הוורד הלבן

הוורד הלבןגרמנית: Die Weiße Rose, מוכר בעברית גם כ"השושנה הלבנה") הייתה קבוצת סטודנטים שהתנגדה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה.

קבוצת "הוורד הלבן" הייתה התאגדות של חמישה סטודנטים, כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם, באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. בין יוני 1942 ופברואר 1943 הכינה הקבוצה והפיצה שישה עלונים שונים בהם קראו לסיום שלטון הרודנות הנאצי באמצעות התנגדות פעילה של העם הגרמני.

הנס שול ואחותו סופי נעצרו ראשונים במסגרת פעילותם בקבוצה והפכו לדמויות בולטות ולסמל התנגדות לנאציזם.[1] שאר החברים בקבוצה היו כריסטוף פרובסט, אלכסנדר שמורל ווילי גראף. אליהם הצטרף מרצה בשם קורט הובר אשר ניסח את שני העלונים האחרונים. כל ששת חברי הקבוצה נעצרו, נשפטו, והוצאו להורג בעריפה באמצעות הגיליוטינה. עלון שביעי נמצא בהכנה בעת מעצרה של החבורה.

כיום נחשבים אנשי הקבוצה בגרמניה למופת לאומץ לב והומניות גם אל מול שלטון אימים דיקטטורי.

Scholl-Denkmal, München
אנדרטה לזכר "הוורד הלבן" בצורת עלונים מפוזרים על המדרכה, נצבת בחזית אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן

מקור השם

חברי הקבוצה בחרו את השם "הוורד הלבן" כסמל לטוהר ותמימות מול הרוע והטומאה. כאשר נחקר הנס שול על ידי הגסטאפו, הוא נשאל על מקור השם, וסיפק מספר מקורות ספרותיים המשתמשים בוורד לבן כדימוי לטוהר. בין המקורות אותם ציין נמנים השיר "הוורד הלבן" של המשורר הגרמני קלמנס ברנטנו, השיר "Cultivo una rosa blanca" של המשורר הקובני חוסה מארטי, ורומן בשם זה של ב. טראוון.

תחילת פעילות הקבוצה

עטיפת הספר סופי שול והוורד הלבן
עטיפת הספר "סופי שול והוורד הלבן". מימין: הנס שול, סופי שול, כריסטוף פרובסט

חלק מחברי קבוצת הוורד הלבן היו ותיקי קרבות מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 עת החלה ההתאגדות הם לחמו בחזית צרפת ובחזית רוסיה, וחזו במו עיניהם בזוועות המלחמה, ובפשעי המלחמה שבוצעו על ידי הוורמאכט, הן בשדה הקרב והן כנגד אזרחים חסרי מגן. בשלב זה של המלחמה ניתן היה להבחין בהתהפכותו של גלגל המלחמה, שנטה אז לרעת גרמניה, לאחר הכישלון במערכת מוסקבה, והצטרפותה של ארצות הברית אל הלחימה. במהלך פעילות הקבוצה נחל הצבא הגרמני את תבוסתו הגדולה ביותר עד אז בקרב סטלינגרד, וניתן היה להבין כי תבוסתה של גרמניה במלחמה היא עניין של זמן. חברי הקבוצה דחו מבחינה אידאולוגית את הנאציזם והמיליטריזם, והאמינו בפדרציה אירופית הבנויה על עקרונות של צדק וסובלנות. הקבוצה נהגה לצטט בעלוניה מן התנ"ך, כמו גם מיצירותיהם של גתה, פרידריך שילר, לאו דזה, אריסטו ונובאליס. הקבוצה פנתה אל הרובד האינטלקטואלי שבאוכלוסייה הגרמנית, מתוך אמונה שברובד זה תימצא התנגדות פנימית לנאציזם. בתחילה נשלחו העלונים באמצעות הדואר מערים שונות בבוואריה ואוסטריה מאחר שהחברים האמינו כי בדרום גרמניה, בעלת המורשת הקתולית תימצא אוזן כרויה לגישתם. חברי הקבוצה פעלו בחלקם ממניעים דתיים. סופי והנס שול, לדוגמה, התחזקו באמונתם הקתולית בתקופת פעילותם.

