הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

Zionorg
המוסדות הציוניים
Zionist General Council, Jerusalem 1935
הוועד הפועל הציוני, 1935

תולדותיו

הוועד הפועל הוקם בעקבות החלטה על כך בקונגרס הציוני ה-11[דרוש מקור]. הוא מורכב מחברים שנבחרים בקונגרס הציוני ומנציגי הארגונים הציוניים ומונה 30-25 חברים. מטרתו העיקרית הייתה לשמש כגוף האחראי לביצוע החלטות הקונגרס הציוני ולהיות מופקד על ניהול התנועה הציונית. יש לו סמכויות של ענייני התקציב והכספים, בחירת ממלא מקום חבר נשיאות או חבר נשיאות מכל סיבה שהיא בתקופה שבין קונגרס לקונגרס.

הוועד הפועל הציוני התחלק בעבר לשני גופים: הוועד הפועל הגדול אשר היה מופקד על בניית החלטות, והוועד הפועל המצומצם אשר הופקד על הוצאתן לפועל.

הוועד הפועל הציוני מונה כ-187 חברים, הנבחרים על ידי הקונגרס הציוני העולמי על פי יחסי גודל הסיעה.

נשיאות הוועד

במושב הראשון של הוועד הפועל הציוני נקבעת הנשיאות. יושב ראש הוועד משמש גם כיו"ר הנשיאות. הנשיאות היא המוסד הגדול ביותר של הוועד והוא מונה כ-30 חברים, ללא היושב ראש. תפקידי הנשיאות הם:

  • לקבוע, תוך התייעצות עם ההנהלה, את מועד מושביו של הוועד הפועל, מקומם, אורך זמנם, ובמשותף עם ההנהלה גם את סדר-יומם
  • לנהל את מושבי הוועד הפועל הציוני
  • לייצג את הוועד הפועל כלפי פנים וחוץ
  • לבצע את הפעולות המוטלות עליה על ידי חוקי ההסתדרות הציונית העולמית
  • לדון ולהחליט בעניינים אשר נמסרו לה על ידי הקונגרס הציוני או הוועד הפועל

נקודות ציון בתולדות הוועד

Prime Minister Moshe Sharett signing a pact
חתימת ההסכם בין ממשלת ישראל להסתדרות הציונית. משמאל: יו"ר הוועד הפועל הציוני ברל לוקר, מזכיר הממשלה זאב שרף (עומד), ראש הממשלה משה שרת

בתחילת הדרך, ישיבות הוועד הפועל הציוני לא היו קבועות ולא תועדו כמות משתתפים בהן, החלטות ופרוטוקולים בסיסיים. ההוכחה הבולטת לכך הייתה בקיומן במקביל של שתי ישיבות הוועד הן בפריז והן בלונדון. הישיבה הרשמית הראשונה הייתה בלונדון ב-26 בפברואר 1919. ההחלטה המרכזית באותה ישיבה הייתה, כי יש צורך גדול לגייס חברים נוספים על מנת לשמור על נציגות יהודית בארץ ישראל של המפלגות "פועלי ציון" ו"המזרחי". כמו כן, הוחלט על ארגון מחדש של הארגון.

הישיבה החשובה הבאה התקיימה ב-1 ביולי 1919. והיא נקראת גם "ישיבת הוועד הפועל הגדול". נכח בה חיים ויצמן, מראשי הקונגרס הציוני. בישיבה זו הובא לדיון הסכם הפסקת האש בין מעצמות ההסכמה לטורקיה. בהסכם זה הוזכר הקשר בין ארץ ישראל לעם היהודי ודובר על "זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל".

ישיבה חשובה נוספת התקיימה בלונדון שנה לאחר מכן, ביולי 1920. מטרת ישיבה זו היה לאחות ולתקן את כל הפגמים שהתגלו בהסתדרות הציונית, אך בפועל, במקום ליישר את ההדורים, היא רק חידדה את הניגודים בתנועה. סלע המחלוקת היה בין "הציונית האמריקאית" בראשות לואי ברנדייס ובין "הציונות האירופית" בראשות חיים ויצמן. הבדלי מנטליות, לשון ותרבות היו הרקע למחלוקות. בישיבה לא התקבלו החלטות בנושא זה, אך הקו של הוועד הפועל הציוני היה ברור. ויצמן נבחר לנשיאות ההסתדרות הציונית ונחום סוקולוב לנשיא ההנהלה הציונית.

