הומור

הומור הוא צורת תקשורת המשמשת לגרימת צחוק. על-פי ארתור קסטלר, מצב זה נוצר כאשר מוצגות בפני השומע או הצופה שתי מסגרות התייחסות בעלות היגיון פנימי, שאינן תואמות זו לזו; ההומור נוצר במעבר המפתיע בין מישור אסוציאטיבי אחד למישור אסוציאטיבי אחר.

הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראיה רחבה ויחס של אהדה סלחנית[1]. יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום. דוקטור חיה אוסטרובר, חוקרת הומור ומרצה לפסיכולוגיה, מציינת שההומור תלוי בחברה שאנו חיים בה, בתרבות, באישיות שלנו, בסיטואציה שאנו נמצאים בה ועוד, לכן אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות[2].

הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכל, אך אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי, להבחין בו ולהבינו. לרוב הומור מעורר בנו תחושה של רענון, חידוש וכמובן שמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.

פורטל אמנות ישראלית קולנוע copy
שייקה אופיר מגלם את דמותו של השוטר אזולאי

האטימולוגיה

המילה "הומור" מקורה במילה הלטינית "humorem", שמשמעותה נוזל. מלטינית התגלגלה המילה לצרפתית כ-humeur, מילה המגדירה את נוזלי הגוף על פי תורת 4 הנוזלים של היפוקרטס. ייחוס התנהגויות מוזרות לחוסר איזון בנוזלים הוביל לגלגול נוסף של המילה, תוך מתן פירוש מיוחד - המילה humor שימשה לתיאור התנהגויות החורגות מהנורמה המקובלת. אנשים, שהתנהגו כך נחשבו למוזרים והתנהגותם עוררה את צחוק הבריות. אחרים, שרצו לעורר צחוק, חיקו התנהגויות כאלה. מי שנהגו כך כונו humorists (הומוריסטנים) וכך נקבע שהיכולים לעורר צחוק הם בעלי חוש הומור[3].

נחום סוקולוב התייחס למשמעות המילה "הומור" בשפה העברית:

השמות: "הומור", "סאטירה", "סארקאזם", "פארודיה", "פארס", "בורליסקה", "אירוניה" – משמשים בינינו בעירבוביה נוראה, וב"חדא מחתא מחתינן להו"" לצון, לעג, היתול, – ומוסיפים עליהם מלשון התלמוד: "חיוך", "לגלוג", "בדיחה", "גיחוך", אבל ההגדרות האלה לא נקבעו בדיוק. וכל המושגים הם במצב היולי, כמו בתקופת המליצה. אמת, יכולים אנו לפטור את עצמנו מן הדין כלפי השפות החדשות, שגם בהן אין עדיין איקביבלנטים מוסמכים ל"הומור", "סאטירה", וכו'; אבל כל קורא אירופי, שקרא ושנה, יודע על כל פנים ראשי פרקים של הבדלי השמות האלה: שה"הומור" טעון חביבות ותמימות, רוך ועידון וקלות; שהוא יוצא מן הלב הטוב יותר מאשר מן המוח, שחמתו צריכה להיות מרובה מצילתו; שהוא צריך להיות מלא לחלוחית לשד (כפירוש המלה ברומית) – ומתאים לו השם "בדיחה", שה"סאטירה" עלולה לזעף ולהתמרמרות, עם שיניים חדות כשיני המשור, אלא שהן צריכות להיות מלוטשות יפה יפה – ומתאים לה השם "היתול"; ושה"סרקזמין" צריכין להיות דוגמת זגוגית מגוונת, מנופצת וכתושה, מוכשרת לחדור חדרי כל לב וכל עניין, מוכשרת לשרוט – ולא כצפרני החתול, ולא בגניבה ובחושך, כעטלף, כי אם בגלוי ובנצחון, כפרסות הנשר – ומתאים לזה אולי השם: "דברי חידודין"[4].

חקר ההומור

Academie de l'humour Bla-Bla-Bla
הודעה על האקדמיה להומור בצרפת, מנהיגה ומייסדיה
HalfFullHalfEmptyBeerGlass
כוס בירה מתוצרת Camden Town Brewery (לונדון). הנוכחות הפיזית של הבירה בחלקה התחתון של הכוס, באזור המוגדר 'HALF EMPTY', יוצרת התנגשות בין שתי מסגרות התייחסות. סתירה זו נפרקת באופן הומוריסטי ברגע שמתחוורת למתבונן.

להומור יש השפעה רבה על החברה האנושית, לכן נמצאו אנשים שלקחו את ההומור ברצינות וחקרו אותו חקירה מדעית.

חקר ההומור בישראל

דוקטור אריה סובר, מחבר הספר "הומור", ייסד ב-2009 את "האגודה הישראלית לחקר ההומור". האגודה מוציאה לאור שני כתבי עת מקוונים, "הומור מקוון - כתב עת לחקר ההומור"[5] ו-"The Israeli Journal of Humor Research", שהחל את הופעתו ב-2012, בקראקוב, בוועידה הבינלאומית להומור.

