הזכות לעבודה

הזכות לעבודה היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי. הזכות הוכרה במישור הבין-לאומי הרשמי לראשונה בסעיף כ"ג בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948.[1]

הזכות לעבודה היא אחת מזכויות העבודה כגון הזכאות לעבודה ובחירה חופשית של המקצוע, תנאי עבודה צודקים והוגנים, הגנה מפני אבטלה, שוויון הזדמנויות בעבודה, הגנה סוציאלית וחופש ההתארגנות והשביתה. הזכות לעבוד הכרחית למימוש זכויות אדם אחרות ומהווה חלק בלתי נפרד מהכבוד האנושי. לכל אדם יש את הזכות להיות מסוגל לעבוד, ובכך לאפשר לו לחיות בכבוד. הזכות לעבודה תורמת להישרדותם וקיומם של הפרט ומשפחתו, וככל שהעבודה נבחרת או מתקבלת באופן חופשי יותר, כך היא משפיעה גם על התפתחותו של האדם בקהילה והכרתה בו.[2]

רקע והתפתחויות היסטוריות

הביטוי "הזכות לעבודה" הוטבע על ידי מנהיג סוציאליסטי הצרפתי בשם Lui Blank, לאור המהומה החברתית של ראשית המאה ה -19 והאבטלה הגואה בעקבות המשבר הפיננסי בשנת 1846 שהוביל למהפכה הצרפתית. הוא דרש אספקת עבודה לפועלים מובטלים תמורת שכר מינימום מובטח.[3]

בתקופה זו נקבעה הזכות לעבוד, על מנת לאפשר להמון להגיע לרמת חיים נאותה. זאת מכיוון שעד אז, הייתה שליטה פאודלית מוחלטת ברכוש וההמון נותר חסר כל או תלוי בידי הפאודלים. כך, הזכות לרכוש הייתה דרישה קריטית בחיפוש המוקדם אחר חופש פוליטי ושוויון ונגד שליטה פאודלית ברכוש. כיום, אפליה על בסיס בעלות על רכוש, מוכרת כאיום חמור על הזכות לשוויון בכלל ובפני החוק בפרט. זו מעוגנת בזכויות האדם על ידי כל סעיפי מניעת אפליה בהסכמים הבינלאומיים.[4]

קיימת טענה נוספת שהועלתה על ידי מכון מחקר שמרני אמריקני, כי הביטוי "הזכות לעבוד" הוטבע לראשונה על ידי איש התקשורת האמריקאי ויליאם ראגלס ביום העבודה האמריקאי בשנת 1941, כמאה שנים לאחר הטבעת הביטוי על ידי בלנק.[5]

לאחר התבססותה של הזכות הכללית לעבודה, הוטבע המושג המודרני של זכויות עובדים במאה ה-19, לאחר הקמת איגודים מקצועיים ובעקבות תהליכי התיעוש. תנועות חברתיות לזכויות עובדים כגון הסוציאליסטים והקומוניסטים החלו להופיע בהשראת רעיונות אלו. סוציאליסטים דמוקרטיים מתונים יותר, תמכו באינטרסים של העובדים וזכויותיהם. זכויות עובדים מודרניות התמקדו בתפקיד, בניצול ובצרכים המיוחדים של נשים, ותנועה ומעבר גלובליים של עובדים מזדמנים ומהגרי עבודה.[6]

ישנה סברה נוספת כי הזכות לעבודה במדינות המערב, התפתחה כריאקציה לרעיונות הקומוניסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.[7] כך, בשנת 1919 הוקם ארגון העבודה העולמי (ILO) כחלק מחבר הלאומים, במטרה להגן על זכויות עובדים. בהמשך, סונף הארגון לאומות המאוחדות לאחר הקמתו.[8] האו"ם עצמו התייחס לזכויות עובדים בשני סעיפים במסגרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (סעיפים כ"ג-כ"ד), שהם הבסיס לאמנה לזכויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שנחתמה בשנת 1966 (סעיפים 6-8).[9]

עיגון הזכות לעבודה בדין הבין-לאומי ופרשנויותיו

הזכות לעבודה מעוגנת בדין הבין לאומי במסגרת שני מסמכים מרכזיים: ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948 (סעיפים כ"ג-כ"ד), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 (סעיפים 6-8). בשני מסמכים אלו מפורטת הזכות לעבוד בסעיפים שונים.

בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מפורטים שני סעיפים רלוונטיים:

סעיף כ"ג המתייחס לזכאותו של כל אדם לעבוד ולבחור את עבודתו, לתנאי עבודה הוגנים, הגנה מפני אבטלה, שכר שווה והוגן והזכות להתאגדות.

סעיף כ"ד הנוגע לזכאותו של כל אדם למנוחה, חופשה והגבלת שעות העבודה.[10]

באמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מפורטים שלושה סעיפים רלוונטיים:

הסעיף השישי המתייחס לזכות הפוזיטיבית של הזכות לעבודה, כלומר פירוט חובתה של המדינה לפעול למימושה של זכותו של כל אדם, להשיג אפשרות להשתכר למחייתו בעבודה שיבחר בה באורח חופשי.

הסעיף השביעי המתייחס לזכותו של כל אדם להנאה מתנאי עבודה צודקים ונאותים, דוגמת שכר הולם, בטיחות ושוויון בתנאי העבודה.

הסעיף השמיני המתייחס לזכותו של כל אדם להצטרף לאיגוד, זכויות איגודים וכן הזכות לשבות.[9]

בדיון ה-35 של וועדת המעקב של האו"ם על האמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 2005, ניתנה פרשנות נרחבת לסעיפי האמנה בהקשרי "הזכות לעבוד". זאת, לאחר שנבחנה עמידתן של המדינות החתומות על האמנה. בוועדה זו, ניתנה התייחסות נרחבת ל"נושאים מיוחדים של יישום נרחב", ובכלל זה הזכות לעבוד בקרב אוכלוסיות מיוחדות:[11]

נשים: הוועדה הדגישה את הצורך במערכת הגנה מקיפה למאבק באפליה המגדרית ולהבטיח שוויון הזדמנויות בין גברים ונשים ביחס לזכותם לעבודה, על ידי הבטחת שכר שווה עבור עבודה שוות ערך. בפרט, הריונות אינם יכולים להוות מכשול בפני תעסוקה, ואינם מהווים הצדקה לאובדן תעסוקה.

