הגיית העברית

הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה. מאז החייאת השפה העברית וביתר שאת עם הקמת מדינת ישראל, מקובלת ההגייה הישראלית.

בתקופת הביניים של העברית התקיימו מספר דרכי הגייה:

בתוך ההגיות הנ"ל, יש הבדלים מסוימים בהתאם לאזורים. הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, אף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית קיימת בעברית ישראלית.

הגיית העיצורים בעברית

הגיית העיצורים בעברית המודרנית בהתאם להשפעות שספגה ובהשוואה לעברית הטברנית והעתיקה:

  • בהשפעת ההגייה האשכנזית, נעלמו אצל רוב ילידי ישראל העיצורים הלועיים חי"ת ועי"ן, שהיו קיימים בעברית הטברנית והעתיקה ולכן עי"ן נהגית לרוב כאל"ף או שאינה נהגית כלל, וחי"ת נהגית לרוב ככ"ף רפה. העיצור רי"ש בביצועו המכתשי (כלומר תוך הרטטת חוד הלשון) נעלם כמעט לגמרי בקרב ילידי הארץ, ובמקומו מקובל היגוי הרי"ש בווילון (החיך הרך) או בענבל. קשה לדעת מה היה היגוי הרי"ש בעברית הטברנית, אולם משערים כי בעברית העתיקה היא נהגתה, כמו בערבית כיום, כעיצור מכתשי.
  • בהשפעת ההגייה הספרדית, קיימת בעברית המודרנית הבחנה בין דגוש לרפה לגבי העיצורים בי"ת, כ"ף, פ"ה. בהגייה האשכנזית הייתה גם הבחנה בין ת"ו דגושה לת"ו רפה. בעברית הטברנית ההבחנה בין דגוש לרפה, שסומנה בדגש קל, הייתה קיימת לא רק לגבי העיצורים בי"ת, כ"ף, פ"ה אלא גם לגבי גימ"ל, דל"ת, ת"ו. בעברית המקראית, לעומת כל אלה, לפי רוב ההשערות, כלל לא הייתה קיימת הבחנה בין דגוש לרפה ולכל העיצורים הללו הייתה רק הגייה אחת.
  • בהתאם להגייה האשכנזית ולמרבית דוברי ההגייה הספרדית, העיצורים הנחציים טי"ת, צד"י וקו"ף נעלמו לגמרי בעברית המודרנית כך שטי"ת נהגית כת"ו, קו"ף נהגית ככ"ף דגושה וצד"י נהגית כ"תְס". האות ו"ו נהגית כחוכך שפתי שיני v, והגיית w שהייתה בעבר עבור עיצור זה קיימת כיום רק במילים שאולות.
  • בעברית המודרנית נשמרת ההבחנה העתיקה בין שי"ן ימנית לשי"ן שמאלית. שי"ן שמאלית נהגית בדיוק כמו סמ"ך, תופעה שמקורה, כנראה, בעברית המשנאית.
  • בהשפעת שפות אירופיות ובמידה פחותה גם בהשפעת הניבים של השפה הערבית נוספו לעברית המודרנית עיצורים שלא קיימים בעברית הטברנית והעתיקה: (ʒ) עבור האות זי"ן גרושה ז' כמו העיצור הראשון במילה ז'אנר, (dʒ) עבור האות גימ"ל גרושה ג' כמו העיצור הראשון במילה ג'חנון, (tʃ) עבור האות צד"י גרושה צ' כמו העיצור הראשון במילה צ'אט.
פרוטו
שמית
IPA עברית דוגמה ערבית
אות מקראית טברנית ישראלית
*b b ב ḇ/b /b/ /v/, /b/ /v/, /b/ בית ب
*d d ד ḏ/d /d/ /ð/, /d/ /d/ דב د
*g ɡ ג ḡ/g /ɡ/ /ɣ/, /g/ /ɡ/ גמל ج
*p p פ p̄/p /p/ /f/, /p/ /f/, /p/ פחם ف
*t t ת ṯ/t /t/ /θ/, /t/ /t/ תחת ت
*k k כ ḵ/k /k/ /χ/, /k/ /χ/, /k/ כוכב ك
*ṭ ט /tˤ/ /t/ טבח ط
*q ק q q /q/ /k/ קבר ق
*ḏ ð ז z /ð/ /z/ /z/ זכר ذ
*z z /z/ זרק ز
*s s ס s /s/ /s/ /s/ סוכר س
ʃ שׁ š /ʃ/ /ʃ/ /ʃ/ שׁמים
*ṯ θ /θ/ שׁמונה ث
ɬ שׂ ś /ɬ/ /s/ /s/ שׂמאל ش
*ṱ θʼ צ /sˤ/ /ts/ צל ظ
*ṣ צרח ص
*ṣ́ ɬʼ צחק ض
ɣ ע ʻ /ʁ/ /ʕ/ /ʔ/, - עורב غ
ʕ /ʕ/ עשׂר ع
ʔ א ʼ /ʔ/ /ʔ/ /ʔ/, - אב ء
*ḫ x ח /χ/ /ħ/ /χ/ חמשׁ خ
*ḥ ħ /ħ/ חבל ح
*h h ה h /h/ /h/ /h/, - הגר ه
*m m מ m /m/ /m/ /m/ מים م
*n n נ n /n/ /n/ /n/ נביא ن
*r ɾ ר r /ɾ/ /ɾ/ /ʁ/ רגל ر
*l l ל l /l/ /l/ /l/ לשׁון ل
*y j י y /j/ /j/ /j/ יד ي
*w w ו w /w/ /w/ /v/ ורד و
פרוטו
שמית
IPA אות מקראית טברנית ישראלית דוגמה ערבית
ייצוג הגייה
ישראלית אשכנזית ספרדית תימנית טברנית משוחזר
משנאית (לשון חז"ל) מקראית
א [ʔ, -] [ - ] [ʔ, -] ʔ
בּ b b
ב v [v~v̥] [b~β~v] v v β
גּ ɡ [ɡ~ɡ̊] ɡ ɡ ɡ
ג [ɡ~ɣ] ɣ
דּ d [d~d̥] [d̪~ð]
ד ð
ה [h~ʔ, -] [h, -] h
ו v [v~v̥] v w
ז z [z~z̥] z
ח [χ~ħ] x ħ [ħ, χ]
ט t t [t̪] [t̴̪][1] [t̪ˤ][2] [t̪ʼ][3]
י j
כּ ךּ k k
כ ך χ χ
ל l [l~ɫ] l
מ ם m
נ ן n
ס s
ע [ʔ~ʕ, -] [ - ] [ʕ, ŋ, -] ʕ [ʕ, ʁ]
פּ ףּ p p
פ ף f ɸ
צ ץ t͡s [s̴][1] [sˤ][2] [sʼ, ɬʼ, θʼ][3]
ק k ɡ, ɢ, q q [3]
רּ לא קיים לא ידוע קיים (נדיר) לא ידוע
ר ʁ ɹ~ʀ r~ɾ ɾ
שׁ ʃ
שׂ s ɬ
תּ t t
ת s θ


