הגירה

הגירה היא תנועת אוכלוסייה העוברת ממקום למקום, בתוך מדינות או בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות. השימוש הנפוץ במושג הגירה נוגע לרוב לתנועה אנושית החוצה גבולות מדיניים לפרק זמן העולה על שנה.

המושג הגירה מתייחס לכל מעבר של בני אדם אם מרצון, בחירה, אידאולוגיה או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות או אם מחוסר רצון ובחירה כמו בזמן מלחמה, רעב, אסון טבע או סחר בבני אדם.

ידועים מקרים רבים של הגירה המונית במהלך ההיסטוריה. הגירה זו שונה מהגירה של בודדים או של קבוצות קטנות, וכן מהגירה עונתית המתרחשת באופן קבוע בקהילות חקלאיות.

בתולדות האנושות נודעה להגירה השפעה עצומה מבחינה דמוגרפית ואתנית, כלכלית, חברתית ותרבותית. ב-400 השנים האחרונות השתנו הרכבי האוכלוסייה ביבשות אמריקה, אוסטרליה, צפון אסיה ובכמה חלקים באפריקה, הם אוכלסו בעיקר בידי אירופאים שסייעו להתרחבות משקי הארצות, להגדלת השוק הפנימי ולגידול מהיר של הייצור. אך בצד תמורות אלו, הגירה מסיבית עלולה לגרום לחוסר במשאבים ולחבלי קליטה קשים, לאינפלציה ולאבטלה.

Welcome to the land of freedom
ציור משנות ה-80 של המאה ה-19 של מהגרים המגיעים לארצות הברית

סוגי הגירה

הגירה פנימית

כאשר יחיד או קבוצת אנשים מעתיקים את מקום מגוריהם מאזור לאזור באותה ארץ, זו "הגירה פנימית".
דוגמאות לכך הן:

  • הגירה מהכפר אל העיר.
  • הגירה בין אזורית, בין אזורים שונים באותה מדינה, לרוב מהדרום לצפון או מאזורים חקלאיים לאזורים מתועשים.
  • הגירה בתוך מרחב עירוני משכונות שמעמדן הכלכלי-חברתי בירידה לשכונות חדשות או מתחדשות ובמקביל הגירה ממרכז העיר לפרבריה.

הגירה בין מדינות

מעבר של אזרחים בין מדינות לצורך התיישבות בהן, לתקופה זמנית או לצמיתות. זהו השימוש הנפוץ במילה "הגירה" בשפה יומיומית.

הגירה בין יבשתית

מבדילים בין הגירה "פנים יבשתית" לבין הגירה "בין יבשתית".

מהגרי עבודה

מבחינים בין הגירה לצמיתות לבין הגירה ארעית או חוזרת כאשר המהגר שוהה בארץ היעד לתקופה מוגבלת בלבד ובתום תקופת העסקתו חוזר לארץ מולדתו.

מבקשי מקלט

מהגרים המגיעים למדינה קולטת בשל אסון טבע, מלחמה וכדומה. אלו מכונים גם בשם פליטים.

הגורמים להגירה

בניתוח המניעים המשפיעים על ההגירה ניכר ההבדל בין גורמי "דחיפה" - נסיבות המביאות את האדם לעזוב את ארצו, לבין גורמי "משיכה" - המביאים לבחירה בארץ היעד דווקא, כגון תנאים נוחים יותר בארץ היעד או אף סיבות אידאולוגיות.

ההגירה (שאינה הגירה כפויה) נובעת מן הרצון לשפר את איכות החיים או למנוע פגיעה בה. הגורמים לכך הם על פי רוב כלכליים או שהם קשורים בתחומים אחרים, כגון מצב ביטחוני. זאת, על רקע של רעב המוני ובצורת, חוסר במשאבים בעקבות ניצול יתר וכו'. בין המניעים שאינם כלכליים בעיקרם ניתן לראות לחץ ודיכוי דתי, לאומי, פוליטי וחברתי. ההגירה של בני עמים רבים מאירופה הכבושה בידי הנאצים היא דוגמה לכך.

בעשורים הבאים צופים הגירת אקלים של מאות מיליוני בני אדם[1].