צעירים: הוועדה הדגישה שהעבודה הראשונה של אדם, מהווה הזדמנות להסתמכות עצמית כלכלית, ובמקרים רבים אמצעי למניעת עוני. לצעירים ובעיקר לצעירות, יש בדרך כלל קשיים גדולים במציאת תעסוקה ראשונית. יש לאמץ וליישם מדיניות לאומית, הנוגעת לחינוך הולם ולהכשרה מקצועית, כדי לקדם ולתמוך בגישה של הזדמנויות תעסוקה לצעירים.

ילדים: הוועדה הדגישה בעיקר הגנה מפני עבודה בכפייה וניצול של ילדים.

קשישים: הוועדה הדגישה את הצורך לנקוט צעדים למניעת אפליה על בסיס גיל בעבודה ובתעסוקה, על מנת לממש אפשרויות תעסוקה לקשישים המעוניינים לעבוד.

נכים: הוועדה גרסה כי "זכותו של כל אחד להזדמנות להתפרנס מעבודתו הנבחרת או מתקבלת בחופשיות" אינה מתממשת, כאשר ההזדמנות האמיתית היחידה הפתוחה לעובדים נכים, היא לעבוד במתקנים "מוגנים" תחת תת-תנאים. עוד היא גרסה כי על המדינות החברות לנקוט צעדים המאפשרים לאנשים עם מוגבלות, להבטיח ולשמור על תעסוקה הולמת ועל התקדמות בתחום התעסוקתי שלהם, ובכך להקל על השתלבותם בחברה.

מהגרים: הוועדה הדגישה את הצורך בתוכניות פעולה לאומיות ושימוש באמצעי חקיקה, לקידום הזכות לעבוד בקרב מהגרי עבודה, על מנת לכבד ולקדם הזדמנות תעסוקתית לאוכלוסייה זו.

הזכות לעבודה במשפט הישראלי

במהלך שנות ה-50 וה-60, הצטרפה ישראל לשורה ארוכה של אמנות בינלאומיות העוסקות בזכויות עובדים. חלק ניכר מהוראות האמנות אומצו בחקיקת העבודה הישראלית. בשנת 1991, הצטרפה ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, והיא אחת האמנות הבסיסיות של האו"ם בתחום זכויות האדם עליה חתומות כ-150 מדינות. אמנה זו היא המגדירה באופן הרחב ביותר את הזכות לעבודה, לצד זכויות חברתיות וכלכליות אחרות. עם זאת, הוראות האמנה לא אומצו בחקיקה פנימית בישראל ולכן הן אינן מעוגנת בחוק יסוד ואין להן מעמד משפטי מחייב. בישראל קיימת חקיקת עבודה מפותחת, שמרביתה מבוססת על האמנות עליהן חתמה ישראל עד לשנות ה-70' המאוחרות.[12]

ביטוי חשוב להכרה בזכות לעבודה בישראל ניתן לראות בפסיקתו של בית הדין לעבודה במסגרת פרשת לוין, בה ציינה השופטת ברק כי "הזכות לעבוד היא זכות העומדת בנפרד מהזכות להשתכר בכבוד... לעובד לא רק להשתכר בכבוד אלא גם ליהנות מהעבודה, לעסוק במה שהוא מיומן בו, לעסוק במלאכה ולא ללכת בטל".[13] בתוך כך, קיימים מספר פסקי דין משמעותיים נוספים, אשר מבליטים את המתחים והמורכבות הנוגעים לזכות לעבוד בישראל, בדגש על אוכלוסיות מיוחדות.

פס"ד דין בולט הוא פס"ד ליה נאידור נגד חברת החשמל, במסגרתו פתחה הנתבעת קורסים להכשרה מקצועית, ולא אפשרה לתובעת להשתתף בקורס, בטענה שאיננו מיועד לנשים. חברת החשמל נאלצה בהחלטת בית המשפט לפצות את התובעת.[14] דוגמה נוספת לחשיבות הזכות לעבוד למרות שאיננה מעוגנת בחוק באופן רשמי, ניתנת בפס"ד חושאן נגד מדגם ייעוץ ומחקר, בה לטענת התובע הוא הופלה ונפסל מקבלת משרה בשל מוגבלותו. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי על הנתבעת לשלם לו פיצויים על אי קבלתו לעבודה.[15]

בנוגע לאוכלוסייה מבוגרת, ניתן לראות בפס"ד קלנר נגד בית הדין הארצי לעבודה, את המגבלה של הזכות לעבוד. ד"ר קלנר רצה להתקבל לתפקיד רופא אחראי במנהל התעופה האזרחי, אך נדחה על ידי הגוף הציבורי. העתירה שהוגשה נדחתה על ידי בג"ץ, אם כי התקיימו דיונים מעמיקים והיא איננה נדחתה על הסף. בג"ץ גרס כי קיים היגיון בהסדר הפרישה הכרונולוגי וגיל הפרישה האחיד הנהוג במדינת ישראל ועל כן קיבל את טיעוני ההגנה מצד המדינה.[16]

אכיפה בישראל:

שירות התעסוקה הישראלי מהווה את הגוף הרשמי והמרכזי למימוש "הזכות לעבוד". הארגון הוא תאגיד סטטוטורי, אשר הוקם מכוח חוק שירות התעסוקה (1959), בעקבות חתימתה של מדינת ישראל על אמנה בין לאומית, המחייבת הקמה של שירות תעסוקה ממלכתי ללא תשלום לעובדים ומעסיקים. שירות התעסוקה נתון לפיקוחו של שר העבודה והרווחה ולמועצת שירות התעסוקה.[17] קיימים שלושה גופים נוספים, הלוקחים חלק באכיפת חוקי והסכמי הזכויות לעבודה. האחד הוא בתי הדין לעבודה, האחראים על שיפוט לפי חוקי והסכמי העבודה. גוף נוסף הוא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, אשר לו הסמכות המדינית לאכוף חוקי עבודה. הגורם השלישי הוא האיגודים המקצועיים, הפועלים בין היתר להבטיח כי החברים בהם ייהנו מהתנאים המובטחים בחוקים ובהסכמים שנקבעו עם המעסיקים. כיום, הגוף הבולט ביותר הוא בתי הדין לעבודה.[12]

ראו גם

לקריאה נוספת

• בן ישראל, רות, דיני עבודה בישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1989.