בסוף יולי 1942, הסטודנטים הגברים בקבוצה נשלחו לשירות צבאי בחזית המזרחית, בעת החופשה מן הלימודים. לקראת סוף הסתיו שבו הסטודנטים ללימודיהם, והקבוצה חידשה את פעילותה. בינואר 1943, באמצעות מכונת שכפול ידנית, הפיקה הקבוצה כמות המוערכת בין 6,000 ל-9,000 עותקים של עלונם החמישי "פנייה אל כל הגרמנים" שהופץ באמצעות הדואר אל בלדרים שהפיצו אותו בערים רבות. עותקים מן העלון נמצאו בשטוטגרט, קלן, וינה, פרייבורג, חמניץ, המבורג וברלין. העלונים חוברו על ידי הנס שול, ושופרו על ידי הובר. העלון הזהיר מפני המפלה שאליה מוביל היטלר את העם הגרמני. כוחן של בעלות הברית חזק בהרבה מזה של גרמניה, טען העלון, והתבוסה היא ודאית. קוראי העלון הומרצו "לתמוך בתנועת ההתנגדות" במאבק ל"חופש הדיבור, חופש הדת, והגנת האזרח היחיד מהפעולה השרירותית של מדינת הרודנות הפושעת". אלו היו העקרונות לפיהם תוקם "אירופה החדשה".

העלונים גרמו למהומה, והגסטפו יצא ביוזמה לחיפוש אחר מפיציהם.

שלוש פעמים במהלך חודש פברואר 1943 כתבו חברי הקבוצה את הסיסמה "חירות" ו"הלאה היטלר" על קירות האוניברסיטה, ובניינים אחרים במינכן. אלכסנדר שמורל, הנס שול ווילי גראף כתבו כתובות אלו באמצעות זפת. גרפיטי דומה הופיע במקומות שונים בערים הסמוכות, ונראה כי צוייר על ידי אנשים שאינם קשורים לקבוצה, שקיבלו עידוד ממעשי הקבוצה.

התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, שממדיה התבררו בפברואר 1943 סיפקה את הנושא לעלון השישי של הקבוצה, שנוסח על ידי הובר. העלון קרא ל"חברי הסטודנטים" כי "יום הדין" מגיע אל "הרודן המתועב ביותר שעמנו נאלץ לסבול". כפי שהעם הגרמני קרא לסיוע מאת הסטודנטים על מנת לעצור את נפוליאון ב-1813, כך נראה כי יש צורך בסטודנטים על מנת "לעצור את הטרור הנציונל-סוציאליסטי". העלון קרא לפעולה בשם המתים בסטלינגרד.

מאסר ומשפט

LMU Stiege, München
האולם הראשי באוניברסיטה שבו נתפסו הנס וסופי בעת פזור עלונים

ב-18 בפברואר 1943, אותו היום עצמו בו נשא שר התעמולה יוזף גבלס את נאומו המפורסם ב"ארמון הספורט", נאום בו קרא לעם הגרמני ל"מלחמה טוטאלית", הביאו סופי והנס שול מזוודה מלאה בעלונים אל האוניברסיטה. הם פיזרו ערימות של עלונים במסדרונות הריקים, במטרה שיימצאו על ידי הסטודנטים כאשר אלו יצאו מכיתות הלימוד. כאשר התכוונו לעזוב את המקום החליטו לנסות ולהפיץ כמה עותקים נוספים שנותרו במזוודתם. הם שבו על עקבותיהם, עלו בגרם המדרגות אל הקומה העליונה, וסופי פיזרה את העלונים באוויר. פעולה זו נצפתה על ידי משגיח בשם יאקוב שמיד. שמיד הזעיק את המשטרה, והנס וסופי שול נעצרו על ידי הגסטאפו. עד מהרה נעצרו יתר חברי ההתאגדות, ורבים אחרים הקשורים עמם, והובאו לחקירה.

הנס וסופי שול, ופרובסט, היו הראשונים שעמדו למשפט בפני ה"פולקסגריכט" בית הדין העממי הידוע לשימצה, שדן בפשעים פוליטיים כנגד המשטר הנאצי. ב-22 בפברואר נמצאו השלושה אשמים בפגיעה במאמץ המלחמתי, וראש בית הדין, רולנד פרייזלר דן אותם לעונש מוות. השלושה נערפו באמצעות הגיליוטינה עוד באותו היום. כל השלושה גילו אומץ כאשר הובלו אל מותם, במיוחד סופי שעמדה בחקירות קשות, ובעת משפטה הטיחה בפני פרייזלר, "אתה יודע כמוני שהמלחמה אבודה. מדוע, אם כן, בפחדנותך אינך מודה בכך?".

