הוצאה להורג ללא משפט

הוצאה להורג ללא משפט היא הוצאה להורג שנעשית בעקבות החלטה של סמכות שלטונית, אך בלא שהתקיים הליך משפטי של העמדה לדין שבו גזר בית המשפט עונש מוות על המוצא להורג.

לפי המשפט המודרני הדרך החוקית היחידה להוצאתו של אדם להורג היא בהליך משפטי, בהתאם לחוק המאפשר זאת. לכן, הוצאה להורג ללא משפט נחשבת פעמים רבות לרצח. קורה ששליט שהורה על הוצאה להורג ללא משפט עומד לדין על מעשה זה בעקבות חילופי השלטון. הוצאה להורג ללא משפט בעת מלחמה, של שבויים או של אזרחים, נחשבת לפשע מלחמה, אך הריגה של לוחמים במהלך לחימה אינה נחשבת לפשע. בעולם הקדום הייתה לעיתים בידי המלכות רשות להוציא להורג ללא משפט אם המוצא להורג היווה סיכון ברור ומיידי למלוכה.

כיום יש מדינות שיקיימו משפט למתנגדי משטר, גם אם התוצאה נקבעה מראש וההליך אינו הוגן, כדי שלא יואשמו בהוצאה להורג ללא משפט.

ברומא העתיקה

הקונסול מרקוס טוליוס קיקרו גילה קשר להפלת הרפובליקה ולהשתלטות על מוסדותיה, שקשרה חבורת אצילים בראשות לוקיוס סרגיוס קטילינה, אציל שהתאכזב מכך שלא הצליח בבחירות למשרת הקונסול. קיקרו הכריז על משטר צבאי, אך הביא בכך להימלטותו של קטילינה אל מחוץ לרומא, תוך שהוא מותיר מאחוריו כמה מאנשיו, שהיה חשש כי יחברו לצבאות שגויסו על ידי ותיקי צבאותיו של הדיקטטור לשעבר לוקיוס קורנליוס סולה באטרוריה. קיקרו הצליח לחשוף אף מזימה זו, לאחר שנתפס שליח של הקושרים אל שבטי הגאלים, והעמיד את הקושרים בפני הסנאט הרומי, שם התוודו על קשרם.

בדיון שנערך בסנאט, קרא קיקרו להוציא את הקושרים להורג ללא משפט. הסנאט לא היה גוף שיפוטי אלא מחוקק. לפיכך, החלטה להוציא את הקושרים להורג שתתקבל על ידי הסנאט, לא יכולה הייתה להיות החלטה שיפוטית. קיקרו טען כי מאסר או הגליה של הקושרים יחמירו את הסכנה, וכי הדרך היחידה למנוע את הקשר היא להרוג את הקושרים. בתחילה רבים בסנאט תמכו ב"עונש המקסימלי", אך נאום מבריק של יוליוס קיסר שכנע אותם כי אין להוציא להורג אצילים ללא משפט, וכי ראוי לעצור את הקושרים עד חלוף הסכנה. מרקוס פורקיוס קאטו, מיריביו הגדולים של קיסר, הצליח לבסוף לשכנע את הסנאט כי עונש המוות ראוי לקושרים, ולבסוף הוסכם להמיתם. קיקרו, הקונסול, הורה על תלייתם. על פעולותיו אלו קיבל את תואר "אבי המולדת".

קליגולה, שליטה העריץ של רומא העתיקה משנת 37 עד 41, כשמונים שנה לאחר קיקרו, נודע כמי שבאכזריותו הורה פעמים רבות על הוצאה להורג ללא משפט, ולא היה איש שהיה בטוח מפניו.

במלחמת העולם השנייה

הוצאה להורג ללא משפט שימשה את גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה לביצוע תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים ממניעים גזעניים אנשטישמיים בשואה ולענישה קבוצתית. דוגמאות בולטות לענישה כזו הן השמדת תושבי הכפר לידיצה בצ'כוסלובקיה ב-10 ביוני 1942, כנקמה ראוותנית על הריגתו של ריינהרד היידריך בידי המחתרת הצ'כית וטבח 642 תושביו של הכפר הצרפתי אורדור-סור-גלאן בליל 10 ביוני 1944. מעשים אלה נחשבים לפשע מלחמה או לפשע נגד האנושות.

