הורדוס אנטיפס

הורדוס אנטיפסיוונית: Ηρώδης Αντίπας) היה נסיך יהודי מבית הורדוס, בנו של הורדוס מלך יהודה. לאחר מות אביו שימש כטטרארך הגליל והפיריאה (עבר הירדן היהודית).

Herod Antipas
מטבע של הורדוס אנטיפס

תולדות חייו

ראשית דרכו

אנטיפס נולד בתאריך לא ידוע לפני שנת 20 לפנה"ס בממלכת יהודה והיה בנו של המלך הורדוס ואשתו מלתקי שמוצאה שומרוני. אחיו מאמו היו ארכלאוס ואולימפיאס. כמו יתר אחיו, שנחשבו מועמדים פוטנציאליים לרשת את אביהם, אנטיפס גדל והתחנך בחצר הקיסר אוגוסטוס ברומא.

למרות חינוכו של אנטיפס ברומא, נראה שהורדוס העדיף את אחיו על פניו. הוא הכריז על אנטיפטרוס כיורשו הראשי ועל אריסטובולוס ואלכסנדר כיורשיו המשניים. אולם טבעו החשדני של הורדוס, ביחד עם הסתתו של אנטיפטרוס, הביא להוצאתם להורג של אריסטובולוס ואלכסנדר בשנת 7 לפנה"ס, באשמת קשירת קשר לרציחתו. בשנת 5 לפנה"ס הוציא הורדוס להורג גם את אנטיפטרוס בעוון אותה האשמה. אנטיפס היה זה שהרוויח מהתככים בחצר המלכות: הוא נבחר על ידי הורדוס להיות יורשו העיקרי. אולם בזמן שגסס הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, שינה את צוואתו, הפך את אנטיפס ליורשו המשני ומסר את עיקר ממלכתו, ביחד עם כתר המלוכה, לאחיו ארכלאוס.

למרות הדחתו הייתה לאנטיפס עדיין הזדמנות לתפוס את השלטון. כיוון שיהודה הייתה ממלכה בחסות האימפריה הרומית, צוואתו של הורדוס הייתה צריכה להיות מאושרת על ידי הקיסר אוגוסטוס. אנטיפס נסע לרומא יחד עם אחיו ארכלאוס ופיליפוס כדי לקבל את השלטון מידי הקיסר. אנטיפס, שנתמך על ידי מספר חברים מבית הורדוס, ניסה לטעון כנגד תקפותה של צוואתו האחרונה של הורדוס ושהוא בעצם צריך להיות היורש העיקרי של הממלכה, אולם בסופו של דבר החליט אוגוסטוס לקבל את רוב החלטותיו של הורדוס ואנטיפס נותר במעמד היורש המשני של הגליל והפיריאה.

שליט הגליל והפיריאה

Palestine after Herod-HE
חלוקת ממלכת יהודה בין יורשי הורדוס
  אתנארכיה תחת ארכלאוס, החל מ-6 לספירה פרובינקיית יהודה
  טטרארכיה תחת הורדוס אנטיפס
  טטרארכיה תחת פיליפוס
  טופארכיה תחת שלומית
  פרובינקיה סוריה
  ערים אוטונומיות (דקאפוליס)

אחרי חזרתו מרומא החל אנטיפס לשלוט בשטחיו בשנת 4 לפנה"ס. שטחי שלטונו היו מופרדים על ידי ברית ערי הדקאפוליס, שחצצה בין הגליל לפיריאה. כמו שאר השליטים מבית הורדוס ששלטו על אוכלוסייה יהודית, יחסיו עם נתיניו היו מתוחים כל שנות שלטונו. מותו של הורדוס יצר כאוס ביהודה והעם המדוכא מרד כנגד שלטון בית הורדוס ורומא. אחד מהמורדים היה יהודה בן חזקיה, שתקף את ארמונו של אנטיפס בציפורי ועסק במעשי ליסטות ביישובים השכנים, מעשה שהביא את מושל סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס לתקוף את ציפורי, להשמידה ולמכור את תושביה לעבדות. בעיה נוספת שאנטיפס ניצב בפניה הייתה העובדה שהפיריאה גבל בממלכה הנבטית שיחסיה המתוחים עם יהודה גרמו למספר מלחמות מאז ימי שלטונו של אלכסנדר ינאי.