בהוצאת כרמל יצא לאור הספר "חשיבותה של אי-רצינות", קובץ של מאמרים מדעיים העוסקים בחקר ההומור בשפה העברית[6].

תולדות ההומור

אין מועד מדויק להופעת ההומור בתרבות האנושית, אולם אסופה כתובה של אנקדוטות מתוארכת לתקופת שנת 550 לפני הספירה. ביוון העתיקה התחילו גברים לעקוב ברחוב או במוסדות ציבוריים אחר אישים בולטים ולחקות את מעשיהם בצורה אירונית. אפלטון, אריסטו ופיטגורס ניסו להגביל את הצחוק הגס, ההמוני, לטובת האירוניה התרבותית. בתיאטרון היווני ההומור זכה לסוגה משלו, לקומדיה.

לפי החוק הרומי נאסרה הפניית אירוניה כלפי פטריקים, לכן קיקרו נזהר בבדיחותיו, שהיו מתונות, אך פלאוטוס היה המוני יותר בהומור שלו ופחות מעודן. על חשיבות ההומור באותה תקופה מעידה העובדה שקיקרו ייחד חלק מספרו על תורת הנאום, De Oratore, להסברת היתרונות הטמונים בשילוב הומור בנאומים[7].

תגובה להומור

Ange au sourire
חיוך של מלאך, קתדרלת ריימס

בתהליך הבנה של מצב הומוריסטי יש צורך בפעילות מתואמת ומושלמת בין מיליוני תאי עצב במוחנו. בעזרת החושים אנו קולטים את המצב, במקרה של מצב מילולי מעבירים אותו למרכז הבנת השפה, באונה הקדמית השמאלית מתבצע ניתוח של הבדיחה, משם יש חיבור לאונה הימנית של המוח, שם מתגלה הפואנטה, לאחר זאת מתרחשים תהליכים נוספים המעבירים את המסר למרכז הרגשות במערכת הלימבית, מתרחשת הפרשת חומרים הגורמים להנאה, והחלק המוטורי של המוח נותן הוראות לשרירי הפנים להתכווץ וכן לשרירי החזה והבטן. רק כתוצאה מכך מופיעה התגובה, בדרך כלל צחוק או חיוך[8].

התגובה להומור מגוונת ותלויה בחווית ההומור - השנינות יוצרת חוויה מחשבתית, העליזות מפתחת חוויה רגשית ומניבה צחוק המאפשר חוויה פיזיולוגית. התגובה משתנה לפי הנסיבות החיצוניות, לפי החינוך של המגיב ולפי המקובל בחברתו. יש המגיבים לבדיחה בצחוק רועם, אחרים בצחוק קל ויש המסתפקים בחיוך, אך לא חסרים גם בעלי פני פוקר המונעים מסביבתם לדעת עד כמה הבדיחה הצחיקה אותם.

הומור ובריאות

הצחוק משפיע באופן כימי ופיזיולוגי על גוף האדם. הוא עוזר בהפחתת לחץ הדם, משחרר לדם חומרים כגון: אנדרופינים ונוירופטידים, שגורמים לנו הרגשה טובה יותר. הצחוק גם מפתח את הנשימה והריאות.

ההומור והצחוק ממלאים תפקיד חשוב בשמירת הבריאות הנפשית והגופנית. תובנה זו אינה חדשה ואמרות, כמו: "צחוק יפה לבריאות" יעידו על כך, אך בתקופה המודרנית נוסף גם המחקר המדעי לחיזוק התפיסה האינטואיטיבית. ברפואה המודרנית נעשה שימוש בהומור לחיזוקם של חולים ולטיפול בדיכאון. הליצנות הרפואית היא תופעה ההולכת ומתרחבת בבתי החולים הגדולים בעולם המערבי. דוקטור מאדאן קאטאריה ההודי ייסד את יום הצחוק העולמי ואת תנועת "יוגה צחוק".

ההומור ככלי פוגעני

במהלך המאה ה-17, בבריטניה, היה מקובל מבחינה חברתית לצחוק על חשבונם של מוגבלים שכלית או גופנית. במאה ה-18, בעקבות השפעת ההומניזם, השתנתה הגישה וההומור הוגבל, בניגוד לאירוניה, סאטירה וסרקזם, לצחוק על נושאים מקובלים מבחינה חברתית. בעל חוש הומור נחשב אדם בעל תכונות טובות, כזה שמתבדח רק על חשבון עצמו. הבחנות אלה אינן תקפות יותר.