• דריאנה קמפ, רבקה רייכמן, עובדים וזרים, הוצאת מכון ליר והקיבוץ המאוחד 2007.

• יגודה, מ' (2005). הזכות לעבודה וזכויות עובדים במשפט העברי. מכללת הרצוג.

• לוין, א' (2017). לידתה של המהפכה. ידיעות ספרים.

• Hogler, R.; Shulman, S. (1999). The law, economics, and politics of right to work: Colorado's labor peace act and its implications for public policy. University of Colorado Law Review 70(3), 871-952.

• Shermer, E. T. (2009). "Counter-organizing the sunbelt: Right-to-work campaigns and anti-union conservatism". 1943-1958. Pacific Historical Review, 78(1), 81-118.

קישורים חיצוניים

בן נריה, א' (2017). לעבוד פחות, למען הסביבה. זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה.

זכות לעבודה בישיבה. כל זכות.

מענית, חן (2016). "לא רק לקופאיות: על מי חל "חוק הזכות לעבודה בישיבה"?. גלובס.

קלוד, ב'. שרברמן, ק. (2017). מגמות בשוק העבודה. מרכז טאוב – לחקר המדיניות החברתית בישראל.

International labour organization. Youtube.

Labor right – globalization. Talkingitglobal.

Labour rights are human rights: UN report. Industry all global union.

הערות שוליים

  1. ^ ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7939
  2. ^ Committee on Economic, Social and Cultural Rights- The right to work. United
  3. ^ Priscilla Smith Robertson, Revolutions of 1848: A Social History, Princeton University Press, 1952. (באנגלית)
  4. ^ Gudmundur, A. Asbjorn, E. (1999). The Universal Declaration of Human Rights: a common standard of achievement. Martinus Nijhoff Publishers. p. 533. ISBN 978-90-411-1168-5
  5. ^ "Dallas Morning News editorial writer William Ruggles coined the term "right to work" on Labor Day in 1941 - AEI". AEI (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-25 בינואר 2018.
  6. ^ סוציאליזם : הגות ועשייה, lib.cet.ac.il
  7. ^ "American History: Fear of Communism in 1920 Threatens Civil Rights". VOA (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-25 בינואר 2018.
  8. ^ About the ILO, www.ilo.org (באנגלית)
  9. ^ 9.0 9.1 משרד המשפטים. אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. http://www.justice.gov.il/Units/InternationalAgreements/Documents/ICESCR.pdf
  10. ^ Universal Declaration of Human Rights (באנגלית)
  11. ^ Committee on economic, social and cultural rights- The right to work. United Nations
  12. ^ 12.0 12.1 בוזגלו, נ' (2007). הזכות לעבודה בישראל – מבט משפטי ותקציבי. מרכז אדווה. http://adva.org/wp-content/uploads/2014/09/work-full.pdf
  13. ^ ע"ע  8 99/359 לוין נ' רשות השידור 407-408
  14. ^ ס"ע 47986-07-10 -ליה נאידור נ' חברת חשמל
  15. ^ סע"ש 46240-06-13 חושאן נ' מדגם ייעוץ ומחקר.
  16. ^ בג"ץ 4487/06 ד"ר בנימין קלנר נ' בית הדין הארצי לעבודה
  17. ^ שירות התעסוקה | אודות שירות התעסוקה, שירות התעסוקה הישראלי (בhe-IL)
דב חנין

דב בוריס חֶנין (נולד ב-10 בינואר 1958) הוא פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת חד"ש, וקודם לכן יו"ר הסיעה המורחבת של תנועת "עיר לכולנו" בתל אביב-יפו. משפטן, דוקטור למדע המדינה, פעיל איכות סביבה ופעיל למען שוויון חברתי-כלכלי. חנין מזהה עצמו כאיש השמאל הרדיקלי. בנובמבר 2008 התמודד לראשות עיריית תל אביב-יפו מטעם "עיר לכולנו", אך הפסיד לראש העיר המכהן, רון חולדאי.

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (באנגלית: International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights) הוא הסכם בינלאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966 ונכנס לתוקף בשנת 1976. האמנה מחייבת את המדינות שהן צד לה לפעול למימוש מלא של הזכויות המוגנות בה כולל הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, לחינוך ולתנאי מחיה הולמים. ישראל אשררה את האמנה ב-1991 והאמנה נכנסה לתוקף לגביה בתחילת 1992.הפיקוח על יישום האמנה מופקד בידי הוועדה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות (Committee on Economic, Social and Cultural Rights).

שורשי האמנה בתהליך שהביא להכרזה בדבר זכויות אדם. כבר בוועידת סן פרנסיסקו (שהובילה לייסוד ארגון האומות המאוחדות) בשנת 1945 הוצעה "הצהרה בדבר זכויותיו היסודיות של האדם" ומשימת הניסוח הוטלה על הוועידה לכלכלה וחברה. בשלבים מוקדמים של הכנת המסמך הוא פוצל להצהרה הקובעת עקרונות כלליים שנקבעו בהכרזה בדבר זכויות האדם שפורסמה בשנת 1948 ולחלק הכולל התחייבויות מוגדרות מצד המדינות. ניסוח מסמכי ההתחייבויות נמשך זמן רב בשל חילוקי דעות בין המדינות. בהתדיינות זו פוצל מסמך ההתחייבויות לזכויות "שליליות" (איסורים והגבלות על פעולות שלטוניות הפגיעות בחירויות) שסוכמו באמנה בדבר כויות אזרחיות ופוליטיות לבין זכויות חיוביות (המחייבות המדינה לפעולה) באמנה בדבר זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות.

