרון כמורת כל המאמינים.

המסכת נכתבה בתקופה הפורמטיבית של הלותרניות (1517-1521) והיא מסמלת שינוי בעמדתו של לותר ממי שכוחות הכנסייה פועלים עליו למי שמתנגד אליהם באופן פעיל. באיגרת זו, שנקראת גם "תרועה בחצוצרת המלחמה", לותר מעלה על הכתב בפעם הראשונה את הרעיון שהקרע בינו לבין הכנסייה הקתולית הרומית גדול מכדי גישור.

אליעזר ברלנד

הרב אליעזר ברלנד (נולד בכ"ג בטבת ה'תרצ"ח, 26 בדצמבר 1937) הוא מנהיג פלג "שובו בנים" בחסידות ברסלב. הורשע על פי הודאתו במסגרת עסקת טיעון בעבירות מעשים מגונים ותקיפה ונידון ל-18 חודשי מאסר, מהם ריצה בפועל 10 חודשים. בעקבות כך התנערו ממנו רוב רבני ברסלב.

גבעת הגולגולתא

גולגולתא (בארמית "גולגולת"; ביוונית Γολγοθάς) הוא שם המקום הכולל את הגבעה והסלע, עליהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבת ישו.

המקום שכן במשך רוב תקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים, עד ימי המלך אגריפס ה-1, ושימש בין היתר כאזור קבורה. המקום המזוהה על ידי רוב הזרמים הנוצרים כגולגולתא נמצא כיום בין כותלי כנסיית הקבר הקדוש. הפרוטסטנטים וזרמים הקשורים אליהם מזהים את אתר הגולגולתא בגן הקבר.

דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

דגם ירושלים בסוף ימי בית שני, או בשמו הרשמי: ירושלים בימי בית שני, הוא דגם תלת-ממדי של ירושלים בסוף תקופת בית שני, בשנת 66, ארבע שנים לפני חורבן הבית בשנת 70. הדגם נבנה בשנים 1966-1962, לפי פרשנותו של פרופסור מיכאל אבי-יונה לתיאוריו של יוסף בן מתתיהו.

הדגם, ששטחו 2,000 מטר רבוע, מציג את מבני העיר בקנה מידה של 1:50. גולת הכותרת של הדגם היא בית המקדש, שתיאורו בדגם הפך לסמל ומוצג בפרסומים שונים כתמונה ריאלית של בית המקדש השני. הדגם שימש אבן שואבת למבקרים רבים מישראל ומחוץ לארץ, והיה לאתר תיירות פופולרי.

הדגם שכן עד שנת 2006 בשטח מלון הולילנד שבשכונת בית וגן בירושלים, ולכן נקרא גם "דגם הולילנד". השטח נתרם על ידי הנס קרוך, בעל המלון, לזכר בנו, יעקב קרוך, שנפל במלחמת העצמאות. בשנת 2006 שופץ הדגם, הותאם למחקרים חדשים (ראו להלן) והועבר אל שטח מוזיאון ישראל ליד היכל הספר. לאחר הוצאתו של הדגם נתגלה תחתיו בית קברות כנעני גדול.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

המצור על ירושלים (70)

הַמָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם שהתרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן - ח' באלול ג'תת"ל), היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה. המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

העיר העגולה של בגדאד

העיר העגולה של בגדאד (נקראת גם: קריית השלום, مدينة السلام בתעתיק מערבית: מדינת אלסלאם או: עירו של אל-מנסור) היא עיר עתיקה שהייתה בנויה בחלקה המערבי של בגדאד בסמוך לנהר החידקל. העיר הוקמה בין 767 ל-912 לספירה, והייתה אחת הערים הגדולות בעולם באותה תקופה. הח'ליף אל-מנצור העבאסי הקים ב-762 את ארמונו שם וסביבו נבנתה העיר.