מאורעות תרפ"א גרמו לוועד לקבל החלטות חשובות. בישיבה נוספת בפראג ביולי 1921, התקבלו החלטות על הקמת כוח מגן יהודי בארץ ישראל והגדרת חשיבות היחסים עם ערביי ישראל. מושב זה סימל את השינוי שחל בוועד הפועל הציוני, מתנועה אידאולוגית-פוליטית היא נהפכה להיות תנועה חברתית-תרבותית-מדינית. בסופו של דבר, התפקיד המרכזי אותו נטל הוועד היה השגחה והכוונה של היישוב המתפתח בארץ ישראל.

יושבי ראש הוועד הפועל הציוני

תקופת כהונה שם
הרב צבי פרץ חיות 19211925
ליאו מוצקין 19251933
מנחם מנדל אוסישקין 19351941
ד"ר סטיבן וייז 19461949
יוסף שפרינצק 19491959
ברל לוקר 19591961
יעקב צור 19611968
אהוד אבריאל 19681971
יצחק נבון 19721978
יצחק פרץ 1982-1978
ריצ'רד הירש
הלנה גלזר 2010-היום

לקריאה נוספת

  • תקנון הוועדה המתמדת לעייני תקציב וכספים של הוועד הפועל הציוני, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, 1984.
  • ג' יוגב ג. וי' פרוינדליך, הפרוטוקולים של הוועד הפועל הציוני, א-ב, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1985.
  • ה' כהן, פרקים לתולדות הרעיון הציוני, חלק א, ורשה: הוצאת הוועד הפועל של "ברית הנוער" ומרכז "חלוץ" העולמי, 1929.
26 בפברואר

26 בפברואר הוא היום ה-57 בשנה בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 308 ימים (309 בשנה מעוברת).

אברהם קצנלסון

ד"ר אברהם קצנלסון (ניסָן) (18 באפריל 1888, י"ח באייר ה'תרמ"ח – 18 במאי 1956, ט' בסיוון ה'תשט"ז) היה רופא יהודי ועסקן ציוני. כיהן בראש מחלקות הבריאות של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, חבר הוועד הפועל הציוני, ההנהלה הציונית, אספת הנבחרים ומועצת המדינה הזמנית. מחותמי מגילת העצמאות.

אלישבע קפלן

אלישבע קפלן (29 בדצמבר 1900, ז' בטבת תר"ס, פולין – 22 בדצמבר 1959, כ"א בכסלו תש"ך, ירושלים) הייתה פעילה ציונית בפולין, חברת הוועד הפועל הציוני, חברה במוסדות הסתדרות העובדים הכללית, ממייסדות מועצת הפועלות, חברה פעילה במזכירות התנועה וממייסדות ארגון אמהות עובדות. חברה באספת הנבחרים הרביעית מטעם סיעת מפא"י ואשת ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול.

בית הספר הריאלי

בית הספר הריאלי העברי בחיפה (ידוע בשמו המקוצר "בית הספר הריאלי" ואף "הריאלי") הוא בית ספר מוכר שאינו רשמי בחיפה. תקציב בית הספר ממומן בחלקו (כ-40%) מתקציב משרד החינוך והיתרה ממומנת מתשלומי ההורים. הוקם על בסיס בית הספר "אבטליה", של פנחס כהן, על ידי הוועד הפועל הציוני על רקע מלחמת השפות, במחאה על החלטת "המכון היהודי לחינוך טכני" של חברת עזרה לבחור בגרמנית כשפת ההוראה של המקצועות המדויקים בארץ ישראל ובפרט בטכניקום (לימים, הטכניון) ובבית הספר הטכני שלידו.

בנימין ארדיטי

בנימין יוסף ארדיטי (1 ביולי 1897- 20 במאי 1981) היה פעיל ציוני, פובליציסט וחבר כנסת מטעם חרות וגח"ל.

