הולופרנס

הולופרנסיוונית: Ὀλοφέρνης; או "אולופרנא"[1]) היה, על פי המסופר בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור, ונקטל, בערמה, בידי יהודית.

Judith Beheading Holofernes by Caravaggio
יהודית כורתת את ראשו של הולופרנס, ציור מעשה ידי קרוואג'ו.
Judith with the head of Holofernes
יהודית עם ראשו של הולופרנס, ציור של פדה גליציה, שמן על לוח עץ, 122X90 ס"מ, מוזיאון רינגלינג לאמנות(אנ')
Vincenzo Catena 013
יהודית עם ראשו של הולופרנס, ציור של ויצנזו קטנה, המאה ה-16

הריגת הולופרנס על ידי יהודית

Mihael Stroj - Judita s Holofernovo glavo
כשיהודית הגיעה לבתוליה היא הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה

על פי המסופר בספר יהודית שלח נבוכדנצר את שר צבאו לנקום בעמים שלא סייעו לנבוכדנצר במלחמתו נגד ארפכשד מלך מדי, שנערכה כשש שנים קודם לכן. במהלך מסע הנקם כבש הולופרנס ארצות רבות מפרס ועד צידון, שנכנעו לו בלי כל התנגדות. למסע הולופרנס היו גם השלכות דתיות, הולופרנס ניתץ את מקדשי העמים שכבש, והעמים היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל.

הולופרנס פלש לארץ ישראל מכיוון עמק יזרעאל והיה, כנראה, בדרכו לירושלים. תושבי יהודה, רצו למנוע את הגעת הולופרנס לירושלים, בעיקר מתוך חשש למקדש - שזה עתה "טוהר" לפי הסיפור. פנו לערי צפון ארץ ישראל בבקשה להתנגד להולופרנס ולעצרו בטרם יגיע לירושלים. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה (ייתכן שהכוונה לעיר בשם בית אלוה או בית אל) שנמצאת בצפון השומרון. לאחר שהגברים בעיר איבדו תקווה והחליטו שאם תוך חמישה ימים האל לא יושיע אותם הם יכנעו, החליטה יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, לפעול בעצמה. היא הגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד וכי ברצונה לחסות במחנה ולהתפלל לאלוהים, וכך לדעת מתי ישראל יפלו בידי מחנה אשור. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה של יהודית והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס מפקדם. לאחר תחקור, נתן לה הולופרנס יד חופשית בתוך המחנה.

לאחר כמה ימים הוא יזם משתה, והזמינה אליו מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, שיחה ששימחה אותו, והוא שתה יין בכמות יוצאת דופן והשתכר מאוד. בשלב מסוים עזבו כולם את המקום והשאירו אותו לבד עם יהודית. בשכרונו נרדם הולופרנס על מיטתו, ויהודית לקחה את חרבו, כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכיוון העיר בתוליה. בהגיעה לבתוליה הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס, והציעה להם לצאת למלחמה. כאשר האשורים ילכו לקרוא לשר הצבא שיצא עמם למלחמה, אמרה יהודית, הם יופתעו לגלות שהוא מת, ויובסו. ואכן, משגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.

סיפור זה מוזכר גם במגילת אנטיוכוס וכן בספר "דברי הימים" שכתב ירחמיאל בן שלמה, מזוהה הולופרנס עם ניקנור.

אמיתות היסטורית

אין מחלוקת בין החוקרים כי הולופרנס לא היה שר צבא אשור. הסתירה ההיסטורית המרכזית בספר יהודית היא הצגת דמותו של המלך היוזם את המלחמה על ישראל כ"נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה". כידוע, נבוכדנצר השני היה מלך בבל ומעולם לא הוצג כמלך אשור, כמו כן בירתו לא הייתה נינווה שבאשור (אשר נהרסה על ידי אביו). כמו כן, מבחינה כרונולוגית השתתפותו של נבוכדנצר בעלילה בלתי אפשרית: נבוכדנצר נפטר בשנת 562 לפנה"ס בעוד העלילה מתרחשת לפי המסופר לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס. אך גם כאן אין בהכרח סתירה כיוון שבאותה תקופה ישב דריווש, הארתחששתא הפרסי בבבל לאחר שדיכא מרד בבלי בראשותו של נבוכדנצר שלישי (נידין בל).