ההומור, המשעשע ומבדר רבים, יכול להיות פוגעני מאוד כלפי יחידים ואף קבוצות. ידועות הבדיחות המייחסות לבני לאומים שונים תכונות מבזות, כמו: טמטום, קמצנות, רשעות ועוד. גם בדיחות השמות ללעג אדם בודד, בעיקר אישיות ידועה, תוך התמקדות באיפיונים שלו, אמיתיים או מדומים, עלולות לגרום לו פגיעות קשות מאוד. בישראל זכורות הבדיחות שסופרו על חשבונו של אחד משרי החוץ לשעבר, בדיחות מרושעות, שניסו לגמד את דמותו תוך ייחוס מיני עלילות בדויות. גם אחד משרי המשפטים לשעבר בישראל זכה לכך שדמותו הפכה לנלעגת בתוכנית טלוויזיה פופולרית, ללא כל קשר לתכונותיו במציאות, אך הפרודיה נקלטה והשפיעה על הקהל הרחב.

ההומור שימש כנשק פוגעני בידי חסידי אידאולוגיות שונות, כנגד האידאולוגיות היריבות. בגרמניה הנאצית נעשה שימוש מניפולטיבי בקריקטורות שנועדו לגמד את היהודים ולעשות להם דמוניזציה[9]. עם היעלמות המשטר הנאצי, הטכניקה הזאת לא נעלמה ובסגנון דומה השתמשו קריקטוריסטים כנגד יריבים אידאולוגיים בתקופת המלחמה הקרה[10].

התפקיד החברתי של ההומור

מבחינה חברתית ההומור הוא אמצעי יעיל ביותר לפירוק מתחים וליצירת אווירה נינוחה. ההומור מאפשר לאדם לקבל ביתר קלות מעשים, מאורעות ומילים העלולים לפגע בו. תגובה הומוריסטית יכולה להוציא את העוקץ מפנייה מעליבה או מתגרה של אדם אחר. ההומור יכול להסיר מחיצות בין אנשים ולהנעים את האווירה. אחד המקצועות שיועד בין היתר למטרה זו הוא ליצן החצר. תפקיד דומה היה לבדחן בתרבות היהודית.

סוגי הומור

ישנם סוגים רבים ושונים של הומור, הנבחנים ביניהם בעיקר במידת התחכום והעידון של ההפתעה ובמידת המיומנות של המבצע (הקומיקאי, המספר, השחקן, הליצן, הבדחן וכו') בהצגת ההומור.

סוג בסיסי של הומור חזותי הוא הסלפסטיק, הכולל תנועה או פעילות פיזית נמרצת המפתיעה את הצופה. לרוב, מידת ההומור בסלפסטיק תלויה בגודל הפער שבין הציפיות והתממשותן. סיטואציית סלפסטיק מוכרת היא החלקה על קליפת בננה. מידת השעשוע שחווים הצופים באדם המחליק על בננה תלויה בדרך כלל בעוצמת ההפתעה. ההחלקה משעשעת יותר כאשר המחליקים הם גברת כבודה, אדון מהודר או מנהל בית הספר הנפוח המחליקים עליה במפתיע, לעומת מצב בו המחליק הוא סתם אדם בלתי מוכר.

במקרים רבים, תחושת הרווחה בצפייה בסלפסטיק ובסוגי הומור פשוטים אלו מועצמת כאשר הצופה מצפה להיות מופתע וציפיותיו נענות. ההומור במקרים כאלו אינו מורכב ולעיתים כמעט לא קיים, והוא מומר בעיקר בתחושת רווחה מתמשכת. מסיבה זו, הומור פשוט מסוג זה אהוב יותר על ילדים, הנהנים יותר מתחושת הרווחה הפשוטה ומחוויה ברורה של הבחנה בין "אני" ל"אחר".

סוגי הומור מתוחכמים יותר, כמו אירוניה, פרודיה, סרקזם, או סאטירה מבוססים בדרך כלל על היכרות רחבה יותר עם הרקע החברתי והתרבותי. ההנאה מההומור בפרודיות, לדוגמה, דורשת היכרות מקפת לא רק עם מושא הפרודיה, אלא גם עם מעמדו החברתי והתרבותי של מושא הפרודיה. כאשר אין היכרות כזו, לא נוצר הפער הקומי הנדרש וההומור אינו משעשע בדרך כלל.

סוג ייחודי של הומור הוא הומור בלתי מכוון. כלומר, דבר שכוון להיות לא הומוריסטי, אך מעורר צחוק אצל אנשים. דוגמה טיפוסית לכך הם סרטים שלא נוצרו כסרטי הומור, אך איכות הביצוע והעשייה שלהם היא כה ירודה, עד שהם מעוררים צחוק של לעג וגיחוך.

סוג מתוחכם במיוחד של הומור הוא כזה היוצר הומור מתוך הציפייה שלנו להומור. כך, לדוגמה, קומיקאי כמו אנדי קאופמן ביסס חלק ניכר מן ההומור שלו על סתירת הציפייה של הצופים בו להומור והתנהגות רצינית לעילא, במקום בו אנו מצפים להומור. עיקר ההנאה ששואבים צופים בהומור מסוג זה מבוססת על ידיעתם כי המציג הוא קומיקאי ומתוך כך ההנחה כי הוא "אינו מתכוון ברצינות" המאפשרת להפיק שעשוע מן המצב. כאשר הנחה זו אינה קיימת, ההומור בסיטואציה נעלם ברוב המקרים.