אנטיפס, כמו אביו, התמודד עם קשייו על ידי בנייה משמעותית. הוא בנה מחדש וביצר את ציפורי והוסיף חומה לעיר בית הרמתה בפיריאה, אולם מפעל הבנייה החשוב ביותר של אנטיפס היה של טבריה. העיר, שנבנתה על חוף הכנרת, נקראה על שם טיבריוס, שהיה ידידו של אנטיפס וירש את אוגוסטוס כקיסר בשנת 14. אף על פי שטבריה עתידה הייתה להפוך למרכז יהודי חשוב בעתיד, נתקל אנטיפס בבעיות ליישבה, כיוון שהיא נבנתה על שטח בית קברות ונחשבה למקום טמא. עובדה זו הצריכה אותו ליישב את העיר בנוכרים, עניים ועבדים משוחררים, ולהכריח יהודים להגר אליה. כדי לנסות לשמור על השקט בגבולו עם הנבטים, נישא אנטיפס לפצאלה, בתו של מלכם חרתת הרביעי.

על אף זאת, גילה אנטיפס רגישות לרגשות הדתיים של נתיניו. הוא נמנע מלטבוע מטבעות עם צלמי אדם וכשמושל יהודה, פונטיוס פילאטוס, פגע ברגשות נתיניו היהודים על ידי הצבת מגינים עם הקדשות לקיסר טיבריוס בארמון הורדוס שבירושלים, אנטיפס פעל להסירם ביחד עם חברים אחרים מבית הורדוס.

בשעה שאנטיפס שהה ברומא והתארח אצל אחיו למחצה הורדוס, הוא התאהב באשתו, הרודיאס, שהייתה בת אחיהם למחצה, אריסטובולוס. זוג הנאהבים הסכים להתגרש מבני זוגם הנוכחיים ולהתחתן מחדש אחד עם השנייה. נישואיו של אנטיפס להרודיאס היו אסון מדיני: גרושתו נסעה חזרה לממלכת אביה, שכדי לנקום את עלבונו החל להתכונן למלחמה כנגד אנטיפס. בנוסף לכך, הנישואים בין אנטיפס להרודיאס גרמו להתנגדות מצד נתיניו היהודים בשל האיסור שהיה קיים על נישואים בין גרושה עם ילדים, לאחיו של הגרוש.

אחד מהמטיפים שיצאו כנגד אנטיפס היה יוחנן המטביל, שלפי הברית החדשה החל לפעול בערך בשנת 28/29 בפיריאה תוך שהוא מטיף לחזרה בתשובה ונוהג להטביל את מאמיניו בנהר הירדן. על פי יוסף בן מתתיהו, אנטיפס חשש מהשפעתו של יוחנן על העם ועל כך שהוא מסית אותם למרוד כנגדו. על פי הברית החדשה, אנטיפס אסר את יוחנן וכלא אותו במכוור. בתחילה לא רצה להוציאו להורג אולם תככיה של הרודיאס הביאו אותו לכך.

על פי הברית החדשה, יריב פוליטי נוסף של אנטיפס היה ישו, שהוטבל על ידי יוחנן והחל להטיף בגליל. הטפותיו גרמו לפחד אצל אנטיפס שיוחנן חזר מן המתים. אנטיפס תכנן להרוג את ישו אולם קבוצת פרושים הזהירה אותו בדבר המזימה והוא ברח לירושלים לאחר שהוקיע את אנטיפס כ"שועל". לאחר מעצרו של ישו, כשפונטיוס פילאטוס למד שהוא גלילי, הוא שלח אותו להישפט לפני אנטיפס ששהה באותו זמן בירושלים. אנטיפס לעג לישו אולם בסופו של דבר החליט לשולחו בחזרה להישפט על ידי הנציב. לפי הברית החדשה, אירועים אלו שיפרו את יחסיהם של אנטיפס ופילאטוס שהיו מתוחים בעבר.

