הוצאת בריל

הוצאת בריל Brill Publishers נוסדה ב-1683 בליידן, הולנד, בריל (נודעה כ-E. J. Brill, Koninklijke Brill, Brill Academic Publishers) היא הוצאה לאור אקדמית בינלאומית המונפקת בבורסת Euronext שבאמסטרדם. משרדיה הם בליידן ובבוסטון מסצ'וסטס. בריל מוציאה לאור כיום מעל מאה כתבי עת וחמש מאות ספרים חדשים מדי שנה. בנוסף לכך בריל היא ספק של מקורות ראשוניים אונליין ושל מיקרופילם עבור חוקרים במדעי הרוח ומדעי החברה דרך IDC Publishers. כל הפרסומים זמינים בדפוס או במיקרופילם, כמו גם בפורמט אלקטרוני.

בריל מוציאים פרסומים בתחומים הבאים:

נכון ל-1 באוקטובר 2006, פעילויות ההוצאה של Transnational Publishers הצטרפה לתוכנית המשפט הבינלאומית של Martinus Nijhoff Publishers, ההוצאה לאור של בריל בנושאי החוק הבינלאומי. בריל תמשיך לפרסם תחת השם של Martinus Nijhoff Publishers.

Logo-brill
סמל ההוצאה

היסטוריה

במאה ה-19 נתבקשה בריל לעיתים קרובות להוציא לאור פרסומים של הוצאות אחרות, שסברו שלבריל היו הגופנים בשפה הערבית ברמה הגבוהה ביותר. בריל הוציאה לאור את האנציקלופדיה של האסלאם (בשפות הגרמנית, צרפתית ואנגלית, בתחילה ב-1913, ואחר כך ב-1987); הם אף הדפיסו כתבי עת רבים בחקר האסלאם והמקרא, וטקסטים ביקורתיים רבים הדנים בכתבי יד מימי הביניים.

קישורים חיצוניים

אנטיגנוס איש סוכו

אנטיגנוס איש סוכו היה תנא בפתח תקופת הזוגות המוזכר במשנה. לפי הכתוב היה תלמידו של שמעון הצדיק ורבם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים וכן של צדוק ובייתוס. יש משערים כי בנו היה חנינה בן אנטיגנוס.

על פי שמו, נראה כי מקום מגוריו היה אחת מהערים בשם שוכה (גם: "שׂכֹה") שהיו בארץ בימי קדם, אשר בתקופת בית שני נכתבו כנראה בצורה "סוכו".

מאמרו היחיד הנזכר מופיע במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ג':

"אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם".הפרשנות הרבנית לכך היא שאף על פי שיש שכר לעתיד לבוא, עבודת ה' שלמה יותר כאשר היא נעשית מתוך אהבת ה', ולא לשם קבלת השכר. יחד עם אהבת ה' צריכה להיות יראה ופחד מפניו, מצד רוממותו וגדולתו. אליהו ביקרמן סבר כי דבריו היו פרוזאיים יותר, מאחר שאנטיגנוס חי טרם מרד החשמונאים. תקופה זו קדמה בהרבה לוויכוחים על השאלה אם ציות לרצון האל צריך לנבוע מיראה, תקווה לקבל תמורה או אהבה, שהטרידו את בית שמאי ובית הלל וגם פילוסופים יוונים. בימיו לא היה פסול בציפייה לשגשוג תמורת קיום התורה. משמעות אמרתו, לפי ניתוחו של ביקרמן, הייתה שהאל איננו מחויב בעזרה למאמיניו מאחר שהם עבדיו ממילא, ממש כשם שבעל עבדים איננו מחויב באספקת קצבת המזון (פְּרָס) של השייכים לו אך נגזר עליהם לשרתו בכל זאת. ביקרמן הניח שמסר פשוט זה קיבל בימי גזירות אנטיוכוס משמעות חדשה, של ציות גם בתנאים קשים, מעמדו רומם והוא הפך לשנוי במחלוקת.