סוג מתוחכם אחר של הומור הוא כזה העושה שימוש באבסורד. חבורת מונטי פייתון, לדוגמה, עשתה שימוש בהומור אבסורד במערכון שעסק בכנופיות של זקנות המטילות חיתתן על הציבור. ההומור שבמערכון התבסס על ההמרה המפתיעה (אך ההגיונית, אם מיישמים את כללי האבסורד) של "בני נוער" ב"זקנים" כאילו מדובר היה בשכבות גיל שאפשר להמירן זו בזו. אילו היה המערכון עוסק, לדוגמה, בכנופיות של צעירים, אף אחת מהסיטואציות המוצגות בו לא הייתה מעוררת שעשוע.

הומור עצמי הוא כזה בו האומר אותו מתלוצץ על עצמו לטובת שעשוע הקהל, או כעמדת עליונות[11].

הומור באמנות

הומור בספרות, בשירה ובתיאטרון

Honoré Daumier - Der eingebildete Kranke
סצנה מתוך הקומדיה החולה המדומה, ציור מאת אונורה דומיה

הומור בקולנוע ובטלוויזיה

הומור בציור ובפיסול

Pieter Bruegel d. Ä. 025
ציור של פיטר ברויגל המתאר עיוורים המובלים על ידי עיוור - בסוף המאה ה-16 זה נראה להם מצחיק

קריקטורות

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעיתים גם לעורר ביקורת.

הומור בפסיכולוגיה

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה בהומור, בחלום וביצירתיות אמצעי ביטוי לנפש האדם. הוא הקדיש לבדיחה ספר בשם "הבדיחה וזיקתה ללא מודע", שבו טען שכמו החלום, הבדיחה מנסה להעלות על פני השטח תכנים לא מודעים אסורים, ולשם כך (כמו החלום) היא משתמשת במנגנוני הסוואה. פרויד מתקשה בהסבר של בדיחות "תמימות", כלומר כאלה שאינן מכילות תכנים מיניים או תוקפניים, וכאלה יש הרבה, בכך מודה גם פרויד עצמו.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל ההומור הוא שער למגוון נושאים בתחום התרבות הקשורים בהומור. הפורטל כולל קישורים למבחר ספרים, סרטים, מחזות ויצירות תרבותיות נוספות העוסקות כולן בקומדיה, סאטירה או בעלות אופי הומוריסטי. בפורטל ניתן למצוא גם קומיקאים, סאטיריקנים וסופרים ומחזאים שעסקו בכתיבת קומדיות יחד וכמו כן רשימת ערכים אנציקלופדים שונים המעלים חיוך על פני קוראיהם.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

רונן בר, מה קורע וחבורתו - במסע עולמי, באתר כלכליסט, 23 באוקטובר 2014

הערות שוליים

  1. ^ יעקב שויקה, רב מילים המילון השלם עברי עברי
  2. ^ רחל רוזנברג, הומור זה דבר רציני באתר של הידברות(הקישור אינו פעיל, 24.03.2018)
  3. ^ מה כל כך מצחיק? האבולוציה של הצחוק וחוש ההומור באתר של הומו ספיינס
  4. ^ נחום סוקולוב, אירוניה (פרקים בפסיכולוגיה הסגנונית וערך האירוניה בספרות ובחיים) באתר של פרויקט בן-יהודה
  5. ^ הומור מקוון - כתב עת מדעי לחקר ההומור(הקישור אינו פעיל, 24.03.2018)
  6. ^ הוצאת כרמל - חשיבותה של אי רצינות
  7. ^ הומור מקוון - כתב עת מדעי לחקר ההומור, גיליון מס' 2, עמוד 50 מאמר של אורלי קיים ואריה סובר
  8. ^ הומור ובריאות באתר סינפסות
  9. ^ דר שטירמר באתר של ספריית מט"ח
  10. ^ HERBLOCK'S HISTORY
  11. ^ http://www.zoolo.co.il/more/humor/self.asp מהו הומור ? מאת ד"ר חיה אוסטרובר - הומור עצמי
אחד באפריל

אחד באפריל הוא תאריך המוכר בארצות רבות כ"יום הכזבים הבינלאומי" או "יום השוטים" (באנגלית: "April Fools' Day"), ובו נוהגים אנשים לספר בדותות כדי לנסות להתל באחרים.

קורבנה של מתיחת אחד באפריל קרוי באנגלית "April Fool" (שוטה של אפריל), באיטלקית "Pesce d'aprile" ובצרפתית "Poisson d'avril" (דג של אפריל).

חלק מכלי התקשורת נוהגים לפרסם גם הם בדותות ביום זה, ולכן גם הודעות אמיתיות המתפרסמות בו מעוררות לעיתים חוסר אמון. שירות Gmail למשל, נחשב בעיני רבים לכזב למשך ימים ספורים, כיוון שההודעה של חברת גוגל על הפעלתו פורסמה באחד באפריל.

