הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

מאפייני ההגייה האשכנזית

Nesivos Aharon
התעתיק לאנגלית של שם הישיבה מבהיר שזו ישיבה אשכנזית

המאפיין המובהק ביותר של ההגייה האשכנזית הוא מבנה שבע התנועות שלה, הקרוב יותר למבנה התנועות במסורה הטברנית (חיריק, צירי, סגול, פתח, קמץ, חולם, שורוק). זאת לעומת ההגייה הספרדית, ששימרה רק חמש תנועות (הזדהו בה הפתח עם "הקמץ הגדול" והצירי עם הסגול) וההגייה התימנית, ששימרה שש תנועות (הפתח והסגול הזדהו, כמו בניקוד הבבלי). אף על פי שמבנה מערכת התנועות נשמר, הביצוע שלהן לא נשמר, וחלקן מבוצעות כדו-תנועות (דיפתונגים): הצירי מבוצע כדיפתונג ei, והחולם מבוצע כדיפתונג oi (או au). הקמץ מבוצע כ-o, נראה כשינוי קטן מן העברית הטברנית. הפתח, הסגול, החיריק והשורוק שמרו את הביצועים a,‏ e,‏ i ו-u בהתאמה (יש מקומות שבהם בוצע השורוק כ-i בהשפעת ניבים של גרמנית ויידיש). השווא הנע כבר אינו מבוצע כתנועה חטופה אלא כאפס תנועה, ולמעשה בטל ההבדל הפונמי בין שווא נח ושווא נע.

בשטח העיצורים אבדה הגייתם של העיצורים הלועיים ח וע; העיצור ח נהגה כמו כ רפה והעיצור ע נהגה כמו העיצור הסדקי א, או שאינו נהגה כלל. בנוסף אבדה הגיית העיצורים הנחציים ט, צ וק: העיצור ט בוצע כמו ת דגושה, ק בוצע כמו כ דגושה, וצ בוצע כמו רצף העיצורים תס. בתחום עיצורי בג"ד כפ"ת נשמרה ההגייה הכפולה של ב, כ, פ ות (שההגייה הרפה שלו בוצעה כס ולא כ-th), ולעומת זאת אבדה ההגייה הכפולה של ג וד שנֶהגו רק בביצוע הסותם שלהם (ישנם אשכנזים שמבחינים בין שתי צורות הגייה של ג). מלבד זאת בטלה לגמרי הגיית הדגש החזק.

בשטח ההטעמה חלו תמורות מפליגות: ההטעמה הדקדוקית המלרעית ברובה שהייתה נהוגה בעברית הקלאסית הפכה להטעמה מלעילית כללית. למעט בקריאה ליטורגית כמו קריאת התורה, רוב המילים בוטאו בהדגשת ההברה שלפני האחרונה. כתוצאה מכך הפכה במקרים רבים התנועה האחרונה במילה לתנועה נייטרלית שאיכותה איננה מוגדרת, שבוצעה בדרך כלל כתנועת ə; למשל, המילה מִנְחָה בוצעה מִנְחֶה [minxə'], והמילה תַּכְלִית בוצעה תַכְלֶס [taxləs'] (ראו להלן).

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
הגייה אשכנזית הגייה ספרדית הגייה תימנית
תנועות שבע חמש שש
עיצורים לועיים לא התקיימו חלקית התקיימו
עיצורים נחציים לא התקיימו חלקית התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת בכפ"ת(ג) בכ"פ(ג) בג"ד כפ"ת
שווא נע לא התקיים תנועת e משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו
דגש חזק לא התקיים התקיים התקיים
הטעמה מלעילית דקדוקית דקדוקית

משלבים

למעשה התפתחו בתוך ההגייה האשכנזית שתי דרכי הגייה. הגייה אחת הייתה רשמית יותר, דייקנית יחסית ומוקפדת, שבה לא הייתה נייטרליזציה של התנועה האחרונה, וההגייה השנייה הייתה עממית, מהירה וחטופה יותר, ששימשה בשפת הדיבור (בעיקר במילים עבריות שחדרו ליידיש). בהגייה העממית היטשטשה התנועה האחרונה ולעיתים קרובות התמזגו מילים צמודות למלה אחת. לדוגמה, הצירוף בעל־בית בוצע בהגייה הרשמית בצורה בַּל־בַּיִס [bal-'bayis], ובהגייה העממית בצורה בַּלֶבּוּס [bale'bus]; הצירוף קריאת-שמע בוצע בהגייה הרשמית בצורה קְרִיאַס-שְמַע [krias-ʃ'ma] ובהגייה העממית בצורה קְרִישְׁמֶע [k'riʃmə].