העיר העגולה לא נועדה להיות המרכז העירוני. היא הייתה קטנה (קוטר העיר לפי ההערכות הוא בין 1000 ל-2500 מטר) בגודלה. העיר העגולה נבנתה כעיר ארמון של החליף ושימשה מרחב פרטי של החליף וכמרכז ממשלתי.

בשטח העיר נכלל גם בית החוכמה, מוסד שפעל בבגדאד בין המאה ה-9 עד המאה ה-13 לספירה, ושימש מכון לתרגום כתבי יד, ספרייה ומכון מחקר.

הסיבה להקמת העיר בצורה מעגלית אינה ברורה. ייתכן כי הייתה לכך השפעה מרכז-אסייתית, ייתכן כי הצורה המעגלית הייתה בעלת משמעות סימבולית כלשהי, וייתכן כי בניית חומה עגולה סביב העיר הייתה זולה יותר והיא יצרה הגנה טובה יותר עבור העיר (לא היו בה פינות, המהוות נקודת חולשה).

רק שרידים מעטים מאוד נותרו כיום מהעיר העגולה של בגדד. רובה של העיר נהרס ועליו הוקמו שכונות מגורים חדישות. ומסגד עבור המוסלמים השיעים.

העיר העתיקה (ירושלים)

העיר העתיקה בירושלים (בערבית: بلدة القدس القديمة, נהגה: בִּלִדַת אֶלקוּדְס אֶלקָדִימָה) היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה המוקף על ידי חומות ירושלים הוא כ-850 דונם. כמו כן נכללים בעיר העתיקה הר ציון ועיר דוד, הנמצאים מחוץ לחומות, בסמוך ומצד דרום.

העיר העתיקה מחולקת ל-4 רבעים: הרובע המוסלמי, הרובע היהודי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. כיום מתגוררים בה כ-39,000 בני אדם. בחומת העיר העתיקה שמונה שערים: שער יפו, שער שכם, שער ציון, שער הרחמים (סגור), שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער האשפות.

העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים להם הנמצאים בה, ובהם: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר.

העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה בתקופה העות'מאנית. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, חומתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, הם פרי יצירה של תקופות חשובות שקדמו לה בהרבה". רבים מהאתרים המצויים בתחומה על פני מפלס החיים ומתחת לו, מקורם מן העת העתיקה. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות אשר נבנו ונהרסו לסירוגין במשך אלפיים שנה. תחת בתים רבים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-4–8 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בימי הבית הראשון, וכ-2–4 מטר ממפלס העיר בתקופה הרומית במאות הראשונות לספירה הכללית.ב־1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

הרובע המוסלמי

הרובע המוסלמי (בערבית: الحي الإسلامي) הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, בצד הרובע היהודי, הרובע הנוצרי, והרובע הארמני והגדול שבהם. שמו התקבל בספרות הנוסעים והחוקרים מאז ראשית המאה ה-19. שטחו הוא 300 דונם, ומספר תושביו נכון ל-2014 הוא 28,627. רוב תושבי הרובע המוסלמי הם מוסלמים וחלק ניכר מהם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. כן מתגוררים בו כאלף יהודים, ומאות נוצרים בני אומות שונות הגרים במבני מוסדות ציבור.

ז' באייר

ז' באייר הוא היום השביעי בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השביעי בחודש השני

למניין החודשים מניסן. ז' באייר לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

חומות ירושלים

חומות ירושלים היו חלק מנופה של העיר ירושלים ברוב שנות קיומה. החומה נועדה להגן עליה מפני אויבים, וכמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, חרבה גם חומתה. לרוב נבנתה החומה שוב על ידי הכובש החדש או על ידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.