מגבלות ההגירה בין מדינות

לא תמיד ניתן לבצע הגירה באופן חופשי בין מדינות. ישנן הגבלות וחוקים שונים אשר נועדו לווסת ו\או למנוע ממהגרים להיכנס לארצות מסוימות. ישנן ארצות המגבילות את מכסת המהגרים לתוכן, אם על ידי הגבלות חוקיות כמו החזקת אישורי תעסוקה ומחייה בתחומן (כמו גרין קארד בארצות הברית) ואם על ידי מניעה ממהגרי עבודה להגיע לשטחן או להישאר בו מעבר מתקופה מסוימת.

מדינות מעניקות אשרות הגירה שונות, לעיתים לאחר בדיקת מסמכים שונים של המעוניין להגר, הנוגעים להשכלה, הכנסה, פשיעה וכו'. על-מנת ללמוד בדנמרק יש להמציא אישורים מהבנק המעידים ומוכיחים כי יש באפשרותו של הסטודנט לקיים עצמו ולממן את הוצאות הלימודים והמחיה השנתיים ללא הסתמכות על אפשרות לעבוד בדנמרק, מסמכים אלו יש להנפיק באופן שנתי.[2]

יש מדינות המחליטות לחלק ויזות לצורכי הגירה לתחומן, על ידי הגשת בקשות וביצוע הגרלה בין כל המבקשים להגר לתחומן (כמו הגרלת הגרין קארד בארצות הברית).

ישנן מדינות המעודדות הגירה לתחומן (וזאת בתנאי שיפקידו בבנק במדינת היעד סכומי כסף גבוהים מסוימים, מה שיעיד על איתנותם הכלכלית, כפי שנהוג למשל בקנדה לגבי חלק מהמהגרים בקטגוריה של משקיעים) אם כתוצאה ממחסור בכוח עבודה במקצועות מסוימים (כמו מהנדסים ואנשי היי טק) בשטחן, מכירת אזרחות ודרכונים לצורך העשרת המטבע המקומי[3], ואם בגלל מדיניות לעידוד הגירה לתחומן (כמו עידוד יהודים לעלות ארצה).

השפעת ההגירה על החברה

בתחום החברתי והתרבותי, יוצרת ההגירה מפגשי תרבויות ומקרבת אורחות חיים שונים. לעיתים תהליך זה מפרה את החברה והתרבות ובמקביל יוצר מתיחויות מרובות ומביא אף לתוצאה של אפליה. המהגר לעיתים קרובות נאלץ להינתק, ולו במקצת, מערכי תרבות, לשון ואורחות חייו במדינת המקור.

אם קבוצת המהגרים שווה מבחינה סוציו-אקונומית לאזרחי המדינה, לרוב קלים ההבדלים לגישור. אולם אם קיימים הבדלים משמעותיים מבחינה מעמדית הם עלולים להיהפך לאובייקטים של ניצול. אם מצבה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה המהגרת טוב יותר מאשר בקרב האוכלוסייה המקומית, האוכלוסייה המהגרת עלולה לטפח יחס התנשאות כלפי האוכלוסייה הוותיקה במדינה.

בתחום איכות החיים, יש מחקרים המראים כי רמת האושר (happiness - Subjective Well-Being) של מהגרים נמוכה מזו של ילידי המקום גם כאשר רמתם הסוציו אקונומית זהה ושאר המשתנים זהים.[דרוש מקור]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אילת שני, אוליגרך גורם ביום אחד נזק שאחרים גורמים בחמש שנים, הארץ, 5 בספטמבר 2018
  2. ^ דנמרק מקשיחה חוקי ההגירה
  3. ^ מדינות במשבר מוכרות דרכונים כדי לצמצם את הגירעון, כלכליסט, 19 במרץ 2015
אריסטוקרטיה (מעמד)

אריסטוקרטיה (מיוונית: αριστοκρατία, ‏ἀριστὀς = טוב יותר, κρατεῖν = שלטון, כלומר שלטונם של הטובים ביותר) הם בני אדם הנחשבים כשייכים למעמד החברתי הגבוה שבחברה ובתרבות בה הם חיים. המונח נובע מהמילה אריסטוקרטיה המייצגת צורת שלטון.