קיימת מחלוקת לגבי אירועי המשפט של ישו, תאודור מומזן סבור שישו נשלח אל אנטיפס מכיוון שפושעים באימפריה נשפטו על פי מקום מוצאם בעוד שאדריאן שארווין-וויט סבור שפושעים בדרך כלל נשפטו על פי מקום העבירה שיוחסה להם, הוא סבור ששליחת ישו אל אנטיפס הייתה מחווה של רצון טוב מצד הנציב או ניסיון להימנע מלהתערב במחלוקות דתיות פנימיות של היהודים. שישו נשלח בחזרה אל פילאטוס זה תמך בדעתו (לפי הבשורה על-פי לוקס) שישו לא ראוי לעונש מוות ואם הוא יוצא להורג דמו לא יהיה על ידיו של פילאטוס. מנגד רובין ליין פוקס גורס שכל הסיפור הוא בדיה היסטורית שנועדה להראות שלרשויות לא היו כל עילה להרשעתו של ישו וכמו כן לקיים את הפסוק בתהילים ב, ב "יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ-- וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד: עַל-ה', וְעַל-מְשִׁיחוֹ".

היריבות של אנטיפס וחרתת הרביעי התדרדרה למלחמה גלויה בשנת 36, צבאו של אנטיפס הובס באופן מוחלט על ידי חרתת שעלה על בירתו טבריה ובזז אותה. אנטיפס הוכרח לפנות לידידו הקיסר טיבריוס שהורה למושל סוריה לוקיוס ויטליוס לפעול כנגד חרתת ולהבטיח את מותו או לכידתו. ויטליוס שינע שני לגיונות ונפגש עם אנטיפס בירושלים, אולם עם הגיע הידיעה על מותו של טיבריוס, שנפטר ב-16 במרץ 36 הוא החליט שאין בסמכותו להפעיל את לגיונותיו לטובתו של אנטיפס ושלח אותם חזרה לבסיסם לפני שהם יכלו להתערב כנגד חרתת. לפי יוסף בן מתתיהו אי התערבותו של ויטליוס נבע מאיבה שהוא רחש לאנטיפס על שעלב בו בזמן מפגש דיפלומטי עם המלך הפרתי ארטבנאס השני אולם דבר זה לא ודאי מכיוון שלפי מקורות אחרים המפגש הדיפלומטי עם הפרתים היה בזמן שלטונו של קליגולה.

גלות

לאחר מותו של טיבריוס עלה על כס הקיסרות נכדו קליגולה. שינוי השלטון ברומא היה בעוכרו של אנטיפס, שכן בניגוד לטיבריוס - עם קליגולה לא היו לו קשרי ידידות אישיים והקיסר החדש נטה לתמוך באחיינו וגיסו של אנטיפס, אגריפס הראשון, שאותו המליך על נחלותיו של פיליפוס, שמת בשנת 34.

הרודיאס, שנעלבה מכך שאחיה עלה במעמדו על זה של בעלה, לחצה על אנטיפס לנסוע לרומא ולבקש מקליגולה מעמד שווה של מלך. למרות התנגדותו הראשונית התרצה אנטיפס לבסוף ונסע אל רומא. אגריפס, שהבין את הסכנה שנשקפת למעמדו הרם, נקט בצעדי מניעה והאשים את הורדוס אנטיפס בכך שנמנה בעבר עם חבריו של סיאנוס שהוצא להורג בשנת 31 בעוון קשר כנגד הקיסר, וחמור מכך - שעשה יד אחת עם האימפריה הפרתית כנגד רומא. קליגולה בחר להאמין להאשמות, הגלה את אנטיפס, ומסר את שטחיו לשלטונו של אגריפס.

מקום גלותו לא ברור. לפי יוסף בן מתתיהו, אנטיפס נשלח ללוגדונום שבגאליה - לא ברור האם יוספוס התכוון ללוגדונום בגאליה נארבוננסיס (כיום ליון שבצרפת) או ללוגדונום-קונבנרום (כיום סיינט-ברנטאנד-די-קומיגנס שבצרפת) שעל הגבול עם היספניה. לאשתו הרודיאס ניתנה האפשרות להישאר, אולם היא בחרה להצטרף אל בעלה בגלותו.

לפי יוסף בן מתתיהו מת אנטיפס בגלותו, אולם דיו קסיוס שכתב במאה השלישית, רומז שקליגולה הוציא אותו להורג, אם כי דבר זה אינו ודאי והיסטוריונים מודרניים מפקפקים בו.

קישורים חיצוניים

המלכים והשליטים מבית הורדוס
הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39)
פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92)
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

ארכלאוס (נשיא)

ארכלאוס (ביוונית: Ἀρχέλαος;‏ 23 לפנה"ס - 16 לספירה) היה נשיא העם ביהודה בין שנת 4 לפנה"ס ועד 6 לספירה, בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. אחיו מאמו היו הורדוס אנטיפס ואולימפיאס. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו.

צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם והפצירו בו שיבטל את עול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שיבצע רפורמות שונות בשלטון הפוליטי והדתי בממלכה. ארכלאוס, שידע שחג הפסח המתקרב מביא עמו אלפי עולי רגל לירושלים, חשש מגיוסם של עולי הרגל על ידי ראשי העם כנגדו ושלח פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והתגרה שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם, התנגשות שגבתה כ-3,000 קורבנות.

לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשה גם היא את סיפוח המחוז לנציבות הסורית. המשלחת מטעם ראשי העם קיבלה גם את תמיכתה של קהילת יהודי רומא. לצידו של ארכלאוס עמדה משלחת מטעם בית הורדוס, שדרשה לחלק את ממלכת הורדוס לפי צוואתו בין שלושה מבניו, או למוסרה בשלמותה לבנו הורדוס אנטיפס.

בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה להתפתח מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. בין מנהיגי הקבוצות המתקוממות היו יהודה בן חזקיה הגלילי, עבדו של המלך הורדוס שמעון מפראיה, ורועה בשם אתרונגאיוס, שעסק עם ארבעת אחיו בשוד ובביזה. כאשר המרד התפשט לכל חלקי הארץ (פולמוס וארוס), הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו, שהשליטו לבסוף שקט בממלכה. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה לאחר שהאחרון גילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. אחיו של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס, מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן לפיליפוס, הגולן והגליל לאנטיפס). ערי היוונים בארץ - עזה, גדר (חמת גדר) וסוסיתא - סופחו על פי דרישתן לנציבות הרומית בסוריה.

לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. בולמוס הבנייה שירש ארכלאוס מאביו לא פייס את העם ביהודה שסבל משלטונו הנוקשה. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס.

יוסף בן מתתיהו מציין (לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס בשנת 4 לפנה"ס) שארכלאוס גירש את אשתו, ששמה "מרים" (ייתכן וזו מרים בת אריסטובולוס), לטובת נישואין לגלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפודקיה.

נישואיו לגלפירה, שהייתה אלמנת אחיו ואם ילדיהם, עוררו עליו את זעמם של נתיניו היהודים בגלל שהיוו הפרה של חוקי היהדות.

לאחר שקיבל אוגוסטוס קיסר את המשלחות, הוא הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.

אתנארך

אתנארך (מיוונית: ἐθνάρχης אתנארכס, מבטאים /ˈɛθnɑːrk/) הוא מנהיג פוליטי של ממלכה או עם. מקור המילה ביוונית אתנוס (ἔθνος - שבט, אומה) וארכון (ἄρχων - מנהיג/שליט).

תחילתו של השימוש בתואר "אתנארך" אצל שליטי ממלכות וסאליות במזרח התיכון ההלניסטי אשר לא זכו לתואר מלך והוא שימש גם לאחר השתלטות הרומאים ועד זמן קצר לאחר תחילת תקופת האימפריה הרומית. ייתכן שהשימוש הראשון בתואר נעשה ביהודה, על ידי הורקנוס השני, שהיה גם כהן גדול.

בנו של הורדוס, ארכלאוס היה האתנארך של טטרארכיית יהודה (בין שנת 4 לפנה"ס ועד לשנת 6 לספירה) ושלט בשטחי יהודה, שומרון ואדום. אחיו, פיליפוס היה טטרארך ("שליט של רבע" - דרג שלטוני נמוך מהאתנארך) בצפון-מזרחה של הטטררכיה ביהודה והוא שלט בשטחי הבשן, הגולן, הטרכון (חבל ארגוב) ואזור פניאס (בניאס). הורדוס אנטיפס שימש באותה תקופה כטטרארך של הגליל והפראה (עבר הירדן).

הביזנטים השתמשו בביטוי באופן גנרי, בתחילה כשם כינוי לאלילים של עמים פגניים, מנהיגי שבטים ברבריים ושליטי ממלכות שמחוץ לגבולות האימפריה. בתקופות מאוחרות יותר באימפריה, שימש השם אתנארך כתואר למפקדי יחידות הזרים שכירי-החרב בצבא הביזנטי.

בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

בית הרם

בֵּית הָרָם (גם: בֵּית הָרָן, בית רמתה, יוליאס או ליויאס) הייתה עיר יהודית בעבר הירדן, מול יריחו, הנזכרת במגוון מקורות היסטוריים.

תחילה, נזכרת העיר בספר במדבר, כאחת הערים שבנו בני שבט גד בשטחי סיחון מלך האמורי: "וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר".

לאחר מכן, נזכרת העיר בספר יהושע כאחת הערים שבנחלת שבט גד: "וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן".

בתקופת בית שני נזכרת העיר על ידי יוסף בן מתתיהו, כאחת הערים היהודיות המרכזיות בעבר הירדן - תחילה, כעיר שבה נשרף ארמונו של המלך הורדוס על ידי פורעים, ולאחר מכן, כעיר שהעניק נרון קיסר למלך אגריפס השני בעבר הירדן.

יוסף בן מתתיהו מציין כי הורדוס אנטיפס החליט לקרוא לעיר על שם יוליה, בתו של אוגוסטוס קיסר, ולכן, העניק לה את השם "יוליאס" (בגרסאות מסוימות - LIVIAS).

בעת המרד הגדול כבשו הכוחות הרומיים את העיר מידי המורדים היהודים.

אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה), זיהה את "בית הרם" המקראית עם "ליויאס" בת זמנו, וציין כי המקום מיושב ומרכזי.

חז"ל זיהו את העיר המקראית עם יישוב בן זמנם בשם "בית רמתה".

שמה של העיר הקדומה נשתמר לפי הסברה בשמה של החורבה תל א-ראמה שבערבות הירדן, כשישה ק"מ מזרחית לנהר הירדן, מול יריחו.

באתר נמצאו שרידים החל מהתקופה הרומית, ולכן, יש המציעים כי העיר המקראית שכנה בתל הנמצא מזרחית לאתר, בו נתגלו ממצאים החל מהתקופה הכלקוליתית.

דקאפוליס

דקאפוליס (מיוונית: Δεκάπολις - עשר הערים; deka - עשר; polis - עיר) הייתה קבוצה של עשר ערים, רובן מהתקופה ההלניסטית (למעט דמשק), שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי. הערים נתנו את שמן גם לחבל הארץ בו שכנו. עם הערים ברשימה נמנות סקיתופוליס (בית שאן), שהייתה העיר הראשית בחבל, דמשק, ופילדלפיה (היא עמאן).

הרודיאס

הרודיאס או הרודיה (ביוונית: Ηρωδιάς; בערך 15 לפנה"ס - אחרי 39) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס, אחותו של אגריפס הראשון.

התיאטרון הרומי בטבריה

התיאטרון הרומי בטבריה הוא אתר ארכאולוגי השוכן בחלקה הדרומי של טבריה באזור הפארק הארכאולוגי של העיר לרגלי הר ברניקי. התיאטרון נבנה כחלק מבניית העיר טבריה שנבנתה על ידי הורדוס אנטיפס בשנת 20 לספירה והוא היה משולב במרקם החיים של העיר. כ-30 מטר ממזרח לתיאטרון שכן הקארדו רחובה הראשי של העיר שחצה אותה מצפון לדרום. מצפון־מערב במרחק 150 מטר שכן בית המרחץ, ובדרומו במרחק 200 מטר נמצא שער העיר. חשיבות האתר הוא בהיות טבריה עיר יהודית, דבר המצביע על הפתיחות התרבותית של יהודי העיר, שבנו בעירם תיאטרון רומי.

טבריה

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا - טַבָּרִיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2016 בכ-43,100. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

טטררכיה (התקופה ההלניסטית)

טטררכיה (מיוונית: רבע מהשטח) הייתה סוג של חלוקה מנהלית שרווחה בתקופה ההלניסטית.

מקור המושג הוא בתסליה שנהגה לחלק את שטחה בחלוקה מנהלית לארבעה מחוזות. לאחר כיבוש המזרח על ידי אלכסנדר מוקדון והקמת האימפריות ההלניסטיות אחרי מותו הטטרכיה הפכה לסוג חלוקה מנהלית מקובלת אולם בניגוד למושג המקורי הטטרכיה לא בהכרח היוותה רבע משטח המדינה.