אירוניה

המונח אירוניה (ביוונית עתיקה: εἰρωνεία - אֵרונֵאַה; מילולית: "בורות מדומה") מתאר מצב מסוים ששונה מן המצב שהיה אמור להתרחש לכאורה.

לעיתים קורים הדברים כתוצאה של "צחוק הגורל", תהפוכות בלתי צפויות בחייו של אדם, הגורמות לו אושר או סבל רב. מקרים נפוצים הם מקרים בהם המצופה אינו מתרחש, בניגוד למקובל לחשוב, או כאשר פעולה שמטרתה הייתה לגרום לתוצאה רצויה, מביאה לתוצאה הפוכה, בבחינת "היקום לועג למאמצי האדם" (אירוניה קוסמית). לדוגמה, סנדלר המתהלך יחף. הסנדלר מייצר נעליים עבור אחרים, אך אינו משתמש בהן עבור רגליו שלו. דוגמה נוספת, ניסיון שימור מבנה גורם להריסתו. אירוניה יכולה להיות גם מכוונת, בעיקר בספרות או בתיאטרון. בטרגדיה ובסוגות ספרותיות נוספות האירוניה משמשת אמצעי ספרותי להגברת המתח, ולחידוד המסר לפיו אדם אינו יכול לשנות את גורלו, גם אם נדמה לו שיש בכוחו לעשות זאת. פעמים רבות משמעות הדברים האמיתית אינה מתגלה מיד אלא לאחר זמן, או תלאות רבות, כך שמה שמסתבר בסוף שונה בתכלית מפני הדברים בהתחלה.

אירוניה מכוונת נפוצה גם כאמצעי רטורי לשם חידוד המסר והבלטתו על דרך הניגוד, היא יכולה לקבל ביטוי מילולי כאשר הנאמר נוגד במהות את המסר, כפי שמתפרש בהתאם להקשר ולטון הדיבור. אמצעי זה יכול לשמש להבלטת מגוחכות או להבעת לעג ועוקצנות. לדוגמה, אדם זעוף פנים הנשאל לשלומו משיב: "בסדר גמור! לא יכול להיות טוב מכך!"

אלפרד פניוורת'

אלפרד פניוורת' (באנגלית: Alfred Pennyworth) הוא דמות משנה בדיונית המופיעה בחוברות הקומיקס באטמן ביקום DC של DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Batman #16 מאפריל-מאי 1943 ונוצרה בידי הכותבים בוב קיין וביל פינגר והמאייר ג'רי רובינזון.

אלפרד הוא משרתו האישי והנאמן של משפחת העטלף, ובעיקר של ברוס ויין, המולטי-מיליונר שנלחם ברשע בסתר כבאטמן. הוא משמש כעוזרו האישי, איש סוד, חבר ודמות אב. בעיבודים המודרניים לסיפורי הקומיקס, אלפרד משמש כאפוטרופוס חוקי של ברוס לאחר מות הוריו. דמותו משמשת גם כאתנחתא קומית, והיא מתאפיינת באמצעות הומור בריטי סרקסטי וגישה צינית - דבר שמוסיף הומור לדיאלוג בינו לבין באטמן. תיאורה הראשוני של הדמות הייתה כשל אדם עב כרס אשר מקפיד על טיפוחו, אולם בסרטוני הטלוויזיה הקצרים שנעשו על באטמן משנת 1943, השחקן ויליאם אוסטין היה רזה במראהו ובעל שפם - תיאור אותו רצו לשוות עורכי DC קומיקס לדמותו בקומיקס.

לפני המשבר בעולמות האינסופיים של שנת 1985, אלפרד פניוורת' תואר כסוכן ריגול ושחקן לשעבר, אשר ממלא את רצונו של אביו המנוח להמשיך ולשרת את בני משפחת ויין. הוא הציג את עצמו בפני ברוס ויין ודיק גרייסון והתעקש על כך שיהפוך למשרתם. בהמשכיות לאחר המשבר, אלפרד נכח בחייו של ברוס ויין מאז שחר ילדותו, ואף עוזר לו בחייו כלוחם בפשע. בעברו היה חובש בצבא הבריטי והוא מרבה לטפל בפציעותיו של באטמן (מחבישות פשוטות ולעיתים אף לניתוחי שדה מורכבים, כגון שליפת קליעים) ולדאוג לשלומו.

אלפרד פניוורת' הוא דמות חיונית במיתוס של באטמן, וככזה הוא מופיע ברוב העיבודים הקולנועיים של הדמות. את דמותו גילמו במרוצת השנים שחקנים כויליאם אוסטין, אלן נפייר ("באטמן, סדרת הטלוויזיה"), מייקל גוף ("באטמן", "באטמן חוזר", "באטמן לנצח", ו"באטמן ורובין" - בו מגלים אודות אחייניתו בגילומה של אלישה סילברסטון), אפרם זימבליסט הבן ("באטמן - הסדרה המצוירת"), מייקל קיין ("באטמן מתחיל", "האביר האפל" ו"עלייתו של האביר האפל"), ולאחרונה גם שון פרטווי (סדרת הטלוויזיה "גותהאם") וג'רמי איירונס ("באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", "ליגת הצדק"). גרסה צעירה של אלפרד לפני שהפך למשרתם של משפחת וויין גולמה על ידי ג'ק בנון בסדרת הטלוויזיה "פניוורת'".