ניסיון לזהות את "נבוכדנצר" עם ארתחששתא השלישי נתמך באזכורם של שני שמות של שריו על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס: "בגואס" ו"הולופרנס", הדומים מאד לשמות "בגוי" ו"אולופרנס" הנזכרים בספר יהודית.[2]

ככלל, החוקרים חלוקים בשאלה האם יש ביסודו של הסיפור המופיע בספר יהודית גרעין היסטורי, או שמדובר בבדיה ספרותית. מחלוקת זו קשורה לסוגיית תאריך כתיבת ספר יהודית. המחקר מציע שתי אפשרויות מרכזיות: תקופת החשמונאים (החל מהמאה השנייה לפני הספירה) והתקופה הפרסית (בערך במאה הרביעית לפני הספירה).

חוקרי מקרא רבים, בעיקר בשנים האחרונות, טוענים שספר יהודית נכתב למטרות תאולוגיות-לימודיות, ואין בו אמת היסטורית, וכי הולופרנס לא היה קיים.

לעומת זאת, לדברי י"מ גרינץ, ספר יהודית משקף אירועים מהתקופה הפרסית. לדבריו, "נבוכדנצר" הוא דריווש, ו"הולופרנס" הוא שם פרסי מובהק, והספר עצמו מייחס עצמו לתקופה זו, כך שייתכן שהיה שר צבא בשם זה.

אזכורים תרבותיים

הולופרנס מוזכר בספרו של ג'פרי צ'וסר "סיפורי קנטרברי", ביצירתו של דנטה אליגיירי "התופת", וכן בספרו של הרמן מלוויל "מובי דיק". ציירים רבים ציירו את סיפור יהודית והולופרנס, בהם קרווג'ו.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ לדעת י"מ גרינץ במקור העברי נכתב "אולופרנא".
  2. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 16, פרק 47, סעיף 3; ספר 31, פרק 19, סעיף 2.
Wir sind Helden

Wir sind Helden (תעתיק: "ויר סינד הלדן", גרמנית: "הננו גיבורים") היא להקת רוק ברלינאית, הפועלת מאז שנת 2001.

א' בטבת

א' בטבת הוא היום הראשון בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בא' טבת הוא ברב השנים פרשת ויגש. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת מקץ. על פי הנוהג, ילדים שנולדו בתאריך עברי זה ואילך, יתחילו ללמוד בכיתה א', בתחילת חודש ספטמבר (במהלך חודש אלול) שיבוא לאחר מלאת להם שש שנים.

אליזבטה סיראני

אליזבטה סיראני (באיטלקית: Elisabetta Sirani;‏ 8 בינואר 1638 - 28 באוגוסט 1665) הייתה ציירת איטלקייה בסגנון הבארוק.