פקודת הקומיסר, שנתנו מפקדים בוורמאכט, הורתה להוציא להורג ללא משפט אנשים שיזוהו כקומיסרים, דהיינו פעילים פוליטיים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. "פקודת הקומיסר" הוצאה לפועל על ידי הוורמאכט, ומספר קורבנותיה נאמד במאות אלפים.

כמו כן ניתנה הוראה להוציא להורג ללא משפט לוחמי קומנדו של הצבא הבריטי, בעיקר אלו שפעלו בצרפת לפני הפלישה לנורמנדי של בעלות הברית בנורמנדי שהובילה לניצחון על גרמניה הנאצית במלחמה.

כנגד מתנגדי המשטר או חשודים ככאלה

הוצאה להורג ללא משפט היוותה במאה העשרים צעד מקובל בדיקטטורות, לא רק לחיסול מתנגדי המשטר, אלא לחיסול כל מי שהמשטר מצא לנכון לחסלו. במקרים אחדים נעשה בה שימוש גם במשטרים דמוקרטיים. הוצאה להורג ללא משפט נפוצה ברשות הפלסטינית[1], במרכז אמריקה ובדרום אמריקה, באחדות ממדינות אפריקה ועוד.

בתקופת המלחמה הקרה נהגו מדינות הגוש המזרחי, ובראשן ברית המועצות, להוציא להורג ללא משפט את מתנגדי המשטר.

בעת שלטון החונטה הצבאית בארגנטינה, בשנים 1976 עד 1983, התקיימה שם המלחמה המלוכלכת, נעצרו אזרחים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. הועברו למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מוכים ומעונים, בחלק מהמקרים עד מוות. שיטות הרצח היו מגוונות. כך למשל, במקרים מסוימים היו מטיסים אותם, כפותי ידיים ורגליים, לרוב תחת השפעת סמים, ומשליכים אותם לנהר ריו דה לה פלטה או לים. הסופר והעיתונאי רודולפו וולש, לדוגמה, נרצח ברחוב לאור היום לאחר ששלח בדואר מכתב שכותרתו: "מכתב פתוח מסופר לחונטה הצבאית". ארגון "אמהות כיכר מאי" טוען כי בדרך זו נרצחו כ-30,000 אנשים.

במסגרת טיהור אתני

בטבח סרברניצה, שהתרחש ביולי 1995 בסביבות העיר סרברניצה (Srebrenica) בבוסניה והרצגובינה, נרצחו, לפי ההערכות, בין 7,800 ל־8,000 גברים בוסנים, וכן מספר נשים וילדים. הטבח בוצע על ידי כוחות סרבים מקומיים מרפובליקה סרפסקה שהיו כפופים לגנרל ראטקו מלאדיץ', ביחד עם כוחות מיוחדים של הרפובליקה של סרביה שכונו "עקרבים"[2]. למרות שהעיר הוכרזה "אזור בטוח" בהגנת האו"ם, חיילי האו"ם לא התערבו ולא ניסו לעצור את הטבח, לדבריהם, מתוך חשש לחייהם. הטבח בסרברניצה נחשב לאחת ממעשי הרצח ההמוניים הגדולים באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

לחימה בטרור

בניגוד למלחמה, הנערכת בין צבאות סדירים שקל לזהותם, טרור מופעל על ידי טרוריסטים מקרב אוכלוסייה אזרחית וכנגד אוכלוסייה אזרחית. בחלק מהמקרים נעצרים הטרוריסטים ומובאים לדין, אך פעמים רבות הלחימה בטרור כוללת הריגה של הטרוריסטים, ללא העמדתם לדין, בהתאם לשיקול דעתם של הגופים הממונים על לחימה בטרור. מתנגדיה של פעילות זו טוענים שהיא מהווה הוצאה להורג ללא משפט, משום שההחלטה על כך מתקבלת בידי צוות מצומצם של שרים ואנשי ביטחון, ואילו תומכיה רואים בכך פעילות לגיטימית של לחימה באויב והגנה עצמית.

בישראל

המחתרות היהודיות שפעלו בארץ ישראל - ההגנה, אצ"ל ולח"י - הוציאו להורג יריבים שונים. "ההגנה" הוציאה להורג 16 אנשים, האצ"ל הוציא להורג 16 אנשים, והלח"י, הקטן שבארגונים, הוציא להורג 42 אנשים[3].

בדצמבר 1948 רצח איסר בארי את עלי קאסם, שהיה סוכן ההגנה. הוא הועמד לדין והורשע בהריגה וחריגה מסמכות.

