הורדוס

הוֹרְדוֹסיוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס)[1], ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול"[2], כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס"[3].

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא. הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי"[4]. הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס[5] (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

הורדוס
Ἡρῴδης
HerodtheGreat2
הורדוס בעיני אמן מאוחר
לידה 74 לפנה"ס
אשקלון
פטירה 4 לפנה"ס (בגיל 70 בערך)
יריחו, האימפריה הרומית
מקום קבורה הרודיון, יהודה ושומרון
שושלת בית הורדוס
מלך יהודה
37 לפנה"ס4 לפנה"ס
(כ־33 שנים)
אירועים בתקופתו בנייה מחדש של בית המקדש השני
Herod coin1
מטבעות מתקופת שלטון הורדוס, בהם מוטבעות ביוונית המילים "ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΗΡΩΔΟΥ" ("המלך הורדוס")
Herod coin
מטבע של הורדוס

ביוגרפיה

מוצאו של הורדוס

האדומים היו עם שמי, שחי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון בתקופת הבית השני. כשבטים שמיים אחרים, ראו האדומים בחיוב את עלייתו של בית חשמונאי וירידת השושלת הסלאוקית, ואת השפעת מדינת יהודה באזור. מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ שאינם יהודים החלה בניסיונות לגרשם (כך אירע לתושבי גזר ויפו אשר נכבשו בתחילת שלטון השושלת החשמונאית), אך לאחר שהכיבושים התפרסו על פני שטח נרחב, בימי יוחנן הורקנוס הראשון, החל גיור של השבטים השמיים שנפלו תחת שלטון הממלכה. כך אירע לאדומים, וכך אירע גם ליטורים ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה ככפוי ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בעמם החדש, והיו לחלק מן הממלכה החשמונאית ובדיעבד לחלק אינטגראלי מהעם היהודי.

הורדוס נולד לאחת מן המשפחות המכובדות באדום. סבו, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי, ואילו אביו, אנטיפטרוס הפך ליועצו הראשי והעיקרי של הורקנוס השני. אמו של הורדוס, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה נבטית, שילדה לאנטיפטרוס ארבעה בנים - פצאל, הורדוס, יוסף ופרורא, ובת - שלומית[6].

יוליוס אפריקנוס, מאבות הכנסייה, צוטט על ידי אוסביוס מקיסריה (שכינה אותו "היסטוריון בעל מוניטין") לגבי מוצאו המקורי של אביו של הורדוס. אפריקנוס טען כי "לפי מקורות המסתמכים על מידע מדויק אודות הורדוס", אנטיפטרוס אביו היה בנו של אדם בשם "הורדוס" מאשקלון, שהיה "עבד ששירת במקדש אפולו". בהיותו ילד, נשבה בידי שודדים אדומים וחי איתם משום שאביו העני לא יכול היה לשלם את הכופר כדי לפדות אותו. אי לכך, הוא גדל ביניהם וחונך במנהגיהם[7].

יהדותו של הורדוס

ממצאים ארכאולוגיים מתקופת הורדוס מעידים כי הורדוס נתפס בעיני עצמו ובעיני בני תקופתו כיהודי, באופן התואם את הידוע לנו על גיורם של האדומים. עם זאת, בתקופה מאוחרת הרבה יותר גרסו חכמי התלמוד כי מבחינה הלכתית היה הורדוס במעמד עבד כנעני[8] . זהו מעין מעמד ביניים שבו נמצא גוי שנמכר לעבדות ליהודי, ולדעת חז"ל הוא חייב רק במצוות שחייבת בהן אישה יהודייה. ראוי לזכור כי הורדוס, כממשיך דרכם הרעיונית של מלכי בית חשמונאי, לפי ראייתו, אהד באופן מופגן את הצדוקים, ואילו כלפי הפרושים גילה עוינות מובהקת ולא היה אהוד עליהם. האמוראים, חכמי התלמוד, שהיו ממשיכי דרכם של הפרושים, כתבו את האמירות הקשות עליו בתלמוד מאות שנים לאחר המאורעות עצמם.

בכתבי יוסף בן מתתיהו ניתן למצוא תיעוד לדבריהם של בני התקופה בנושא:

  • ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס, קבע כי משפחתו הייתה בין משפחות היהודים הראשונות ששבו לארץ בשיבת ציון מגלות בבל. יוספוס פלביוס עצמו מפקפק בדברי ניקולאוס, וטוען כי הם נאמרו רק מפני קרבתו של ניקולאוס להורדוס[9].
  • בעת המצור של הורדוס על ירושלים, קרא לו אויבו הראשי, המלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני: "הדיוט אדומי". ויוספוס מבאר: "יהודי־למחצה"[10].
  • כאשר התעוררה המריבה בין תושבי קיסריה היהודים והנוכרים, טענו היהודים כי קיסריה צריכה להיות שלהם מאחר שבנה אותה הורדוס, שהיה "יהודי על פי מוצאו"[11].

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (המאה ה-1 לספירה) מכנה אותו "הורדוס היהודי"[12]. מבחינת רומא הוא היה שליט נוח ליהודה, שכן הוא היה מעורה היטב הן בתרבות היהודית והן בתרבות הרומית.

מהאמירה הסאטירית המיוחסת לאוגוסטוס ("עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו")[5] משתמע כי ידוע היה שהורדוס נמנע ממאכל חזיר (שהרי להבדיל מבנו, את חזירו אינו הורג).

לפי המקובל במחקר כיום[13] היה הורדוס יהודי לפי דתו ולפי עמו. עם זאת, הורדוס גדל בערים ההלניסטיות מרשה ואשקלון, שאוכלוסייתן ברובה הייתה פניקית ואדומית, שעברה תהליך יסודי של הלניזציה. מכאן שחינוכו היה הלניסטי. מאוחר יותר, קיבל מיוליוס קיסר אזרחות רומית. ניתן לומר, אם כן, כי להורדוס היו כמה זהויות במקביל: הוא היה אדומי מצד אביו, ערבי-נבטי מצד אמו, יהודי מכוח גיור אבותיו, הלניסטי בחינוכו ורומי באזרחותו. אולם בפועל, מכל הזהויות הללו לא נתגבשה זהות ברורה וחד משמעית[14].

התפתחויות היסטוריות שהובילו לעליית הורדוס

בשנותיה האחרונות של ממלכת החשמונאים, היה הורקנוס השני נתון במאבק איתנים כנגד אחיו אריסטובולוס השני על השלטון ביהודה. במהלך מאבק זה הלך אנטיפטרוס והגביר את השפעתו על הורקנוס, עד שלמעשה, בשלבים מסוימים, שלט במדינה בפועל בשמו. כך, לאחר כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס היה הורקנוס ל"אתנרך" (מעין "נשיא העם". תואר הפחות מן התואר "מלך"), ואילו אנטיפטרוס היה ל"אפוטרופוס על יהודה", משרה שכפי הנראה הקדימה את משרת הנציב הרומי. אנטיפטרוס הוא שהחל בקו, בו המשיך הורדוס, של עשיית רצון הרומאים, וייצוג עניינם, לרוב על חשבון האינטרס העצמאי של הממלכה.

