הגייה תימנית

ההגייה התימנית (או הברה תימנית, נקראת הג'ה בפי בני העדה) היא אופן הביטוי של השפה העברית שהתקיים בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. הגייה זאת נחשבת בעיני רבים למדויקת שבהגיות. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, שכמעט לא התקיים אז, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

איכותה של ההגייה התימנית

לפי הסברה של חוקרי הלשון העברית[1], גדולי רבני תימן וחלק מרבני שאר העדות, הגייה זו נחשבת להגייה העברית המדויקת ביותר שנשתמרה כיום. בין המצדדים בטענה זו ניתן למנות את רבני יהדות תימן: הרב יחיא יצחק הלוי[2], הרב יוסף קאפח[3], הרב יוסף צוברי[4], הרב יחיא אלשיך[5], הרב חיים כסאר ועוד. גם רבנים מעדות אחרות ראו בהגייה התימנית הגייה עתיקה ובעלת מסורת, כדוגמת הרב אבן ספיר[6], הראי"ה קוק[7], הרב חיים דוד הלוי[8] ועוד רבים[דרוש מקור]. כך היא דעת החוקרים האקדמאיים[9], ביטוי לכך נמצא בספרו של אליעזר בן-יהודה "המבטא בּלשון העברית"[10]

"ובדבר ההבדל במבטא התיו הרפה והדגושה, ודאי שבימי המסורה היו מבדילים ביניהן. אבל גם בני הגולה אינם מבדילים בין ג' דגושה ורפויה ובין ד' דגושה ורפויה ... שלפי המסורה צריך להבדיל, כמו שבאמת התימנים מבדילים" (צילום)[11]

המבטא בלשון העברית, עמוד 9

מנגד, דעתם של רבנים מקרב יהדות ארצות האסלאם[דרושה הבהרה] היא שדווקא ההגייה ה'ספרדית' היא הקדומה והמדויקת[דרוש מקור]. מרבני ג'רבה, הרב מאיר מאזוז טוען שיהדות ג'רבה החזיקה במסורת דקדוק עתיקה, שלדעתו היא מדויקת יותר משל התימנים, אך רואה יתרונות גם בהגייה התימנית, דוגמת הד' הרפויה.[12].

ביקורת על הגיית האות גימ"ל

ההגייה התימנית אינה אחידה לחלוטין בין קהילות תימן השונות. כדוגמה בולטת לכך ניתן להביא את הגיית הקו"ף והגימ"ל הדגושה, שרוב קהילות יהודי תימן (למשל בהגייה הצנענית) מבטאות כגימ"ל ישראלית וג'ים ערבית, בהתאמה, ואילו קהילות אחרות, כגון קהילת שרעב, מבטאות אותן כקו"ף עמוקה וגימ"ל ישראלית.

לטענת הרב מאיר מאזוז, דוגמה זו גם מצביעה על כך שככל הנראה הושפעה ההגייה היהודית-תימנית מההגייה הערבית-תימנית. תימן מחולקת (גם כיום) לשני דיאלקטים עיקריים, דיאלקט צנעני ודיאלקט תעיזי. בדיאלקט הראשון מבטאים קו"ף וגימ"ל דגושה כגימ"ל וג'ים, ואילו בדיאלקט השני הן מבוטאות כקו"ף עמוקה וגימ"ל ישראלית. חיזוק לעמדה זו ניתן להביא מכך שקהילות שמוצאן מצפון תימן אימצו את הקו"ף והגימ"ל הדגושה של הדיאלקט הצנעני השולט שם, ואילו הקהילות שמוצאן מדרום תימן אימצו את אלו של הדיאלקט התעיזי. חוקרים ורבנים חלקו על כך[דרוש מקור].

עוד התבטא הרב עובדיה יוסף[13] נגד הגיית הגימ"ל הדגושה של התימנים, וסיווג אותה כאות הנחתכת בשיניים. גם על טענה זו כבר השיב הרב יצחק רצאבי[14].