ב-13 ביולי 1943 נערפו ראשיהם של אלכסנדר שמורל וקורט הובר, וב-12 באוקטובר 1943 נערף ראשו של ווילי גראף. ידידים ועמיתים של אנשי הוורד הלבן, שסייעו בהכנת הכרוזים והפצתם, ובאיסוף כסף עבור מחייתם של אלמנתו של פרובסט וילדיו הקטנים, נדונו לעונשי מאסר שבין שישה חודשים לעשר שנים.

נוסח העלון השישי הוברח לאנגליה דרך סקנדינביה, בסיוע הנס פון מולטקה, ובאמצע שנת 1943 הופצו בגרמניה מיליוני עותקים של עלון זה באמצעות מטוסי בעלות הברית, בכותרת "מניפסט הסטודנטים של מינכן".

מורשת "הוורד הלבן"

Geschwister-Scholl-Platz02
כיכר האחים שול

לאחר נפילת השלטון הנאצי נראה כי "הוורד הלבן" מייצג צורה טהורה של התנגדות לשלטון עריץ, ללא כל אינטרס אישי שהוא. סיפורם פורסם כאשר המוזיקאי קרל אורף נעצר על ידי בעלות הברית, ובחקירתו טען כי היה חבר ב"ורד הלבן". אין עדויות על השתייכותו לקבוצה או אימות ממקור אחר. הוא אכן היה מיודד עם המוזיקולוג פרופ' קורט הובר, אחד מחברי הקבוצה. הובר נאסר ב-27 בפברואר 1943 והובא, גם הוא כמו חבריו, בפני ה"פולקסגריכט". לאחר מאסרו, אשתו של הובר הפצירה בקרל אורף להשתמש בהשפעתו כדי להציל את בעלה. אורף סירב.[2][3]

הכיכר שליד האולם המרכזי באוניברסיטת מינכן, נקראת כיום "כיכר האחים שול" (Geschwister-Scholl-Platz). בתי ספר, רחובות וכיכרות רבים בגרמניה נקראים על שם חברי ההתאגדות.

פעילותם של חברי הקבוצה הייתה נושא ליצירות אומנות רבות, ובהן אופרה מאת המלחין אודו צימרמן, אשר אף זכתה לעיבוד ישראלי בבימויו של אלכס כגן, ובהפקתו של אריה קרישק בשנת 1992.

חברי הקבוצה נחשבים כיום בגרמניה לאישים דגולים, ופועלם מוערך בציבור הגרמני. בתוכנית טלוויזיה ששודרה בגרמניה בשנת 2003 בערוץ הפופולרי ZDF, נקראו הגרמנים לבחור ב"עשרת הגרמנים הגדולים בהיסטוריה". בקבוצת הגיל שמתחת ל-40 נבחרו הנס וסופי שול במקום הרביעי, כאשר מתחתיהם דורגו אישים כבאך, גתה, גוטנברג ואיינשטיין. באותה השנה בחרו קוראי מגזין הנשים "בריגיטה" בסופי שול כ"אישה הגדולה ביותר במאה ה-20".

על פעילות הקבוצה הוסרטו שלושה סרטים. בשנת 1982 יצר הבמאי פרסי אדלון, שנודע בסרטו "קפה בגדד", את הסרט "חמשת הימים האחרונים" (Fünf letzte Tage) המתאר את ימיה האחרונים של סופי שול, מנקודת ראותה של חברתה לתא הכלא. את שול גילמה לנה שטולצה. באותה השנה חזרה שטולצה לגלם את שול בסרטו של מיכאל ורהובן "הוורד הלבן" (Die Weiße Rose)[4].

בפברואר 2005 הוקרן לראשונה הסרט "סופי שול - הימים האחרונים" (Sophie Scholl – Die letzten Tage)[5], בו גילמה השחקנית יוליה ינטש את שול. הסרט מבוסס על ראיונות עם מקורבים לקבוצה ששרדו, ועל פרוטוקולים שנותרו בארכיבים בגרמניה המזרחית. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר בטקס ה-78, שנערך בשנת 2006.