שנים אלו היו שנות שינוי ומפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה מזה מאות בשנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, ולבסוף הפכה לפרובינציה רומית, עובדה שהביאה כוח רומי גדול על סיפה של ארץ ישראל, ולהתערבות ישירה של רומא בענייני האזור, אשר נקודת המפנה בה היא כיבוש הארץ על ידי פומפיוס. אך רומא עצמה הייתה נתונה בשינוי ובמעבר מתקופת הרפובליקה הרומית, אל השלטון האישי של קיסרי רומא. כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, ושוד בית המקדש על ידי קראסוס בשנת 54 לפנה"ס היו אירועים שנבעו מן הסכסוך הפנימי הרומי, אשר השפיע באופן ישיר על האירועים ביהודה.

בשנים האחרונות שלפני עליית הורדוס ניתן לראות שלושה כיוונים היסטוריים עיקריים, המשתלבים ביניהם - ירידתו של בית חשמונאי ושקיעתו אל מאבק שושלות מנוון. עלייתם של אנטיפטרוס ובניו, והתערבות גוברת והולכת של רומא בענייני יהודה, עד אובדנה המוחלט של העצמאות ממנה נהנתה הממלכה בתקופת מלכי חשמונאי המוקדמים.

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון יחיד ברומא, היא נקודת הזמן בה ניתן לראות את תחילת הקריירה של הורדוס כאדם הפועל באופן עצמאי, על מנת לקבל את השלטון ביהודה.

קיסר נטה חסד להורקנוס השני ולאנטיפטרוס, שכן אלו סייעו לו במשלוח חיילים למצרים כאשר נזקק לכך במלחמתו כנגד פומפיוס. אל מולם עמדו תביעותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני (שנרצח על ידי תומכי פומפיוס), לקבל את המלוכה. אנטיפטרוס והורקנוס עשו ככל שביכולתם על מנת לקבל את תמיכתו של קיסר במאבק הפנימי בין השושלות החשמונאיות המתחרות, ולשפר את מעמד הממלכה במסגרת ההירארכית של המעצמה הרומית. קיסר שב ואישר את המצב בו ניתן להורקנוס מעמד האתנארך בעוד שאנטיפטרוס שימש כ"אפיטרופוס", ואף קיבל אזרחות רומית. במסגרת זו מינה אנטיפטרוס את בנו פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הייתה זו תחילת הקריירה הציבורית של הורדוס, תחילה המלמדת במידה רבה על העתיד לבוא.

הורדוס כמושל הגליל

הורדוס מונה למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס, והוא בן 25 שנים. באותה שנה נישא לראשונה מבין עשר נשותיו, אישה בשם דוריס, אשר ילדה לו את בנו הבכור, אנטיפטרוס.

אחד ממעשיו הראשונים בתפקידו זה היה תפיסתו של מנהיג המורדים בגליל, חזקיה הגלילי, והוצאתו להורג ללא משפט. ההוצאה להורג עוררה שמחה אצל תושבי הערים ההלניסטיות הסמוכות לגליל, שכן חזקיה ואנשיו נהגו להתקיף אותם. בעקבות ההוצאה להורג התחזק מעמדו של הורדוס גם אצל מושל סוריה. חזקיה היה מאנשי הפילוסופיה הרביעית ומייסדה של קבוצת הסיקריים. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "ראש השודדים" (archilistes, כינוי שמוצמד על ידו בדרך כלל למורדים בשלטון רומא), וייתכן שבדין נתפס על ידי הורדוס. אך מאחר שרק מלך היה רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט, נאלץ הורקנוס - תחת לחץ פוליטי כבד - לזמן את הורדוס לעמוד בפני משפט הסנהדרין על פשע זה[15].

בעצת אביו, הגיע הורדוס למשפט עם גדוד לא גדול, כדי שלא ייראה כמאיים על שלטונו של הורקנוס, אך כשהוא לבוש בגדי ארגמן וחגור בחרב, ועמו שומרי ראש. הופעתו זו הטילה פחד על חברי הסנהדרין, שחששו לומר עליו דברי קטגוריה. חבר הסנהדרין היחיד שהעז לדבר היה שמאי (ויש אומרים שמעיה), ובעקבות נאום חוצב להבות שלו נטה הסנהדרין לחייבו בדין. הורקנוס השני, שעוד קודם לכן קיבל מכתב-איום מנציב סוריה, סקסטוס, שהיה מטיבו של הורדוס, בו דרש שהורקנוס יפטור את הורדוס מאשמה, ראה כי חברי הסנהדרין נוטים לדון אותו למוות ולכן דחה את המשך המשפט למחרת היום ויעץ להורדוס להימלט מן העיר. הורדוס נמלט בלילה לדמשק, שם מינה אותו סקסטוס, תמורת תשלום, לסטרטגוס על חילת-סוריה (לא ברורים סמכויותיו ושטח שלטונו של הורדוס כתוצאה מהמינוי). עתה, עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, חשב הורדוס לתקוף את הורקנוס ולכבוש את ירושלים, אולם אביו ואחיו הניאו אותו מתוכנית זאת[16].

אחרי רציחתו של יוליוס קיסר באידו של מרץ 44 לפנה"ס הפרובינציות הרומאיות במזרח נפלו לידיו של גאיוס קסיוס לונגינוס ששלט בהם שלטון עריצות, תוך שהוא מטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה. גם יהודה נדרשה לשלם את חלקה וישובים שפיגרו בתשלום תושביהם נמכרו לעבדות. הורדוס שיתף פעולה עם השליט החדש ביעילות עד שקסיוס הבטיח להקים אותו למלך יהודה אחרי הבסת הטריאומווירט השני.

שיתוף הפעולה הקרוב של בית אנטיפטרוס עם הרומאים, העובדה שפעלו על דעתם עצמם ושלטונו הטיראני של קסיוס הגבירו את ההתנגדות אליהם בקרב תומכיו של הורקנוס. אדם בשם מליכוס, שהיה איש צבא מנאמני הורקנוס, הרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס.

רציחתו של אנטיפטרוס גרמה לאי יציבות ביהודה. בתחילה ביקש הורדוס לנקום את רצח אביו בעזרת צבאו, אולם שוכנע לפעול בדרכי עורמה על ידי אחיו. הורדוס שלח מכתב לקסיוס שבו הוא מבקש שינקום ברוצח אביו וסביר להניח שהוא הציג את הרצח כפגיעה באינטרס הרומאי ביהודה. מכל מקום, כתוצאה מהמכתב מליכוס הוצא להורג. כמו כן פרץ מרד בירושלים כנגד פצאל ואחיו של מליכוס הצליח להשתלט על מספר מבצרים צבאיים. כתוצאה ממחלה הורדוס לא סייע לאחיו, שבסופו של דבר הצליח לדכא את המרד לבדו, אולם הוא הצליח לכבוש מחדש את המבצרים שבידי אחיו של מליכוס.

מתתיהו אנטיגונוס השני ניצל את אי היציבות ביהודה כדי לפתוח במרד כנגד הורקנוס בגליל, בסיוע תלמי בן מניאוס מלך כלקיס צבאותיו של הורדוס הביסו את המורדים. הורדוס שב ליהודה, והתקבל בירושלים כמנצח. הורקנוס נבהל מפניו וקיבל אותו בכבוד רב, וכשדרש ממנו הורדוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי להכין לו על ידי נישואין אלה בסיס חוקי לכיסא החשמונאים, לא העז הורקנוס לסרב והסכים לאירוסין. על מנת לשאת את הנסיכה, שהייתה אז בתחילת שנות העשרה לחייה, גירש מעליו הורדוס את דוריס.