מאפיינים

ההגייה התימנית מקיימת מערכת של תנועות רגילות, והן: /a/ /e/ /i/ /u/ /o/. כמו כן, התנועות פתח, סגול וחלק מהשוואים נהגות כתנועה כמעט קדמית, כמעט פתוחה, לא מעוגלת ([æ]), תנועה הדומה ל-a קדמית, וסגורה מעט. כמו כן, ישנם כמה דיאלקטים שבהם חולם נהגה כתנועה פתוחה קדמית מעוגלת ([ɶ]), מעין a בשפתיים מעוגלות, במקום e.

עיצורים לועיים ועיצורים נחציים התקיימו בהגייה, להבדיל מן ההגייה הספרדית ומן ההגייה האשכנזית. כמו כן, ההגייה התימנית שימרה את הביצוע הכפול של בג"ד כפ"ת. עם זאת, בודדים מזקני יהדות בבל (הספרדים) שימרו גם הם את הביצוע הכפול של בג"ד כפ"ת.

יהודי תימן שימרו גם את המכפל של הרי"ש ושל החי"ת (רי"ש דגושה וחי"ת דגושה, בעיקר בלשון חכמים ובמקומות ספורים בתנ"ך), ואף של האל"ף (תופעה נדירה, כגון המילה וַיָּבִיאּוּ בספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק כ"ו)[15].

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
הגייה אשכנזית הגייה ספרדית הגייה תימנית
תנועות שבע חמש שש
עיצורים לועיים לא התקיימו חלקית התקיימו
עיצורים נחציים לא התקיימו חלקית התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת בכפ"ת(ג) בכ"פ(ג) בג"ד כפ"ת
שווא נע לא התקיים תנועת e משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו
דגש חזק לא התקיים התקיים התקיים
הטעמה מלעילית דקדוקית דקדוקית

הגיית הסגול כפתח

יהודי תימן הוגים את הסגול כפתח[16]. בתימן הייתה נהוגה שיטת הניקוד הבבלי, שבה היה הסימן לפתח ולסגול זהה. אף על פי שבמשך הזמן התפשט והתקבל הניקוד התחתון גם אצל התימנים, התימנים קראו לסגול (הרשומה כניקוד נפרד רק בניקוד התחתון המקובל היום) כפתח. מהרי"ץ היה מנקד בכת"י שלו פתח במקום סגול, אף על פי שכתב בניקוד תחתון. וכך נהגו גם אחרים מבני תימן, כמו הרב יוסף עמר בעבודתו לניקוד התלמוד[17].

בעניין מקורה של הגיית הסגול נחלקו הדעות אם מעולם הייתה כפתח, או שהיה לה היגוי ייחודי שנעלם מהמסורת התימנית. בין הסוברים כי ההגייה כפתח היא גם הקדומה הם פרופ' שלמה מורג[18], הרב עמרם קורח[19], הרב רצון ערוסי[20], והרב יוסף קאפח, הטוענים שיש בסיס מוצק למסורת תימן שאינה מבדילה בין הסגול (שקיים רק בניקוד הטברני, שהתפשט לאחרונה בתימן ורק במידה מוגבלת) לפתח, ושצודקת היא בכך שהגייתם בהתאם ושאף עם המעבר בתימן מן הניקוד העליון הבבלי לניקוד התחתון הטברני, "התרגומים וסידורי התפילה נקדו בניקוד תחתון לפי כללי הניקוד העליון, כלומר את הסגול השמיטו ובמקומו בא תמיד פתח בהתאם להברתם ולקבלת קריאתם המסורתית וגם מפני שאין לו שום הוראה מיוחדת בעבר או בעתיד כידוע".[21][22]

הרב רצאבי משער כי לסגול הייתה הגייה נפרדת אצל "קצת מדקדקין" בתימן, אמצעית בין צירי לפתח. הרב רצאבי טוען כי הדבר משתקף ממחברות התיג'אן וחיבורי דקדוק אחרים כמו מכלול הרד"ק, שהגיות הסגול והפתח בהם מופיעות כנפרדות[23]. מקור נוסף המצדד בהגייה ייחודית לסגול נראה בדבריו של צמח בן יוסף יצחק הלוי, שם הוא כותב "זכור לי שהיה בתימן איש זקן מאד בשם הרב ירימי, והוא היה מבטא את הסגול בצורה הנכונה, וכל האנשים בבית הכנסת 'בית חג'אג'י' בצנעא, שאבי הרב יוסף יצחק הלוי זצ"ל היה מכהן בה כרב בית הכנסת, היו קמים לכבודו של הרב ירימי ואומרים: זה האיש הבקי ביותר בביטוי הסגול"[24].