ארדיטי נולד בווינה ב-1897. ב-1898 חזרה משפחתו לעיר רוסצ'וק בבולגריה ובה רכש חינוך יסודי. ב-1912 הצטרף לאגודת "מקרא" שפעלה להשכלה עצמאית יהודית בעירו. ב-1915 נוסדה בממלכת בולגריה "ההסתדרות לשפה ותרבות עברית" וארדיטי היה אחד מפעיליה הבולטים בקבוצה שכונתה "זרם רוסה" והטיפה לאקטיביזם ציבורי בתחום החינוך הציוני. בין 1916 ל-1917 היה ארדיטי אחד מעורכי כתב העת לנוער ציוני "אברייסקו איקו" (ההד העברי).

ב-1919 עבר לסופיה ובה רכש השכלה על תיכונית. במקביל היה אחד מעורכיו של כתב העת "העברי הצעיר". היה חבר הוועד המרכזי של הסתדרות ציוני בולגריה בשנים 1920-1923 ויו"ר הסתדרות ציוני סופיה. ב-1924 היה ארדיטי אחד מעורכיו של העיתון "אברייסקי גלאס" ("הקול העברי"), שביטא את קולה של האופוזיציה בתנועה הציונית, שהובילה בהמשך להקמת התנועה הרוויזיוניסטית בבולגריה.

ארדיטי יסד את הקבוצה הרוויזיוניסטית הראשונה בבולגריה בשנת 1925 והיה יושב ראש ההנהלה של התנועה הרוויזיוניסטית בבולגריה בין השנים 1925-1935, וחבר הוועד הפועל הציוני. כמו כן, ארדיטי היה ממקימי האוניברסיטה היהודית העממית בסופיה והוצאת הספרים שלה.

נאסר בשל פעילות ציונית בלתי-ליגלית ב-1944 על ידי השלטונות הפאשיסטיים וב- 1946 על ידי השלטון הקומוניסטי בשל פעילותו בעלייה ב'. היה חבר ועד ההצלה של הסוכנות היהודית שעבד בתנאי מחתרת ונציג התנועה הרוויזיוניסטית במשרד הארץ ישראלי בבולגריה. עלה לישראל בשנת 1949.

ארדטי היה חבר מרכז תנועת החרות משנת 1949 וחבר ההנהלה בהתאחדות הספרדים בישראל. כיהן כחבר כנסת משנת 1955 ועד 1965 מטעם סיעות חרות וגח"ל. היה חבר בוועדת השירותים הציבוריים.

ברל לוקר

בֶּרְל לוֹקֶר (בכתיב יידי: בערל לאָקער; 24 באפריל 1887 – 1 בפברואר 1972) היה מראשי התנועה הציונית העולמית, יושב ראש הסוכנות היהודית, יושב ראש הוועד הפועל הציוני וחבר הכנסת מטעם מפא"י.

הממשלה הזמנית

הממשלה הזמנית של ישראל היא ממשלת ישראל שכיהנה מהקמת המדינה ב-14 במאי 1948 (ה' באייר ה'תש"ח), ועד ל-10 במרץ 1949 (ט' באדר ה'תש"ט), מועד בו הוקמה הממשלה הראשונה, לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. חבריה היו אנשי מנהלת העם, שהוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני מ־12 באפריל, ובראשה עמד יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון.

הקונגרס הציוני העולמי השני

הקונגרס הציוני השני של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבית הקזינו בבזל בימים 31-28 באוגוסט 1898.

השתתפו בקונגרס 385 צירים ו-531 אורחים.

צירי הקונגרס נבחרו הפעם על ידי משלמי-מס (שוקלי השקל הציוני) בכ-400 "מחוזות בחירה".

בראש הקונגרס עמד בנימין זאב הרצל. השתתפו בו המנהיגים מרדכי אהרנפרייז, מנחם אוסישקין, מכס בודנהיימר, מרקו ברוך, דוד וולפזון, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, מכס נורדאו, נחמן סירקין, יחיאל צ'לנוב ויצחק רילף.

מרקו ברוך חצה את הרי האלפים ברגל כדי להגיע לקונגרס. בקונגרס נכחו בפעם הראשונה גם חיים ויצמן, סטפן וייז וברנאר לזר.מספר שעות לפני הפתיחה החגיגית, עברו מתחת לחלונות הקונגרס כמה עשרות סטודנטים שווייצרים בלבוש ססגוני בתהלוכה לכבוד קדוש מקומי. כאשר הבחינו בדגל הציוני הכחול-לבן המונף על הבניין, קראו בקול "הידד ליהודים!" (!Hoch die Juden). מקס נורדאו התרגש מאד ואמר: "דבר מעין זה לא נתרחש בעולם כולו אלפיים שנה". הרצל הזכיר את התקרית הזו בנאום הפתיחה שלו. הקונגרס נפתח לצלילי "טנהויזר" של ריכרד וגנר. הרצל התייחס בנאומו לביקור קיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא וטען כי זו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה.