מרקוס אנטוניוס ואוקטביוס יצאו מנצחים בהתמודדות בין רוצחי קיסר לטריאומווריט השני, ובעקבות ניצחון זה השלטון במזרח ניתן לאנטוניוס. משלחת של יהודים יצאה אל אנטוניוס להתלונן בפניו על הורדוס ופצאל ומעשיהם, אך אנטוניוס לא שעה לבקשתם לפגוע בבני אנטיפטרוס מתוך הבנה שהם ישרתו נאמנה את האינטרס הרומאי (וייתכן שאנטוניוס אף זכר את הסיוע שאנטיפטרוס הגיש לו בהיותו קצין צעיר), ואף העלה את הורדוס ופצאל לדרגת "טטררכים", מושלים ביהודה.

שלטונו של אנטיגונוס השני

Prise de Jérusalem par Hérode le Grand
הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה

אולם שלטונו של אנטוניוס גבה כספים באותה האכזריות של קסיוס, דבר שהגביר את השנאה לרומא ולעושי דברה ביהודה. השעה לפרוק את עולה של רומא נזדמנה בשנת 40 לפנה"ס כשפלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, שהיה לאחרון מלכי בית חשמונאי. הממלכה הפרתית הייתה אויבתה העיקרית של רומא במזרח, ואל מול הורדוס ופצאל עושי דברה של רומא, העמידה את אנטיגונוס, שהיה אויבם האישי.

הורדוס, פצאל, והורקנוס השני הושמו במצור בארמונם בירושלים. פצאל והורקנוס התפתו לצאת ולהיכנע לפרתים, ומיד לכשיצאו נאסרו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים, כדי לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה, והוא נשלח לגלות בבבל. הורדוס סירב להיכנע לפרתים והצליח להימלט אל ממלכת הנבטים. בדרך השאיר את משפחתו במצדה ונלחם באנטיגונוס ליד המקום שבו בנה מאוחר יותר את הרודיון. משם המשיך אל ברונדיסיום (היא כיום ברינדיזי), שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוקטביוס אשר משלו בצוותא ברומא. הורדוס שיכנע אותם שהמלכתו למלך תשרת את האינטרסים של רומא ביהודה, וכך על פי החלטת הסנאט הוא הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא.

הורדוס קיבל את כתר המלכות[17][18], אולם עדיין היה עליו להילחם על השליטה ביהודה, הוא הגיע עם ספינה לעכו ואסף חיל שכירים בשנת 39 לפנה"ס, בשעה שמתקפת הנגד הרומאית נחלה את הצלחותיה הראשונות בהדיפת הפרתים מסוריה. בתחילה נתקל הורדוס בקשיים, שכן אנטיגונוס נהנה מתמיכתו של העם (אשר שנא את שלטון אנטיפטרוס ובניו), וראה באנטיגונוס את ממשיכם של מלכי חשמונאי הגדולים. הורדוס כבש את יפו ואחר כך את אדום. אדום שמשה לו בסיס לחיזוק צבאו. מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור, יחד עם המפקד הרומאי סילו. משני עברי חומת העיר החל קרב תעמולה שהתנהל לפני סילו על עצם הלגיטימיות של הכתרתו של הורדוס למלך, אפילו מנקודת המבט הרומית. הורדוס הכריז סביב החומה שהוא בא לשם "טובת העם והצלת העיר". על דברי הכרוז שלו, השיב אנטיגונוס לסילו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות על הצרים[19]. אל מול אנטיגונוס עמד הורדוס עם צבא שכירי חרב, אשר לא הצליח להתמודד מול צבאו של אנטיגונוס. בנוסף לכך, שיחד אנטיגונוס את סילו וזה נטש את המצור וירד לאזור השפלה. הרומאים עדיין לא יכלו לבוא לעזרתו, שכן המלחמה עם הפרתים דרשה את כל משאביהם. הורדוס יצא למגר את המרד בגליל. תושבי ארבל נאבקו בו, והוא נלחם בהם במערות שבהר ארבל[20]. בשנת 37 ניצחו הרומאים את הפלישה הפרתית לסוריה והתפנו לעזור להורדוס. יוסף, אחיו של הורדוס, נחל מפלה ביריחו ונהרג בקרב[21]. בנוסף החלה גם התקוממות בגליל; הורדוס חש לגליל ואחר כך הלך ליריחו. אנטיגונוס ריכז ביריחו צבא רב, והורדוס חשש מקרב קשה, אולם אנטיגונוס שגה כאשר פיצל את צבאו ושלח את החלק הגדול לשומרון. הורדוס הצליח להכריע את הכוח ליד העיר ישנה. בשנת 37 לפנה"ס, לאחר שנפגש שוב עם אנטוניוס, קיבל סיוע של צבא רומאי בדמות שני לגיונות, בפיקודו של גאיוס סוסיוס. אחרי מצור בן חמישה חודשים נפלה העיר ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה. אנטיגונוס נפל בשבי, ויועד להיות מובל בטריומף ברומא. אולם על פי בקשתו של הורדוס, שחשש שלאנטיגונוס תינתן אפשרות והוא יטען בפני הסנאט כי המלכתו אינה חוקית, הוא הוצא להורג בידי אנטוניוס[22][23].

במהלך המצור על העיר נישא הורדוס למרים החשמונאית, אשר הייתה מאורסת לו מזה שנים. בנישואין אלו קיווה לחזק את תביעתו לכס המלכות, שהייתה מבוססת על כידוני הרומאים, יותר מאשר על הסכמת העם או על ייחוס לגיטימי. אבל למרות זאת אהב את מרים אהבה עזה. הורדוס היה למלך, לאחר שהסיט מדרכו את אחרון מלכי חשמונאי. תקופת מלכותו של הורדוס הייתה ארוכה יחסית, אך היא התאפיינה בעימותים עם מתנגדים מצד אנשי בית חשמונאי, ומצד קבוצות יהודיות שונות שפעלו בממלכת יהודה באותן שנים.

שלטונו של הורדוס

Herods Kingdom
ממלכתו של הורדוס
Herods jericho
שרידי בית המרחץ בארמון החורף השלישי של הורדוס ביריחו

עלייתו של הורדוס לכס המלוכה מסמלת לא רק את סיומה של שלטון שושלת בית חשמונאי ותחילת שלטון שושלת בית הורדוס, אלא גם שינוי עמוק בתוכן המלוכה. בעוד ששלטון בית חשמונאי הושג בעזרת העם והלגיטימיות של משטרם נשענה על החלטת "הכנסת הגדולה" מימיו של שמעון, שקבעה את "חבר היהודים" כשותף לשלטון - הורדוס הגיע לשלטון שלא בתמיכת העם, והיה חייב את עלייתו רק לכישרונו ולתעוזתו. כפועל יוצא מכך היה שלטונו אבסולוטי ורודני.

כבר עם עלייתו הנהיג הורדוס טרור פוליטי כדי להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג ארבעים וחמישה מראשי המשפחות הנכבדות מאנשי אמונו של אנטיגונוס. כן הוציא להורג 21 מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, שתים עשרה שנים קודם לכן.