במקביל להקרנת הסרט בארצות הברית, פורסם מחקר חדש על פעילות הקבוצה באנגלית בשם "סופי שול והוורד הלבן". הספר מאת אנט דומבך וד"ר ג'ד ניובורן, מאוניברסיטת שיקגו, ואחד מהפעילים במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק, זכה לתפוצה נרחבת ולעניין רב.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

עיינו גם בפורטלים:
פורטל מלחמת העולם השנייה
פורטל היסטוריה
פורטל גרמניה
  1. ^ THHP Short Essay: The White Rose
  2. ^ Dark heart of a masterpiece: Carmina Burana's famous chorus hides a murky Nazi past - Features, Theatre & Dance - The Independent
  3. ^ Carl Orff, the composer who lived a monstrous lie - Times Online
  4. ^ "הוורד הלבן", במאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי "אידיבי"
  5. ^ "סופי שול - הימים האחרונים", במאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי "אידיבי"
1943

שנת 1943 היא השנה ה-43 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1943 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1943 בגרמניה

1943 בגרמניה הייתה השנה בה ציינה 72 שנות לאום.

22 בפברואר

22 בפברואר הוא היום ה-53 בשנה בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 312 ימים (313 בשנה מעוברת).

אודו צימרמן

אוּדו צימרמן (בגרמנית: Udo Zimmermann; נולד ב-6 באוקטובר 1943 בדרזדן) הוא מלחין, מנצח ומנהל מוזיקלי גרמני.

אוניברסיטת מינכן

אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן (בגרמנית: Ludwig-Maximilians-Universität München; בראשי תיבות: LMU) היא אוניברסיטה במינכן, גרמניה.

באוניברסיטת מינכן למדו בשנת 2007 כ-46,000 סטודנטים. זוהי האוניברסיטה השנייה בגודלה בגרמניה והשלישית בעולם דובר הגרמנית (אחרי אוניברסיטת וינה ואוניברסיטת קלן). מספר הסטודנטים הלמדים בה כמעט זהה למספר הסטודנטים בקלן, כך שמדי כמה שנים מחליפות שתי האוניברסיטאות האחת את השנייה בראש רשימת האוניברסיטאות בגרמניה.

אוניברסיטת מינכן נוסדה בשנת 1472 והיא מהעתיקות שבאוניברסיטאות גרמניה. זוהי האוניברסיטה הראשונה שנוסדה בבוואריה (אוניברסיטת וירצבורג נוסדה 70 שנה לפניה, אך באותה העת לא השתייכה וירצבורג לבוואריה). בתחילה שכנה האוניברסיטה בשתי ערים אחרות (אינגולשטאט ולאחר מכן לאנדסהוט), ורק ב-1826 הועברה למינכן. היא קרויה על שם שני אנשים שונים: לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה, ומקסימיליאן הראשון יוזף, מלך בוואריה.

במלחמת העולם השנייה נוסדה באוניברסיטת מינכן קבוצת הוורד הלבן, אחת מתנועות ההתנגדות לנאציזם החשובות ביותר. ששת חברי הקבוצה לאחר ששניים מחבריה, הנס שול ואחותו סופי שול, נתפסו בבניין הראשי של האוניברסיטה בעת שחילקו עלונים אנטי נאצים שחיבר הפרופסור קורט הובר. כולם הוצאו זמן קצר לאחר מכן להורג. כיום קרויה הכיכר בה שוכן הבניין הראשי "כיכר האחאים שול"; בבניין עצמו פינות רבות המוקדשות לזכר האח והאחות וכיכר בפקולטה למשפטים על שם קורט הובר.

אוניברסיטת מינכן מחולקת ל-18 פקולטות, והיא מציעה 160 מסלולי לימוד שונים. תקציבה השנתי של האוניברסיטה עומד על כמיליארד אירו. האוניברסיטה מעסיקה כ-700 מרצים בדרגת פרופסור וכ-12,600 עובדים אחרים. 62% מהסטודנטים הם נשים, וכ-16% אינם אזרחים גרמנים. מבני האוניברסיטה מפוזרים ברחבי מינכן והעיר הסמוכה גרכינג, אך הבניין הראשי ורבות מהפקולטות שוכנים כקילומטר מצפון לעיר העתיקה של מינכן, בשכונת שוואבינג (Schwabing). אוניברסיטת מינכן עובדת בשיתוף פעולה צמוד עם האוניברסיטה הטכנית של מינכן ועם ארבעת מכוני מקס פלאנק השוכנים בעיר ובגרכינג.