דרכי ההגייה

עיקרי הגיית האותיות והניקוד של הנוסח התימני מוזכרים רבות בספרות של בני העדה, המרבים לעסוק בדקדוק — מהם ספרים עתיקים כמו "מחברת התיג'אן (כתרי התורה)", שמחברה אינו ידוע, ו"חבצלת השרון" מאת הרב יחיא בשירי. ישנם גם ספרים בני זמננו, המוקדשים כולם לענייני הדקדוק וההגייה[25], וכן הקדמות לחומשים מפורסמים (תיג'אן), המסבירות את אופני ההגייה הנכונים[26].

העיצורים
האותיות תעתיק IPA הערך הפונטי
א ʔ הגייתן כהגייה ישראלית רגילה
בּ b
ב v כהגיית בי"ת רפה אשכנזית וישראלית
גּ ʤ נהגה כהגיית גימ"ל גרושה ישראלית (ג') כבמילה ג'ירפה, בדומה ל-j במילה just
g בפי יוצאי שרעב — הגייתה כהגייה ישראלית רגילה
גֿ ɣ הגייתה דומה ל-غ הערבית — נהגית בחיכוך גדול יותר מהרי"ש הישראלית המקובלת
דּ d הגייתה כהגייה ישראלית רגילה
דֿ ð נהגית כ-th קולית, כבמילה האנגלית then
ה h הגייתה כהגייה ישראלית רגילה, וכיוצא בה — מפיק ה"א (הּ).
ו w נהגית כ-וו ישראלית במילים שאולות, או w אנגלית. גם תנועה (להלן — הניקוד)
ז z הגייתה כהגייה ישראלית רגילה
ח ħ הגייתה כהגייה המזרחית — עיצור לועי
ט הגייתה דומה להגייה הערבית (עיצור נחצי)
י j הגייתן כהגייה ישראלית רגילה
כּ k
כֿ x
ל l
מ m
נ n
ס s
ע ʕ הגייתה כהגייה המזרחית — עיצור לועי
פּ p הגייתן כהגייה ישראלית רגילה
פֿ f
צ הגייתה דומה להגייה הערבית (סמ"ך נחצית)
ק ɢ ~ ɡ הגייתה כגימ"ל ענבלית או כהגיית ג' ישראלית רגילה
q בפי יוצאי שרעב — הגייתה דומה להגיית קו"ף המקובלת בפי יוצאי עיראק
ר ɾ ~ r הגייתה כרי"ש לשונית מתגלגלת, בדומה לערבית
שׁ ʃ הגייתן כהגייה ישראלית רגילה
שׂ s‏1
תּ t
תֿ θ נהגית כ-th אטומה, כבמילה האנגלית think
  • 1 - הגייתה המשוערת הישנה [ɬ] התמזגה כבר בעבר עם סמ"ך [s], ואינה קיימת אף בנוסחי תימן.
התנועות
הניקוד
שם הניקוד סימן גרפי שמע תעתיק IPA הערך הפונטי
קָמֵץ אָ
ɔ הגייתו דומה להגייה בקרב עדות נוספות
פַתַּח אַ
a נהגה כהגיית u במלה האנגלית Up, או a בהגייה הבריטית של המילה Apple
צֵרִי אֵ
ɛ‏~ הגייתם כהגייה ישראלית רגילה
פַתַּח סְגוּל אֶ
a או æ לפי השיטה הנפוצה נהגה נהגה כהגיית u במלה האנגלית Up, או a בהגייה הבריטית של המילה Apple. לפי השיטה המשוערת נהגה כהגיית a במלה האנגלית And
חִירַק אִי
i חירק מלא בתוספת אות יו"ד שאינה נשמעת (אִי)
שׁוּרַק אוּ
u
שׁוּרַק קִבּוּץ אֻ
חוֹלַם אוֹ
ɤ‏~ɞ‏~œ‏~ɶ נהגה לפי מיקומו — אם הניקוד למעלה, הצליל יישמע למעלה (בניגוד לקמץ, ואין להתבלבל בניהם).