אפליית נשים

אפליית נשים היא מצב חברתי ופוליטי, הקיים בתרבויות רבות, ובו נשים נחשבות לבעלות סטטוס חברתי, פוליטי וכלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן פחותה מזו של הגברים ומוגבלת בעזרת נורמות וגם באופן חוקי (ראה זכות הבחירה לנשים). חוקרים פמיניסטים (למשל, מרילין פרנץ') ואף פילוסופים (ראה מישל פוקו) מציעים הסתכלות היסטורית הקושרת את התרבות הפטריאכלית בה הכוח והשליטה נמצאים בידי הגברים אל התפתחות האמונה המונותאיסטית באל זכר. לאורך חמשת אלפי שנות התרבות הפטריאכלית היו תקופות רבות בהן לנשים היה כוח כלכלי וחברתי רב (כגון בזמן מלחמות הצלבנים ומלחמת העולם הראשונה) אך עיון בהיסטוריה מראה שכאשר הגברים שבו משדות הקרב, הם תבעו מחדש את השליטה במוקדי הכוח בעזרת חוקים ואף בדרכים אלימות (ראה שריפת המכשפות בתקופת הרנסאנס). בתרבויות מסוימות נאסרו על נשים לימודים ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית של קרוא וכתוב. איסור זה מנע מנשים את הגישה למידע ולהתפתחות רוחנית. איסור מקובל אחר היה האיסור על עבודה מחוץ לבית, שמנע מנשים חירות כלכלית, וחייב אותן לחבור לגבר מפרנס (אב, אח או בן-זוג מנישואין לדוגמה). ברוב מדינות העולם, עד לתחילת המאה ה-20, נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים (כגון הזכות להצביע והזכות להיבחר שנאסרה על נשים עד שנות ה-70 בשווייץ, לדוגמה), ובכך נמנעה מהן יכולת ההשפעה על החברה שבה חיו. זכות הירושה של הרכוש המשפחתי נשללה ואף זכות ההורות העיסוק בריפוי, לדוגמה. איסורים כאלה ודומיהם, ברמות שונות, נהוגים עד היום במידה מסוימת בחברות מערביות (ראה פערים ברמת השכר בתפקידים זהים) ובאופן נרחב יותר בעולם השלישי ובתרבויות מסורתיות וישנם זרמים פמיניסטים שעדיין רואים צורך בהמשך המאבק לשוויון זכויות הנשים.

בתחילת המאה ה-20 התעוררה תנועה, שהציבה את המאבק למען שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות על מנת למנוע את אפליית הנשים בראש מעייניה. תנועה זו נקראת התנועה הפמיניסטית, ולזכותה נרשמו במהלך ההיסטוריה הישגים רבים בתחום שוויון הזכויות לנשים. כיום, זכויות כגון הזכות ללימודים, לעבודה, לאימהות, לרכוש ולחיים פוליטיים, ניתנות כמובנות מאליהן לנשים בכל מדינה דמוקרטית. שווייץ הייתה האחרונה במדינות אירופה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, מהפך שהתרחש בשנות ה-70 של המאה העשרים. בעקבות התעוררות המודעות הפמיניסטית, סוציולוגים החלו להפנות מאמצים מחקריים לנושא מעמד הנשים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. בין היתר נחקרים הגורמים והתהליכים החברתיים שהובילו למצבי האפליה, כמו גם אלה שהביאו להתעוררות הפמיניסטית כולל הניסיון לנתח את הסיבות המורכבות להיווצרות האפליה והפטריארכיה מלכתחילה.

ארטמיזיה ג'נטילסקי

ארטמיזיה ג'נטילסקי (באיטלקית: Artemisia Gentileschi ;‏ 1593–1653 לערך) הייתה ציירת איטלקיה.

ארמון ברבריני

ארמון ברבריני (באיטלקית: Palazzo Barberini; פלאצו ברבריני) הוא ארמון הממוקם בעיר רומא, ליד פיאצה ברבריני.

גוסטב קלימט

גוסטב קלימט (Gustav Klimt;‏ 14 ביולי 1862 - 6 בפברואר 1918, וינה) היה צייר אוסטרי, מהבולטים שבזרם היוגנדסטיל הווינאי.

חנוכה

חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש, ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן. חנוכה (יחד עם פורים) הוא אחד משני החגים הבולטים ביותר שנוספו למסורת ישראל, על ידי היהדות הרבנית.