האמנה כוללת מבוא ו-31 סעיפים המחולקים ל-5 חלקים.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980 היו מערכת הבחירות הנשיאותית ה-49 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ב-4 בנובמבר 1980. בבחירות ניצח המועמד הרפובליקני רונלד רייגן את הנשיא המכהן הדמוקרטי ג'ימי קרטר. ניצחונו של רייגן הוביל לעליית התנועה השמרנית בארצות הברית, ומערכת הבחירות נחשבת להתחלת "מהפכת רייגן".

קרטר היה מאוד לא אהוד בציבור ובתוך מפלגתו, ונאלץ להתמודד מול טד קנדי, הסנאטור ואחיו הקטן של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. קרטר ניצח את קנדי ברוב מערכות הבחירות המקדימות, אולם קנדי נשאר במירוץ עד להיבחרו של קרטר בוועידה הדמוקרטית הלאומית. בתוך המפלגה הרפובליקנית התמודד רייגן, מושל קליפורניה לשעבר, מול חבר הקונגרס לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש מטקסס, חבר הקונגרס ג'ון אנדרסון ממישיגן ומועמדים אחרים, כשכולם פרשו לפני סוף מערכת הבחירות. רייגן ובוש נבחרו להיות המועמדים הרפובליקניים, ואילו אנדרסון נכנס למירוץ כמועמד עצמאי, כשהמושל הדמוקרטי לשעבר פטריק לוסי הוא סגנו.

רייגן תמך בהעלאת תקציב הביטחון, בכלכלת צד-היצע ובתקציב מאוזן. הוא זכה לסיוע עקב חוסר השביעות הדמוקרטית כלפי קרטר, משבר בני הערובה באיראן ועקב הכלכלה המידרדרת בתוך המדינה, שסבלה מאבטלה ואינפלציה. קרטר תקף את רייגן וטען שהוא ימני-רדיקלי מסוכן, והזהיר שרייגן יפגע במדיקר ובביטוח הלאומי.

רייגן ניצח בבחירות בקלות, וזכה לרוב גדול מצד האלקטורים ול-50.7% מהקולות. רייגן זכה בבחירות במספר האלקטורים הגדול ביותר עבור מועמד שאינו נשיא מכהן, והפך לנשיא ה-40 של ארצות הברית. בבחירות לקונגרס באותו הזמן, הרפובליקנים זכו ברוב בסנאט בפעם הראשונה מאז 1955. קרטר השיג 41% מהקולות, אולם ניצח רק בשש מדינות ובמחוז קולומביה. אנדרסון זכה ל-6.6% מהקולות, והצליח בעיקר בקרב רפובליקנים ליברלים. רייגן היה המועמד המבוגר ביותר שנבחר לנשיאות, שיא שנשבר בידי דונלד טראמפ.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (The Universal Declaration of Human Rights) היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם. זו ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם, ומאז מצוין ה-10 בדצמבר כיום זכויות האדם ברחבי העולם. עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבינלאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות. סעיפי ההכרזה אומצו על ידי ארגונים רבים לזכויות האדם ברחבי העולם, כבסיס לפעילותם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל.

הטיוטה הראשונה של ההכרזה נכתבה על ידי ג'ון המפרי, משפטן קנדי שהיה מרצה באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ושימש בתפקיד מנהל המחלקה לזכויות אדם במזכירות האומות המאוחדות. בעיצוב הנוסח הסופי השתתפו בין השאר גם אלינור רוזוולט ורנה קאסן.

ההכרזה עצמה, בהיותה החלטה של העצרת הכללית של האו"ם, היא בגדר המלצה בלבד, ואין לה תוקף משפטי. אולם למרות זאת, תוכן ההכרזה משמש בסיס לעקרונות משפטיים מחייבים במישור הבינלאומי.

בישיבת העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948 אושרה ההכרזה על ידי 48 מדינות. 8 מדינות נמנעו, לא היו מדינות שהצביעו נגד. נציג ברית המועצות, שנמנעה בהצבעה, אמר כי למגילה יש "ערך מוסרי בלבד", והוא אינו יכול להצביע בעדה מכיוון שהיא לא מחייבת את כל המדינות להתאים את מערכות החוקים שלהן למגילת זכויות האדם, כפי שהוא הציע.הקונגרס היהודי העולמי היה שותף למהלכי הניסוח של החוק, ותמך בעמדה הסובייטית. מדינת ישראל לא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה (היא התקבלה לאו"ם בהחלטה 273 ב-11 במאי 1949), איננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.

הכנסת השבע עשרה

הכנסת השבע עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השבע עשרה, הושבעה ב-17 באפריל 2006 (י"ט בניסן ה'תשס"ו, ד' חול המועד פסח). את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, משה קצב.

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה, כמו בעשור שלפני השבעתה, חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת קדימה, בן ה-82 (ביום ההשבעה), שהיה גם ותיק חברי הכנסת (מכהן בה החל מהכנסת הרביעית בשנת 1959). צעיר חברי הכנסת היה חבר הכנסת אלכס מילר מסיעת ישראל ביתנו, שהיה בן 29 ביום ההשבעה.

ב-4 במאי 2006 (ו' באייר ה'תשס"ו), הציג אהוד אולמרט את ממשלתו בפני הכנסת ה-17, וזכה לאמונם של 67 חברי כנסת ממפלגות קדימה, גיל, העבודה וש"ס. כמו כן, באותו היום נבחרה פה אחד יו"ר הכנסת, דליה איציק. איציק היא האישה הראשונה מאז הקמת המדינה שכיהנה בתפקיד זה.