במחוז שרעב הגו אותו כמו צרי. חולם חסר יכתב כך — אֹ

קמץ קטן [ָ]
‏~ɔ הגייתו כהגייה ישראלית רגילה
שְׁוָא נע [ְ] משתנה הגייתו חטופה, ומבוצעת בדרך כלל כפתח. לפני האותיות הגרוניות אחה"ע הוא מבוצע
כתנועת הגרונית, ולפני האות יו"ד נהגה כחיריק, על-פי ההגייה הטברנית
שְׁוָא נח [ְ] - הגייתו כהגייה ישראלית רגילה
שְׁוָא קָמֵץ אֳ
שְׁוָא

פַתַּח

אֲ
שְׁוָא

סְגוּל

אֱ

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הרב יוסף קאפח, 'מסורות הגייה ושליטת העברית בקרב יהודי תימן', 'נקוד, טעמים ומסורת בתימן', בספר כתבים (ב)
  • שלמה מורג, העברית שבפי יהודי תימן, מכון "יד בן צבי"
  • הנ"ל, מסורות הלשון העברית והלשון הארמית שבפי יהודי תימן, הוצאת "אפיקים"
  • ספר אלף בי, הוצאת 'תורת אבות'

קישורים חיצוניים

הדגמות

מאמרים

הערות שוליים

  1. ^ ראו חנוך ילון, ענייני לשון, עמ' 80; פרופ' שלמה מורג מסורות הלשון של יהודי תימן, בתוך יהדות תימן פרקי מחקר ועיון עמודים שנז–שסה, ובמאמרים רבים נוספים.
  2. ^ תשובת הר"ש יצחק הלוי מובאת בתכלאל "תפילת כל פה" בהגהת הרב נתנאל בן הרב יחיא אלשיך וכן בתכלאל "נוסח תימן"
  3. ^ בין השאר בספרו "כתבים" בחלק "ניקוד, טעמים ומסורת בתימן"
  4. ^ עניין ההגייה מובא בהקדמת חומש "פרשה מפורשה", בהוצאת מכון "שתילי זיתים" מיסודו
  5. ^ דעת בנו ודעתו מובאות בהקדמת הרב נתנאל אלשיך בנו בהקדמתו לתכלאל "תורת אבות"
  6. ^ אבן ספיר פרק ט"ו דף נ"ג ע"ב, וזה לשונו: "אין בהם מעלגות לשון הספרדים, ולא מאין בינת שפת האשכנזים"
  7. ^ אורח משפט, תשובה בנוגע לקריאת שמע "וביחוד למי שמשנה ממבטא התימני המוחזק אצלם מדורות הראשונים שהוא המדויק שבמבטאים כמפורסם שבוודאי אסור לעשות כן"
  8. ^ מובא בשו"ת עשה לך רב חלק ו סימן כב
  9. ^ מהם:שלמה דב גויטיין (היסודות העבריים בשפת הדיבור של יהודי תימן, לשוננו ג, תרצ"א), אברהם צבי אידלסון (ההברה העברית, השפה כ"ט), אהרן מירסקי (קולות הלשון העברית: המבטא העברי הנכון במאבקו, אפיקים עג–עד, אב תש"ם), יהודה רצהבי (אוצר לשון הקודש של בני תימן, הוצאה עצמית, תשל"ח),יצחק שבטיאל ועוד.
  10. ^ הוצאת ההסתדרות העברית באמריקה, תרע"ז
  11. ^ וכן נמצא באתר פרויקט בן-יהודה עם טעיות הקלדה
  12. ^ ראו כאן
  13. ^ מובאת בילקוט יוסף[דרושה הבהרה]
  14. ^ בחיבורו "שו"ע המקוצר - עיני יצחק", שם כתב שקל לכל מי שמנסה את ההגייה להבחין שהאות היא מאותיות החיך גיכ"ק
  15. ^ קריאת אהרן עמרם (ההתחלה מפסוק כד)
  16. ^ "בפי יהודי תימן אין הבדל בין היגוי הסגול להיגוי הפתח" (יהודה לוי נחום, מיצירות ספרותיות מתימן, עמ' רכד). "מסורת ההגייה העברית של בני תימן אינה מבחינה בין תנועת-הפתח לבין תנועת-הסגול: שני סימני ניקוד אלה אותו מימוש להם בהגייה זאת." (פרופ' שלמה מורג, העברית שבפי יהודי תימן, עמ' 119)