הרצל התייחס בנאומו להתנגדות שקמה לתנועה הציונית, אצל מנהיגים בקהילות היהודיות בעולם, וקרא לפעילות הסברה ותמיכה לתנועה הציונית, וזאת במקביל להכנות ולהתארגנות להתיישבות בארץ ישראל.

אחרי הרצל נאם נורדאו, שאמר כי מאז הקונגרס הקודם מצב היהודים בעולם "לא נשתפר בשום מקום. במקומות מסוימים אף הוחמר".בקונגרס נבחר "ועד פועל" להסתדרות הציונית, שבו היה רוב לציוני רוסיה. חברי "הוועד הפועל" היו הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מנחם אוסישקין, פנחס יאמפולסקי, ד"ר ישראל ילסקי, ד"ר יחיאל צ'לנוב, זאב טיומקין, יהושע סירקין, ישראל יסינובסקי, פרופ' עמנואל מנדלשטאם וד"ר יעקב ברנשטיין-כהן.

בקונגרס הציוני השני הייתה הפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית של הרצל, שבה דובר בפומבי על נושא הימצאותה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל. ליאו מוצקין, שחזר מארץ ישראל בשליחות הוועד הפועל הציוני, מסר לקונגרס דוח רשמי על המצב בה. הדוח שלו דן בעניינים כלכליים, והוא הדגיש בו את "העובדה כי החלקים הפוריים ביותר של ארצנו תפוסים על ידי הערבים". הוא מסר גם שבשנים האחרונות "אירעו הרבה התנגשויות בין יהודים וערבים מוסתים". מוצקין תיאר את הארץ כ"תערובת ססגונית של שממה, תיירות וצליינים". ציר אחר ציין כי אוכלוסיית הארץ דלילה ו"שמית, כלומר קרובה לנו קרבת דם" ולכן "בלי ספק יעלה בידנו לחיות אתם בשלום".הקונגרס וההכנות להקמתו היו המסגרת למיזמים חדשים ותקדימיים אחדים בתנועה הציונית ובעם היהודי:

ועידות: ועידת נשים ציוניות ראשונה, ועידת רבנים ייחודית לדיון בשאלות הציונות, ועידה לשאלות התרבות העברית העתידית.

הקמת בנק של ההסתדרות הציונית בשם אוצר התיישבות היהודים, לקראתה נבחרה ועדה מכינה.

הופעתה בראשונה של קבוצת ציונים סוציליסטים מאורגנת אשר חתרה להשתתפות בהנהגת ההסתדרות הציונית.

יוסף שפרינצק

יוסף שְׁפְּרִינְצַק (שפרינצאק; 8 בדצמבר 1885 – 28 בינואר 1959) היה פעיל ציוני ויושב ראש הכנסת הראשון.

כיהן כנשיא המדינה בפועל, כמחליפו של חיים ויצמן בשנים 1951–1952.

יעקב ברנשטיין-כהן

יעקב ברנשטיין-כהן (Jacob Bernstein-Kogan‏, 20 בספטמבר 1859, קישינב – 12 במאי 1929, דניפרופטרובסק) היה רופא יהודי, מנהל המרכז הציוני של ציוני רוסיה, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, מעוזריו הראשונים של הרצל, מראשי הפרקציה הדמוקרטית, רופא בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20, אביה של מרים ברנשטיין-כהן.

יעקב זרובבל

יעקב זרובבל (14 בינואר 1886 - 2 ביוני 1967) היה ממנהיגי מפלגת פועלי ציון שמאל בארץ, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות

, חבר הנשיאות של הוועד הפועל הציוני ונשיאות אספת הנבחרים וחבר הנהלת הסוכנות היהודית.