בשנת 1984 אירעה פרשת קו 300: בעקבות השתלטות של ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של "אגד", ולכידתם בחיים של שניים מהמחבלים בפעולת שחרור נוסעי האוטובוס, הורה ראש השב"כ, אברהם שלום, לראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, להרוג את שני המחבלים. יתום ואנשיו הובילו את המחבלים למקום מבודד, הכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. לאחר חשיפת הפרשה עלתה דרישה להעמיד לדין את המעורבים בהוצאה להורג. בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, נאלץ אברהם שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ, אף שלהגנתו טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות". ראש הממשלה בעת ההוצאה להורג, יצחק שמיר, מילא פיו מים. בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ החליט נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים, עוד בטרם הוגש כתב אישום.

החל משנת 2000 ביצעה ישראל מספר מבצעי סיכול ממוקד שעליהם נמתחה ביקורת בקהילה הישראלית והבינלאומית, בעיקר בקרב ארגוני זכויות אדם הרואים בסיכול ממוקד הוצאה להורג ללא משפט.

הערות שוליים

  1. ^ הוצאה להורג ללא משפט - פשע מלחמה, באתר "בצלם"
  2. ^ Tribunal Update #444, Stanisic and Simatovic Pleas, Institute for War and Peace Reporting. 17 March 2006.
  3. ^ יהודה לפידות, הוצאות להורג, באתר "דעת"
    עופר אדרתשמחה בוימבלאט הוצא להורג על ידי אצ"ל, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2017
SAS (קומנדו)

SAS (באנגלית: Special Air Service, שירות אווירי מיוחד) היא יחידת קומנדו בריטית בגודל רגימנט מהידועות ביותר. היחידה מכילה שלושה גדודים: אחד סדיר ושניים צבא הבית (Territorial Army), מסלול הכשרת הלוחמים ביחידה הוא הקשה והמפרך ביותר בצבא הבריטי.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - ז' בכסלו ג'תשנ"ח, 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית

הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית (בצרפתית - Gouvernement provisoire de la République française) הייתה הממשלה ששלטה בצרפת בין שחרור צרפת על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ונפילת משטר צרפת של וישי בשנת 1944 לבין הקמת הרפובליקה הצרפתית הרביעית בשנת 1946.

הפיגוע בבית הקברות מילטאון

הפיגוע בבית הקברות מילטאון בעיר בלפסט שבצפון אירלנד התרחש ב-16 במרץ 1988. קהל רב שהשתתף בהלווית שלושה אנשי הצבא האירי הרפובליקני שנהרגו בידי חיילים בריטים הותקף על ידי פעיל מחתרת יוניוניסט, שירה אל הקהל והשליך לעברו רימוני יד. בפיגוע נהרגו שלושה אנשים ונפצעו כ-60.

הרולד מקמייקל

הרולד מקמייקל (באנגלית: Harold MacMichael;‏ 15 באוקטובר 1882 - 19 בספטמבר 1969) היה הנציב העליון הבריטי החמישי שמונה על ארץ ישראל.

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (ובקיצור: הרשות השנייה) היא תאגיד סטטוטורי האחראי לקיום שידורי טלוויזיה ורדיו מסחריים בישראל, בתחנות טלוויזיה ארציות ובתחנות רדיו אזוריות, ועל הפיקוח עליהם. הרשות החלה לפעול ב-1 בספטמבר 1991. החל משנת 2008 הרשות השנייה אחראית גם על שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי לערוצים הציבוריים - עידן+.

בראש הרשות עומדת מועצה ציבורית. המועצה קובעת את מדיניות הרשות וממנה את מנכ"ל הרשות. כמו כן, מקיימת הרשות מכרזים ומעניקה זיכיונות שידור. עוד אחראית הרשות לבדיקת לוח המשדרים של הזכיינים בטלוויזיה וברדיו. הרשות היא תאגיד הממוקם יחד עם חלק ממוסדותיו בירושלים.

שמו של הגוף מתייחס אל היותו הגוף השני שהוקם לצורך הסדרה חוקית של שידורי טלוויזיה ורדיו בישראל, לאחר הקמת הגוף הראשון – רשות השידור, אשר אמון על השידור הציבורי. זו גם הייתה אחראית על שידורי הניסיון של ערוץ 2 עד להקמת הרשות השנייה ותחילת השידורים המסחריים באופן רשמי שממומנים מפרסומות ולא מאגרת הטלוויזיה.