  17. ^ הרב יוסף עמר כתב "הסגול — יפקד מקומו גם הוא כיון שמדובר כאן בהנצחת נוסח הקריאה לפי מסורת יהודי תימן, וכיון שבכל מקום שיש סגול במקרא אנו קוראים פתח בלי שום שינוי." (מתוך דפי ההקדמה בתחילת כרכי מהדורתו המנוקדת לתלמוד שפורסמו באתר נוסח תימן.)
  18. ^ העברית שבפי יהודי תימן, עמ' 120
  19. ^ סערת תימן, ירושלים תשי"ד, עמ' קנט, שהסגול "נכלל בניקוד העליון עם הפתח וגם עד עתה נשאר במבטא התימנים שוה לפתח בלי הפרש".
  20. ^ בתשובתו לשואל ששאל לפי מנהג תימן "מה ההבדל בין ניקוד פתח לניקוד סגול לכאורה הוא אותו דבר וא"כ יש כפל בניקוד שלא לצורך" השיב ש"אכן בעבר כל סגול היה מנוקד פתח, ונהגה כפתח כמסורת הניקוד הבבלי."
  21. ^ ספר כתבים (ב) של הרב יוסף קאפח, עמ' 931–932
  22. ^ הרב עמרם קורח, סערת תימן, ירושלים תשי"ד, עמ' קנט: "שאין במציאות הסגול הוראה בעבר ובעתיד וכו' נוספת או מוחלפת על הפתח".
  23. ^ הרב רצאבי תמה על כך שמהרי"ץ העתיק דברי פוסקים אחרים ש"צריך ליזהר שלא להאריך באל"ף דאחד שלא ייראה כאומר אי חד" (עץ חיים דף ל"ה ע"ב) בעוד שלפי מסורת תימן "קבלת קריאתינו שהסגול נקרא פתח ממש" ולכן אין חשש לאמירת אי חד במקום אֶחד (דברי הרב רצאבי במהדורתו למעיל קטון למהרי"ץ עמ' רו). את שאלתו פתר בהנחה ש"נראה שהיו קצת מדקדקין לקרות הסגול כתנועה ממוצעת בין הצירי לפתח, על-פי המבואר במחברוֹת התיגאן ובמכלול."
  24. ^ צמח בן יוסף יצחק הלוי, קונטרס הוספות, עמ' כז, בתוך: האתרוג שעליו דברה התורה, בני ברק תשס"ה (הערה 52 כאן).
  25. ^ "אלף בי" - הרב שלמה צדוק, תורת אבות. "קובץ דקדוקי תורה", הרב אבירן יצחק הלוי.
  26. ^ ביניהם "תאג' ירושלים" מהרב אברהם אלנדאף, חומש "תורת אבות" מהרב נתנאל אלשיך, חומש "פרשה מפורשה", על-פי שיטתו של הרב יוסף צוברי
איטלקית יהודית

איטלקית יהודית היא שפה המבוססת על השפה האיטלקית, והייתה בשימוש על ידי קהילות יהודיות רבות ברחבי איטליה. היא התפתחה בין המאה העשירית למאה התשע עשרה, ונקראה גם "לעז", "לטינו", "איטליאנו" או "וולגאר".

האיטלקית היהודית מתחלקת לניבים רבים ואינה אחידה. בכל עיר, חבל ארץ או קהילה יהודית השפה השתנתה בהתאם לחיי הקהילה. דוגמאות לשפות איטלקיות-יהודיות הן ונציאנית-יהודית בוונציה, פירנצית-יהודית בפירנצה, רומית-יהודית ברומא ועוד. גם בקורפו שביוון דיברו בשני ניבים של שפה זו.

האיטלקית היהודית נכתבת בכתב העברי. השפה מתאפיינת בייחוד הפעלים, תופעה של הוספת סיומת איטלקית של שמות פעולה לשורשי פעלים עבריים (לדוגמה: Axalare - לאכול, Gannaviare - לגנוב). כיום השפה מדוברת על ידי כ-200 אנשים בלבד, בעיקר ברומא, בקורפו ובישראל, ומקורותיה נשמרים בעיקר בספריית הקונגרס בארצות הברית.

אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

הגייה

הֲגִיָּה של שפה היא האופן שבו השפה באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של שפה, גם בפי הדוברים אותה כשפת אם, משתנה במהלך הדורות, וכן ניכרים הבדלי הגייה בין קבוצות אתניות שונות ובין אזורי מגורים שונים (במדינות שונות, ואף באזורים נפרדים של אותה מדינה).

טקסטים כתובים באלפבית של השפות השונות אינם מספקים מידע מלא על אופן הגייתו של הטקסט, ולהגייה הנכונה נדרשים גם ניסיון וידע של הקורא. לכתיבה המספקת מידע מלא על אופן הגיית הטקסט משמש אלפבית פונטי בינלאומי.

ענף הבלשנות העוסק בחקר ההגייה קרוי פונטיקה.

יחידה תאורטית בסיסית של הגייה, שעשויה להבדיל בין מילים, היא פונמה. פונמות מייצגות, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

ההגייה משמשת לעיתים כמאפיין חברתי של הדובר. המחשה בולטת לכך ניתנה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", שבו מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - אשה בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים.

משפט שובר שיניים הוא משפט שעשוע שנוצר לשם האתגר שבהגייתו. לרוב, הקושי במשפטים מסוג זה נוצר מחזרה עיקשת על כמה עיצורים בודדים או ההחלפה של מספר עיצורים דומים לסירוגין (כמו למשל ס' ו-ש'). דוגמאות: שׂרה שׁרה שיר שמח; גנן גידל דגן בגן.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

הגיית העברית

הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה. מאז החייאת השפה העברית וביתר שאת עם הקמת מדינת ישראל, מקובלת ההגייה הישראלית.

בתקופת הביניים של העברית התקיימו מספר דרכי הגייה:

הגייה ספרדית, שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם.

הגייה אשכנזית, שהתקיימה אצל יהודי אשכנז.

הגייה תימנית, שהתקיימה אצל יהודי תימן.בתוך ההגיות הנ"ל, יש הבדלים מסוימים בהתאם לאזורים. הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, אף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית קיימת בעברית ישראלית.

טריפוליטאית יהודית

טריפוליטאית יהודית היא ניב יהודי של ערבית לובית אשר דובר בקרב יהודי לוב, בחיי היום יום בינם לבין עצמם.

הטריפוליטאית היהודית שונה מהשפה שדיברו תושבי לוב הלא יהודים, ובה מגוון ביטויים ייחודי השאול מהעברית ומן התרבות היהודית, וכן מילים מהשפות הספרדית והאיטלקית.

כיום ניתן למצוא דוברי שפה זו בישראל ובאיטליה. השפה מכונה על ידי היהודים יוצאי טריפולי "ערָאבּי".

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

כוזרית

כוזרית היא שפה בה דיברו בממלכת הכוזרים, ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לראשית המאה ה-11. באופן רשמי, זוהי שפה אשר נכחדה.

כיילה (שפה)

כַּיְלָה (געז: ካይላ) או כאיילית (ካይልኛ - "כיילניה") מכונה גם סימן על שם הרי סימן היא אחת משני ניבים של אגאו (השנייה היא קװארה) שדוברו בעבר בפי ביתא ישראל.

הכיילה היא ניב של שפת הכמנתים, שחיו בשכנות לביתא ישראל. השפה ידועה הודות להערות שנמצאו בכתבי יעקב פייטלוביץ' על כתב הגעז, וכיום השפה משומרת על ידי קהילת ביתא ישראל.[דרוש מקור]מקור שם השפה נעוץ בכינוי "כיילה" שניתן לביתא על ידי שכניהם.

מאזהמטה

מאזהמטה (Masematte) הוא סוציולקט מהמאה ה-19, שאותו דיברו עניי העיר מינסטר שבצפון-מערב גרמניה. מקור השם במילה העברית "משא ומתן".