יעקב צור (טשרנוביץ)

יעקב צוּר (טשרנוביץ) (19 באוקטובר 1906 - 1 בפברואר 1990) היה שליח ועסקן ציוני, ציר ישראל בדרום אמריקה, שגריר ישראל בארגנטינה ובצרפת, מנכ"ל משרד החוץ, ראש מחלקת ההסברה של ההסתדרות הציונית, יו"ר הוועד הפועל הציוני ויו"ר הקרן הקיימת לישראל.

ליאו מוצקין

ליאו (יהודה/אריה לייב) מוֹצקין (ברוסית: Лео (Арье Лейб) Моцкин;‏ 6 בדצמבר 1867, ברובארי, אוקראינה - 6 בנובמבר 1933, פריז) היה איש פוליטי יהודי-רוסי, יליד אוקראינה, לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים, מאבות הציונות ומיוזמי הקונגרס הציוני, יושב הראש השני של הוועד הפועל הציוני. רוב חייו חי בגרמניה שם רכש השכלה מתמטית ופילוסופית.

מיכאל אליניקוב

מיכאל אָלֶיְנִיקוֹב (לעיתים אלייניקוב; Алейников;‏ 23 באפריל 1880 – 17 באוגוסט 1938) היה עורך דין, סוחר ותעשיין ברוסיה ובהמשך בחיפה, חבר הוועד המרכזי של ציוני רוסיה וחבר הוועד הפועל הציוני הגדול.

מישו בנבניסטי

מישו (משה) בנבניסטי, (1902–1977) היה עסקן יהודי רומני, נשיא הוועד הפועל הציוני ברומניה, מחברי המועצה היהודית המחתרתית שפעלה מול מרכז היהודים בתקופת שואת יהודי רומניה, מנאשמי משפטי הציונים ברומניה ואסיר ציון ולבסוף דיפלומט ישראלי.

בנבניסטי נולד בבוקרשט, רומניה והיה בנו של סימון בנבניסטי שהיה מוציא לאור הבעלים של הוצאת Ancora (העוגן) ומוכר ספרים, צאצא למשפחה ספרדית שהתיישבה בתחילת המאה ה-19 בקראיובה. בן אחר של סימון בנבניסטי, אחיו של מישו, היה פליקס בנבניסטי, ממשיך אביו בהוצאה לאור ולאחר סגירת ההוצאה לאור, המנהל של ההוצאה לאור היהודית, "ביכורים". את העסקנות הציונית התחיל בנבניסטי בבית הספר התיכון, כשהקים את קדימה, ארגון התלמידים הציונים. בתקופת לימודי המשפטים השתתף בהנהגת חשמונאה, ארגון הסטודנטים הציונים. ב-1921, כשהוקמה המפלגה היהודית הרומנית, הנהיג במסגרתה את הקבוצה הקרויה התחיה. בין השנים 1922 - 1924 היה נשיא התאחדות הנוער הציוני ברומניה. אחרי 1924 היה רק מנהיג התחיה, הקבוצה שהוציאה לאור, בשנים 1924 - 1940, שבועון ציוני בשם התחיה. ב-1936 היה לסגן נשיא המפלגה היהודית הרומנית ומ-1941 נשיא הוועד הפועל הציוני וסגניו היו אברהם לייבה זיסו וז'אן כהן. למרות שבמהלך המלחמה קיים יחסים עם מרכז היהודים לשם ארגון משלוח יתומים יהודים לארץ ישראל, נעצר בינואר 1941, כתוצאה ממסע אנטי ציוני ונשלח למחנה הריכוז טרגו ז'יו ושוחרר משם ב-1942 לאחר מאמצים רבים של וילהלם פילדרמן ושגריר שווייץ, דה ווק (De Weck).

ב-1946 השתתף בפריז בוועידת הקונגרס היהודי העולמי. הוא השתתף גם בקונגרס של 1947 בקרלובי וארי וב-1948, במונטרה והשתתפות זו הייתה בין הנושאים הראשונים עליהם נחקר כשנעצר בספטמבר 1950, במהלך מסע אנטיציוני. הוא הוחזק במעצר 3 שנים.