עם כיבוש המזרח על ידי רומא הטטררכיה המשיכה להתקיים במדינות החסות של רומא שלא נשלטו ישירות על ידיה, לעיתים שליטי הטטררכיה היו כפופים לסמכות מקומית גבוהה משלהם ולעיתים הם נחשבו כשליטים עצמאיים שחייבים בדין וחשבון רק לאדוניהם הרומאים, היוקרה של התואר טטראך הייתה פחותה מזו של ווסאלים אחרים של רומא שקיבלו את התואר מלך.

יהדות אירופה

יהודים התיישבו באירופה לראשונה בתקופה ההלניסטית וביתר שאת בתקופת הרפובליקה הרומית.

במהלך התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התפתחו קשרי מסחר בין ארץ ישראל ויוון, כחלק מקשרים אלו היו סוחרים שנסעו לשהייה של תקופות קצרות או ארוכות ליוון והתפתחה קהילה קטנה שם.

בצורה דומה התפתחה גם הקהילה היהודית באיטליה (ובמיוחד ברומא) ובמדינות שכנות.

הזינוק הגדול במספר היהודים והקהילות בדרום אירופה חל אחרי דיכוי המרד הגדול ואחריו מרד בר כוכבא, כאשר אלפי שבויים הובאו מישראל לאיטליה.

יהודים נדדו למקומות נוספים באימפריה הרומית והקימו קהילות בכל מדינות הבלקן, ספרד, צרפת וגרמניה.

במהלך רדיפות שונות, בהן מסעי הצלב, המוות השחור נדדו קהילות יהודיות ממערב אירופה למזרחה. גירוש ספרד גרם לנדודיהם של יהודים רבים מחצי האי האיברי מזרחה, חלקם לתחומי האימפריה העות'מאנית, חלקם למדינות שונות באירופה, כולל האיים הבריטיים ומיעוטם למדינות יבשת אמריקה.

במאה ה-17 אירעו מספר אירועים שגרמו לנדידה הפוכה, ממזרח אירופה למרכזי הסחר במערבה ומצפון אירופה לדרומה. וזאת במקביל להגירה מועטה לארצות הברית ומדינות דרום אמריקה. בין האירועים הללו מלחמת שלושים השנים, פרעות חמלניצקי ופלישת השוודים לפולין.

במאות ה-18 וה-19 היגרו לארצות הברית יהודים מפולין וממדינות אשכנז.

השואה וההגירה שאחריה גרמו להתרוקנות מדינות רבות מיהודיהן ולהעברת מרכז הכובד היהודי האירופאי לרוסיה.

פתיחת שערי ברית המועצות גרמה לפריחה מחודשת של קהילות יהודיות באוסטריה, גרמניה ומדינות נוספות.

מכוור

מכוור (ביוונית: Machaerus, Μαχαιροῦς - "מַכֵירוּס"; בערבית: قلعة المشناقى - "קלעת אל-מישנאקא") הוא הר בממלכת ירדן, השוכן במרחק של כ-24 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לים המלח, כחמישה ק"מ ממזרח לחופו וארבעה ק"מ מדרום לערוצו של ואדי זרקא-מעין. על ראש ההר נמצאים שרידי מבצר בשם זה. מבצר זה הוא אחד משלושת המבצרים בהם התבצרו אחרוני הלוחמים היהודים בזמן המרד הגדול ברומאים. במסורת הנוצרית נודעה לו חשיבות כמקום כליאתו והוצאתו להורג של יוחנן המטביל.

מלתקי

מלתקי (ביוונית: Μαλθάκη; נפטרה בשנת 4 לפנה"ס) הייתה אשתו הרביעית של הורדוס מלך יהודה.

מלתקי הייתה שומרונית, וייתכן שהורדוס הכיר אותה ונשא אותה לאשה כבר בשנת 28 לפנה"ס, כאשר שכב חולה בעיר סמריה (שומרון), לאחר שהוציא להורג את אשתו השנייה, מרים החשמונאית. היוזמה לנישואין ככל הנראה הייתה של מקורביו, זאת כדי להשכיח את זכר אשתו המתה. בנישואיו למלתקי, עבר הורדוס על האיסור המפורש לשאת נשים נוכריות (כולל שומרוניות), שנתקבל בימי עזרא ונחמיה.מלתקי הייתה אמם של הבנים ארכלאוס (אתנארך), הורדוס אנטיפס (טטרארך) והבת אולימפיאס, שנישאה ליוסף, בנו של יוסף אחי הורדוס. שני הבנים נתחנכו ברומא.לאחר מותו של הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, יצא ארכלאוס לרומא, בלווית אמו, כדי להיאבק על הירושה, אולם מיד אחריו יצא גם אנטיפס לרומא כדי לתבוע את זכותו למלוכה ואף השיג לשם כך את תמיכת אמו. בזמן שבניה נמצאו בבוררות לפני הקיסר אוגוסטוס לגבי צוואת אביהם, חלתה מלתקי ונפטרה ברומא.