ההשתייכות למעמד האריסטוקרטי משתנה מחברה לחברה. ישנן חברות בהן כדי שאדם ישתייך לאריסטוקרטיה היה עליו להשיג מעמד זה באופן אישי, למשל על ידי הפגנת יכולות צבאיות. זאת בניגוד לחברות אחרות, כדוגמת הקשטרייה בהודו בהן המעמד בא בירושה והוא על הגבול שבין אצולה לאריסטוקרטיה. עם זאת, ישנן חברות בהן מתקיים שימוש חופף במושגים אצולה ואריסטוקרטיה ושניהם מתייחסים לאותה שכבת אוכלוסייה. אריסטוקרטיה המקבלת זכויות מעוגנות בחוק וזכאית להוריש את תאריה הופכת לאצולה.

השימוש הראשון במונח היה באתונה לאזרחים צעירים אשר הובילו את הכוחות הצבאיים, כי אומץ בקרב נחשב כמידה טובה וכי אלו שהובילו את הכוחות הצבאיים היו "הטובים יותר".

באירופה של טרום ימי הביניים היה המושג בשימוש ככינויים של אלו שהתבלטו בכוחם וביכולתם הצבאית, מתוך אריסטוקרטיה זו התפתחה האצולה המערבית. כמו ביוון היו אלו אנשים שיכולתם הגופנית והצבאית והאומץ שהפגינו אפשרו להם לכנות עצמם כטובים ביותר.

המהפכה הצרפתית חידדה את ההבדל בין אריסטוקרטיה שהיא סטטוס שיוכי לבין מריטוקרטיה שהיא סטטוס הישגי. במשך השנים הפך המושג אריסטוקרטיה לשם נרדף לנהנתנות וזכויות מולדות.

במדינות בהן זכויות יתר עדיין עוברות בירושה המונח אריסטוקרטיה מתייחס לבני השכבה הנהנית מהסדר הירושה, כלומר, בעולם המערבי מתייחסים לבני האצולה המערבית.

במדינות שאין להן היסטוריה של אצולה או של מעמד אריסטוקרטי העובר בירושה, המושג אריסטוקרטיה מהווה מונח תחליפי לבורגנות כמייצג שכבת בעלי רכוש שהכסף נמצא במשפחותיהם מזה דורות מספר. בארצות הברית ומדינות הגירה נוספות המונח מציין את בני המשפחות הראשונות שהגיעו למדינה ואשר בזכות כך תפסו חזקה על רכוש (אדמות, מכרות) ומשרות שלטוניות.

בודפשט

בּוּדַפֶּשְׁט (בהונגרית: Budapest (מידע • עזרה)) היא עיר הבירה והמרכז הכלכלי, התעשייתי, התחבורתי והתרבותי של הונגריה. בשנת 2012 התגוררו בה למעלה מ-1,740,000 תושבים, שהם כ-20% מתושבי הונגריה. בשל מאזן הגירה שלילי, הן הגירה אל מחוץ לעיר, והן הגירה אל מחוץ להונגריה, הולכת אוכלוסיית העיר ופוחתת, והיא ירדה משיא של כשני מיליון תושבים באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. יישוב קדום מצוי במקום מאז המאה התשע עשרה לפני הספירה, אך העיר בודפשט המודרנית נוצרה מאיחוד שלוש ערים - בודה, פשט ואובודה בשנת 1873. בודפשט היא העיר השישית בגודלה באיחוד האירופי.

נהר הדנובה, הזורם בלב העיר מצפון לדרום, מחלק את מרכז העיר באופן סכמטי לשני חלקים עיקריים - פשׁט, שממזרח לנהר, הוא בעיקרו מישורי ובו מרוכז עיקר הפעילות המסחרית, הפיננסית והכלכלית שבעיר, וכולל כשני שלישים משטחה, ובודה, שממערב לנהר, הוא אזור הררי יותר, פחות מסחרי, ובו מונומנטים לאומיים כגבעת הטירה, וכן שכונות יוקרה. לבודפשט עשרים ושלושה רבעים, המצוינים בספרות רומיות.

בריטים

הבריטים (באנגלית: Britons או British people) הם לאום, השוכן בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.