כיכר הסיניוריה

כיכר הסיניוריה (באיטלקית: Piazza della Signoria) היא כיכר מרכזית בעיר פירנצה, לצד פאלאצו וקיו החולש על הכיכר עם מגדל השעון שלו, ומשמרת את שמו הקודם, ארמון הסיניוריה. הסיניוריה הייתה ממשלת הרפובליקה של פירנצה. צורת הכיכר כצורת ר והיא מוקפת במספר בניינים בעלי חשיבות ועניין אדריכלי ואמנותי, בהם גלריית אופיצי, לוג'ה דיי לאנצי (Loggia dei Lanzi), שמכילה ארקדה פתוחה ובה מוצגים פסלים מתקופת הרנסאנס, בניין חברת הביטוח ג'נרלי ועוד. בכיכר מוצג העתק שיש של פסל "דוד" של מיכלאנג'לו, הפסל המקורי ניצב בכיכר בין 1502 ל-1882, אז הועבר לאקדמיה לאמנות של פירנצה, על מנת שלא יפגע מזיהום האוויר. הכיכר מהווה מוקד תיירותי ואזרחי לעיר.

סופגנייה

סֻפְגָּנִיָּה (או בשמה התקין, אם כי נפוץ פחות, "סֻפְגָּנִית") היא מאכל בצק מטוגן בשמן עמוק, המהווה את אחד המאכלים היהודיים המסורתיים והסמליים של חג החנוכה.

סיסרא

סִיסְרָא שימש כשר הצבא של יבין מלך חצור על פי המסופר במקרא. בסיסו המרכזי נמצא בחרושת הגויים. הוא היה שר רכב וצבאו כלל 900 רכב ברזל. הוא לחץ על ישראל עשרים שנה. סיסרא היה שותף במספר מלחמות במערכת ההתנגשויות שבין שבטי ישראל לבין ממלכת חצור. הוא היה המצביא במלחמה שהתנהלה בין ממלכת חצור נגד אחדים משבטי ישראל בהנהגת ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה.

סיפורו של הנזיר

סיפורו של הנזיר (אנגלית: The Monk's Tale) הוא אחד מסיפורי קנטרברי שכתב ג'פרי צ'וסר בשלהי המאה ה-14.

הסיפור מגיע מיד לאחר הסיפור על מליבאוס, סמוך לסוף המסע, קרוב לעיר רוצ'סטר. למעשה אין זה סיפור אלא סדרת דרשות היסטוריות קצרות על דמויות היסטוריות שהמוטו המשותף להם הוא:

הנזיר מקדים עוד ומתנצל שהאירועים אינם מסודרים על פי סדרם ההיסטורי אלא על פי הסדר בו עלו ברוחו.

הסיפורים הם אודות הדמויות הבאות:

הילל בן שחר הוא לוציפר המלאך שנפל

אדם הראשון

שמשון הגיבור

הרקולס

נבוכדנצר

בלשצר, המלך האחרון של בבל

זנוביה, מלכת תדמור שנפלה בשבי הקיסר אורליאנוס (270 לספירה)

פדרו, מלך קסטיליה (1350–1369), נרצח על ידי אחיו דון אנריקו

פייר, מלך קפריסין הוא פייר דה לוסיניאן, מלך בממלכת קפריסין ומלך ירושלים בשנים 1358–1369, נרצח על ידי אציליו

ברנבאו ויסקונטי, שליט מילאנו (1354-1385), נכלא ונרצח על ידי בן-אחיו (וחתנו) ג'אן גלאצו ויסקונטי

אוגולינו מפיזה, נסיך פיזה (1220-1289), מוזכר גם על ידי דנטה ב"הקומדיה האלוהית" ("התופת", קאנטו 32 שורות 124-129 וקאנטו 33 שורות 1-90). הואשם בבגידה, נכלא והורעב עד מוות עם שלושת ילדיו.

הקיסר הרומאי נרון

הולופרנס, מצביא אשור בספר יהודית

אנטיוכוס אפיפנס

אלכסנדר מוקדון

יוליוס קיסר

קרויסוס, מלך לידיה שבאסיה הקטנה בשנים 560 לפנה"ס-546 לפנה"ס. יצא למלחמה בעצת האורקל מדלפי והפסיד את ממלכתו.