בדיחה

בדיחה היא אמרה שמטרתה להצחיק. אורכה משתנה ובדרך כלל עומד על מספר משפטים בודדים. הבדיחה יכולה להיות יצירה מוגמרת בפני עצמה, או להיות חלק מיצירה קומית ארוכה יותר (כגון מערכון) או להיות משולבת ביצירה שעיקרה אינו קומי, כגון חלק מנאום פוליטי או הרצאה חינוכית.

מרבית בני האדם מספרים בדיחות מדי פעם והתנסו, מעט, ביצירת בדיחות חדשות. אולם, יש אנשים שיצירה וסיפור בדיחות היא מקצועם; הם נקראים "בדחנים". יצירת בדיחות חדשות ומוצלחות מצריכה יכולת יצירתית גבוהה ולבדחנים דרוש זיכרון טוב, המאפשר להם לחזור על בדיחות ששמעו בעבר.

בידור

בידור הוא תחום תרבותי המספק לאנשים הנאה או התרגעות. הקהל יכול ליהנות מבידור באופן פאסיבי, לדוגמה בצפייה בטלוויזיה, או באופן אקטיבי, כמו במשחק. בידור, כולל את ענפי אמנות הבמה והרחוב. גם טלוויזיה, קולנוע, רדיו, עיתונות, טלוויזיה ומשחקי מחשב עשויים לשמש לבידור. פעילות ספורטיבית, וקריאה יכולים להחשב כבידור, אך נתפסים בדרך כלל כבילוי.

על אף שמו המרמז על הומור, ענף הבידור איננו כולל רק תכנים בעלי תוכן הומוריסטי או מצחיק, אלא אף סוגות העוסקות בדרמה, מתח, אימה וכדומה.

התעשייה המספקת תכנים בידוריים, נקראת תעשיית הבידור.

חוק מרפי

חוק מרפי הוא כלל פופולרי היתולי, הגורס כי בכל מצב נתון, אם יש סיכוי לכך שאירועים יתרחשו שלא כשורה, הם אכן יתרחשו שלא כשורה. הוא מנוסח לרוב כ-"כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש" (Anything that can go wrong, will go wrong). החוק נקרא על שם אדוארד א' מרפי ג'וניור, מהנדס פיתוח אשר עבד זמן קצר בניסויי מגררות טילים בחיל האוויר של ארצות הברית ב-1949. אחת הדוגמאות הנפוצות ל"חוק מרפי", היא ציון החוק כהסבר לשאלה מדוע פרוסת לחם מרוחה בחמאה תיפול בדרך כלל על הצד המרוח?

ליצן

ליצן כיום הוא בדרן שמבדר באמצעות הומור, על ידי התחפשות לדמות מצחיקה וביצוע תרגילי סלפסטיק וסוגים נוספים של בדיחות. ליצנים לבושים לרוב בתלבושת אופיינית, צבעונית ובולטת בשונותה מהמקובל, למשל בגדים שדוגמת מחציתם האחת שונה משל המחצית השנייה, עם צווארון גדול ומסולסל, כובע גבוה ומחודד, ונעלי ליצן - נעליים ענקיות, שעשויות להיות מעוטרות בפונפון. איפור אופייני לליצן כולל פנים מולבנות, פה גדול הצבוע באדום הרבה מעבר לגבולות הפה הטבעי ומעוצב כחיוך, אף בצורת כדור אדום.

ליצנים מופיעים בקרקס, בירידים, בפארקי שעשועים, בבלט, בסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, בבתי חולים ובמסיבות פרטיות.

מקצוע הליצן המודרני צמח מדמותו של ליצן החצר.

תפיסה רווחת גורסת כי הבדחנים ובכללם הליצנים הם ביסודם אנשים עצובים שנלחמים באמצעות ההומור והבדיחות במרה השחורה שלהם עצמם. בשל תפיסה זו הפכה דמות הליצן באורח אירוני לסמל העצב והבדידות. לתפיסה זו ניתן למצוא עוגנים רבים בתרבויות השונות לדוגמה בציוריו של האמן פבלו פיקאסו בתקופה הוורודה או ב"שיר הליצן" של מרדכי לבנון בו מתוארת דמות של ליצן שנאלץ להיות שמח כל עת שעוברות עליו חוויות חיים קשות וטראגיות.