הזהות הלאומית הבריטית היא מורכבת, כיוון שהממלכה המאוחדת כוללת ארבע אומות נפרדות - אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד (וכן נכללות בה יחידות גאוגרפיות קטנות יותר). האנגלים, הסקוטים והוולשים הם קבוצות אתניות וכן אומות בפני עצמן, לצד היותם חלק מהאומה הבריטית.

מאז היווצרה של הממלכה המאוחדת כיחידה פוליטית ב-1707, מחזיקים תושבי האיים הבריטיים בזהות "שכבתית", שיכולה להתבטא בצורות שונות. בקוטב האחד מצויים אלה שזהותם העיקרית היא הסקוטית, האנגלית או הוולשית (במידה פחותה בהרבה, הצפון-אירית). המשתייכים לקוטב זה רואים בזהותם הבריטית עניין פורמלי גרידא, ולעיתים אף רוחשים איבה לעמים הבריטים האחרים. בקוטב הנגדי מצויים אלה שרואים עצמם קודם-כל כבריטים, ובזהותם הנוספת (סקוטית, למשל) כזהות אזורית בלבד, שחשיבותה משנית. בין שני הקטבים מצויים הבריטים הרואים בשתי הזהויות (ולעיתים יותר מכך) זהויות דומות במעמדן. סקר שערכה הממשלה הבריטית ב-2001 אמד את שיעור התושבים המגדירים עצמם כבריטים[1]. נמצא ש-31 אחוזים מתושבי בריטניה (ללא צפון אירלנד) הגדירו עצמם כבריטים בלבד, 15 אחוזים הגדירו עצמם כבריטים ובנוסף לכך משתייכים לאחת האומות המרכיבות את בריטניה, וכ-49 אחוזים השתייכו רק לאחת האומות. (5 אחוזים השיבו תשובות אחרות). בקרב מיעוטים אתניים, שיעור המזדהים כבריטים היה גבוה משמעותית באשר בקרב לבנים.

מידת ההזדהות הגבוהה ביותר עם הלאום הבריטי מצויה בקרב תושבי צפון אירלנד הפרוטסטנטים, שרבים מהם ממוצא אנגלי או סקוטי. התושבים הקתולים, שהם ברובם ממוצא אירי, רואים עצמם כאירים. רק מיעוט, משתי הקבוצות, רואה את זהותו המרכזית כזהות צפון-אירית נבדלת.

תושבי הממלכה המאוחדת מונים (נכון ל-2007) כ-60 מיליון נפש. מניינם של תושבי מדינות אחרות שמוצאם בריטי מוערך בכ-100 מיליון.

על-פי מפקדי אוכלוסין שבהם נשאלו התושבים למוצאם נמצא שכ-36 מיליון תושבים בארצות הברית טענו למוצא בריטי, כ-17 מיליון באוסטרליה (רוב האוכלוסייה), כ-10 מיליון בקנדה, כ-2.3 מיליון בניו זילנד וקרוב ל-300 אלף באירלנד. מלבד מדינות אלה, יש אוכלוסייה משמעותית של יוצאי בריטניה וצאצאיהם בדרום אפריקה (מספר ילידי בריטניה במדינה הוא כ-200 אלף, אין נתון רשמי על מספר הצאצאים לבריטים). ראשיתן של האוכלוסיות ממוצא בריטי במדינות אלה, ושל אוכלוסיות קטנות יותר במדינות אחרות, היא בתקופה שבה נשלטו על ידי האימפריה הבריטית. (אם כי חלק מהמדינות משכו הגירה בריטית גם לאחר עצמאותן). כיום ישנן גם אוכלוסיות של מהגרים בריטים בכמה מדינות מערב אירופיות, שהגדולה שבהן, בספרד, מונה קרוב למיליון נפש.

גאוגרפיה

גֵּאוֹגְרַפְיָה היא תחום מדעי אינטגרטיבי (כלומר כזה שהמחקר בו מתבסס על שניים או יותר תחומים מדעיים) בו נחקרים תופעות ותהליכים ארציים ואנושיים.