הורקנוס השני, המלך שהוטל בו מום, הוגלה לבבל לאחר עליית אנטיגונוס לשלטון, והורדוס ראה סכנה בהשפעתו על הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה בעיר זו. הוא הזמין את הורקנוס לחצרו על מנת שיוכל לשלוט בו.

עתה נמצאו בחצרו של הורדוס עצמו ארבעה מבני משפחת חשמונאי, שיכולים היו לסכן את שלטונו. היו אלה: הורקנוס השני הזקן, בתו אלכסנדרה החשמונאית, וילדיה אריסטובולוס השלישי ומרים החשמונאית. אלכסנדרה הייתה מסוכנת במיוחד, מבחינתו של הורדוס, שכן הייתה לה השפעה רבה בחצרה של קלאופטרה מלכת מצרים, המאהבת של אדונו הרומאי של הורדוס, מרקוס אנטוניוס.

הורדוס ניסה להפחית את השפעתם של בני חשמונאי. בתחילה מינה כהן גדול שאינו חשמונאי. היה זה אדם בשם חננאל הבבלי, שהיה אמנם כהן, אך לא ממשפחה מיוחסת. אלכסנדרה ראתה במינוי זה משום פגיעה בבנה, הנער אריסטובולוס השלישי, ובעזרת השפעתה בחצרה של קלאופטרה הביאה להזמנתו של הנער לריאיון אצל מרקוס אנטוניוס. הורדוס לא ראה בעין יפה את התקרבותו של אריסטובולוס לחצרו של אנטוניוס, וכדי למנוע פגישה זו, מיהר למנות אותו, כשהוא בן ה-17 בלבד, לכהן גדול. מינוי זה הסתיים באסונו של אריסטובולוס הצעיר. הוא הוזמן לשהות בחווילתו של הורדוס ביריחו, ושם הוטבע למוות בבריכה על ידי עבדי הורדוס, באמתלה של תאונה תוך כדי משחק, בשנת 35 לפנה"ס.

לאחר הריגתו של אריסטובולוס, הורדוס הוציא להורג את הורקנוס השני, בטענה כי ניסה להרעילו.

פרשת הוצאתה להורג של מרים החשמונאית הייתה גם היא טראגית. הורדוס נאלץ לצאת להסביר לאנטוניוס את מותו של אריסטובולוס. לאחר מפלת אנטוניוס בקרב אקטיום, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס, ולהפגין את נאמנותו. בשתי הנסיעות, שלא ידע אם ישוב מהן בשלום, השאיר את אשתו מרים תחת משמר, עם פקודה להרגה אם תגיע הודעה על מותו.

הפקודה התגלתה למרים על ידי השומר עליה, יוסף, בעלה של שלומית אחות הורדוס. מששב הורדוס ממסעותיו, הטיחה מרים את האשמה כי נתן את הפקודה בפניו. הורדוס הזועם טען בפניה כי זו ההוכחה לכך שבגדה בו עם יוסף, וכן האשימה כי זממה להורגו. הוא הורה על משפט, ומרים נדונה למוות. בשנת 29 לפנה"ס הוצאה מרים להורג.

נראה שהורדוס אהב את מרים בלב שלם, ולכן הוצאתה להורג נתפסת כגחמה של קנאה. לאחר ההוצאה להורג חלה הורדוס, ורבים האמינו כי לא יבריא. אלכסנדרה ניצלה שעת כושר זו וניסתה להוביל מרד נגדו. הורדוס קם ממיטת חוליו והורה על הוצאתה להורג של אלכסנדרה. לאחר מותה של אלכסנדרה המשיך הורדוס ורדף את אנשי בית חשמונאי, ואף הרג ללא משפט את בני בבא הקרובים אליהם קרבת דם. מרים החשמונאית ואלכסנדרה היו האחרונות מבנות חשמונאי. לאחריהן היו כל בני חשמונאי הנותרים בניו של הורדוס, או צאצאיו, ואף הם נקלעו לעיתים קרובות לעימותים איתו.

מכיוון שהורדוס מלך בחסות האימפריה הרומית, הוא פעל לחיזוק כוחה של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל, שבניגוד לאוכלוסייה היהודית נחשבה לנאמנה לרומאים, והוא נשען על הנאמנות שלה כאמצעי למניעת מרידות וערעור על שלטונו. שומריו של הורדוס היו נוכרים, שהיו הרבה פעמים עוינים לאוכלוסייה היהודית והורדוס יכול היה לבטוח בנאמנותם מכיוון שלא היה חשש לשיתוף פעולה של הצבא עם האוכלוסייה היהודית. כמו כן, גויסו לצבא יהודים מאדום ויהודים שעלו לארץ ישראל, שבהם הורדוס נטה לבטוח יותר מאשר האוכלוסייה היהודית הכללית. רוב צבאו של הורדוס, שגודלו נע בין 20 ל-35 אלף חיילים היה מורכב בעיקר מיהודים, אך הרבה שכירי חרב נלחמו עבורו.

בתקופתו של הורדוס לא היו איומים צבאיים של ממש מצד מדינות שכנות, ועל כן יכול היה הורדוס להשקיע רבות בפיתוח כלכלי. מערכת היחסים הטובה של הורדוס עם הנציבים הרומים, עם שלטונות רומא ועם שליטי המדינות השכנות אפשרו פיתוח של המסחר הבינלאומי, שהתבסס על הנמלים החדשים שבנה הורדוס.

הורדוס יישב את החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי שהיה בשליטתו, בנה אמות מים יעילות ופיתח את החקלאות באזור זה ובמקומות אחרים תחת ריבונותו.

אחד האיומים הגדולים על ממלכתו של הורדוס היה מקלאופטרה השביעית, מלכת מצרים מבית תלמי ובת זוגו של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס. קלאופטרה שאפה להרחיב את ממלכתה ולהשיב לה את זוהרה, ובין תביעותיה היו שטחים ביהודה, שהיו בעבר חלק מהממלכה התלמית.

בזמן קרב אקטיום, למרות היותו חבר בקואליציית המלכים שהושיטה עזרה צבאית לאנטוניוס[24], היה הורדוס עסוק במלחמה בממלכה הנבטית. יש הרואים מלחמה זו כתכסיס של הורדוס ואימוץ עמדה נייטרלית בסכסוך בין אנטוניוס לאוקטביוס, מתוך רצון לתמוך בצד שיצא מנצח מן העימות.

תבוסתם של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס כנראה הצילה את ממלכתו של הורדוס מסיפוח למצרים, אולם בשעתו חשש הורדוס משינוי השלטון באימפריה מכיוון שהיה מזוהה עם אנטוניוס. לקראת סוף המלחמה העביר הורדוס את עזרתו לצד המנצח[25] ולשמחתו אוגוסטוס אישר מחדש את מעמדו היות שהבין, כמו אנטוניוס לפניו, שנאמנותו נתונה בראש ובראשונה לרומא ולא לאדם רומאי מסוים.

הורדוס מיהר להביע את נאמנותו לאוגוסטוס על ידי ייסוד שתי ערים לכבודו, קיסריה וסבסטיה ושלח את בניו להתחנך בחצר הקיסר ברומא, אוגוסטוס בתורו גמל להורדוס על ידי השבת שטחים שגזלה ממנו קלאופטרה והוסיף עליהם שטחים חדשים.