משתה הורדוס

משתה הורדוס הוא תבליט מתוך אגן הטבילה בסיינה מאת דונאטלו, בסגנון הרנסאנס המוקדם (1423–1427).

פיליפוס (בית הורדוס)

פיליפּּוס (ביוונית: Φίλιππος; נפטר בשנת 34 לספירה), בנו של הורדוס מאשתו קלאופטרה הירושלמית. גדל וחונך ברומא, בחצר הקיסר הרומי, בדומה לרוב בניו של הורדוס. לאחר מות אביו בשנת 4 לפנה"ס, מונה לטטרארך של מחוז הבשן, ושלט בו בכפיפות מדינית לאחיו ארכלאוס. פיליפוס היה ידוע במזגו הטוב ובנטייתו לשלום עם שכניו. פיליפוס היה השליט היהודי הראשון שטבע מטבעות עם דמויותיהם של קיסרי רומא אוגוסטוס וטיבריוס. מאחר שהיה חשוך ילדים, הועברה ממלכתו לאחר מותו בשנת 34 לידי הנציב הרומי בסוריה, ובשנת 37 נמסרה הממלכה לידיו של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) אחיינו.

קרנטל

קרנטל (בערבית: جبل الأربعين, בלטינית: Mount Quarantania), ידוע גם בשם "הר הפיתוי" (באנגלית: "Mount of Temptation") הוא הר המתנשא מעל העיר יריחו, ממערב, בתחומי הרשות הפלסטינית. פסגת ההר היא בגובה 366 מטר מעל פני הים.

שלומית בת הרודיאס

שלומית או שלום (Salome, ביוונית Σαλώμη; נולדה בשנת 14 לספירה לערך) הייתה נסיכה לבית הורדוס, בתם של הרודיאס והורדוס בן הורדוס הגדול.

בשנת 20 (או 27) לערך, עזבה אמה את אביה ונישאה לאחיו למחצה (ממלתקי השומרונית), הורדוס אנטיפס, ששלט בטטרארכיה של הגליל.יוסף בן מתתיהו מדגיש כי הייתה זו הפרה של "חוקי האבות", קביעה המתבססת על כך שאשה אינה יכולה לתת גט לבעלה ויכולה להתגרש ממנו רק בהסכמתו. מאחר שהרודיאס עזבה את הורדוס בעודו בחיים וללא הסכמתו, הרי שעל-פי המשפט היהודי חל איסור עריות על אנטיפס להינשא לאשת אחיו.גם בברית החדשה יש התייחסות להפרת החוק שבנישואי הרודיאס ואנטיפס, שם מסופר כי יוחנן המטביל אמר לאנטיפס כי הרודיאס אינה מותרת לו לנישואין, ובעקבות מחאתו נכלא בבית הסוהר. בברית החדשה שלומית אינה נזכרת בשמה, אלא כ"בת הרודיאס" (אך לפי המסורת הקתולית מדובר בשלומית), שהפכה כלי בידי אמה, כדי לנקום ביוחנן על הוקעת נישואיה:

בשנת 30 לערך, נישאה שלומית לפיליפוס, דודה למחצה (אחיהם למחצה של אביה הביולוגי ואביה החורג, מקלאופטרה הירושלמית), ששלט בטטרארכיה של ארץ טרכון (הבשן). לאחר מותו (בשנת 34), ללא בנים, נישאה שלומית לאריסטובולוס מלך כלקיס, בן דודה (הבן של אחי אמה), וממנו נולדו לה שלושה בנים: הורדוס, אגריפס ואריסטובולוס.

שנות ה-20 של המאה ה-1

שנות ה-20 של המאה ה-1 היו העשור השלישי של המאה ה-1, החלו ב-1 בינואר 20 והסתיימו ב-31 בדצמבר 29.

שער הפרחים

שער הפרחים (ערבית: باب الساهرة תעתיק: "באב אל סאהרה" - השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.