נהוג לחלק את הגאוגרפיה לשני תחומים עיקריים: גאוגרפיה פיזית, הנשענת על מדעים פלנטריים ועוסקת בתופעות פיזיות שבכוכבי לכת, בתחומים כמו גאולוגיה, מטאורולוגיה והידרולוגיה (לא בהכרח), וכן, גאוגרפיה אנושית החוקרת הממדים המרחביים של מדעי הרוח ומדעי החברה בתחומים כמו הגירה, קיימות, תכנון ערים, אדריכלות, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, דמוגרפיה, כלכלה, תרבות ועוד.

הכלי הנפוץ ביותר בגאוגרפיה הוא המפה, המשמשת לרישום, הצגה וניתוח של שלל התופעות - הפיזיות והאנושיות - שעל פני כדור הארץ.

גירוש ספרד

גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה בשנת 1492 ה'רנ"ב של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים מעט הוחל חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1497 ה'רנ"ז, על יהודי פורטוגל. עוד שנה אחר כך, בשנת 1498 ה'רנ"ח, גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.

הגירוש התבצע מכח צו שנחתם בידי פרדיננד השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 ופורסם ב-29 באפריל, ג' בניסן הרנ"ב. נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ואראגון, והם הועמדו בפני הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי, ז' באב ה'רנ"ב. חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר לפחות למראית עין, ונותרו בספרד יחד עם מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", צאצאי יהודים שהתנצרו במאה הקודמת מאז גזירות קנ"א אך לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים. אף כי אין אפשרות להעריכו במדויק, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר המגורשים מספרד ב-1492 בין 40,000 ל-160,000 נפש. המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה העות'מאנית, ובגלים למערב ומרכז אירופה.

הצו שיקף מדיניות של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין והיתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים.

גלות

גלות היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.

ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו בעקבות ההגליה, כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח בחלקו לשרוד לאחר גלות בבל, וגלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.

לפי התורה וההלכה על הורג נפש בשגגה לגלות לעיר מקלט עד מותו של הכהן גדול. עניין זה ניתן להבין או בתור עונש, או בתור כפרה.

בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסיף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.

דמוגרפיה

דֶּמוֹגְרַפְיָה (מיוונית דמוס = עם, אוכלוסייה; גרפיה = רישום, תיעוד) היא תחום דעת במדעי החברה ובגאוגרפיה, העוסק במחקר ותיעוד האוכלוסייה, בהרכבה, ובתמורות החלות בה עם הזמן במונחים של גודל האוכלוסייה, הגידול בה, הרכבה ופיזורה הגאוגרפי, מדמוגרפיה של העולם כולו ועד לדמוגרפיה של מדינה או אפילו עיר, וכן דמוגרפיה של קבוצות אתניות.

הברחה

הברחה היא הובלה סמויה של סחורות, אנשים וחיות שאסורה על פי חוק או על פי כללים אחרים, אדם שעוסק בהברחה נקרא מבריח.

דוגמאות להברחה הן: הברחת סמים, הגירה בלתי-חוקית באמצעות גניבת הגבול, הברחת סחורות תוך כדי התחמקות מהמכס, הברחת נשק, אספקת סחורה אסורה לאסיר בבית כלא, העברה של מסמכים מסווגים.

הגירה לארצות הברית

ההגירה לארצות הברית הייתה הגורם המרכזי לצמיחתה של ארצות הברית מפרובינציה בריטית בצפון אמריקה לכדי מעצמת-על.

ארצות הברית קלטה הגירה המונית עוד לפני היווסדה ועד שנת 1914, עת הוחל בהשמת מגבלות על ההגירה. אך למרות המגבלות, שהגיעו לשיאן בשנת 1924 עם חקיקת חוק ג'ונסון, ארצות הברית המשיכה להיות יעד מרכזי בתנועת ההגירה העולמית וגם כיום היא קולטת יותר הגירה חוקית מכל שאר מדינות העולם גם יחד.

העת העתיקה

העת העתיקה היא תקופה בהיסטוריה, אשר ראשיתה בעת הופעת כתב היתדות כששת אלפים שנה לפני זמננו במסופוטמיה וסיומה מצוין על פי מרבית האסכולות בנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476). העת העתיקה התאפיינה בבידוד התרבויות לפי אזורי מחיה. כך התרבויות של אמריקה היו מנותקות מאירואסיה ולא היו קשרים כלשהם ביניהם. גם בתוך אירואסיה, שהיא יבשת אחת, היה ניתוק רב בין התרבויות השונות בגלל אמצעי התחבורה הדלים של התקופה שלא אפשרו ניידות גבוהה. כך נוצרו מרכזי תרבות מבודדים יחסית עם אזורי השפעה מקומיים. למרות זאת, היו גלי הגירה גדולים שגרמו לאובדן תרבויות שלמות בכיבוש והרס מוחלט. גלי הגירה אלה נוצרו על רקע משברים כלכליים ופוליטיים בארצות המוצא של המהגרים.