מחזה

מחזה הוא צורת ביטוי ספרותית נפוצה, המורכבת בדרך כלל משורות של דיאלוגים או מונולוגים של שחקן אחד או של דמויות שונות, ומיועדת ברוב המקרים לבוא לביטוי אמנותי כהצגה בתיאטרון. עם זאת, ישנם מספר רב של חוקרי ספרות המנתחים מחזות בביטוייהם הספרותיים ולא התיאטרונים, בין השאר גם מחזות קלאסיים (כגון מחזותיו של שייקספיר).

המושג מחזה מתפרש באופן שווה גם כעבודה הכתובה של המחזאים, וגם כהצגה התיאטרונית השלמה של התמליל הכתוב.

מחזות מוצגים בעיקר בתיאטרון על ידי שחקנים. כדי ליצור פירוש אחיד של התמליל על ידי כל משתתפי המחזה, הפקות של מחזות מנוהלות בדרך כלל על ידי במאים. הבמאי נוטה לפרש את החומר הכתוב של המחזה על פי השקפתו הייחודית, ומקרין השקפה זו על מהלך הפקת ההצגה ועל השחקנים כולם.

אף כי רוב המלל המופיע במחזה מדוקלם על ידי השחקנים, ישנן בגוף המחזה הערות של המחזאי, המתארות אווירה או התנהגות, לבוש או תפאורה. הערות אלו מהוות קווים מנחים לביצוע המחזה.

טבעם של מחזות להתפרש באופן בדלני ושונה על ידי אנשים שונים. טבע זה מהווה אחד ממקורות המשיכה של סגנון אמנותי זה, בפני מבצעיו וקהל צופיו. כיוון שכותב המחזה אינו מסוגל להציג את המחזה בצורתו השלמה בלי שיתופם של השחקנים ושל הבמאי, אופן הצגתו והתוצאה הסופית של כל מחזה הוא מאבק ודו-שיח מתמשך בין התסריטאי, הבמאי והשחקנים. המחזה עובר שינוי מתמיד בכל ביצוע שלו, עם הופעתם המתמשכת של השקפות וסוגי ביצוע שונים בהפקתו.

מחזות ממוינים למגוון סוגות, למשל:

טרגדיה - מחזה בו סיפורו של הגיבור מסתיים בסוף עצוב ורע, עקב נפתלות הגורל, פגם בסיסי באופיו של הגיבור, חטא שחטא או פועלם של האלים.

קומדיה - מחזה בו למרות מכשולים ובעיות לאורך הדרך, מגיע הגיבור לסוף "שמח". מחזה מסוג זה כולל בדרך כלל הומור מילולי ופיזי.

דרמה ביתית - מחזה המציג את העולם הפנימי של משפחה, ואת מערכות הקשרים בתוכה הנובעים מאירועי היום יום.

דרמה קומית - מחזה המכיל מוטיבים משולבים של הדרמה ושל הקומדיה.

מלודרמה - מחזה בעל גירויים רגשיים גבוהים המיועדים ליצור מתח אצל צופיו, מלווה בתפניות חדות. המחזה מציג בדרך כלל את סיפור מאבקו של הגיבור בנבל כדי לתקן עוולה. המחזה מסתיים בדרך כלל בניצחונו של הגיבור.

מחזה סמלי - מחזה בו הדמויות ופעולתם משמשים כסמלים לרעיונות ואידאולוגיות, כאשר הגרעין של הסיפור נובע סביב ההתפתחות של הרעיונות ולא סביב אופיים של הדמויות.

הצגות ילדים.

מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים

מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים (באנגלית: The Grove Dictionary of Music and Musicians) הוא מילון אנציקלופדי של מוזיקה ומוזיקאים. ביחד עם "Musik in Geschichte und Gegenwart" בשפה הגרמנית, הוא העבודה העיונית הגדולה ביותר על מוזיקה מערבית. המילון יצא במספר מהדורות מאז שלהי המאה ה-19 ומשתמשים בו בהרחבה. בשנים האחרונות הוא נעשה זמין באופן מקוון באינטרנט.

מערכון

מערכון (מערכה + סיומת הקטנה "ון" – כלומר מערכה קטנה) הוא קטע תיאטרלי קצר, שלרוב מציג סיטואציה מבדחת והומוריסטית. מערכונים מוצגים בטלוויזיה, ברדיו או על הבמה.

מתיחה

מתיחה היא סוג של תעלול המציג אנשים שהתפתו להאמין למציאות מפוברקת.

בימינו הפכה המתיחה לסוגה תיעודית קומית ברדיו, בקולנוע ובטלוויזיה, ובדרך כלל ייעודה הוא לשעשע את ההמונים. בשנות ה-40 ובשנות ה-50 של המאה ה-20 השתמשו במתיחה לצורכי הווי חברתי, ואף בימינו ניתן למצוא אירועים חברתיים בהם מככבים מותחים ונמתחים. בדרך כלל מסתיימת המתיחה ברוח טובה אך לעיתים היא מעוררת כעס, ובמקרים נדירים היא עלולה לגרום לאסון.