אוניברסיטת מינכן מדורגת מזה מספר שנים, לצד האוניברסיטה הטכנית של מינכן, כאוניברסיטה הטובה בגרמניה. בשנת 2006 דורגה כאוניברסיטה ה-17 באירופה וה-63 בעולם על ידי שבועון ניוזוויק.

אינגה שול

אינגה איכר-שול (בגרמנית: Inge Aicher-Scholl‏; 11 באוגוסט 1917–4 בספטמבר 1998) הייתה סופרת, מחנכת ופעילת שלום גרמנית. ספרה "הוורד הלבן" הפך לרב-מכר שעיצב את הזיכרון אודות קבוצת המחתרת של אחיה ואחותה, הנס וסופי שול.

ב. טראוון

ב. טראוון (B. Traven‏; נולד ב-1882 או ב-1890, נפטר ב-26 במרץ 1969) הוא שם עט של סופר שכתב בגרמנית והתפרסם בארצות הברית בזכות ספרו, האוצר של סיירה מדרה, אשר היווה בסיס לסרט בו כיכב המפרי בוגארט. רוב ההיסטוריונים מעריכים שטראוון היה למעשה רט מרוט, שחקן במה ואנרכיסט, שברח מאירופה למקסיקו בסביבות שנת 1924.

טראוון נחשב לאיש המסתורין בעולם הספרות של המאה ה-20. הוא נולד למשפחה גרמנית באזור שהיה אז גרמני והיום הוא חלק מפולין. הוא היה מעורב בפוליטיקה ובתקופה הסוערת, שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מספרים שהיה לזמן קצר ראשה של ממשלה מהפכנית במדינת בווריה. מסופר גם שנידון למות ומאז נמלט ושוטט בעולם. הוא נאסר באנגליה בגלל חוסר תעודות ולאחר שהשתחרר הפליג משם כמלח בספינת סוחר נורווגית לכיוון אמריקה וליד טמפיקו שבמקסיקו קפץ מהספינה וכנראה נשאר במקסיקו עד מותו בשנת 1969. על שמו האמיתי ומוצאו יש ספקולציות רבות כולל אחת הטוענת שהוא בן בלתי חוקי של הקיסר וילהלם השני. טראוון כתב 12 ספרים שתורגמו לשפות רבות ופורסמו בכל רחבי העולם.

בשנת 1929 פורסם הרומן "הוורד הלבן", על ניסיונותיה של חברת נפט אמריקאית לרכוש חווה מקסיקנית, בניגוד לרצונו של בעל החווה. רומן זה שימש, בין השאר, השראה לשמה של מחתרת "הוורד הלבן" שהתנגדה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה.

בשנת 1948 הסריט ג'ון יוסטון במקסיקו את הסרט "האוצר מסיירה מדרה" על פי הספר. לביצוע המלאכה עזר יועץ טכני בשם האל קרובס שלאחר מכן זוהה כטראוון עצמו.

בשנת 1954 הוסרט ספרו "מרד התלויים" במקסיקו. בשנת 1960 הוסרט "מקריו" על ידי רוברטו גאוולדון (Roberto Gavaldón) בשם "הזמנה למקריו".

בגלל חייו ההרפתקניים, כונה טראוון בארצות הברית, "ג'ק לונדון הגרמני".

בית הדין העממי (גרמניה הנאצית)

בית הדין העממי (בגרמנית: Volksgerichtshof) היה בית משפט מיוחד (Sondergericht) שנוסד בשנת 1934 על ידי קנצלר גרמניה אדולף היטלר, בשל חוסר שביעות רצונו מתוצאות משפט שריפת הרייכסטאג, שבו זוכו מרבית הנאשמים. בית הדין הוקם מחוץ למסגרת החוקתית וניתנו לו סמכויות נרחבות לדון במגוון רחב של עבירות עם אופי פוליטי לכאורה כגון מסחר בשוק השחור, תבוסתנות ובגידה. "פשעים" אלו הוגדרו על ידי בית הדין כ"פגיעה במאמץ המלחמתי" (Wehrkraftzersetzung) ועל מבצעיהם נגזרו עונשים כבדים.