השרון

השרון, המכונה גם מישור החוף התיכון, הוא חבל ארץ בארץ ישראל. מבחינה אדמיניסטרטיבית, השרון היא אחת מארבע הנפות של מחוז המרכז, אולם אין חפיפה מלאה בין השטח האדמיניסטרטיבי של נפת השרון במחוז המרכז לבין השטח של השרון כחבל ארץ.

בכתובות מצריות על מסעו של אמנחותפ השני לארץ כנען, שעבר גם בשרון, נקרא האזור "פא-עמקו סרן" (עמק שרון), בכתובת אשמונעזר של מלך צידון מהמאה ה-5 לפנה"ס נכתב: "ועוד נתן לנו אדון המלכים, את דאר ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדה שרון". על פי הכתובת הזאת, יפו הייתה חלק מהשרון. והשרון היה אסם התבואה של צידון.

יהדות אשכנז

יהדות אשכנז הוא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי צ'כיה, אוסטריה איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה ואורחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

מהגר עבודה

מהגר עבודה או עובד זר הוא אדם העובר למדינה אחרת, שבה אין לו מעמד של אזרח או תושב קבע, כדי למצוא פרנסה. לעיתים מדובר בהגירה שסופה התאזרחות במדינה המארחת, ולעיתים זו הגירה לזמן קצוב, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד.

תופעת הגירת העבודה התקיימה מאז ומעולם בקנה מידה מקומי ועל פי מחזורי הכלכלה כחלק מהגירת פנים, הקיימת גם היום. התופעה הפכה משמעותית בקנה מידה בינלאומי לאחר המהפכה התעשייתית ועם הופעתה של טכנולוגיה שאפשרה מעבר מהיר, יחסית, וזול בין מדינות. כך, למשל, עם הופעת מנוע קיטור וירידת מחירי כרטיסי ההפלגה הטרנס אטלנטית, יצאו פועלים חקלאיים מדרום אירופה, במיוחד מאיטליה וספרד, לעבודה עונתית בת מספר חודשים בברזיל וארגנטינה.

כיום, מרבית המדינות במערב מספקות אשרות שהיה חוקיות וזמניות למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצרכיהן, על מנת למלא מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם אטרקטיביים עבור אזרחיה המקומיים, בעיקר בשל השכר הנמוך אך גם בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות. בנוסף לכך, אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה במרבית ערי המערב שוהים ועובדים בהן ללא אשרות חוקיות. מדינות שונות נוקטות בגישות שונות כלפי מהגרי העבודה המתועדים והבלתי-מתועדים אשר חיים במרחב הריבוני שלהן: החל ממדיניות – מוצהרת בלבד או מעשית - של גירוש (למשל בספרד ובישראל), וכלה בשיתוף פעולה עם מהגרי העבודה, ארגוניהם ומנהיגיהם על מנת לשפר את תנאי חייהם כפי שנעשה בהולנד ובשוודיה (שם).

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

קולוניאליזם

קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

אף שלעיתים מתחלפים המושגים 'קולוניאליזם' ו'אימפריאליזם' זה בזה, המונח 'קולוניאליזם' מתייחס לרוב לא רק לאספקטים כלכליים, אלא גם לאספקטים תרבותיים ודתיים הנלווים לכיבוש. כמו כן, המונח נוטה להתייחס לכיבושים מערביים בעיקר מהעת החדשה ולא לכיבושים אימפריאליים אחרים. בנוסף, אין לערבב בין המושגים 'קולוניאליזם' ו'קולוניזציה' (שעיקריה הגירה של קבוצות תרבותיות מובחנות לשטח חדש והקמה על-ידם של מערכים יישוביים חדשים בשטח זה), אשר למרות השורש האטימולוגי המשותף ויחסי הגומלין התכופים בין התופעות, אין ביניהן כל זהות מבנית.