ביום 28 במרץ 1953 נערך משפטם של 13 המנהיגים הציוניים העיקרים: אברהם לייבה זיסו - אישיות בעלת יוקרה רבה, לשעבר איש עסקים עשיר, סופר, מסאי, עתונאי, יו"ר ההסתדרות הציונית ונציג הסוכנות היהודית ברומניה בשנות השואה, יו"ר "המפלגה היהודית" והקונגרס היהודי העולמי סניף רומניה; מישו בנבניסטי - יו"ר ההסתדרות הציונית בימי השואה ולאחריה; עו"ד ז'אן כהן (Jean Cohen) - מומחה בחוק בינלאומי ובעל זכויות רבות בגלל פעילותו בשנות השואה, ממקימי ומראשי הציונים הדמוקרטים; קרול רייטר (Carol Reiter) - יו"ר ההסתדרות הציונית הארצית בטרנסילבניה; ד"ר בנימין זאב הבר (Beniamin Zeev Haber), מראשי התנועה בטרנסילבניה; ד"ר שמעון הס (Simon Has)- מראשי התנועה בטרנסילבניה; משה וייס-טלמון (Moşe Weiss-Talmon), מראשי "הנוער הציוני" ו-"החלוץ" ופקיד בצירות; זולטן בובי באר (Bubi Beer) מ"משמר"; זולטן הירש, מראשי "דרור-הבונים"; מוצי מוסקוביץ' (Mozti Moscovici), מראשי "renașterea" (הלידה מחדש), עתונאי ומנהל לשכת המודיעין של צירות ישראל בבוקרשט; שטפאן קון, מראשי התנועה בטרנסילבניה; מלאניה (מלה) ינקו, פעילה ציונית מרכזית ורעיתו של דוקטור קורנל ינקו, מראשי מפא"י שהצטיינה בפעילות סקטור הרווחה. הנאשם ה-13 היה הבלדר השווייצרי גיר, שבשנות המלחמה העביר את דואר התנועה הציונית מרומניה לחו"ל ומילא תפקיד של סוכן כפול - בטרם העביר את הדואר לתעודתו מסרו לגסטפו לצילום. זיסו, בנבנישתי וכהן נידונו למאסר עולם והאחרים לעונשים הנעים בין 8 ל-20 שנות מאסר.

בבית הכלא בנבניסטי סבל, בין היתר, מחוסר יכולת לאכול ללא שיניים תותבות עד שאסיר אחר תרם כסף מחסכונותיו ליצירת שיניים עבורו. בנבניסטי וזיסו שוחררו מהכלא והגיעו לישראל ב-1956. בנבניסטי מונה לשגריר ישראל בשווייץ ובהמשך היה נציג הוועד הפועל הציוני בפריז.

מנהלת העם

מִנְהלת העם הייתה הקבינט של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה לנהל את ענייני היישוב והמלחמה.

מנהלת העם הוקמה על פי החלטה של הוועד הפועל הציוני ב־12 באפריל 1948 לקראת הכרזת המדינה, לשם ניהול ענייני היישוב וניהול המערכה הצבאית, בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות שהתחוללה באותה עת. במנהלת העם היו 13 חברים והם: דוד בן-גוריון - היושב ראש, משה שרת (אז שרתוק), אליעזר קפלן, דוד רמז, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים, מרדכי בנטוב, אהרן ציזלינג, הרב יהודה לייב מימון (אז פישמן), פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), משה שפירא, בכור-שלום שטרית, הרב יצחק מאיר לוין.

חברי מנהלת העם נבחרו מבין חברי מועצת העם בת 37 החברים שהוקמה באותו מועד לשמש כפרלמנט עד להקמת המדינה. בניגוד למועצת העם, במנהלת העם לא היו נציגים קומוניסטים או רוויזיוניסטים (עיקרון שיישומו נקרא בהמשך בלי חרות ומק"י).

הישיבה הראשונה של מנהלת העם התקיימה ב-18 באפריל 1948 בבית קק"ל בתל אביב, שם התקיימו כל ישיבות המועצה עד ה-14 במאי 1948, יום תום המנדט הבריטי. בישיבה השנייה שהתקיימה ב-26 באפריל 1948 הוחלט על חלוקת התיקים. תיקי המפתח היו: שר הביטחון - דוד בן-גוריון (בנוסף לתפקידו כיושב ראש), שר החוץ - משה שרת, שר הכספים - אליעזר קפלן.