שנותיו האחרונות של הורדוס אופיינו בסכסוכים משפחתיים וחוסר יציבות בבית המלוכה. את שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשים בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את אנטיפטרוס, בנו הבכור מדוריס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. ייתכן שהוצאתם להורג של בניו הוא הרקע המקורי לאמירה המפורסמת המיוחסת לאוגוסטוס: "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו"[5].

לחוסר היציבות בביתו נוספו בעיות מדיניות. הנבטים נתנו מחסה לשודדים תושבי הטראכון, דבר שהיה למכשול להורדוס בניסיונו להשליט סדר במחוז. הדברים הידרדרו בסופו של דבר לכך שבשנת 10 לפנה"ס פלש הורדוס עם צבאו לתחומי הממלכה הנבטית כדי להילחם בשודדים שמצאו שם מקלט. מעשה זה הביא עליו את זעמו של אוגוסטוס שנזף בו קשות על כך[26]. העם פתח במרד גלוי על ידי הסרת נשר הזהב שהורדוס קבע בשערי בית המקדש.

הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בהרודיון. בשלהי 2006 התגלה[27] קבר הורדוס לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר ההרודיון ונחשב אחד המבנים המרתקים של העולם הקדום. מהשרידים המעטים שנותרו, ניתן ללמוד כי יד נעלמה הרסה בשיטתיות את הקבר. אחוזת קבר של אחדים מבני משפחתו נמצאת בסמוך למלון "המלך דוד" בירושלים.

מפעלי הבניה של הורדוס

Jerusalem oldcity hebrew
Israel by israeli law adm location map

הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולהתחבב על היהודים אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית-רומית במטרה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם המליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים וכח שלטוני.

בנייה צבאית

הורדוס, שחשש ביותר לראשו עד כדי פרנויה של ממש, בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון שמדרום לירושלים. ארמונות אלו צוידו בכל הפאר וההדר המקובלים בתקופה, אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. כן בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.

בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית, על בסיס מצודה קיימת בשם "הבירה" או "בריס".

בצידו הצפוני של ארמון המלכות שבנה בירושלים הציב הורדוס שלושה מגדלים - פצאל (על שם אחיו), מרים (על שם אשתו) והיפיקוס (על שם חבר נעוריו). על בסיס שרידיו של אחד ממגדלים אלו (היסטוריונים שונים הציעו את כל אחד מהמגדלים), בנוי כיום מגדל דוד, המשמש אחד מסמליה של ירושלים עד היום.

מגדל נוסף נבנה בצפון מערבה של העיר, ומכונה מגדל פספינוס, ולאחר בניית "החומה השלישית" בימי אגריפס הראשון, שולב המגדל בחומה והיה לחלק ממנה.

בנייה בירושלים

Herodium fortress edited
מקום מציאת קבר הורדוס בהרודיון

הורדוס ניגש עם מעוף רב ויוזמה והחל במפעל ארכיטקטוני שהפך את העיר ירושלים על פניה. בעוד שלפניו השתרעה העיר על העיר העליונה, עיר דוד (העופל) והר הבית, הרי שבתקופתו התרחבה העיר מערבה, דרומה וצפונה ברוב הדר ופאר. שיא מפעל הבנייה הוא מתחם הר הבית כולו ובליבו בית המקדש, שעליו כתוב בתלמוד[28]: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".

הורדוס פתח במבצע מן האדירים בזמן העתיק, של הגדלת שטח הר הבית על ידי שימוש בטראסות תומכות ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את ההר מ-225 מטרים קודם לכן ל-480 מטר, ואת רוחבו ל-320 מטר. שני נחלים למרגלות ההר מולאו בעפר ובוטלו, ובצפון ההר בוצעה חציבה מסיבית לצורך יישור המשטח לכדי רחבה בשטח של 145 דונם. לפי הנאמר בברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן) נמשך המבצע 46 שנה. הכותל המערבי, שהיה חלק מהחומה החיצונית של הר הבית, משמש עד היום עדות לגודל המפעל.

על הר הבית נבנה מחדש בית המקדש השני, במקום הבניין הצנוע מימי שיבת ציון וזרובבל. תבניתו של בית המקדש עצמו לא הייתה נתונה לשינוי, שכן חלו עליו הכללים המפורשים בתנ"ך, אולם גובהו של הבניין הוכפל, והאולמות הורחבו. אחד האולמות המפוארים ביותר היה הסטיו המלכותי, מבנה ציבור גדול וגבוה. חצרו החיצונית של בית המקדש כונתה "חצר הנוכרים". היא הייתה נמוכה מן החצר הפנימית, והקיפה אותה. אל החצר הזו הגיעו מן השערים שבדרום, ולנוכרים ניתן היה להיכנס רק עד אליה, כאשר שלטים ביוונית ובלטינית הכריזו כי כל מי שאינו יהודי וייכנס אל המקדש פנימה צפוי למוות. מחצר זו הוביל גרם של ארבע עשרה מדרגות אל החצר הפנימית, לתוכה ניתן היה להיכנס רק ליהודי שטוהר מטומאתו. בחצרות אלו הוקרבו הקורבנות, ואולמות גדולים שימשו לצרכים נוספים - עזרת הנשים, שמירת אוצרות המקדש. הבניין עצמו היה היכל מרשים שחזיתו בנויה משיש לבן ומבהיק וצופתה בזהב. שערי המקדש היו מרהיבים אף הם בדלתות מצופות זהב, אשר מספר כהנים היו צריכים לעמול על פתיחתן וסגירתן. גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מן הציפורים לקנן בו. בתוך המקדש עצמו היו שני אולמות - אולם הקודש (ובו מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, והמנורה), ואולם קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים.

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי היד אשר חנכה את ההיכל היא היד אשר אחזה בלפיד הבוער שהחריבו. ואכן, ההיכל נבנה תחת חסות רומא, ועל השער המוביל אליו הוצב נשר מוזהב, סמלה של רומא. בשנת מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נידונו למיתה בשריפה.

מקובל לייחס להורדוס גם את בניית החומה השנייה של ירושלים, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי שושלת בית חשמונאי.

הורדוס הקים ארמון, שהיה אף הוא מצודה המוקפת בחומות, בצידו הדרום מערבי של העיר. הארמון שלט למעשה על כל העיר העליונה. ביצוריו של הארמון היו כה אדירים, עד כדי כך שהוא החזיק מעמד במצור עוד זמן רב לאחר ששאר חלקי העיר נפלו, במהלך חורבן ירושלים בימי מרד החורבן בשנת 70 לספירה.

כמו כן בנה בעיר תיאטרון וכן אמפיתיאטרון.

בנייה מחוץ לירושלים

עוד מפעלי בנייה חשובים של הורדוס היו העיר סבסטיה (במקום העיר שומרון העתיקה) והעיר קיסריה (במקום העיר העתיקה "מגדל סטארטון"), בה בנה נמל גדול וחשוב, מקדש לכבוד אוגוסטוס, מגדלים, ארמונות פאר, היפודרום למירוצי מרכבות וסוסים, אצטדיון ותיאטרון רומי. גם בסבסטיה נבנה ארמון למגורי הורדוס, תיאטרון, חומה ומתקני ספורט. בנייתן של שתי ערים אלו הטתה את הכף בארץ לטובת הגורם הנוכרי על פני המרכיב היהודי באוכלוסייה, שכוחו הלך ונחלש.

על פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס בנה לכבוד אוגוסטוס שלושה מקדשים: בסבסטיה, בקיסריה ובטריטוריה של זנודורוס ליד המקום הנקרא פניאון. מקום זה מזוהה היום עם המקדש שנמצא בחורבת עומרית באצבע הגליל לא רחוק מאתר הבניאס[29].

בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו, הוא חלק מהמבנה שמעל למערת המכפלה.

כן בנה בערים המצויות מחוץ לארץ, כגון אנטיוכיה ודמשק, על מנת להאדיר את שמו בקרב העמים.

קבר הורדוס

Herods grave israel museum 2013 mrach by history on the map efi elian
ארון הקבורה המשוחזר של המלך הורדוס, שנמצא בהריסות המאוזוליאום בהרודיון

במאי 2007 הכריז פרופ' אהוד נצר כי מצא בהרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. האתר המזוהה עם קבר הורדוס התגלה במהלך חפירות במדרון החיצוני של ההר, מתחת לשרידי חומה המקיפה את הרודיון מסביבו, ומעל הארמון התחתון ששימש כנקודת היציאה למסע ההלוויה של הורדוס, בסמוך לשרידים של גרם מדרגות שעולה אל האתר מהרודיון התחתית. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. מסד המאוזוליאום הוא 10X10 מטר. האבנים גדולות יותר משאר אבני ההרודיון והובאו מרחוק.

לדעת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם אלה שניתצו את הסרקופג, בשל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. דעות אחרות סוברות כי דווקא המורדים של מרד בר-כוכבא שישבו שם, הם אלה שדאגו לניתוץ הסרקופג. לדעת נצר, הסיבה להימצאות הקבר מחוץ לשטח הרודיון היא השמירה הקפדנית של דיני טומאה וטהרה, שאפיינה את תקופת בית שני. טומאת מת היא טומאה בדרגה הגבוהה ביותר ביהדות ולכן הורדוס, שהיה יהודי, ביקש לקבוע את מקום קבורתו מחוץ לאזור המגורים בהר, כדי לאפשר לילדיו להשתמש בארמון העליון.

המשך החפירות במתחם הקבר חשפו ממצאים נוספים, הבולטים שבהם הם שני סרקופגים נוספים. נצר מציע כי האחד הוא של מלתקי, אשתו השישית של הורדוס, ואימו של ארכלאוס. השני, מציע נצר, הוא של גלפירה אשתו של ארכלאוס. יוסף בן מתתיהו מצידו אינו מוסר היכן נקברו מלתקי וגלפירה. הוא גם אינו מתעד שבהרודיון נקברו דמויות נוספות פרט למלך הורדוס עצמו.

ב-2012 שוחזר קבר הורדוס.

לאחר מותו

Palestine after Herod-HE
ארץ ישראל לאחר מותו של הורדוס

כל הערכה היסטורית אובייקטיבית בנוגע להורדוס חייבת לקחת בחשבון כי בתקופת שלטונו היה השלטון הרומי עקיף, בניגוד לשלטונם הישיר (והעריץ) של הנציבים הרומים שבאו אחריו. ככל שהיה שלטונו דיקטטורי ואכזר, וככל שהכביד את ידו על העם, הרי שהיה בסופו של דבר חלק מאותו העם, ולא גורם חיצוני לחלוטין. תחת שלטונו נוצרו מפעלי בנייה מרהיבים, ושטחה של הממלכה גדל, שכן אדוניו הרומאים העניקו לו אדמות נוספות בבשן ובחורן. היהודים הורשו בתקופתו לשמור על מצוות דתם, ובית המקדש שופץ והפך מבניין צנוע שהוקם בימי זרובבל להיכל שנחשב לאחד המפוארים בעולם העתיק.

בנו שירש אותו, ארכלאוס, לא הצליח לשמור על איזונים עדינים אלו, ואיבד את כיסאו - אם בשל מאבקים פנימיים, ואם משום שלא הצליח למצוא חן בעיני הרומאים כשם שהשכיל לעשות אביו. לאחריהם בא שלטון הנציבים, אשר היה הגורם העיקרי למרד החורבן ולחורבן שהביא עמו.

דימויו של הורדוס

ביהדות

מעמדו של הורדוס היה בעייתי בעיני נתיניו היהודים, הוא לא ענה להגדרה של המלך האידיאלי ביהדות שאמור להיות נבחר האל וצאצא לבית דוד ובניגוד לחשמונאים שביססו את מלוכתם על סמכותם הדתית ככהנים גדולים, הורדוס היה נעדר כל סמכות כזאת. כמו כן האריסטוקרטיה היהודית ראתה בעין רעה את עלייתו של בן למשפחת גרים לגדולה ואף עובדת מלוכתו של בן גרים היא בעייתית בהלכה היהודית[30].

לפיכך הורדוס עשה כל מאמץ לזכות באהדתם, הוא הפך את ירושלים לעיר מפוארת מאוד, בנה מחדש את בית המקדש והקפיד על הכשרות והקדושה שלו. הוא הגן על האוכלוסייה מאיומים חיצוניים ותרם לפיתוח הכלכלה.

היסטוריון החצר של הורדוס, ניקולאוס איש דמשק הפיץ שמועה (שמופיעה גם בספרי יוסף בן מתתיהו) כי מוצאו של הורדוס הוא ממשפחה יהודית עתיקה מעולי בבל. שמועה זו לא התקבלה בארץ ישראל כאמינה, אך היא התקבלה בקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. הורדוס השתדל לשמור על קשרים טובים עם קהילות יהודיות בגולה. הורדוס לא הטיל כל מגבלות על קיום מצוות הדת היהודית בתחומי ממלכתו.

עם זאת חשוב היה לו לשמור על יחסים טובים עם השלטון הרומאי, גם כדי להבטיח את שלטונו, וגם מתוך הערצה אמיתית לתרבות הרומית. הוא בנה מקדשים רומים ומתקני ספורט ותלה נשר מעל כניסת בית המקדש מה שגרם להתנגדות עזה של היהודים. הורדוס רדף את הפרושים. כאשר, זמן קצר לפני מותו, הסירו שניים מן הפרושים את הנשר שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להמיתם.

הורדוס זכה לכינוי "העבד האדומי" מצד מתנגדיו, שהרבו לגנות אותו על גינוני הפאר שלו, על המיסוי הגבוה שנועד לממן זאת, על אכזריותו, ובעיקר בשל היותו נוכרי לדעתם. חיסול בית חשמונאי תרם להתנגדות כלפיו.

הורדוס ידע שעליו לסלק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה. לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו הכהונה הגדולה הפכה ממשרה של מנהיגות בלתי תלויה למשרה התלויה בחסדי השליט כתוצאה מזה החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה לעולם. נקודת שפל במעמד הכהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.

לסנהדרין, המועצה הגבוהה של העם, הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק.

עם כל זאת היו שנות מלוכתו של הורדוס שנים של שגשוג תרבותי ודתי. בתי מדרשיהם של שמאי והלל הזקן פעלו בתקופתו, והניחו את היסודות לפעולת הבאים אחריהם. נשיאותו של הלל הזקן על הסנהדרין היה שיאו של שגשוג זה. הילל הניח את הבסיס עליו נכתבו לאחר מכן המשנה והתלמוד, כאשר קבע את המידות לפיהן נדרשת התורה, וקבע את מסורת החקירה והדרישה ממנה התפתח הפלפול התלמודי המאוחר יותר. כן קבע תקנה חשובה, היא הפרוזבול, אשר איפשרה את התאמת חוקי התורה לצרכים המסחריים של ימי הורדוס, אשר לא התאימו עוד לחוקי התורה שקבעו שמיטת חובות אחת לשבע שנים. הורדוס אפשר את השגשוג הדתי, ואף ידע למנוע חיכוכים בין-דתיים עם הרומים ועם זרים אחרים. חיכוכים כאלה הפכו נפוצים לאחר מותו, עם מינוי נציבים רומים על יהודה.