ספר יהודית

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

עמל אהבה לשווא

עמל אהבה לשווא (תורגם גם שווא עמל האהבה, ייסורי אהבה לתוהו; באנגלית: Love's Labour's Lost) היא קומדיה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתבה כנראה סביב 1596 והוצגה לכל המאוחר בחג המולד 1597, בפני אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה.

המחזה מתאפיין במשלב לשוני גבוה, בחידודים רבים וגם בסרבול; הסצנה הרציפה הארוכה ביותר בכל עבודותיו של שייקספיר, למעלה מ-900 שורות, נכללת בו, כמו גם המילה הארוכה ביותר, Honorificabilitudinitatibus, "מסוגלות להשיג כיבודים" בלטינית. סרבול זה תרם לכך שזוהי אחת מהיצירות הפחות מבוצעות בקאנון השייקספירי.

בניגוד לרוב ההצגות האחרות של הכותב, מקורות ההשראה ל"עמל אהבה לשווא" נותרו לא ברורים, אם כי מוחוור שהדמויות הראשיות מבוססות על אישים היסטוריים: מלך נווארה הוא אנרי הרביעי, ברון הוא שארל דה בירון, דומן הוא שארל מלורן, דוכס מיין, ולונגוויל על אנרי, דוכס לונגוויל. חוקרים העריכו כי ההקשר הקומי של הדמויות היה ברור לקהל הרחב באנגליה כל ימי מלכותו של אנרי הרביעי, אך הלך ונחלש עם הזמן.

פאולו ורונזה

פאולו ורונזה (באיטלקית: Paolo Veronese; ‏ 1528 – 19 באפריל 1588) היה צייר איטלקי בתקופת הרנסאנס בוונציה. מציוריו הבולטים - החתונה בקנה והסעודה בביתו של לוי. הוא אימץ את השם פאולו קאליירי, אך היה ידוע בשם ורונזה כיוון שהגיע מוורונה.

ורונזה, טיציאן וטינטורטו שלטו בתחום הציור בתקופתם. ורונזה ידוע כאמן בצבע, ואף צייר ציורי קיר ובשמן. עבודותיו המפורסמות מפרטות עלילה תקופתית, ומובאות בסגנון המנייריזם, מלאות בארכיטקטורה מלאכותית ובמחזות זוהרים. ציוריו הגדולים של סעודות בתנ"ך צוירו עבור חדרי אוכל למנזרים בוונציה ובוורונה.

פדה גליציה

פֶדֶה גליציה (באיטלקית: Fede Galizia ; ‏מילנו – 1630

מילנו) הייתה ציירת מנייריסטית איטלקיה.

ציורי התנ"ך

התנ"ך שימש מקור השראה לציירים רבים, והוא למעשה הספר המצויר והמפוסל ביותר. מספר הציורים הנודעים המבוססים על התנ"ך נאמד באלפים.

שיח' זוויד

שיח' זוויד (בערבית: شيخ زويد, באנגלית: Sheikh Zowaiid) הוא מרכז בדווי בצפון סיני הנמצא על הדרך בין רפיח ובין אל עריש. משיח' זוויד יוצא כביש דרומה לכיוון ניצנה. המקום מהווה מרכז שלטוני ומסחרי לאזור. המקום קרוי על שם שייח' זוויד, שקברו ניצב בין החולות. ב-2006 מנתה אוכלוסיית האזור שסביב לשיח' זוויד 44,448 נפש.

תל דותן

תֵּל דּוֹתָן (תל דות'אן) הוא תל יישוב עתיק גדול במרכזו של עמק דותן כ-10 ק"מ מדרום-מערב לעיר ג'נין בצד כביש שכם-ג'נין. מתנשא לגובה 60 מטר מעל העמק, שטח פסגתו כ-40 דונם. לרגלי התל עברה דרך ההר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.