זהבה גלאון

זהבה גלאון (נולדה ב-4 בינואר 1956) היא פוליטיקאית ישראלית, יושבת ראש מפלגת מרצ בשנים 2012–2018. כחברת הכנסת הייתה חברה בשדולת חברות הכנסת, בשדולה הגאה, ובשדולה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי.

זכויות להט"ב באסיה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באסיה הן מוגבלות מאוד ביחס לאזורים רבים אחרים בעולם.

מתוך 48 המדינות באסיה, הומוסקסואליות חוקית ב־26 מדינות בלבד, וב־2 מדינות נוספות היא חוקית רק בחלק מהמדינה. נוסף על כך, הומוסקסואליות חוקית בכל 3 הטריטוריות שבאסיה (אקרוטירי ודקליה, הונג קונג ומקאו) וכן ב־6 מתוך 7 המדינות שיש להן הכרה מוגבלת. לסביות חוקית ב־32 מדינות, ובמדינה אחת נוספת היא חוקית רק בחלק מהמדינה. כמו כן, לסביות חוקית בכל הטריטוריות שבאסיה וכן בכל המדינות שיש להן הכרה מוגבלת.

במספר מדינות שבהן משטר אסלאמי דתי מאוד קיים עונש מוות להומוסקסואלים: מדינות אלה הן איחוד האמירויות הערביות, איראן, ערב הסעודית, קטר, תימן, אפגניסטן וברוניי. באיראן וברצועת עזה הומוסקסואלים לעיתים מוצאים להורג ללא משפט. עונשים אחרים המקובלים בגין נטייה חד־מינית, ובגין הומוסקסואליות בפרט, הם קנסות, מאסר (לעיתים אף מאסר עולם) ובמספר מדינות מוסלמיות גם ענישה גופנית כגון מלקות, הצלפות ועינויים.

מבין מדינות אסיה החברות באומות המאוחדות, 11 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. 21 מדינות חתמו נגד ההצהרה, רובן המוחלט מדינות עם משטר אסלאמי דתי. 16 מדינות נמנעו.

חיי שחורים חשובים

"חיי שחורים חשובים" או "חיי שחורים נחשבים" (באנגלית: Black Lives Matter, בקיצור - BLM) היא תנועת אקטיביזם בינלאומית שמקורה בקהילה האפרו-אמריקאית אך כוללת קבוצות רבות, ביניהם אמריקאים לבנים, המוחים נגד אלימות משטרתית וגזענות ממוסדת כלפי שחורים. התנועה מארגנת הפגנות וכנסים בהם מובעת מחאה נגד הרג לא מוצדק של שחורים על ידי גורמי אכיפת החוק, וכן נדונות בהם סוגיות רחבות יותר של אפיון גזעי, אלימות משטרתית ואי-שוויון גזעי במערכת המשפט בארצות הברית.

תחילתה של התנועה בשנת 2013, בה נעשה שימוש רב בהאשטאג BlackLivesMatter# ברשתות החברתיות, לאחר זיכויו של שוטר בשם ג'ורג' צימרמן שהרג את מרטין טרוויון, אפרו-אמריקאי. בסיסמה "חיי שחורים חשובים" נעשה שימוש רב בהפרות הסדר בפרגוסון (2014) שפרצו עקב מקרה שבו שוטר ירה למוות במייקל בראון, ועקב תקרית בניו יורק בה נחנק למוות אריק גרנר על ידי שוטר בעודו אומר "אני לא יכול לנשום".לאחר המהומות בפרגוסון אירעו מקרים נוספים שבהם שוטרים ירו למוות באפרו-אמריקאים, ובעקבותיהם פרצו מהומות הגזע בארצות הברית (2014–2015). נושא זה הוא אחד הנושאים המרכזיים הנידונו במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016.

תנועת "חיי שחורים חשובה" איננה עמותה רשומה אלא רשת מבוזרת, ללא מבנה ארגוני או היררכיה פורמלית.