ביקורת המקרא

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

בריל (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

דתיים

דתיים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי זיקה חזקה לדת ומקיימים את מצוותיה. בקרב היהודים בישראל, התווית "דתי" היא אחת משלוש ההגדרות העצמיות העיקריות בתחום היחס לדת לצד מסורתיים וחילונים. בישראל, הכינוי "דתי" יכול להתייחס באופן ספציפי לאדם המשתייך למגזר הדתי לאומי. המינוח "דתיים" משתייך כמעט באופן מוחלט ליהדות האורתודוקסית.כאשר מדברים על יהודים דתיים בישראל בדורות האחרונים, מתייחסים בדרך כלל ליהודים המשתייכים לאחת מהקבוצות הבאות:

חרדים: דוגלים על פי רוב בהסתגרות בקהילות משלהם, ומזוהים בלבוש האופייני להם.

דתיים לאומיים: דוגלים על פי רוב בהשתתפות מלאה בחברה הכללית ופתיחות כלפיה.

הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים.

חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.

הוצאת מרטינוס נייהוף

הוצאת מרטינוס נייהוף (Martinus Nijhoff Publishers) היא הוצאה לאור שהוקמה באמצע המאה ה-19, אשר מתמחה בספרות מקצועית בנושאי המשפט ההומניטרי, זכויות האדם, משפט בינלאומי ויחסים בינלאומיים. ההוצאה נרכשה על ידי הוצאת בריל וכיום פועלת כהוצאה נפרדת בתוכה.

ההוצאה הוקמה על ידי המשורר והמסאי ההולנדי מרטינוס נייהוף, תחילה כחנות ספרים קטנה בעיר האג בשנת 1853 המתמחה בספרים נדירים.

מדי שנה מוציאה לאור ההוצאה כ-20 כתבי עת וכ-120 ספרים. עד כה יצאו בהוצאה מעל 2,000 ספרים.

יהדות נאולוגית

נאולוגים (בהונגרית:‏ neológ irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לחברי אחד משני ארגוני הקהילות הגדולים ביהדות הונגריה. ציבור זה התאפיין בעיקר בשאיפה להשתלבות וטמיעה מיטבית בחברה ההונגרית הכללית, והכיל את האגף המודרניסטי והליברלי של יהודי הארץ, לרוב בני מעמד הביניים עירוניים. הרבנות הנאולוגית, שמעמדה בקרב הציבור היה חלש יחסית, הושפעה מהאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, שגם היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכת דרכה. המחלוקת בינם לאורתודוקסים האדוקים והשמרנים יותר התמסדה ב-1871, ושני הציבורים פנו להקים גופים ארציים נפרדים. הנאולוגים נותרו כסיעה עצמאית גם בשטחים שהועברו לאוסטריה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ורומניה ב-1920, ועודם המגזר הגדול ביותר בין יהודי הונגריה עצמה.

יהודה המכבי

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ιούδας ο Μακκαβαίος‏; ? - 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת המדינה החשמונאית.

ישועים

אגודת ישו (בלטינית: Societas Iesu), שחבריה מוכרים כיֵשׁוּעִים (Jesuits), היא מסדר בכנסייה הקתולית שהוקם ב-1534 כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. את הארגון הקים איגנטיוס מלויולה. הישועים מופקדים על חינוך ותעמולה, והם אחד המסדרים הקתוליים המוכרים והחשובים ביותר ומילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה הנוצרית של אירופה. במסדר היו נכון ל-2016 16,378 אחים, מתוכם 11,785 כמרים שנסמכו. ראש המסדר הנוכחי, ה-31 במספר, הוא האב ארתורו סוסה.

מיהו יהודי

סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הדתי, הפוליטי, המשפטי והחברתי.

היות האדם יהודי הוא תכונה שנוגעת לכמה תחומים: לאום, תרבות, דת, ומוצא אתני. לפיכך לשאלה "האם פלוני או פלונית יהודים?", עשויות להיות תשובות שונות, על פי התחום שבוחנים לפיו את השאלה.

מדינת ישראל מגדירה מיהו יהודי לצורך הענקת זכות עלייה ולצורך שיוך לרשויות הדת היהודית הממלכתיות. ההלכה היהודית מגדירה מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן על הדרך שבה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא אורתודוקסיים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גם גופים אנטישמיים נדרשים לשאלה מיהו יהודי כדי להגדיר את האוכלוסייה בה הם נאבקים.