הערה: ברוב הקהילות בעלות ההגייה הספרדית לא הבדילו בין ת' דגושה לרפויה ואת כולם ביטאו כ-t. אצל חלק מיהודי עיראק ביטאו ת' רפויה כ-θ, כלומר כ-th אטומה או ث הערבית.

ייצוגים חדשים לעיצורים בעברית
ייצוג הגייה ישראלית
ג׳
ד׳ ð
‏(וו), ו׳
(לא רשמי)[4]
w
ז׳ ʒ
ע׳ ɣ
צ׳ ץ׳ t͡ʃ
ת׳ θ
פרוטו-שמי עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית משמעות
*/ð/ */z/ ז */d/ ד */ð/ ذ זהב דהב ذهب 'זהב'
*/z/1 */z/ ז */z/ ز מאזנים מאזניא موازين 'מאזנים'
*/ʃ/ */ʃ/ שׁ */ʃ/ שׁ */s/ س שׁנה שׁנה سنة 'שנה'
*/θ/ */t/ ת */θ/ ث שלושה תלתא ثلاثة 'שלוש'
*/θʼ/1 */sʼ/1 צ */tʼ/ ט */ðˤ/ ظ צל טללא ظل 'צל'
*/ɬʼ/1 */ʕ ע */ɮˤ/ ض ארץ ארעא أرض 'ארץ'
*/sʼ/1 */sʼ/ צ */sˤ/ ص צרח צרח صرخ 'צרח'
  1. יכולים להיות גם עיצורים מחוככים (/dz/ /tɬʼ/ /ʦʼ/ /tθʼ/)