ב-12 במאי 1948, באחד הכינוסים האחרונים של מנהלת העם בבית קק"ל, דנו בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), בה הפציר בהנהגת היישוב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה בשל חולשת צבאות היישוב היהודי למול הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכן כי המצב עלול להוביל למלחמה כלל-אזורית. לבסוף נתקבלה ההכרעה על הכרזת המדינה, שתיקרא בשם "ישראל", במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־14 במאי. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הדיונים. לפי תיאור אחד, שמקורו בספרו של זאב שרף מזכיר הממשלה הזמנית, ההחלטה עברה בעקבות לחצו של דוד בן-גוריון, ועל חודו של קול. לעומתם יש חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם המסתייגים מכך, וטוענים כי ההצבעה במינהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר - האם לקבוע מראש את גבולותיה על פי גבולות החלוקה וכי כול הנוכחים הסכימו על ההכרזה.

הוחלט אף לדחות את הצעת ההפוגה ולהימנע מלהכריז על גבולותיה של המדינה.

יום לפני הכרזת המדינה שלחה מנהלת העם הזמנות סודיות למוזמנים, בהן הם נתבקשו להגיע ביום שישי, 14 במאי 1948 בשעה 15:30 למוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, לשם קיום טקס הכרזת העצמאות.

במגילת העצמאות שקרא דוד בן-גוריון בטקס, שהייתה מגילת היסוד של מדינת ישראל, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של המדינה ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

מנחם אוסישקין

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין (ברוסית: Усышкин;‏ 14 באוגוסט 1863 - 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים, יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית" והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

שמעון פדרבוש

הרב ד"ר שמעון פדרבוש (י"ז בשבט תרנ"ב, 15 בפברואר 1892, נארול - ז' באלול תשכ"ט, 21 באוגוסט 1969, ניו יורק) היה רב, ראש ישיבה עורך תורני ומחבר ספרים פורה. פעיל ציוני בולט במזרח אירופה ובארצות הברית, חבר הוועד הפועל הציוני, ומראשי הפועל המזרחי.

תוכנית בילטמור

תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה בוועידה של הארגונים הציוניים, אשר נקראה על שם מלון בילטמור בניו יורק, שבו התכנסה במאי 1942. הוועידה, שאורגנה על ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, הרב אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות.

ועידת בילטמור סימנה את פתיחת המאבק שהוביל בן-גוריון להקמת המדינה היהודית לאלתר, על רקע אכזבה בתנועה הציונית מהספר הלבן של 1939, שהשלים את הנסיגה ההדרגתית של בריטניה ממחויבותה לעקרון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נוכח תלותה של בריטניה בסיוע האמריקני בזמן המלחמה, חשב בן-גוריון ב-1941 כי כל החלטה שתתקבל בעניין ארץ ישראל לאחר המלחמה תיעשה תוך מעורבות מכרעת של ארצות הברית, ולכן החל לחזק את קשריו עם המנהיגות הציונית שם, על מנת שזו תגביר את השפעתה על הממשל האמריקני כדי שיתמוך בתוכנית הציונית.

הוועידה התכנסה בין 9 במאי ל-11 במאי 1942, והתוכנית שהתקבלה בה כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל:

פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית חופשית.

מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית.

דרישה להקמת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של ארץ ישראל (ללא חלוקה) שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.לתוכנית קמו מתנגדים, הן מבין אלה שהאמינו בשלמות הארץ, הן מקרב אלה שתמכו ברעיון הדו-לאומיות - דהיינו, ארץ ישראל כמדינה אחת לשני עמים. בן-גוריון הוסיף לקדם את התוכנית שיזם, על אף התנגדות רבה גם במפלגתו, מפא"י.

בנובמבר אותה שנה אישר הוועד הפועל הציוני בירושלים, ברוב גדול, את עיקרי התוכנית שהפכה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית.

היה זה רק ב-5 באוגוסט 1946 שבן-גוריון נאות לשלוח את ד"ר נחום גולדמן לארצות הברית עם הסכמה לחלוקת הארץ, דבר שהוביל לביטול תוכנית מוריסון-גריידי על ידי טרומן וסלל את הדרך למשלחת אונסקו"פ ובעקיפין להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

בפתח תקווה ובתל אביב-יפו רחוב על שם תוכנית בילטמור.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.