סדרי הדין בבית דין היו לעיתים קרובות שרירותיים ודמו באופיים למשפטי ראווה. במקרים מסוימים, דוגמת משפטם של סופי והנס שול, חברי תא ההתנגדות "הוורד הלבן", ארכו הדיונים פחות משעה וזאת מבלי שניתנה אפשרות למי מהצדדים להציג ראיות או לטעון טענות משפטיות. נשיא בית הדין היה בעל כוח רוב ושימש לעיתים קרובות הן כשופט והן כתובע. לעיתים תכופות, גזר בית הדין עונשי מוות, דוגמת משפטם של קושרי ה-20. בנוסף, מצאו רבים מהאסירים המורשעים את מותם בכלא פלצנזה וזאת בשל התנאים הקשים ששררו בו.

בנדלרבלוק

בנדלרבלוק (בגרמנית: Bendlerblock) הוא מבנה גדול ברובע טירגרטן, לאורך תעלת לנדוור בברלין. במלחמת העולם השנייה הייתה בו מפקדת קשר ה-20 ביולי ובסיומה - המפקדה של גנרל הלמוט ויידלינג, המפקד האחרון של ברלין במלחמה זו.

הוא נבנה בשנים 1911–1914 בסגנון ניאו קלאסי ושימש כמפקדת הצי הקיסרי הגרמני. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא שימש כמפקדת הרייכסווהר.

בתקופה הנאצית נוספו אגפים למבנה ושוכנו בו משרדים של ה-OKH, OKW והאבווהר. במקום הייתה גם מפקדת "צבא המילואים" בפיקודו של גנרל פרידריך פרום שסביבו התארגנה קבוצת קצינים בפיקודו של קלאוס שנק פון שטאופנברג במטרה לחסל את אדולף היטלר כדי לסיים את המלחמה.

בבנדרבלוק הייתה זירת הדרמה העיקרית של כישלון קשר העשרים ביולי. בחצר המבנה הוצאו להורג שטאופנברג, סרן ורנר פון האפטן, גנרל פרידריך אולבריכט ו-אוברסט אלברכט מרץ פון קירנהיים. בתוך המבנה הוצא להורג קודם לכן גנרל לודוויג בק לאחר שנכשל בשני ניסיונות להתאבד על ידי ירייה בראשו.

בימים האחרונים של הקרב על ברלין בחר מפקד ברלין האחרון גנרל הלמוט ויידלינג בבנדלרבלוק בגלל חוזק הבית והמרתפים התת-קרקעיים המוגנים שבו וגם בגלל קרבתו לקנצלריה של היטלר. משם יצא ב-2 במאי 1945 לפגישה עם גנרל וסילי צ'ויקוב וחתם על כניעת ברלין ללא תנאי.

כיום נמצאים בבניין משרדי משרד ההגנה הפדרלי של גרמניה. ב-יולי 1955 שונה שם הרחוב בו נמצא הבניין מ-בנדלרשטראסה ל-שטאופנברגשטראסה.

בחצר המבנה הוסרטה סצנת ההוצאה להורג בסרט מבצע ואלקירי. במקום נערכים טקסי אזכרה ממלכתיים מדי ה-20 ביולי ומונחים זרי פרחים ליד לוחית הזיכרון.

ב-1980 נפתח בבנין "מוזיאון ההתנגדות הגרמנית לנאציזם" ובו פרטים על קבוצות גרמנים שהתנגדו לנאצים כמו קבוצת הוורד הלבן, קבוצת קשר ה-20 ביולי, הכומר מרטין נימלר וקבוצת "הכנסייה המוֹדָה" ועוד.

המחשבות הן חופשיות

המחשבות הן חופשיות (בגרמנית: Die Gedanken sind frei, "דִי גֶדַאנְקֶן זִינְד פְרַיְי") הוא שיר גרמני העוסק בחופש התודעה והמחשבה של האדם, וזכותו להרהר ולדמיין על תיקון העולם ככל אשר תאבה נפשו. השיר הופיע לראשונה בין השנים 1810–1820 בספר שנדפס בברן שבשווייץ, ומחברו לא ידוע.

הגרסה הפופולרית שוכתבה על ידי אוגוסט היינריך הופמן פון פאלרסלבן (שגם חיבר את המנון גרמניה) באוסף שירים משנת 1842.

השיר היה להמנונם הבלתי-רשמי של חברי המחתרת האנטי-נאצית "הוורד הלבן", ונאסר להשמעה בתקופת גרמניה הנאצית. ב-1942 השמיעה חברת המחתרת סופי שול את השיר מחוץ לבית הכלא באולם, שבו היה עצור אביה.