זוהי הכנסת הראשונה מאז קום המדינה שבראשות הממשלה עמדה מפלגה שהיא לא הליכוד או העבודה על גלגוליהם הקודמים.

כהונתה של הכנסת ה 17 הסתימה עם השבעת הכנסת השמונה עשרה, שהושבעה ב-24 בפברואר 2009.

חוק הזכות לעבודה בישיבה

חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, (המכונה גם "חוק הקופאיות") הוא חוק ישראלי, הקובע כי על מעסיק להעמיד לרשות עובדו מקום ישיבה.

הצעת חוק פרטית ברוח זו הוגשה לראשונה בכנסת השש עשרה על ידי חברי הכנסת עמיר פרץ ואילנה כהן. ההצעה הוגשה בשנית בכנסת השבע עשרה על ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ', גדעון סער, מרינה סולודקין וזבולון אורלב, ואושרה בשנת 2007. במצב שקדם לחוק נהגו אחדות מרשתות השיווק וחנויות אחרות, שלא לאפשר לעובדיהן, ובמיוחד לקופאיות, ישיבה במהלך העבודה, ואלו נאלצו לעשות מלאכתן בעמידה, דבר שנטען כי הוא מזיק בריאותית ומשפיל.

החוק קובע "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". כן מחייב החוק את המעביד להעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה. הוראות החוק חלות גם על מעסיק בפועל של עובדים של קבלן כוח אדם.

בית הדין לעבודה הוסמך בחוק לתת צווי מניעה או צווי עשה לתיקון הפרה של הוראות החוק, וכן לפסוק פיצויים נגד מעבידים המפירים את החוק. על הפרת הוראות החוק ניתן להגיש גם תובענה ייצוגית, בשם קבוצת עובדים שנפגעו, כשם שאפשר להגישה בגין הפרת חוק שכר מינימום או הפרת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, אך מאידך, על פי חוק תובענות ייצוגיות, תביעה כזו אינה יכולה להיות מוגשת על ידי עובד שחל עליו הסכם קיבוצי ומעבידו הוא צד להסכם. עם זאת פסק בית הדין לעבודה כי על אף שלארגון עובדים ניתן הכוח להגיש תביעה בגין הפרת החוק, לא ניתן לראות בהפרת החוק משום סכסוך קיבוצי, שכן הדגש ביישוב סכסוכים קיבוציים הוא על דיון מהיר, ואילו תביעה על פי חוק זה דורשת בירור מקיף של ראיות עובדתיות.

לאחר אישור החוק החלו קבוצות מאורגנות של פעילים חברתיים וחברי הכנסת לסייר ברשתות השיווק כדי לאתר מעסיקים אשר מונעים מעובדיהם לשבת במהלך עבודתם. ברוב בתי העסק שנבדקו לא יושם החוק. כמו כן, משך זמן רב לאחר חקיקת החוק, לא סופק מקום ישיבה לסדרנים במליאת הכנסת. הסתדרות העובדים הכללית הגישה בקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד 61 מקומות עבודה בטענה שהפרו את החוק. במהלך הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה הצד ועד לדיון בה, הגיעה ההסתדרות להסכמי פשרה עם חלק מן המשיבים, ובית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכמים אלה. ההליכים נגד משיבים אחרים נמחקו לבקשת ההסתדרות, ונותרו 21 משיבים. הבקשה בעניין המשיבים שנותרו נדחתה בנימוק שאינה מתאימה לדיון בהליך של סכסוך קיבוצי. ההסתדרות ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה.

בית הדין הארצי לעבודה דן לראשונה ובאופן יסודי ומקיף בהוראות החוק בפסק דין שניתן בע"ע 33680-08-10, דיזנגוף קלאב בע"מ, מועדון שייפ דיזנגוף - יעקב זואילי; ביום 16.11.11. באותו המקרה נפסקו לעובד שהוראות החוק הופרו כנגדו במשך כחודשיים וחצי, "פיצויים לדוגמה" בשיעור 50,000 ש"ח, ונקבע כי אלו פיצויים עונשיים אשר נועדו לחנך ולהרתיע מעבידים מפני הפרת הוראות החוק.

הרקע להצעת החוק, הקמפיין הציבורי שקדם להצעה, תהליך החקיקה ופעילות האכיפה מתוארים באריכות באחד מפרקי הספר "אנחנו" שכתבה יחימוביץ'.

חוקי מגן

חוקי מגן (באנגלית: protective labor law) הם חוקים הנכללים בדיני העבודה ומטילים על מעביד את החובה להעניק לעובדיו תנאי עבודה מינימליים מסוימים. חוקי המגן נועדו להגן על זכויותיהם של עובדים הן מפני המעבידים והן מפני ויתור של העובד עצמו על זכויותיו. מרבית חוקי המגן קובעים זכויות קוגנטיות (זכויות שהעובד אינו יכול לוותר עליהן). עובד (או נציגות עובדים) לא יכול לוותר על זכות מהזכויות המוענקות לו בחוקים אלו, גם לא בחוזה אישי או בהסכם קיבוצי. הסכמים יכולים לשפר את זכויותיו של העובד מעבר למינימום הקבוע בחוקי המגן.

נושאים המוסדרים בחוקי המגן הם אורך יום העבודה ושבוע העבודה, הגנת השכר, זכות לחופשה, לדמי מחלה ולשכר מינימום, גיל עבודה מינימלי ועוד, וכן מוטלות הגבלות כלליות על אופן העסקתם של עובדים, לשם שמירה על בריאותם וביטחונם האישי של עובדים. חוקי המגן הראשונים נחקקו באנגליה, בתחילת המאה ה-19 וכיום יש חוקים כאלו ברוב מדינות המערב והעולם המתועש, בהדגשים שונים הנובעים מאופי המקום, מהשלטון בו וכתוצאה מהקשרים חברתיים-תרבותיים.