בהגיית העברית המקראית היו שני עיצורים אפשריים לאותיות עי"ן וחי"ת. עיצור עינבלי ועיצור לועי. דוגמה לאות ע - מערב (maːʁrab) ועבד (ʕabad), ודוגמה לאות ח - חמשׁ (χamʃ) ומלח (malaħ). אך בסביבות השנים 200 לפנה"ס העיצורים העינבלים (ע-/ʁ/ ח-/χ/) התמזגו עם העיצורים הלועיים שלהם (ע-/ʕ/ ח-/ħ/) וכבר לא ניתן היה לשמוע את העיצורים הענבליים בעברית המקראית.

פרוטו-שמי עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית משמעות
*/χ/ */ħ/ ח */ħ/ ח */χ/ خ חֲמִשָׁה
צרח
חַמְשָׁא
צרח
خمسة
صرخ
'five'
'shout'
*/ħ/ */ħ/ ح מלח מלח ملح 'salt'
*/ʁ/ */ʕ/ ע */ʕ/ ע */ʁ/ غ עורב
מערב
עראב
ערב
غراب
غرب
'raven'
'west'
*/ʕ/ */ʕ/ ع עבד עבד عبد 'slave'

העיצור מכתשי, חוכך צדי, אטום [ɬ] היה קיים בהגיית העברית המקראית כאות שׂ שמאלית. בתקופה המאוחרת של העברית המקראית העיצור /ɬ/ התמזגה עם /s/. בעברית משנאית ובכל קריאות המסורת היהודיות מבטאים את האות שׂ שמאלית כ-/s/. רק בעברית שומרונית התמזגה העיצור /ɬ/ עם /ʃ/. השפות השמיות היחידות שבהן שרד העיצור /ɬ/ הן השפות הדרום ערביות המודרניות.

חוק הבג"ד כפ"ת ([b ɡ d k p t] ל[v ɣ ð χ f θ]) התפתח במהלך תקופת העברית המקראית, בעקבות ההשפעה החזקה של השפה הארמית. ייתכן שהחוק התפתח קודם בעיצורים האטומים עקב העובדה שבתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג״ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם , ואילו האותיות כפ״ת מתועתקות לעיתים בביצוע הסותם ולעיתים בביצוע החוכך .

כמו בשפות השמיות האחרות ההגייה של האות רי"ש הייתה עיצור מכתשי, מקיש [ɾ] ושל האות וי"ו הייתה עיצור וילוני שפתי, מקורב [w]. בעקבות ההשפעה של השפות האירופיות הפכה ההגייה של האות וי"ו לעיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי [v] ושל האות רי"ש לעיצור ענבלי בעברית המודרנית.

המקרא מראה לפעמים הבלעות פונטיות ושינויים בהגייה. יש בו מילים הנכתבות בקיצור ובבליעת עיצורים. למשל, "למרות" (ישעיהו ג ח) במקום "להמרות", "לשמיע" (תהלים כו ז) במקום "להשמיע", "תומים" במקום "תאומים" (בראשית כה כד), "לגיד" (מלכים ב ט טו) במקום "להגיד", "חמה" (איוב כט ו) במקום "חמאה". במילה "מאתיים" האל"ף שותקת אבל כנראה נשמעה במקור. התנ"ך מראה חילופים בין עי"ן לאל"ף. למשל, משערים שהמילה "פתאום" באה מהשורש "פ-ת-ע". כתוב גם "מתאב" (עמוס ו ח) במקום "מתעב" ו"מגואל" בא מ"גועל". משערים שה"א הידיעה לא נבלעה במקור אחרי מילות היחס היות שבתנ"ך יש דוגמאות לכך. למשל, כתוב "ה' בהשמיים חסדך" (תהלים לו ו), "ויהי כהיום הזה" (בראשית לט יא), "ויבדילם אמציהו להגדוד" (דברי הימים ב כה י).

הגיית התנועות בעברית

Hebrew vowel chart
התנועות בעברית ביתר דיוק. כך לדוגמה a היא מרכזית ולא קדמית

בעברית ישראלית קיימות חמש פונמות תנועיות.