מרגוט ולסטרם

מַרְגוֹט אליזבת וַלְסְטְרֶם (בשוודית: Margot Elisabeth Wallström, הגייה: [ˈmarːɡɔt ˈvalːˈstrœm]; נולדה ב-28 בספטמבר 1954) היא פוליטיקאית ודיפלומטית שוודית המשתייכת למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שוודיה אשר כיהנה כשרת החוץ של שוודיה וכחברה בקבינט של לוון (הקבינט הנוכחי) החל מ-3 באוקטובר 2014 ועד להתפטרותה ב-7 בספטמבר 2019. בעלת קריירה פוליטית עניפה בפרלמנט השוודי, בממשלה השוודית, ובאיחוד האירופי. בישראל היא ידועה בעיקר עקב עמדותיה והתבטאויותיה במהלך גל הטרור הפלסטיני (2015–2016), שהתפרשו בישראל כאנטי-ישראליות.

סיכול ממוקד

סיכול ממוקד הוא תחדיש שטבעו ממשלת ישראל וצה"ל במהלך האינתיפדה השנייה לתיאור פעולה צבאית של צה"ל המכוונת להתנקשות בפעילי טרור פלסטינים. ישראל רואה בפעילות הסיכול הממוקד, המופנית נגד פעילי טרור, תוך השתדלות שלא לפגוע באזרחים שאינם עוסקים בטרור, בגדר הגנה עצמית המותרת על פי כללי החוק והמוסר.

עם תחילת השימוש במונח נטען על ידי ישראל כי בכל המקרים מדובר בפעולה כנגד "פצצה מתקתקת", המסכלת באופן ברור ומיידי פעולות טרור ספציפיות. בהמשך הורחב השימוש במושג, והוא מתאר כל התנקשות בפעיל המעורב בטרור, בין אם הוא פעיל טרור בעצמו, או מנהיג בארגון שעוסק בטרור. מושג ספציפי זה בא כתחליף למושג הכללי יותר "חיסול", ששימש קודם לכן גם לתיאור פעילות מסוג זה שנעשתה קודם לכן, כדוגמת ההתנקשות ביחיא עיאש או באבו ג'יהאד. בעיתונות האמריקנית מכונה פעולה כזו targeted killing ("הריגה מוכוונת"). בעיתונות הערבית מכונה פעולה כזו "התנקשות" (اغتيالات).

פרשת אלאור אזריה

פרשת אלאור אזריה החלה ב-

24 במרץ 2016 (י"ד באדר ב' ה'תשע"ו), לאחר ששני מחבלים תושבי חברון הגיעו לעמדת צה"ל בתל רומיידה ודקרו את אחד החיילים. השניים נורו על ידי החיילים. אחד מהם נהרג מהירי, והאחר, עבד אל-פתאח א-שריף (בערבית: عبد الفتاح الشريف), נפצע קשה. כעבור מספר דקות ירה סמל אלאור אזריה בראשו של א-שריף, ששכב על הקרקע, והרג אותו.

לאחר תחקיר מבצעי נפתחה חקירת מצ"ח נגד אזריה והוא הועמד לדין בבית דין צבאי של פיקוד המרכז. בראשית 2017 הורשע אזריה בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת ונידון ל-18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי. לאחר שריצה תשעה חודשי מאסר, שוחרר מהכלא.

מעשהו, העמדתו לדין והרשעתו של אזריה, כמו גם התגובות של צה"ל והמערכת הפוליטית, עוררו פולמוס ציבורי נרחב בישראל – בהמשך לדיון שהחל עוד קודם לכן ביחס להוראות פתיחה באש במהלך גל הטרור הפלסטיני.

פשע מלחמה

פשע מלחמה הוא הפרה חמורה של דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי על ידי אדם או קבוצת אנשים, אנשי צבא או אזרחים. בשל חומרת ההפרה, מוטלת אחריות פלילית על מבצעי הפשעים וניתן להעמידם לדין.

צרפת של וישי

צרפת של וישי (בצרפתית: Régime de Vichy, משטר וישי), הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם מדינות הציר בין יולי 1940 לאוגוסט 1944. ממשלה זו, שקבעה את מושבה בעיר וישי, ירשה את הרפובליקה השלישית ושימשה כגוף השלטוני בצרפת, במקביל לשלטונות הכיבוש הגרמנים והאיטלקים, עד הקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בראשותו של שארל דה גול באוגוסט 1944. באופן רשמי קרא משטר זה לעצמו בשם "המדינה הצרפתית" (État Français), בניגוד לשם שקרא לעצמו המשטר הקודם, "הרפובליקה הצרפתית" (République française).