במגילת תענית נקבע יום טוב ביום מותו של הורדוס, ז בכסלו.

בנצרות

Peter Paul Rubens Massacre of the Innocents
טבח התמימים מאת רובנס

הורדוס מוזכר בנצרות כמלך אשר בזמנו נולד ישו. על פי הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', המגושים (כהני דת פרסיים בעלי ידע באסטרולוגיה), חזו את לידת המשיח בבית לחם, על פי כוכב אשר ראו זוהר במזרח. כאשר הגיעו המגושים להשתחוות למשיח החדש, חש הורדוס כי שלטונו מצוי בסכנה, ודרש כי הילד יובא בפניו. הורדוס נמלא חימה על מלכי הקדם אשר לא הסגירו את ישו לידיו, ופקד על הריגת כל הילדים שמתחת לגיל שנתיים בבית לחם, מתוך הנחה כי הילד שעליו דיברו המגושים נמצא ביניהם. מששמעו זאת בני משפחתו של ישו, מפי מלאך שנגלה אליהם, קמו ונמלטו למצרים.

"וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים. אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ׃"[31].

אירוע זה מכונה בנצרות "טבח התמימים". לאירוע אין כל זכר בכתבי היסטוריונים בני התקופה, כגון יוסף בן מתתיהו אשר תיעד מעשי זוועה אחרים של הורדוס, ונראה, על פי מבקרי הברית החדשה, כי הוא סיפור שהוסף לאחר מעשה שמטרתו להראות את ישו כמגשים הנבואות המקראיות. האירוע הונצח ביצירות אמנות רבות, ובהן ציור מפורסם מאת פטר פאול רובנס.

ארכאולוגיה

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נחשפה כתובת גרפיטי בשפה הסָפָאית (Safaitic, ניב ערבי) במדבר הלַבָּה בצפון ממלכת ירדן, מאת נווד ערבי שהביע את דעתו על הורדוס, כשציין את התאריך: "השנה שבה מת הורדוס (ה)משוגע". חשיבותה של הכתובת בכך שהיא עדות מזמנו של הורדוס, התואמת את תפיסתם של בני תקופתו כפי שהיא משתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו, אולם אינה תלויה בהם[32].

נישואין וצאצאים

Dynasty of herod
שושלת הורדוס

הורדוס נשא לא פחות מעשר נשים וככל הידוע כיום, העמיד צאצאים משמונה מהן:

  • דוריס. ילדיה:
אנטיפטרוס, הוצא להורג בשנת 4 לפנה"ס.
בן לא ידוע, מת בילדותו.
אלכסנדר, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס.
אריסטובולוס, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס, אביו של אגריפס הראשון.
שלומציון (נולדה ב-33 לפנה"ס[33]), נישאה לפצאל בן פצאל אחי הורדוס.
קיפרוס (נולדה ב-29 לפנה"ס[34]), נישאה לאנטיפטרוס בן שלומית אחותו של הורדוס.
  • מלתקי השומרונית, אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס[35]. ילדיה:
ארכלאוס נשיא יהודה.
הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל והפיריאה.
אולימפיאס אשת יוסף אחיינו של הורדוס (בן אחיו יוסף).
  • מרים, בת שמעון בן ביתוס מאלכסנדריה שמונה לתפקיד הכהן הגדול על ידי הורדוס. אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס. בנה:
הורדוס.
  • קלאופטרה הירושלמית. אותה נשא בשנת 27/28 לפנה"ס, ילדיה:
הורדוס
פיליפוס טטרארך הבשן.

בשנת 16 לפנה"ס, נשא 3 נשים אותן הביא עמו בשובו ממסעו ליוון ורומא:[36]

  • פאלאס. ילדיה:
פצאל.
  • פָאידְרָה. ילדיה:
רוקסני.
  • אֶלפּיס. ילדיה:
שלומית (גם "שלום").

נשים נוספות:

  • בת דוד ששמה אינו ידוע. לא ילדה לו ילדים.
  • אחיינית ששמה אינו ידוע. לא ילדה לו ילדים.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

מקורות מודרניים

קישורים חיצוניים

הדרכה
המלכים והשליטים מבית הורדוס
הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39)
פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92)

הערות שוליים

  1. ^ ההגייה ביוונית: הרודס, במלעיל.
  2. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 369–370: התואר "הגדול" ניתן להורדוס בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעיקר בידי ארכאולוגים והיסטוריונים המתמחים ביוון ורומא, אולם הוא לא נקשר בשמו בשום מקור עתיק. יוסף בן מתתיהו תיאר אותו כך (קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיפים 130, 133, 136) רק בהקשר גנאלוגי, בבחינת הורדוס "הזקן", כדי להבדילו מצאצאיו שנקראו גם הם "הורדוס" על שמו, כפי שעשה גם לגבי נכדו, אגריפס הראשון (קדמוניות היהודים, ספר 17, סעיף 28; ספר 18, סעיפים 110, 142; ספר 20, סעיף 104).
  3. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism - volume 1 From Herodotus to Plutarch, LII. Ptolemy The Historian, p.355-356; Jerusalem 1976.
  4. ^ ראו למשל: אהוד נצר, "המלך הבנאי", באתר מט"ח
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 מקרוביוס, סטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א, ח, ט
  7. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר א, פרק 6, סעיפים 3-2.
  8. ^ "כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא" (תרגום מארמית: כל האומר מבית חשמונאי באתי הוא עבד). לפי התלמוד (בבא בתרא ג' ע"ב, מסכת קידושין ע' ע"ב) משפט זה נאמר על ידי ילדה, השריד האחרון לבית חשמונאי, בטרם הפילה עצמה מהגג. במסכת בבא בתרא נאמר שהורדוס שימר את גופתה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. במסכת קידושין מסופר כי בנהרדעא טען אדם כי הוא מבית חשמונאי ולאחר דין ודברים שכלל עדות בשם האמורא שמואל על מהימנותה של האמירה "כל דאמר..." הכריז בית דינו של רב נחמן על היות אדם זה עבד כנעני. התלמוד מסיים "ההוא יומא איקרען כמה כתובתה בנהרדעא" (תרגום: באותו יום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא).
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, א, ג (9)
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יד, פרק טו, פסקה ב, סעיף 403.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ, ח, ז (173)
  12. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ס"א, ע"א, ע"ב.
  13. ^ מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, הוצ' משרד הביטחון, 1992 (עמ' 10)
  14. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 374-373.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ה-ז; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 169-158.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ז-ט; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 184-169.
  17. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיף 6.
  18. ^ אפיאנוס, Bella Civilia, V, 75:318-319
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ב, סעיפים 403-400.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ד-ה, סעיפים 413–417, 430-422.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה י, סעיפים 450-448.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקאות א-ד, סעיפים 491-468.
  23. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו: אנטוניוס התיז את ראשו של אנטיגונוס.
  24. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ס"א.
  25. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ע"א-ע"ב.
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, טז' (290)
  27. ^ לילך שובל, נפתרה התעלומה: התגלה קברו של הורדוס, באתר ynet, 8 במאי 2007
  28. ^ בבא בתרא ד' א'.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כא, פסקה ג.
  30. ^ יש המפרשים את הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים, יז: 15) כאוסר על הכתרת מלך שהוא צאצא של גרים.
  31. ^ מתי, 2:16-18 הציטוט מתוך ירמיהו מופיע במקורו בירמיהו ל"א, י"ד.
  32. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 359-358.
  33. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 114.
  34. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 158.
  35. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, פרק שביעי, עמ' 167; נספח, עמ' 376.
  36. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 455, הערה 67.
  37. ^ ביקורת: מגן ברושיהמלך הגדול על ספת הפסיכיאטר, באתר הארץ, 26 ביוני 2007
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