ההגיה האשכנזית היא מלעילית כללית וההגייה הספרדית (וגם התימנית) היא דקדוקית. הגיית התנועות בעברית המודרנית בהתאם להשפעות שספגה ובהשוואה לעברית הטברנית והעתיקה:

  • התנועות בעברית המודרנית נהגות על פי ההגייה הספרדית ולכן אין בה הבחנה בין תנועות ארוכות לקצרות אצל רוב הדוברים. יש עדויות שבעברית הקדומה הייתה הבחנה באורך התנועות, אולם הבחנה זו לרוב נעלמה. בעבר הייתה מקובלת הדעה שהניקוד הטברני מסמן הבחנה באורך התנועות, אולם כיום מרבית החוקרים סבורים שהניקוד הטברני אינו מבחין בין תנועות ארוכות לקצרות, וכי הבחנה זו נעלמה בשלב מוקדם יותר של העברית.
  • בעברית המודרנית, בשל השפעת ההגייה בספרדית, יש לסימן הקמץ שתי וריאציות הגייה שונות, בהברה סגורה בלתי מוטעמת הקמץ נהגה כתנועת o פתוחה ומכונה "קמץ קטן" או "קומץ", בשאר המקומות הוא נהגה כתנועת a ומכונה "קמץ גדול". הבחנה זאת אינה קיימת בניקוד הטברני ולפיכך מניחים כי בעברית הטברנית נהגה קמץ כתנועת o פתוחה מוארכת. אשכנזים ותימנים לא נהגו להבחין בין קמץ גדול לקמץ קטן, והגו את שניהם כתנועת o.
  • בהגייה האשכנזית היו מקובלים דיפתונגים, שלא היו מקובלים בהגייה הספרדית, ונעלמו ברובם מהעברית המודרנית. כך, למשל, המילה "מוֹסֵר" נהגתה בקרב האשכנזים "מוֹיְסֵר". שריד לדיפתונגים האלה אפשר עדיין לשמוע (אצל חלק מהדוברים) במילים כגון "כיצד", "היכן" בעברית מודרנית, שבהן האות יו"ד נשמעת היטב.
  • הטעם של המילה הוא על-פי ההגייה הספרדית המתאימה ברוב המקרים לטעם המסומן בניקוד הטברני. יוצאים מכלל הם שמות של חגים כגון חנוכה, פורים, שמות פרטיים מסורתיים. יוצאי דופן אלה שימרו את הטעם האשכנזי אצל רוב הדוברים. מילים שאולות משפות אחרות מבוטאות לרוב במלעיל, וחלקן אפילו במלעיל דמלעיל כגון "מוזיקה", "חסקה". בנוסף ליוצאי דופן אלה, התפתחו בעברית מודרנית שינויים בטעם של צורות מסוימות: צורות פועל כמו הלכתם, אכלתם וכדומה נהגות במלעיל ולא במלרע מתוך אנלוגיה לצורות הלכתי, הלכת וכולי. מילים כגון: כובע, ארבע, אצבע נהגות במלעיל במקום במלרע מתוך אנלוגיה למילים כגון: כורח, שובע.
הסימון העברי הגייה
שם התנועה סימן מייצג ישראלית אשכנזית ספרדית תימנית טברנית משוחזר
משנאית (לשון חז"ל) מקראית (מאוחרת)
שווא נח ְ אין תנועה, לפעמים נהגה
על מנת למנוע רצף עיצורים
אין תנועה אין תנועה אין תנועה אין תנועה אין תנועה אין תנועה
שווא נע ְ לרוב לא נהגה, לעיתים לרוב לא נהגה, לעיתים ɛ ɛ ~ e̞ ראו ערך שווא נע ראו ערך שווא נע ראו ערך שווא נע ראו ערך שווא נע
פתח ַ a ~ ä ~ ɐ ä ~ ɑ a ~ ä æ ä ~ ɑ a a ~ æ
חטף פתח ֲ
קמץ גדול ָ o ~ u ä(ː) ɔ ~ ɒ ~ ʌ ~ ɐ ɔ ʌː ~ ɑː ɑː
קמץ קטן ָ ɔ ɔ ɔ o ~ ʊ
חטף קמץ ֳ
צירי ֵי e̞, eɪ ~ ej e ~ eɪ ~ äɪ e(ː) e e
סגול ֶ ɛ ɛ ~ e̞ æ ɛ ɛ ɛ ~ e ~ ɪ
חטף סגול ֱ
חיריק ִ ɪ ~ i i e ~ ɪ ~ i i i ɪ ~ i לרוב ɛ ~ e ~ ɪ , בחלק מהמקרים נהגה a ~ æ
חיריק מלא ‏ ִי i(ː)
חולם ׂ וֹ oɪ ~ øɪ ~ eɪ ~ əʊ ~ ɐʊ ~ ɑʊ ~ oʊ o(ː) , בחלק מהמקרים o(ː) ~ u(ː) ɶ ~ ɤ ~ œ o
קובוץ ֻ ʊ ~ u u ~ ʉ ~ y ~ i o ~ ʊ ~ u u u ʊ ~ u o ~ ʊ
שורוק וּ u(ː) əʊ uː ~ ̜uː ~ ɯː
o ~ ʊ ~ u ʊ ~ u