על כינונו של המשטר הכריז המרשל אנרי פיליפ פטן בעקבות תבוסתה של צרפת במערכה על צרפת, שבה כבשו צבאות גרמניה הנאצית חלקים נרחבים מצרפת, והביסו את צבאה במערכה שנמשכה שישה שבועות, בין מאי ליולי 1940. ב-10 ביולי 1940 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית על כינונו של המשטר. הצבעה זו העניקה לפטן כוח פוליטי חזק. פטן, שהיה ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית, כינה עצמו מעתה "ראש המדינה הצרפתית" (Chef de l'État Français). משטרו של פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שהתיימרה להעניק למדינה חיים חדשים.

למשטר וישי היו סמכויות מסוימות גם באזור הכיבוש הגרמני בצפון צרפת, אך החוקים שחוקק יושמו רק אם לא סתרו את החקיקה הגרמנית. עיקר כוחו של המשטר היה ב"אזור החופשי", שבו שכנה גם העיר וישי ששימשה כמרכזו האדמיניסטרטיבי של המשטר. הסדר זה נמשך עד מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, שבעקבותיו הורה היטלר על כיבוש האזור החופשי. לאחר כיבוש זה, שכונה "מבצע אנטון", הוחל הכיבוש הגרמני על כל חלקיה של צרפת, פרט לרצועה צרפתית באזור האלפים שבה שלטה איטליה הפאשיסטית עד ספטמבר 1943.

לאחר התבוסה ב-1940, שיתף משטר וישי פעולה עם הגרמנים מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. המשטר שלט ב"אזור החופשי" כמו גם בצי הצרפתי ובמושבות צרפת, נכסים אסטרטגיים רבי ערך במאבק הגלובלי. הצי הצרפתי סירב להיכנע או להשמיד עצמו, וצ'רצ'יל נאלץ להורות על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר ביולי 1940. כן נלחמו צבאות וישי בצבאות בעלות הברית במהלך המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941. שיתוף הפעולה עם הגרמנים הגיע לכך שמנהיגי וישי הורו לאנשי המיליס, המשטרה החשאית שהקים המשטר, לרדוף אחר היהודים, ואחר אלו שסומנו כ"בלתי רצויים" על ידי המשטר, לרבות אנשי הרזיסטאנס, ובכך סייעו לאכוף את מדיניות ההשמדה של הגרמנים באזורים שכבשו. וישי יזמה גם חוקי גזע משלה, בהשראה גרמנית, והמשטר הפעיל מדיניות שהגבילה את חרויות האזרח, ונטלה את הזכויות ממיעוטים ומזרים. למשטר וישי ולפועלים מטעמו ישנה אחריות ישירה בשיתוף פעולה עם הנאצים בשואת יהודי צרפת, שבמהלכה נרצחו 76,000 יהודים, כרבע מהיהודים שחיו בצרפת לפני המלחמה.

הלגיטימציה של המשטר ושל פטן ולאוואל עמדה אל מול אתגר מתמיד שהציבו מולם אנשי צרפת החופשית בראשות הגנרל שארל דה גול, שיצא לגלות, הוביל את ההתנגדות לכיבוש הגרמני ולמשטר וישי, וטען כי תנועתו מייצגת את ההמשכיות של הממשלה הצרפתית הלגיטימית. במהלך הזמן איבד המשטר את הלגיטימציה והאמון הציבורי מהם נהנה באופן מוגבל בתחילתו, ופעולות ההתנגדות למשטר גברו ברחבי צרפת. בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-1944, הכריז דה גול על הקמת ממשלה צרפתית זמנית. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, קבעה הממשלה הזמנית בראשות דה גול את מושבה בפריז, ובאוקטובר 1944 זכתה להכרה מצד בעלות הברית כממשלה החוקית היחידה המושלת בצרפת.

ב-20 באוגוסט 1944 הועברו פקידי ממשל וישי ותומכי המשטר העיקריים לזיגמרינגן שבגרמניה, שם ייסדו ממשלה גולה בראשות פרנאן דה ברינון. ממשלה זו פעלה עד אפריל 1945. לאחר תבוסת הנאצים, נתפסו רוב ראשי משטר וישי, ונשפטו על ידי אנשי הממשלה הצרפתית הזמנית. ראשי משטר וישי, פייר לאוואל, ז'וזף דארנן ופרנאן דה ברינון הוצאו להורג. פטן נדון למוות בשל בגידה, אך עונשו הומתק למאסר עולם.

קליגולה

גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קַלִיגוּלָה (Caligula) ‏(31 באוגוסט 12 - 24 בינואר 41), היה קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית. קליגולה נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרותו ובאכזריותו. נרצח בשנת 41 על ידי אחדים משומריו.