אוגוסטוס קיסר

גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס (באלפבית לטיני ארכאי: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס – 19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוֹגוּסְטוּס" (Augustus), היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 57 שנה, תחילה כטריאוּמוויר (43–27 לפנה"ס) ולאחר מכן כפּרִינקֶפּס (27 לפנה"ס – 14 לספירה). אוגוסטוס היה בנו המאומץ של יוליוס קיסר. הוא שם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי" (פַּקס רוֹמָנָה; בלטינית: Pax Romana), שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס (הנשגב, המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות – עד ימינו אלה.

בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ונחנך ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

הכותל המערבי

הכותל המערבי (בקיצור: הכותל) הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, וכנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש לכך עד היום.

לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל שנה, יהודים ושאינם יהודים. בני מצווה עולים שם לתורה בימי שני וחמישי, חיילים נשבעים אמונים ברחבתו העליונה, ואישים מרחבי העולם מבקרים בו.

הר הבית

הר הבית הוא מתחם קדוש בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים. בימינו המתחם שטוח ברובו, בצורה כמעט מלבנית, שטחו כ-140 דונם, והוא מגיע לגובה של 743 מטר מעל פני הים בפסגתו.

הר הבית הוא המקום בו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש (הראשון והשני), המקום היחיד, על פי ההלכה, שבו יוכל לשכון המקדש בעתיד והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי. נמצא בו המבנה השלישי בקדושתו למוסלמים הסונים – מסגד אל-אקצא. היהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום, ומתפללים להקמת בית המקדש השלישי. על-פי המסורות הדתיות השונות, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם ("אבן השתייה"), בו התקיימה עקידת יצחק, ועל-פי רוב פרשני הקוראן המוסלמים, ממנו עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי.

הר הבית נחשב למקום בעל רגישות פוליטית בינלאומית גבוהה, והמתחם עומד ברקע לסכסוכים רבים בין מוסלמים ליהודים מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. מאז מלחמת ששת הימים המתחם נמצא בשליטה ישראלית, ולפי החוק הישראלי אף בריבונות ישראלית, ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.

הרודיון

הרודיון (ביוונית: Ἡρώδειον; בערבית: هيروديون; בלטינית: Herodium), או בשמו האחר הר הורדוס, הוא אתר ארכאולוגי, משלהי תקופת בית שני, כיום גן לאומי, כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים בספר מדבר יהודה. האתר כולל מבצר, העטוי בגבעה מלאכותית, חומות, מגדלי שמירה ולמרגלותיהם עיר קטנה ("הרודיון תחתית") ובה בריכת מים וארמון רחב ידיים שנבנו על ידי המלך הורדוס בין השנים 22 לפנה"ס ל-15 לפנה"ס, עבורו ועבור אנשי חצרו. לפי יוסף בן מתתיהו הורדוס נקבר באתר בטקס מפואר. במרד הגדול נפלה הרודיון לידי המורדים היהודים, שאיישו את המבצר והתבצרו בו כנגד כוחות הרומאים. גם במרד בר כוכבא שימש האתר כמקום מקלט למורדים היהודים. לאחר המרד ננטש המקום ואוייש לסירוגין עד שננטש סופית בסוף התקופה הביזנטית. למרגלות ההר נמצא מחנה צבאי האחראי על מזרח גוש עציון.

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

ירושלים בתקופת בית שני

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

מצדה

מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו - "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.

לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.

בעוד המסורת הרבנית העלימה כמעט לגמרי את סיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול - מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Αντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

ספירת הנוצרים

ספירת הנוצרים היא השיטה לפיה נמנות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. לצד לוח השנה הגרגוריאני התפשט גם מניין השנים הנוצרי בקרב בני דתות אחרות, ועל מעמד הבכורה שלו בתקשורת ובמסחר הבינלאומיים אין כיום עוררין.

בעברית מוסיפים לפעמים למספר השנים את הביטוי "לספירת הנוצרים" או "לספירה" ועל ידי גורמים דתיים יותר "לספירתם" או "למניינם".

ברוב השפות האירופאיות מוסיפים AD, ראשי תיבות של הביטוי Anno Domini בלטינית: "בשנת אדוננו" (ביטוי שהומצא על ידי הנזיר הנוצרי דיוניסיוס העניו). כאשר מתייחסים לשנים שקדמו לתחילת המניין, כותבים בעברית "לפני הספירה", ובקיצור לפנה"ס (או לפסה"נ = לפני ספירת הנוצרים), ואילו הביטוי הלטיני הוא Ante Christum Natum (לפני לידת כריסטוס) ובראשי תיבות AC. באנגלית מקובל יותר לכתוב BC, שהוא קיצור של Before Christ ("לפני ישו").

בחוגים אקדמיים מבכרים לעיתים להשתמש בביטויים הנייטרליים יותר מבחינה דתית: Common Era ובראשי תיבות CE, ו-Before Common Era ובראשי תיבות BCE. פירושיהם בהתאמה הם "למניין המקובל" ו"לפני המניין המקובל". גם בעברית ישנו הביטוי הנייטרלי "הספירה הכללית".

קיסריה

קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בשנים 13–25 לפנה"ס. העיר הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה מאז כינון פרובינקיה יודיאה (לאחר הדחת ארכלאוס בשנת 6 לספירה). היא שמרה על מעמד זה ביהודה, ולאחר מכן בפרובינקיה סוריה-פלשתינה עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית פלשתינה פרימה. העיר נקראה על שם אוגוסטוס קיסר. כיום חלק משטח העיר העתיקה הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים ביחד עם החברה לפיתוח קיסריה. בסמוך לעתיקות קיסריה, הוקמה במאה ה-20 קיסריה המודרנית.

שומרון (עיר)

שומרון הייתה עיר קדומה בארץ ישראל. בירת ממלכת ישראל במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס.

האתר הארכאולוגי של העיר שומרון נמצא ליד הכפר הפלסטיני סבסטיה שבהרי השומרון שבשמו השתמר השם "סבסטי" (Sebaste), כפי שנקראה על ידי הורדוס שבנה אותה מחדש. כיום האתר נמצא בשליטה ישראלית, אך ביקור במקום מתאפשר רק בקבוצה לאחר תיאום צבאי.

שער הפרחים

שער הפרחים (ערבית: باب الساهرة תעתיק: "באב אל סאהרה" - השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.