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שפת אמת • שפתי כהן - מבטא לשון הקודש כהלכה, בנציון הכהן, ירושלים תשמ"ז. (הספר דן בשורשי המבטא של העדות השונות, ומנסה להתחקות אחר ההגייה שנהגתה בפי חז"ל)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מוולן או מלועלע.
  2. ^ 2.0 2.1 מלועלע.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 יש אומרים שזהו עיצור מסודק, אך סביר להניח שהוא מלועלע.
  4. ^ כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית קובעים כי העיצורים [v] ו-[w] ייוצגו שניהם על ידי האות ו'. לעיתים ה-ו' מוכפלת, אך לא לציון האבחנה בין [w] ל-[v], אלא כדי לציין בכתיב חסר הניקוד את הפונמה /v/ כאשר היא מופיעה באמצע המילה. לעומת זאת, ו' אחת באמצע המילה מציינת בכתיב חסר הניקוד את הפונמות /u/ או /o/. כדי להגות מילים זרות ומושאלות הכוללות את ההגה [w], קוראי העברית נאלצים אפוא להסתמך על היכרות מוקדמת עם המילה ועל ההקשר.
אלפבית עברי

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש, לאדינו וערבית יהודית.

אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

הגייה

הֲגִיָּה של שפה היא האופן שבו השפה באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של שפה, גם בפי הדוברים אותה כשפת אם, משתנה במהלך הדורות, וכן ניכרים הבדלי הגייה בין קבוצות אתניות שונות ובין אזורי מגורים שונים (במדינות שונות, ואף באזורים נפרדים של אותה מדינה).

טקסטים כתובים באלפבית של השפות השונות אינם מספקים מידע מלא על אופן הגייתו של הטקסט, ולהגייה הנכונה נדרשים גם ניסיון וידע של הקורא. לכתיבה המספקת מידע מלא על אופן הגיית הטקסט משמש אלפבית פונטי בינלאומי.

ענף הבלשנות העוסק בחקר ההגייה קרוי פונטיקה.

יחידה תאורטית בסיסית של הגייה, שעשויה להבדיל בין מילים, היא פונמה. פונמות מייצגות, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

ההגייה משמשת לעיתים כמאפיין חברתי של הדובר. המחשה בולטת לכך ניתנה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", שבו מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - אשה בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים.

משפט שובר שיניים הוא משפט שעשוע שנוצר לשם האתגר שבהגייתו. לרוב, הקושי במשפטים מסוג זה נוצר מחזרה עיקשת על כמה עיצורים בודדים או ההחלפה של מספר עיצורים דומים לסירוגין (כמו למשל ס' ו-ש'). דוגמאות: שׂרה שׁרה שיר שמח; גנן גידל דגן בגן.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

הגייה תימנית

ההגייה התימנית (או הברה תימנית, נקראת הג'ה בפי בני העדה) היא אופן הביטוי של השפה העברית שהתקיים בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. הגייה זאת נחשבת בעיני רבים למדויקת שבהגיות. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, שכמעט לא התקיים אז, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

הטעמה

הטעמה היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר.

בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות.

מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה.

להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין הטעמה יש השפלה.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

מבטא

בבלשנות, מבטא הוא סגנון הגייה ייחודי, המאפיין קבוצה מסוימת. אין לבלבל בין מבטא ובין ניב, הכולל גם אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים.

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

ניקוד

המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות ניקוד זו לצד זו: הַטַּבְרָנִית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית-טברנית. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט המקראי, אך גם לניקוד טקסטים של משנה, תלמוד, ותרגומים לארמית למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו השומרונים שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד השומרונית, המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגייה העומדת מאחורי שיטת ניקוד אחרת (השיטה הארצישראלית). המשמעות היא שיש חוסר התאמה בין ההגייה לבין השיטה לסימונה.

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עגלה

עגלה היא כלי תחבורה בעל גלגלים וללא מנוע המונע על ידי אדם, בהמה או רכב ממונע אליו העגלה מחוברת. לעגלות יש בדרך כלל שניים עד ארבעה גלגלים והן מיועדת לנשיאת משאות כבדים ונוסעים.

פונטיקה

פֿונטיקה (מיוונית: φωνή, פוֹנֵה - קול) הִבָּרוֹן, תורת ההגייה, היא ענף בבלשנות העוסק בחקר הקולות שמופקים בעת הדיבור, הצלילים, דרכי היווצרותם, הגייתם וקליטתם והיא אוניברסלית, בניגוד לפונולוגיה.

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

צורת הפסק

צורת הֶפְסֵק היא תופעה דקדוקית בעברית המקראית המתבטאת בשינוי ההגייה והניקוד של מילה בשל הימצאותה בהפסק (כלומר מופיע בה טעם מקרא המפריד בין הפסוקים או חלקיהם). טעמי המקרא המפסיקים העיקריים שבהם מופיעות מילים בהפסק הם סוף פסֽוק (המקביל לנקודה .), אתנחת֑א (המקביל לנקודה ופסיק ;), ולעיתים גם בזק֔ף (ההפסק החלש ביותר, המקביל לפסיק ,).

לדוגמה, המילה "שמש" בצורת הקשר (כאשר היא בתוך הרצף של המשפט) מנוקדת שֶׁמֶשׁ, ואילו בהפסק ניקודה שָׁמֶשׁ:

"עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ (קהלת יב ב)"

"מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (קהלת א ג)"

"וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ (קהלת א ה)"

כיום אין שימוש במערכת של צורות ההפסק וההקשר, וכללי ניקוד העברית בת ימינו מבוססים על צורות ההקשר בלבד. יחד עם זאת, מצויות בדיבור צורות הפסק מביטויים שמקורם בתנ"ך ("חינם אין כָּסף", "הגיעו מים עד נָפש", "כבד את אביך ואת אמֶּֽךָ"), ומילים אשר נפוצות יותר בצורת ההפסק: "אָרֶץ" (צורת הפסק מיוחדת המשמשת גם ביידוע ללא תלות בהפסק "הָאָרֶץ"), "פָּרֶךְ" (מופיעה חמש פעמים בהפסק לרבות: "וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכׇל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כׇּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א יג, יד)"; ופעם אחת בהקשר "בְּפֶ֖רֶךְ" בויקרא כה נג).

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

כתב עברי
מערכות אלפבית אלפבית פרוטו-כנעניאלפבית פיניקיאלפבית עברי עתיקאלפבית ארמיאלפבית עברי
וריאציות של אלפבית עברי כתב רש"יכתב סת"םכתב רהוט
כתיב עבריליטון של עבריתטעמי המקראאותיות מנצפ"ךגרשאם קריאה • הגיית העברית • גימטריה
ניקוד ניקוד טברניניקוד בבליניקוד ארצישראליניקוד ארצישראלי-טברניניקוד שומרוניניקוד העברית בת ימינוכתיב חסר ניקוד
גופנים עבריים דודאריאלפרנק-ריהלקורןמריםנרקיסחייםדרוגולין (גופן)הדסה (גופן)הצבי (גופן)כתב רש"יסת"ם
אלפבית עברי אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת
שפות הנכתבות בכתב עברי עבריתארמיתיידישערבית יהודיתלאדינו
שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות
אלפבית פונטי בינלאומי
נושאי IPA
IPA האגודה הבינלאומית לפונטיקה • היסטורית ה-IPA • תוספות ה-IPA • כינוס קיל (1989) • ביטאון ה-IPA • כינוסי מתן שמות של ה-IPA
פונטיקה סימנים דיאקריטיים • מקטעים • אות טונית • בסיס חיתוךאופן חיתוך
נושאים מיוחדים אותיות גדולות של ה-IPA • כתב יד IPA • סמלים מוחלטים ולא-רגילים • טבלת IPA לניבים אנגליים • פורמנט
קידוד SAMPA • X-SAMPA • Conlang X-SAMPA • Kirshenbaum • סמלים פונטיים ביוניקוד • WorldBet
עיצור (בלשנות)
בטבלה מופיעים עיצורים נפוצים, נדירים ואף תאורטײם (שאינם קײמים למעשה באף שפה).
IPA, עיצורים ריאתיים
בסיס חיתוך ‏← סדקײם קיצונײם אחורײם בינוניים קדמײם דו-שיניים שפתײם
↓‏ אופן חיתוך סדקי