עם בניית התעלה שחיברה את העיר דורטמונד ואת נהר האמס שעברה בעיר מינסטר, נפתח במינסטר נמל מסחרי גדול למדי שהביא עמו סוחרים, עובדים זרים, תעלולנים וצוענים רבים. התערובת הזאת עם עניי העיר בשנות התשעים של המאה ה-19 הולידה את הסוציולקט מאזהמטה.

אוצר המילים של המאזהמטה מוצא את שורשיו בשפות הצוענים למיניהן, יידיש והרוטוֶולש (Rotwelsch), שפת הנוכלים של מדינות מערב אירופה. לצד שפות אלו קיימת השפעה של שפות השבטים הגרמאניים שאכלסו את וסטפליה והשפעות מהשפות הסלאביות והרומאניות.

עוד היום ניתן להבחין בהשפעת הסוציולקט על הניב של מינסטרלנד. דרכי האופניים בעיר מינסטר למשל מסומנות לרוב במילה "לֶצה" (Leeze) ולא במילה הגרמנית "פארראד" (Fahrrad). דוגמה להשפעת היידיש היא המילה "אכולן" (Acholin), שפירושה "לאכול".

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

ניקוד בבלי

הניקוד הבָּבְלִי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של המקרא, המשנה, התלמוד והתרגום הארמי שפותחה בידי יהודי בבל בראשית ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו המשיכה להתקיים, בשינויים, בקרב יהודי תימן. סימני הניקוד בשיטה זו כתובים כולם מעל לשורה ולא מתחתיה כבניקוד הטברני, ולכן היא נקראת גם "ניקוד עליון".

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

פרובנסלית יהודית

פרובנסלית יהודית (או שואדית) היא הכינוי לקבוצת הניבים בהם דיברו יהודי חבל פרובנס שבדרום צרפת. הפרובנסלית היהודית מחולקת לשפה מדוברת ולשפה ספרותית. זוהי שפה קריאולית, המשלבת בין צרפתית, אוקסיטנית ועברית.

בין המאפיינים הפונולוגיים של השפה - הפיכת האותיות "ש", "ס", "צ" ו-"ת" לאות "פ", והאות "ח" ל"ר".דוגמאות:

צורה - פורה, חכמה - רורמה, אמת - אמף, מסילה - מפילה, שכל - פכל.

בשפה הספרותית השתמשו בכתיבה באותיות עבריות ולא באותיות לטיניות. היום ידועים חיבורים שחוברו כמו שירי שמחה ששרו בפורים, בבריתות ובאירועים שמחים בשפה פרובנסלית, כמו כן שרדו טקסטים מהתקופה למשל קטע ממגילת אסתר וגם סידור מהמאות ה-14 וה-15. לשפה זו תורגמה גם מגילת אסתר באותיות עבריות, אך אין בה שימוש במילים העבריות; לעומת זאת בסידור נשארו ביטויים עבריים קשיי תרגום (כגון: פאה, חטאת). לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, עם המהפכה הצרפתית, החלה השפה הפרובנסלית היהודית לדעוך, ויהודים עברו לדבר בצרפתית. בשנת 1977 נפטר האדם האחרון שדיבר פרובנסלית יהודית - ארמנד לונל.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

תימנית-יהודית

תימנית־יהודית היא דיאלקט של ערבית יהודית שמדובר על ידי יהודי תימן. זוהי שפה מעורבת, שמורכבת ברובה מהשפה הערבית המדוברת בתימן, אך מכילה גם יסודות עבריים. ניב זה של ערבית נכתב, כמו ניבי ערבית־יהודית אחרים, בכתב עברי. היו הבדלים ברורים בין מחוזות ואזורים שונים בתימן, שלכל אחד מהם היה דיאלקט משלו.לבד מתימנית־יהודית, שימשו את היהודים בתימן שפות נוספות: עברית מקראית במקרא, עברית משנאית וארמית בלימוד המשנה, הגמרא ותרגום אונקלוס, וערבית־בינונית יהודית כשנלמד תפסיר רב סעדיה גאון, כתבי הרמב"ם וחכמים תימנים בני אותו דור. בדיבור עם מוסלמים יושבי תימן השתמשו היהודים בשפת המדינה, הערבית־תימנית. השפה שימשה גם כשפה העממית של נשות תימן, שבה הוּשְׁרה שירתן.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדית • הגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.