חלק מחוקי המגן, כמו חוק חופשה שנתית וחוק פיצויי פיטורים, הם אוניברסליים ומשפיעים על כלל העובדים. חוקים אחרים נועדו להגן רק על אוכלוסיות עובדים מסוימות, כגון נשים או עובדים זרים.

יש הטוענים כי חקיקת המגן משקפת תפיסה פטרנליסטית המאמינה כי המחוקק יודע בעבור הצדדים ליחסי העבודה, העובד והמעסיק, מה טוב בשבילם ומחייב אותם לציית לנורמות "טובות" אלו.

לאור האמור סופגת חקיקת המגן ביקורת רבה - הן במישור ההצדקה התיאורתית מצד התפיסה הליברטריאנית והן במישור היישום בעיקר מצד אנשי אסכולת הניתוח הכלכלי של המשפט. מנגד, יש הטוענים כי חקיקת המגן הכרחית בשל עמדתם העדיפה של מעסיקים על פני עובדים בענפי תעשייה רבים.

חוקת קוריאה הצפונית

החוקה הסוציאליסטית של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (הנגול: 조선민주주의인민공화국 사회주의헌법) היא החוקה של קוריאה הצפונית. החוקה קובעת כי קוריאה הצפונית היא מדינה סוציאליסטית, ומגדירה את תפקידן ואופן פעילותן של ממשלת קוריאה הצפונית, מפלגת הפועלים של קוריאה (המפלגה השלטת), ואספת העם העליונה (בית המחוקקים).

החוקה מורכבת מ-166 פרקים, ומפוצלת לשלושה חלקים.

במקביל לחוקה, קוריאה הצפונית מסתמכת גם על עשרת העקרונות להקמתה של מערכת אידאולוגית מרכזית, כאשר יש הטוענים כי עקרונות אלו צריכים להחליף את החוקה, ולשמש בפני עצמם כחוק העליון של המדינה.

יהודית צור

יהודית צור (נולדה ב-5 באוגוסט 1944) הייתה שופטת וסגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים.

ישיבה (תנוחה)

ישיבה היא תנוחת מנוחה של גוף האדם וכן של גופם של כמה בעלי חיים. בתנוחת ישיבה, עובר חלק ממשקל הגוף מכפות הרגליים לישבן ולירכיים ומאפשר מנוחה לשרירים המייצבים של הגפיים התחתונות ולמפרקיהן. ישיבה גם מגדילה את הבסיס עליו נשען הגוף ולכן קלה יותר לשמירה מבחינת שיווי משקל מאשר עמידה.

שילוב של ישיבה ומשען לגב מקל גם על השרירים והמפרקים של עמוד השדרה.

אפשר לשבת על הקרקע או על משטח מוגבה. ישיבה על משטח מוגבה דיו מאפשרת מנח בו הברכיים נמוכות יותר מהירכיים, מרבית המשקל מונח על גבששות השת (עצמות הישיבה) ועמוד השדרה על מפרקיו יכול להישאר במנח נייטרלי (זקוף).

הישיבה שבה נמדד העומס המינימלי על חוליות עמוד השדרה המותני כוללת הגבהה לישבן ומשען לגב היוצר זווית של כ-135 מעלות בין הגב לירכיים.

במחקרים רבי היקף נמצא קשר בין ישיבה ממושכת, בעיקר מול טלוויזיה ומחשב, לבין השמנה, מחלות לב וכלי דם, כמו סוכרת ויתר לחץ דם, ואף עלייה בתמותה. המחקרים גילו כי גם אם מבצעים פעילות גופנית יזומה לפרק זמן מוגבל בכל יום, אין די בכך כדי למנוע את הסיכון, אלא יש לאזן באופן קבוע בין ישיבה, עמידה והליכה לבין פעילות פיזית אחרת. ככל שמספר המעברים ממצב למצב עולה, כך קטן הסיכון לחלות במחלות שונות.רהיטים עיקריים המשמשים לישיבה הם כיסאות, כורסאות וספות.

בעברית התקבלה המילה "ישיבה" כמונח המציין התכנסות מתוכננת ויזומה של מספר אנשים לצורך קבלת-מידע משותפת או קבלתן של החלטות.

ליברליזם

לִיבֵּרָלִיזְם (liberalism; מהמילה הלטינית libertas, מילולית: 'חירות') היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית המבוססת על עקרונות החירות והשוויון. הליברליזם תומך בעקרונות כגון ממשל חוקתי, הפרדת הרשויות, חופש הדת, הפרדת הדת מהמדינה, זכות הקניין, חופש ההתאגדות, חופש הביטוי, כלכלת שוק ושוויון בפני החוק ומתנגד למשטרים אוטוריטרים. משמעותו המקובלת של המונח השתנתה בין אזור לאזור ובין תקופה לתקופה וישנן כיום מגוון אידאולוגיות ליברליות, דוגמת הליברליזם הקלאסי והליברליזם החברתי.

מקובל לראות את ראשית הליברליזם כתנועה פוליטית מובהקת בהוגי עידן הנאורות, אז גובש הליברליזם לכדי תפיסה עקבית וצבר תמיכה משמעותית בקרב פילוסופים וכלכלנים במערב. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, בן המאה ה-17, נחשב על פי רבים כאבי הליברליזם. ג'ון לוק קידם את רעיון הזכויות הטבעיות לפיו לכל אדם זכות לחיים, חירות ורכוש. מקור זכויות אלה, לפי לוק, אינו בצו ממשלתי או טוב ליבו של המחזיק בשלטון, אלא בעצם טבעו של האדם. לפיכך, בעוד לממשל סמכות להגן על זכויות אלו, אין לו כל הצדקה לעשות שימוש אחר בכוחו. יש הטוענים כי ניצני המחשבה הליברלית מופיעים עוד בעת העתיקה, ובפרט בתרבויות רומא, יוון העתיקה וסין העתיקה.

בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 בא הליברליזם לכדי ביטוי פוליטי ברפורמות נרחבות אשר שמו קץ לשיטה הפיאודלית, זכויות היתר של האצולה, התיאוקרטיה (ובפרט, דומיננטיות הכנסייה הקתולית) וכן למונרכיה האבסולוטית ברחבי אירופה, אמריקה הלטינית וצפון אמריקה. המורדים במהפכה האמריקאית, במהפכה הצרפתית ובמהפכות נוספות מאותה תקופה הושפעו מעקרונות הפילוסופיה הליברלית וזו עמדה בבסיס הצידוק המוסרי למהפכות אלו.

בעת החדשה צמח הליברליזם לצד עליית הלאומיות ורבים ראו בשתי אידאולוגיות אלו גישת עולם שלמה. בתקופת המלחמה הקרה נצבו דמוקרטיות ליברליות אל מול דיקטטורות סוציאליסטיות וכך נוצר גם זיהוי מסוים בין הליברליזם לדמוקרטיה.

מאט בווין

מת'יו גריזוולד בווין (באנגלית: Matthew Griswold Bevin; נולד ב-9 בינואר 1967) הוא פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי המכהן כמושלה ה-62 והנוכחי של מדינת קנטקי מאז 2015. בווין הוא השלישי מן המפלגה הרפובליקנית להיבחר למושל קנטקי מאז מלחמת העולם השנייה, אחרי ארני פלטשר (2003-2007) ולואי נון (1967-1971).

בווין נולד דנוור שבקולורדו, וגדל בשלבורן שבניו המפשייר. ב-1989 היה לבוגר אוניברסיטת וושינגטון ולי, ולאחר מכן שירת בצבא ארצות הברית במשך ארבע שנים והשתחרר בדרגת קפטן. הוא התעשר מעסקי השקעות ועבר ללואיוויל שבקנטקי ב-1999. ב-2011 נטל עצמו בווין את נשיאות "חברת הייצור האחים בווין" - חברת ייצור הפעמונים האחרונה שנותרה באמריקה. בווין, העומד בראשות החברה אשר בבעלות משפחתו מאז היווסדו ב-1832, נאבק עליה כשהייתה על סף סגירה. בווין הפיח בחברה רוח חיים והחזיר את רווחיותה.

ב-2013, הודיע ​​בווין על כוונתו להתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית לתפקיד מועמד המפלגה לסנאט מטעם קנטקי מול מיץ' מקונל - נציגה הבכיר של קנטקי בסנאט של ארצות הברית ומנהיג המיעוט הרפובליקני. אף על פי שקיבל את תמיכתם של ארגונים שונים, בהם תנועת מסיבת התה, תקף אותו מקונל שוב ושוב על חוסר עקביות בהצהרותיו הציבוריות ובמדיניותו וניצח אותו בפער של כמעט 25 אחוזים. בווין ויתר על שאיפותיו הסנאטוריאליות והכריז כי יתמודד בבחירות למושלות קנטקי ב-2015, ובפריימיריז הרפובליקני הביס את מתחרו, נציב החקלאות של קנטקי, ג'יימס קומר ב-83 קולות. ב-3 בנובמבר אותה השנה ניצח בבחירות הכלליות שנערכו במדינה את מועמד המפלגה הדמוקרטית והתובע הכללי של קנטקי דאז, ג'ק קונווי.

מרינה סולודקין

מרינה סוֹלוֹדקין (31 במאי 1952 ז' בסיון ה'תשי"ב – 16 במרץ 2013 ה' בניסן, ה'תשע"ג) הייתה פוליטיקאית ישראלית שכיהנה כחברת הכנסת מטעם המפלגות ישראל בעליה, הליכוד וקדימה. בתפקידיה הציבוריים כיהנה בין היתר כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה וכסגנית השר לקליטת העלייה.

משפטיזציה

משפטיזציה היא תופעה שבה נורמות ודפוסי פעולה משפטיים מחלחלים לתחומי חיים אחרים.

בישראל באה מגמה זו לידי ביטוי בכמה אופנים:

הרחבת היקף הביקורת השיפוטית של בתי המשפט (בעיקר של בג"ץ) על פעולת הרשות המבצעת;

הגדלת משקלו של המשפט הפלילי ככלי לשם התמודדות עם שחיתות ופגיעה בטוהר המידות, תוך צמצום משקלן של נורמות חוץ-משפטיות;

הרחבת התחומים המובאים להכרעת היועץ המשפטי לממשלה ויועצים משפטיים אחרים;

בצבא: ייעוץ משפטי צמוד למפקדים וחיילים, והזדקקות לאישור משפטי לביצוע פעולות צבאיות ומלחמתיות, לעיתים על חשבון שיקול הדעת של המפקד בשטח;

הזדקקות גוברת והולכת לתיווכם ולהכרעתם של בתי המשפט בהסדרת יחסי העבודה;

מתן עדיפות לשופטים ולמשפטנים בעת בחירת הרכבן של ועדות ציבוריות שונות;

הסדרת תחומים רבים יותר בחקיקה;

שימוש גובר בטרמינולוגיה משפטית גם מחוץ לעולם המשפט.

קבלן כוח אדם

קבלן כוח אדם הוא גוף שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל מעסיק אחר. עובד המועסק באמצעות קבלן כוח אדם קרוי עובד קבלן (מבחינה משפטית, כינוי זה אינו כולל עובדים של קבלני שירות. ראו לעניין זה את ההבדל בין הגדרת "קבלן כוח אדם" לבין הגדרת "קבלן שירות" בסעיף 1 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, וראו את הכללים השונים לגבי עובדי הקבלנים השונים, בהוראות נוספות של חוק זה).

קופאי

קופאי הוא אדם שעיסוקו קבלת תשלום תמורת מוצר או שירות הניתן ללקוח. המקצוע קרוי על שם הקופה, שהיא עמדת העבודה של הקופאי. קופאי עובד בחנות, לשם גביית תשלום על המוצרים הנמכרים בה, בבית קולנוע, לשם מכירת כרטיסי כניסה, בארגוני שירות שונים (כגון סוכנות לביטוח) לשם קבלת תשלום בעבור השירות ועוד.