Glotal

אפיגלוטי

Epiglotal consonant

לועי

Faryngal consonant

ענבלי

Uvulara consonant

וילוני

Velara consonant

בתר-חכי

Palatal consonant

חכי

Palatal consonant

מכתשי־חכי

Alveolopalatal fricative

כפוף

Retroflex consonat

בתר־מכתשי

Postalveolar consonant

מכתשי

Alveolar consonant

שיני

Dental consonant

בין-שיני דו-שיני שיניים-שפתיים שפתי־שיני

Labiodental consonant

לשוני־שפתי

Labiodental consonant

דו־שפתי

Bilabial consonant

אפי ɴ ɴ̊ ŋ ŋ̊ ŋ̟ ŋ̟ ɲ ɲ̊ n̠ʲ n̠̊ʲ ɳ ɳ̊ n̠̊ n n̪̊ n̪͆ ɱ͆ ɱ̥͆ ɱ ɱ̊ m̼̊ m
סותם ʔ ʡ ɢ q ɡ k ɡ̟ ɟ c d̠ʲ t̠ʲ ɖ ʈ d t d̪͆ t̪͆ b p
חוכך שורק ʑ ɕ ʐ ʂ ʒ ʃ z s
חוכך ɦ h ʢ ʜ ʕ ħ ʁ χ ɣ x ɣ̟ ʝ ç ɻ̝ ɻ̝̊ ɹ̠˔ ɹ̠̊˔ ð̠ θ̱ ð θ ð̪͆ θ̪͆ ɦ̪͆ h̪͆ v f β̼ ɸ̼ β ɸ
מקורב ‏ʢ̞ ʢ̞̊ ‏ʕ̞ ‏ʕ̞̊ ‏ʁ̞ ‏ʁ̞̊ ɰ ɰ̊ j̊˗ j ɻ ɻ̊ ɹ̠ ɹ̠̊ ɹ ɹ̊ ð̞ ð̞̊ ʋ ʋ̊ β̞ β̞̊
מקיש ʡ̯ ʡ̯̊ ɢ̆ ɢ̥̆ ɽ ɽ̊ ɾ̱ ɾ̱̊ ɾ ɾ̊ ɾ̪ ɾ̪̊ ѵ ⱱ̥ ɾ̼ ⱱ̟
רוטט я я̥ ʀ ʀ̊ ɽr ɽr̥ r̠̊ r r̪̊ r̪͆ ʙ͆ ʙ̥͆ ʙ̪ ʙ̪̊ ʙ̼ ʙ̼̊ ʙ ʙ̊
חוכך צדי ʟ̝ ʟ̝̊ ʟ̝̟ ʟ̝̟̊ ʎ̝ ʎ̝̊ ɮ̢ ɬ̢ ɮ̠ ɬ̠ ɮ ɬ ɮ̪ ɬ̪ ɮ̪͆ ɬ̪͆
מקורב צדי ʟ̠ ʟ ʟ̥ ʟ̟ ʟ̥̟ ʎ ʎ̊ ʎ̟ ʎ̟̊ ɭ ɭ̊ l̠̊ l l̪̊ l̪͆
מקיש צדי ʟ̆ ʟ̥̆ ʟ̟̆ ʟ̥̟̆ ʎ̯ ʎ̯̊ ɺ̢ ɺ̢̊ ɺ̠ ɺ̠̊ ɺ ɺ̊ ɺ̪ ɺ̪̊
מחוכך שורק ʥ ʨ ɖʐ ʈʂ ʤ ʧ ʣ ʦ ʣ̪ ʦ̪