קלינינגרד (מחוז)

מחוז קלינינגרד (ברוסית: Калининградская область) הוא אחד מ-83 הסובייקטים המרכיבים את הפדרציה הרוסית. קלינינגרד הוא המחוז המערבי ביותר ברוסיה והוא מובלעת, כלומר אין לו קישור יבשתי לשאר שטחה של רוסיה. מחוז קלינינגרד נמצא בין פולין וליטא על חוף הים הבלטי, היה חלק מפרוסיה המזרחית והשתייך לגרמניה עד שנת 1945. מחוז קלינינגרד נקרא על שם מיכאיל קלינין, נשיא ברית המועצות לשעבר.

קנדה

קנדה (באנגלית ובצרפתית: Canada) היא המדינה השנייה בעולם בגודל שטחה, ואוכלוסייתה מונה כ־35 מיליון תושבים. קנדה היא פדרציה המורכבת מעשר פרובינציות ושלוש טריטוריות, והיא מונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית. קנדה היא המדינה הצפונית ביותר בצפון אמריקה. לקנדה גבול בודד, עם ארצות הברית, וזהו הגבול היבשתי הארוך בעולם, באורך של כ־8,891 קילומטרים. בקנדה לבדה יש יותר אגמים מאשר שאר האגמים מחוצה לה.

עיר הבירה של קנדה היא אוטווה, בה נמצא הפרלמנט ומקום מושבה של הממשלה הפדרלית וכן של המושל הכללי, המייצג את מלכת קנדה, אליזבת השנייה. קנדה היא מושבה בריטית לשעבר והיא המדינה הגדולה ביותר בחבר העמים הבריטי.

כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), קנדה היא מדינה מודרנית ומפותחת טכנולוגית. כלכלתה בנויה על שפע של חומרי גלם טבעיים. למרות זאת, כלכלתה אינה מוגבלת ליצוא חומרי גלם בלבד והיא מייצרת מוצרים רבים. במדדי השוואה בינלאומיים של איכות חיים מדורגת קנדה בין הראשונות בעולם.

רשות האוכלוסין וההגירה

רשות האוכלוסין וההגירה הוקמה בשנת 2008 על פי החלטת ממשלה, בה נקבע כי היא תחליף את מינהל האוכלוסין במשרד הפנים דאז ותהיה אחראית ליישום של מדיניות הממשלה ולביצוע סמכויות שר הפנים שהואצלו לה בתחום של טיפול בתחום האוכלוסין ובנתינים זרים. פעילות הרשות נסמכת על כמה חוקים ובראשם חוק הכניסה לישראל, חוק האזרחות, חוק השבות, חוק מרשם האוכלוסין, חוק עובדים זרים והחוק למניעת הסתננות.

הרשות, מהווה יחידת סמך של משרד הפנים, ומרכזת סמכויות שבעבר היו נתונות בידי משרד הפנים, משטרת ישראל, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ומשרד העבודה והרווחה. מנהלה הראשון היה יעקב גנות. לאחריו, כיהן אמנון בן עמי כמנכ"ל הרשות עד לסוף שנת 2016, בחציה הראשון של 2017 כיהן כמ"מ מנכ"ל הרשות אמנון שמואלי. מנכ"ל הרשות כיום הוא שלמה מור-יוסף, שמכהן בתפקיד מיולי 2017.

שטעטל

שטעטל (יידיש: עיירה; מבוטא "שְטֶטְל" או "שְטֵייטְל") או העיירה היהודית הייתה צורת היישוב הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלה היו פזורות בכל רחבי המרחב מליטא עד רומניה, כשבכל אחת חיים בין מאות אחדות לאלפי תושבים. בממוצע, כמחצית מאוכלוסייתן הייתה יהודית. השפה המדוברת בקרב היהודים הייתה יידיש, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. עיירות נעקרו כמעט כולן סביב מלחמת העולם הראשונה, עקב הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים הרוסית ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית שהניע גל הגירה גדול לערים. השטעטלים נזכרים כיום כסמל ליהדות מזרח אירופה שחלפה מן העולם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.