הקופאי עושה את מלאכתו בישיבה או בעמידה, בהתאם למקובל בבית העסק. את התשלום מקבל הקופאי במגוון אמצעי תשלום: במזומנים, בכרטיס אשראי, בהמחאה, בתווי קנייה ועוד. עם קבלת התשלום בודק הקופאי את אמינותו, בהתאם לשיקול דעתו: בדיקה ששטרות אינם מזויפים, בדיקת זהותו של משלם בהמחאה והתאמתה לפרטי ההמחאה, וכדומה.

עם קבלת התשלום מקבל הלקוח את הסחורה שרכש, וכן קבלה שמפיק הקופאי ומתארת את הסחורה שנרכשה ואת הסכום ששולם תמורתה. לעיתים מצורפת לקבלה גם חשבונית מס, ולעיתים משמש מסמך אחד לשתי המטרות.

כאשר הלקוח מגיע אל הקופאי עם מוצרים אחדים, נדרש הקופאי גם לסכם את מחיר כל המוצרים, כדי לומר ללקוח את הסכום שעליו לשלם תמורת מוצרים אלה. לשם רישום פרטי המוצרים שנרכשו וסיכום מחיריהם, משמשת את הקופאי לעיתים קרובות קופה רושמת, לעיתים משמש לכך מחשב אישי שבו מותקנת תוכנה לשירות הקופאי, ולעיתים משמש אותו פנקס שבו הוא כותב בכתב ידו את פרטי המכירה. בחנויות מזון כוללת לעיתים פעולת הקופאי גם שקילה של מזון לשם קביעת מחירו, ולשם כך כוללת עמדת העבודה של הקופאי גם מאזניים.

בקופה מצטברים לעיתים סכומי כסף גדולים, ולכן ניתנת לעיתים לקופאי הגנה מפני גניבה ושוד, באמצעות מניעת גישה אל אזור הקופה, למעט דרך חלון ובו פתח המאפשר העברת אמצעי תשלום וקבלת אישור על ביצוע התשלום.

קופאים נמצאים בסיכון לפציעות במפרקי הידיים ובכתף בשל התנועות החוזרות והנשנות שעבודתם מצריכה, כגון הזנת מידע בהקשה על מקלדת או קריאת קוד המוצר באמצעות סורק מתאים.

בחנויות גדולות עובדים קופאים אחדים, העוסקים רק בכך. בחנויות קטנות הקופאי עוסק במשימות נוספות, ובפרט מתן שירות ללקוח לפני המכירה ואחריה. בנוסף לחנויות, שהן מעסיק עיקרי של קופאים, מועסקים קופאים במקומות נוספים העוסקים בגביית כספים, כגון בבית קולנוע, שם מוכר הקופאי את כרטיסי הכניסה, בסוכנות ביטוח, שם גובה הקופאי את התשלום תמורת פוליסות הביטוח, ובסניף בנק, שבו מקבל הקופאי הפקדות מהלקוחות ופורע המחאות המוגשות לו (לעיתים קרוי הקופאי בבנק בשם אחר, כגון טלר או כספר).

בעסק המעסיק קופאים אחדים, קיים גם תפקיד של קופאי ראשי. המשובץ בתפקיד אינו עוסק, בדרך כלל, במתן שירות ישיר כקופאי לקהל הקונים, אלא עוסק בניהול הקופאים ובתמיכה בהם: אספקת מטבעות כאשר אלה אוזלות בקופה, איסוף אמצעי התשלום בסוף המשמרת, טיפול בביטול של רישום מוטעה או מיותר שנעשה בקופה וכדומה.

קלאבהאוס

קלאבהאוס (באנגלית: Clubhouse) היא תוכנית שיקום פסיכוסוציאלי ותמיכה לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות, במסגרת הקהילה.

בניגוד לטיפולים היומיים ולמודלים מסורתיים אחרים לטיפול במסגרת הקהילה, משתתפי תוכנית הקלאבהאוס נקראים "חברים" (בניגוד ל"מטופלים" או "קליינטים"), ופעולות השיקום מתמקדות בחזקות והיכולות, ולא בהפרעות הנפשיות שלהם. התוכנית איננה קלינית, ואין פסיכותרפיסטים או פסיכיאטרים בצוות המטפל. משתתפי התוכנית חלקם על בסיס שכר וחלקם האחר על בסיס התנדבותי.

שומר (מקצוע)

שוֹמר או מאבטח הוא אדם שתפקידו למנוע גישתם של אנשים לא מורשים לשטח מסוים, כדי להבטיח את ביטחונם של אנשים ורכוש הנמצאים בשטח זה.

מי שמופקד על שמירתו של אדם מסוים, בכל מקום שבו הוא נמצא, מכונה שומר ראש.

שמירת חפצים היא הפקדה של חפצים בידי אדם שמתחייב לא לאפשר גישת אנשים לא מורשים אליהם. בישראל מוסדרת שמירה זו באמצעות חוק השומרים.

שלי יחימוביץ'

שלי רחל יחימוביץ' (נולדה ב-28 במרץ 1960, כ"ט באדר ה'תש"ך) היא פוליטיקאית ישראלית שהייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. טרם כניסתה לפוליטיקה בשנת 2005 עבדה כעיתונאית, סופרת ואשת רדיו וטלוויזיה. בשנת 2011 נבחרה לראשות מפלגת העבודה, והייתה למנהיגת המפלגה עד שנת 2013. היא כיהנה שלוש פעמים כראש האופוזיציה ובנוסף שימשה כיושבת הראש של מספר ועדות בכנסת: ועדה לביקורת המדינה, ועדת האתיקה, ועדה לזכויות הילד, ועדת השניים, ועדת המשנה החסויה לענייני חוץ וביטחון של ביקורת המדינה. נכון ליוני 2019, 69 חוקים שיזמה נכנסו לספר החוקים של מדינת ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.