מחוכך ʔh ʡʢ ʡʜ ɢʁ ɡɣ kx ɡ̟ɣ̟ k̟x̟ ɟʝ ɖɻ̝ ʈɻ̝̊ ˔d̠ɹ̠ ˔t̠ɹ̠̊ dð̠ tθ̱ d̪ð t̪θ d̪͆ð̪͆ t̪͆θ̪͆ b͆v͆ p͆f͆ b̪v p̪f β̼‏b̼ p̼ɸ̼
מחוכך צדי ɡʟ̝ kʟ̝̊ ɡ̟ʟ̝̟ k̟ʟ̝̟̊ ɟʎ̝ cʎ̝̊ ɖɮ̢ ʈɬ̢ d̲ɮ t̲ɬ d̪ɮ̪ t̪ɬ̪ d̪͆ɮ̪͆ t̪͆ɬ̪͆
עיצורים לא-ריאתיים
מפונם ʛ ʛ̥ ɠ ɠ̊ ɠ̟ ɠ̟̊ ʄ ʄ̥ ᶑ̊ ɗ̠ ɗ̠̊ ɗ ɗ̥ ɗ̪ ɗ̪̊ ɓ̪ ɓ̪̊ ɓ̼ ɓ̼̊ ɓ ɓ̥
מסודק ʡʼ k̟ʼ ʈʼ t̠ʼ t̪ʼ p͆ʼ p̪ʼ p̼ʼ
שורק מסודק ɕʼ ʂʼ ʃʼ ‏s̪ʼ
חוכך מסודק ħʼ χʼ x̟ʼ çʼ ɻ̝̊ʼ ɹ̠̊˔ʼ θ̱ʼ θʼ f͆ʼ ɸ̼ʼ ɸʼ
חוכך צדי מסודק ʟ̝̊ʼ ʟ̝̟̊ʼ ʎ̝̊ʼ ɬ̢ʼ ɬ̠ʼ ɬʼ ɬ̪ʼ
שורק מחוכך מסודק ʨʼ ʈʂʼ ʧʼ ʦʼ ʼ‏ʦ̪
מחוכך מסודק qχʼ kxʼ k̟x̟ʼ cçʼ ʈɻ̝̊ʼ t̠ɹ̠̊˔ʼ tθ̱ʼ t̪θʼ p͆f͆ʼ p̪fʼ p̼ɸ̼ʼ pɸʼ
מחוכך צדי מסודק k͡ʟ̝̊ʼ k̟͡ʟ̝̟̊ʼ c͡ʎ̝̊ʼ ʈɬ̢ʼ t̲ɬʼ tɬʼ t̪ɬʼ
מצוץ ʞ ǂ ˞ǃ ǃ ǀ ʘ̼ ʘ
מצוץ צדי ǁ ǁ̪
עיצורים מצוצים נוספים
מצוצים ʘ͡qʼ ʘ͡q ʘ̃ˀ ʘ̃
עיצורים מורכבים
בלתי-סותמים w ʍ ɥ ɧ
סותמים ɡ͡b k͡p ŋ͡m ŋ̊͡m̊
תנועות
ראו גם: גובה תנועות, מיקום התנועות
ראו גם: IPA, עיצורים
  אחורית כמעט-אחורית מרכזית כמעט-קדמית קדמית
סגורה
Blank vowel trapezoid.svg
i • y‏
ɨ • ʉ‏
ɯ • u
ɪ • ʏ‏
ɪ̈ • ʊ̈‏
ʊ‏ •
e • ø‏
ɘ • ɵ‏
ɤ • o‏
e̞ • ø̞‏
ə
ɤ̞ • o̞‏
ɛ • œ‏
ɜ • ɞ‏
ʌ • ɔ‏
• æ‏
ɐ‏
a • ɶ‏
ä‏
ɑ • ɒ‏
כמעט-סגורה
חצי-סגורה
אמצעית
חצי-פתוחה
כמעט-פתוחה
פתוחה
כאשר מופיעות זוג תנועות באותה משבצת, הימנית מעוגלת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.