במהלך השנים שחלפו בין חורבנה של החומה הראשונה עד בנייתה של החומה האחרונה, נבנו בירושלים חומות רבות. רוב החומות נבנו בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר ולנקודות התורפה שלה, ולכן לרבות מהן תוואי דומה, ולעיתים אף זהה. לא פעם נעשה שימוש משני בחומה עתיקה כבסיס לבניית חומה חדשה, עד כדי יצירת קירות המורכבים לעיתים מכמה שכבות על פי תקופות. במחצית המאה ה-19, עם תהליך היציאה מהחומות, איבדה חומת העיר חלק מחשיבותה הביטחונית.

כיום משמשת החומה כאתר תיירות וכסמל לעיר העתיקה של ירושלים.

ירושלים בתקופת בית שני

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

ליאו אריה מאיר

ליאו אריה מאיר (Leo Ary Mayer; על פי רוב ל"א מאיר, L. A. Mayer; ט"ז בטבת תרנ"ה, 12 בינואר 1895 – כ"ז באדר ב' תשי"ט, 6 באפריל 1959) היה מזרחן וחוקר תולדות האמנות האסלאמית, פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים ורקטור האוניברסיטה בשנים 1943–1945.

מחניים (שכונה בירושלים)

מחניים היא שכונה חרדית קטנה בצפון ירושלים, סמוך לשכונת סנהדריה.

גבולותיה: רחוב שמואל הנביא ממזרח ודרך בר-אילן מדרום. במערב היא גובלת בשכונת תל ארזה ובצפון בשכונות עזרת תורה וקריית צאנז. הרחובות המרכזיים בשכונה הם רחובות אהלי יוסף ובק (על שם ניסן בק).

סנהדריה

סנהדריה היא שכונה חרדית בצפון ירושלים, ממזרח לכביש גולדה מאיר וצמוד לשכונת רמת אשכול, שמואל הנביא, מעלות דפנה ובית הקברות סנהדריה. השכונה כוללת בתוכה את שיכון פאג"י.

השכונה קרויה על שם 70 חכמי הסנהדרין, אשר, לפי המסורת, קבריהם נמצאים במערת קבורה במתחם גן הסנהדרין שבפאתי השכונה הקרוי קברי הסנהדרין.

רחוב אגריפס

רחוב אגריפס הוא רחוב עירוני חשוב במרכז ירושלים. הרחוב מתחיל במפגש עם רחוב המלך ג'ורג', וממשיך בירידה במקביל לרחוב יפו עד לשכונת בית יעקב הסמוכה לשוק מחנה יהודה, שם משתנה שמו לרחוב הרב שמואל ברוך. הרחוב הומה ברוב שעות היום ויש לו חשיבות מסחרית גדולה: לאורכו חנויות רבות, ובמרכזו הוא מתחבר לשוק מחנה יהודה. חלק קצר בתחילת הרחוב הוא מדרחוב סגור לכלי רכב.

באמצע המאה ה-19 היה הרחוב דרך עפר קטנה, שנקראה "דרך דיר יאסין" על שם הכפר אליו הובילה. עם היציאה מהחומות החלו להיבנות שכונות בסביבתה, וחשיבותה עלתה. עם קום המדינה שונה שם הדרך ל"רחוב אגריפס".

מרבית בתי הרחוב הם בתים נמוכים יחסית (בין קומה אחת לארבע קומות) מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, המהווים חלק מן השכונות היהודיות המרכיבות את הנחלאות, ביניהן: אהל משה, מזכרת משה, משכנות ישראל, אבן ישראל, בית יעקב וסוכת שלום.

לאחר סגירת רחוב יפו המקביל לכלי רכב ממונעים בעקבות הקמת הרכבת הקלה, עברו לרחוב קווי אוטובוס רבים, מה שהוביל לצפיפות ולפקקים ברחוב לכל משתמשי הדרך - מכוניות, אוטובוסים והולכי רגל.

הרחוב קרוי על שם המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, מלך יהודה ובונה החומה השלישית.

שמעון בר גיורא

שמעון בר גיורא (הוצא להורג בשנת 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים.

כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס וקסיוס דיו. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.