סטנד-אפ

מופע סטנד-אפ (בעברית: מִצְחָק) הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. המונח "סטנד-אפ" הוא תעתיק חלקי של Stand-up comedy באנגלית, קרי סְטֵנְד-אָפּ קוֹמֵדִי, כלומר "קומדיה בעמידה", שכן הקומיקאי לרוב עומד בעת המופע.

סלפסטיק

סלפסטיק (אנגלית: Slapstick) הוא ז'אנר בקומדיה המשלב שימוש בתנועות גופניות מכאיבות ומרעישות בצורה משעשעת. דוגמאות מפורסמות לסלפסטיק הן החלקה על קליפת הבננה והטחת עוגה בפניו של אדם.

הסגנון שאוב מהקומדיה דל'ארטה אשר כללה אלימות גופנית רבה, ופותח באופן נרחב ב"תור הזהב" של הסרטים האילמים, בהם כיכבו שחקני סלפסטיק מפורסמים, כמו באסטר קיטון, צ'ארלי צ'פלין, האחים מרקס, לורל והארדי (השמן והרזה), לוסיל בול, שלושת המוקיונים ורואן אטקינסון.

סלפסטיק נפוץ מאוד גם בסרטים מצוירים, כדוגמת טום וג'רי ורוד-ראנר בהם ניתן להציג אלימות באופן מוגזם בהרבה מבמציאות.

מקור השם הוא במכשיר שנעשה בו שימוש בקומדיה דל'ארטה. המכשיר היה עשוי משני מוטות עץ דקים, שנראו כמו מחבט, וכאשר הכו בו קלות, נשמע קול נפץ עז. המכשיר, שנקרא battacio באיטלקית ו-slapstick באנגלית, אפשר לשחקנים להכות זה בזה שוב ושוב, כמעט בלי לגרום נזק. למעשה, זו הייתה צורה מוקדמת ביותר של אפקטים מיוחדים.

אף על פי שהסלפסטיק נחשב כמיושן, הוא עדיין קיים בסרטים קומיים רבים, אם כי לרוב אינו מזוהה ככזה.

פורים שפיל

פורים שפיל (מיידיש או מגרמנית: Purimspiel; משחק פורים או מחזה פורים) הוא מופע היתולי לחג הפורים המתבסס על מגילת אסתר. זוהי למעשה דרמה קומית, שבה שחקנים, לעיתים קרובות לא מקצועיים, מופיעים בסגנון הקומדיה דל ארטה. השחקנים מחופשים לגיבורי המגילה כמו מרדכי היהודי, אסתר המלכה, אחשוורוש והמן. המופע כולל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.

מופעים מסוג זה היו נהוגים בקרב יהודי אירופה מאז המאה ה-16.

פיליטון

פיליטון (נהגה בעברית גם פליטון או פוליטון; מצרפתית: feuilleton – "פייטון" = דף קטן, עלון, דף מצורף) הוא מאמר, המופיע בדרך כלל בעיתון, שדן בצורה קלה, הומוריסטית ושווה לכל נפש בנושא מקומי, חברתי, תרבותי ואף פילוסופי. הפיליטון הופיע על פי רוב במדור מסוים בדף העיתון, לרוב בחלקו התחתון מתחת לקו הפרדה.

קומדיה

קומדיה היא יצירה דרמטית עם שימוש בהומור באמנויות הבמה. המונח משמש גם לתיאור הופעה הנשענת ברובה על הומור. מאפייניה הבולטים הם: שימוש בדמויות בעלי התנהגות פחותה, בעלות חוסר אינטליגנציה וחוסר מודעות, או כשלים פיזיים או לשוניים בולטים ובשילוב אווירה של קלות דעת, סלחנות לנזקים והיתר.

קומדיה שחורה

קומדיה שחורה, הידועה גם כהומור שחור או קומדיה אפלה, היא תת-ז'אנר של קומדיה וסאטירה העוסק בנושאים ואירועים רציניים ביותר - מוות, רצח המוני, חולי, שיגעון, טרור, שימוש בסמים, אונס, מלחמה וכו' - המטופלים באופן הומוריסטי או סאטירי, בכל תחומי הבידור.

בקומדיה שחורה ישנם בדרך כלל אלמנטים של אירוניה או אפילו פאטאליזם, ואין לבלבל בינה לבין קומדיה גסה, שנועדה בעיקר ליצור זעזוע בקרב הקהל; או בשבירת הטאבו שבבדיחות גסות.

קריקטורה

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעיתים גם לעורר ביקורת.

התפתחות הקריקטורה קשורה להמצאת הדפוס במאה ה-15, אשר איפשרה את הפצתה ברבים.

שלום עליכם

שלום (בן מנחם נחום) רבינוביץ' (ביידיש: שלום נחומאָוויטש ראַבינאָוויטש; שלום נחומוביץ' רבינוביץ';‏ 2 במרץ 1859, פריאסלאב, פלך קייב, האימפריה הרוסית – 13 במאי 1916, ניו יורק), שנודע בשם העט שלום עליכם (ביידיש נהגה Sholem Aleichem), היה מגדולי הסופרים ביידיש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.