רדיפת להט"בים בידי הרשויות בצ'צ'ניה

רדיפת להט"בים בידי הרשויות בצ'צ'ניה, על פי פרסומים שונים בעיתונות המערבית, היא סדרת אירועים שהחלו בפברואר 2017 בה למעלה ממאה גברים תושבי הרפובליקה הצ'צ'נית (מחוז בתחומי הפדרציה הרוסית), אשר הרשויות סברו כי הם הומוסקסואלים או ביסקסואלים, רוכזו, עוכבו ועונו על ידי הרשויות בשל נטייתם המינית. סנקציות אלה תוארו כחלק מטיהור פוליטי אנטי-להט"בי שיטתי באזור. רמזן קדירוב, מנהיגה המוסלמי של צ'צ'ניה, הקים שלושה מתקני מעצר במקומות סודיים על מנת לכלוא ולהשמיד את כל הגברים ההומוסקסואלים במדינתו. מתקנים אלו כונו על ידי ארגוני זכויות אדם ועדי ראייה "מחנות הריכוז".הטענות פורסמו לראשונה ב-1 באפריל 2017 ב"נובאיה גאזטה"‏, עיתון אופוזיציוני בשפה הרוסית, שדיווח כי למעלה ממאה גברים נעצרו ועונו, ולפחות שלושה אנשים מתו באמצעות הוצאה להורג ללא משפט. העיתון, המצטט את מקורותיו בשירותים המיוחדים הצ'צ'נים, כינה את גל המעצרים "טיפול מניעתי". העיתונאית שדיווחה על כך לראשונה ירדה למסתור, בעקבות קריאות לפעולות תגמול נגד עיתונאים המדווחים על הרדיפות הללו.הרשויות בצ'צ'ניה וברוסיה הכחישו כל ידע על המעצרים. בתגובה, הארגון למען זכויות הלהט"ב Russian LGBT Network מנסה לסייע לאלו שמאויימים להתפנות מצ'צ'ניה. ארגוני זכויות אדם וממשלות זרות קראו לרוסיה ולצ'צ'ניה לשים קץ למעצרים.

רודריגו דוטרטה

רודריגו "רודי" רואה דוטרטה (בפיליפינית: Rodrigo "Rody" Roa Duterte, נולד ב-28 במרץ 1945) הוא נשיא הפיליפינים מאז 30 ביוני 2016. קודם לכן היה ראש העיר דבאו סיטי במשך שבע כהונות, שנפרסו על פני יותר מ-22 שנים וזכה לפופולריות בקרב רוב גדול מבני הפיליפינים בשל הצלחת מדיניות ה"אפס סובלנות" שלו נגד פושעים, בגינה אף קיבל את הכינוי "המעניש" ממגזין Time. הפך את דבאו סיטי מ"בירת הרצח של הפיליפינים", למה שארגוני תיירות מכנים כעת "העיר השלווה ביותר בדרום-מזרח אסיה", ומה שאתר numbeo.com מדרג כ"המקום הרביעי הבטוח ביותר בעולם". עם זאת, מדיניותו, המצליחה כל כך, גם נקשרה לקבוצות אלימות, הנחשבות אחראיות על הוצאה להורג ללא משפט ורצח של סוחרי סמים, פושעים וחברי כנופיות אחרים.

עוד לפני שהתמודד לנשיאות מדינתו הועלה שמו פעמים רבות כמועמד אפשרי, אולם הוא דחה את כל הבקשות בתואנה ש"שיטת הממשל פגומה" וכן בשל התנגדות המשפחה. ב-21 בנובמבר 2015 נעתר לבסוף, הודיע על מועמדותו לבחירות שהתקיימו בחודש מאי 2016 וזכה בתפקיד.

בשנת 2017 נבחר על ידי הטיים מגזין כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

שמאל רדיקלי בישראל

השמאל הרדיקלי בישראל הוא כינוי ליחידים או תנועות חברתיות-פוליטיות המאופיינים בדעות רדיקליות ביחס למדינת ישראל. ישנם מאפיינים רבים משותפים בין השמאל הרדיקלי בישראל לבין השמאל רדיקלי בעולם. פעמים רבות קיימים שיתופי פעולה בין ארגונים אלו לבין ארגוני השמאל הרדיקלי בעולם והארגונים הרפורמים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.