מעשה בני האלוהים

מעשה בני האלוהים ובנות האדם או חטא בני האלוהים, הוא קטע בסיפור המקראי, בספר בראשית פרק ו', פסוקים א'-ד'. לפי הכתוב, "בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים" לקחו להם נשים מ"בְּנוֹת הָאָדָם", ובאותה עת הופיעו בארץ "הנְּפִלִים" וה"גִּבֹּרִים". אלוהים הגיב לכך במילים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם", ומיד לאחר מכן מתרחש המבול. הקטע הוא אחד הפרקים הסתומים והשנויים-במחלוקת ביותר במקרא, והניסוח הקצר והקטוע של הטקסט הקשה על בירור משמעותו. בין היתר, נדונו טיבם של "בני האלוהים", "בנות האדם", "הנפילים" וה"גיבורים", היחסים בין ארבע הקבוצות הנזכרות והאם יש קשר למבול המתרחש לאחר מכן.

הקונצנזוס האקדמי הנוכחי רואה בבראשית ו' א'-ד' שריד או עיבוד לסיפור קדום על אלוהויות בפנתיאון פוליתאיסטי שהזדווגו עם בנות-אדם והולידו צאצאים על-אנושיים, ושאין קשר של סיבתיות בינו לסיפור המבול. בתקופת בית שני רווחה הפרשנות של ספר חנוך א', לפיה מדובר במלאכים שנאפו עם בנות-תמותה. הנפילים המפלצתיים שנולדו להם הביאו רעה גדולה על פני הארץ, שהניעה את אלוהים להחריב אותה בשיטפון, אך רוחותיהם של הנפילים הוסיפו להתקיים כשדים. במאות הראשונות לספירה דחו הן היהדות והן הנצרות פרשנות זו. החטא שהוביל למבול הוחלף בעוולה אנושית. בנצרות התקבע שמדובר בגזע בני שת הצדיק, שפותה והושחת על ידי נשים מגזע קין הרשע; ביהדות נקבע ש"בני האלוהים" היו בני שרים ושופטים שחטפו נשים בכח, אם כי בימי הביניים הפירוש המלאכי זכה בה לעדנה מחודשת.

צבי גרץ

צבי (היינריך) הירש גְרֶץ (בגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 1817 – 7 בספטמבר 1891),היה מההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי (חי במאה ה-1 לספירה) היה, לפי מסורת חז"ל, מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. נמלט מירושלים הנצורה ושיכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה. שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. המחקר המודרני ממעיט מאוד בהשפעה שהייתה לאנשי יבנה בפועל על יהודי ארץ ישראל. לפי המסורת, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן. הוא היה תלמידם של הלל ושמאי, ועל פי המסופר במדרש חי מאה ועשרים שנה.

רחל אליאור

רחל אליאור (נולדה ב-28 בדצמבר 1949) היא חוקרת ישראלית, פרופסור אמריטה ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית.

תאולוגיית החילופין

תאולוגיית החילופין היא מונח שנטבע כדי לתאר יסוד אמוני מרכזי בנצרות, לפיו מאז בואו של ישו, הכנסייה היא היורשת הבלעדית של בחירת עם ישראל ומהווה את עמו היחיד של אלוהים. תפיסה זו משתלבת באמונה שתוקף התורה כמערכת מחייבת פקע. לרעיון החילופין, או העליונות, יש מספר פרשנויות וביטויים בכתבי הוגי הנצרות, מאבות הכנסייה ועד התקופה המודרנית.

תורת חובות הלבבות

תורת חובות הלבבות, המוכר גם בשם חובת הלבבות (במקור, בערבית יהודית: כתאב אל הדאיה אלי פראיץ' אלקלוב [בחלק מהנוסחאות נוסף: ואלתנביה עלי לואזם אלצ'מאיר]; كتاب ال هدايه الي فرائض القلوب [والتنبيه علي لوازم الضماير]), הוא ספר פרי עטו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה. החיבור, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 ותורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש לשפות רבות.

אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.

תנועת ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה היהודית, ובפשטות ההשכלה, היא כינוי למגמה אינטלקטואלית שפעלה בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה, עם השפעה מועטה גם במערבה ובארצות האסלאם. ראשיתה כהשקפה מגובשת בשנות ה-70 של המאה ה-18 וסיום השלב האחרון בה היה לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הלאומיות היהודית סביב 1881. ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מחד שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, יחד עם פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית, שהתנועה הייתה אחראית לתחייתה כלשון ספרותית לצורכי חולין; ומאידך השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה. התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית.

בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.