הנס שול

הנס פריץ שול (גרמנית: Hans Fritz Scholl;‏ 22 בספטמבר 1918 - 22 בפברואר 1943) היה אחד מהחברים המייסדים של קבוצת "הוורד הלבן", שהיוותה פרק חשוב בתולדות ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. הוא נידון למוות על פעילותו בקבוצה, והוצא להורג, יחד עם אחותו סופי שול ועם חברים נוספים בקבוצה, בעריפה בגיליוטינה. כיום נחשב שול בגרמניה, ביחד עם יתר חברי הקבוצה, כמופת לאומץ לב ולהומאניות אל מול משטר האימים הנאצי.

התנגדות גרמנית לנאציזם

ההתנגדות הגרמנית לנאציזם הקיפה יחידים וקבוצות בגרמניה הנאצית אשר התנגדו למשטרו של אדולף היטלר ולשלטון האימים של המפלגה הנאצית בין השנים 1933‏-1945. חלק מאנשי התנועה היו מעורבים בניסיונות להדיח את היטלר ותנועתו מהשלטון, ניסיונות שהגיעו לשיא בקשר העשרים ביולי, שבו ניסתה קבוצה מאורגנת, שהתבססה על אנשי צבא בכירים בוורמאכט, להתנקש בחיי היטלר, ולהחליף את שלטון המפלגה הנאצית בשלטון צבאי ואזרחי שבראשו יעמדו הגנרל בדימוס לודוויג בק, וראש עיריית לייפציג, קרל פרידריך גרדלר. כישלונו של הקשר הביא לגל מעצרים והוצאות להורג, אשר חיסל, למעשה, את ההתנגדות המאורגנת למשטרו של היטלר, עד סוף ימי הרייך השלישי, כתשעה חודשים לאחר מכן.

"תנועת ההתנגדות" לא הייתה מורכבת מגוף אחד, דומיננטי, או ממחתרת מאורגנת, בעלת היררכיה בדומה לתנועות מחתרת בארצות הכבושות כדוגמת תנועת ההתנגדות הצרפתית. ההתנגדות הגרמנית הקיפה גופים וארגונים אחדים, קציני צבא, פקידים בכירים בדימוס, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, תנועות סטודנטים, פועלים, תנועות פוליטיות שמאליות, מלוכניות וימניות-מתונות, גורמים דתיים, ופעולתם של יחידים שקצו במשטר האימים. התנועה פעלה במצב שבו רוב העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו, באופן פנאטי, עיוור כמעט, ובו עצם הבעת התנגדות למשטר, ולו בשיחה פרטית ובאופן מתון, סיכנה את המשתתפים בשיחה בעונש מוות. בתנאים אלו הייתה ההתנגדות לנחלתן של אליטות מבודדות ומפוזרות בצבא, בכמורה, באקדמיה ובממשל הציבורי, אשר הקשרים שקיימו ביניהן היו אמנם רציפים יחסית אך רצופי מכשולים, קצרים ואי-הבנות.

המתנגדים נכשלו כמעט בכל מטרותיהם. כל ניסיונות ההתנקשות בהיטלר כשלו, תנועת התנגדות עממית, רחבה, לא נוצרה מעולם. עם כל זאת, פעולתו של מיעוט זה מקרב העם הגרמני מועלית כיום על נס כסמל להפגנת אנושיות, עוז רוח וגבורה, גם בתנאים הקשים והאפלים ביותר.

יש המבקרים את נתינת הדגש הרב על פעולות ההתנגדות למשטר, משום שבכך מוסתרת שותפותו (האקטיבית והפסיבית) של העם הגרמני בקיום המשטר הנאצי.

ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר (ספר)

ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר הוא ספר שכתב דני אורבך, בו נסקרים מאמצי התנגדות בולטים של גורמים שונים בגרמניה בתקופה שלפני ובמהלך השלטון הנאצי. הספר מציג לפרטים סוגיות מרכזיות במהלכי ההתנגדות הפנים-משטריים להיטלר, בדגש על האישים הבכירים בשורות המשטר ומחוצה לו אשר עמדו בראשה. בין הסוגיות הנידונות ניתן למנות את תנועת הוורד הלבן, ניסיון ההתנקשות של גאורג אלזר וקשר העשרים ביולי.

הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים בשתי מהדורות, בשנים 2009 ו-2016. מעבר להצגת הרצף ההיסטורי בעת ניסיונות ההפיכה הגרמניים, בספר מנותחת המגמה הכללית של חתרנות ומהפכנות, תוך קישור למהפכות ושינויים גדולים בחברה של ימינו - כדוגמת האביב הערבי. מגמה מעניינת נוספת הנבחנת בספר היא הרקע של המהפכנים - כך למשל, מתאר אורבך כיצד רבים מהמהפכנים הגרמנים היו דווקא אנשי צבא שהובילו את גרמניה לניצחון בראשית המלחמה.

ורד

ורד (שם מדעי: Rosa) הוא סוג פרח ממשפחת הוורדיים. הוורד מונה בין 200 ל-250 מינים, שיחים או מטפסים רב-שנתיים, קוצניים; והוא נפוץ בעשרות צבעים וגוונים שונים.

י"ז באדר

י"ז באדר הוא היום השבעה עשר בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ז אדר תלוי האם בר המצווה נחוג בשנה פשוטה או מעוברת והאם הוא נולד בשנה פשוטה או מעוברת. עבור ילד שנולד באדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, פרשת בר המצווה היא, ברב השנים, פרשת כי תשא. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצווה היא פרשת ויקהל (בשנים מקביעות השא או השג) או פרשת ויקהל-פקודי (בשנים מקביעות הכז). עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה, ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת שמיני. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת צו.

סופי שול

סופיה מגדלנה שול (בגרמנית: Sophia Magdalena Scholl; ‏9 במאי 1921 - 22 בפברואר 1943) הייתה אחת החברות בקבוצת "הוורד הלבן", שהיוותה פרק חשוב בתולדות ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. על חלקה בפעילות הקבוצה נידונה שול למוות, והוצאה להורג, יחד עם אחיה הנס שול וחברים נוספים בקבוצה, בעריפה בגיליוטינה. כיום נחשבת שול בגרמניה, ביחד עם יתר חברי הקבוצה, כמופת לאומץ לב ולהומאניות אל מול משטר האימים הנאצי.

פרס האחים שול

פרס האחים שול (גרמנית: Geschwister-Scholl-Preis) הוא פרס ספרותי המחולק ביזמת עמותת "אגודת בוואריה" (Landesverband Bayern) והעיר מינכן ביריד הספרים השנתי של בורסת סוחרי הספרים הגרמני (Börsenverein des Deutschen Buchhandels).

בכל שנה נבחר ספר "המפגין עצמאות אינטלקטואלית, ומתאים לקידום חירות אזרחית, אומץ מוסרי, אינטלקטואלי ואסתטי, ולתת דחיפה חשובה למודעות העכשווית לאחריות" ("...das von geistiger Unabhängigkeit zeugt und geeignet ist, bürgerliche Freiheit, moralischen, intellektuellen und ästhetischen Mut zu fördern und dem gegenwärtigen Verantwortungsbewusstsein wichtige Impulse zu geben").

הפרס נקרא על שם האחים הנס שול וסופי שול, שהיו פעילים במחתרת הוורד הלבן בזמן השלטון הנאצי, חילקו עלונים הקוראים להתנגדות לנאציזם, והוצאו להורג בשל כך. הפרס עומד כיום על סך 10,000 אירו, והוא מוענק בטקס חגיגי באוניברסיטת מינכן.

קורט הובר

קורט הובר (גרמנית: Kurt Huber;‏ 24 באוקטובר 1893 - 13 ביולי 1943) היה חבר בקבוצת הוורד הלבן אשר הייתה חלק חשוב מן ההתנגדות הגרמנית לנאציזם.

הוא אהב פאי.

הובר נולד בכור שבשווייץ להורים גרמנים. הוא גדל בשטוטגרט, ולאחר מות אביו עבר למינכן. הובר הראה נטייה לנושאים כמוזיקה, פילוסופיה ופסיכולוגיה, והיה לפרופסור בשנת 1920 באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן.

רולנד פרייזלר

רולנד פרייזלר (בגרמנית: Roland Freisler; ‏30 באוקטובר 1893 - 3 בפברואר 1945), משפטן נאצי והמנהל הכללי של משרד המשפטים של הרייך. הוא ידוע גם כאחד ממשתתפי ועידת ואנזה וכנשיא הפולקסגריכט - בית הדין העממי, שהיה אחראי לפסקי דין שרירותיים רבים כנגד מתנגדי המשטר בימי השלטון הנאצי בגרמניה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.