וריאציות מקומיות

ההגייה האשכנזית עצמה לא הייתה אחידה בכל הקהילות באירופה, והיו שינויים בהגייה, בעיקר בהגיית התנועות, בקהילות שונות באירופה. ההבדלים האלה היו מקבילים להבדלים בהגיית היידיש והושפעו מן השפה המקומית בכל אזור. כך למשל בליטא ביצעו קמץ בתנועת o ושורוק בתנועת u (ברוך אתה = בּוֹרוּךְ אַתּוֹ) ואילו בגליציה ביצעו קמץ גדול בתנועת u ושורוק בתנועת i (ברוך אתה = בּוּרִיךְ אַתּוּ Burich Atu) וקמץ קטן כמו בהגייה הליטאית (יָדָהּ = יוּדוֹהּ Yudoh). כיום, מרבית החסידים משתמשים בהגייה הגליציאנית לעומת הליטאים והחסידויות שמקורן בליטא, המשתמשים בהגייה הליטאית.

לתנועת החולם היו ארבע הגיות שונות: בפולין, הונגריה ומקומות נוספים הגו את החולם כדיפתונג oy; בחלק מליטא התפתח חולם הדומה לצירי – דיפתונג ey; ובקרב יהודי גרמניה היו שתי הגיות שונות – בצפון גרמניה ובערים הגדולות ביצעו את החולם כדיפתונג au, בהשפעת הגרמנית, ובדרום גרמניה הגו חולם כדיפתונג ou או פשוט כ-o. היום רוב משתמשי ההגייה האשכנזית אימצו את החולם הפולני, אך בקרב יהודי ארצות הברית ומדינות דוברות אנגלית אחרות, נפוץ החולם ou בהשפעת האנגלית, ובקרב חסידי חב"ד נפוץ החולם שהתפתח בליטא שנע בין דיפתונג oy לדיפתונג ey.

תנועת הצירה נהגתה לרוב כדיפתונג ey אך במקומות מסוימים נהגתה כדיפתונג ay, הגייה זו נפוצה כיום בקרב החסידויות גור, בעלז, סאטמר ואצל חלק מחסידי ויז'ניץ.

היסטוריה

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

השיר לא זכיתי באור מן ההפקר של חיים נחמן ביאליק הוא דוגמה לכתיבה בהברה אשכנזית. הטעמת המילים והחריזה נועדו להברה אשכנזית. כל המילים בשיר אמורות להיות עם הטעמה במלעל ולא במלרע

מחקרים שנעשו הגיעו על פי עדויות שונות למסקנה שההגייה האשכנזית לא הייתה נהוגה באופן זה מאז תחילת התיישבות היהודים במרכז אירופה.

לדעתו של שד"ל בספרו אוהב גר שרשיה של ההגייה האשכנזית נעוצים עוד בהגייה הארצישראלית בתקופת בית שני.[1]

מסתבר שעד המאה ה-13 הייתה נהוגה באשכנז מערכת הגייה "קדם-אשכנזית", שבה חמש תנועות בלבד, בדומה להגייה הספרדית, ורק במאה ה-13 התפתחה השיטה הנוכחית שבה שבע תנועות. מצב עניינים זה מעלה מיד את השאלה מה גרם לשינוי שבו הפכה מערכת של חמש תנועות למערכת מורכבת יותר של שבע תנועות, בניגוד לנטייה הטבעית של פישוט המערכת הלשונית. בין ההסברים שהוצעו הועלתה האפשרות שבמאה ה-13 התפתחה באשכנז מוּדעות גבוהה לדקדוק העברי ונטייה לחזרה למסורת הטברנית, שהביאה לאימוץ קריאה מדויקת יותר של התנ"ך. ואולם לא נמצאו עדויות חיצוניות לתהליך מעין זה. ב-2003 העלה אשר לאופר את ההשערה שההגייה בת שבע התנועות הייתה זו המקורית והיא נשמרה כשריד וכהתפתחות של הגיית העברית הטברנית, ואילו ההגייה בת חמש התנועות התקיימה רק באזור מצומצם.[2] את השערתו דחה לחלוטין אילן אלדר.[3]

בעת תחיית העברית הספרותית לקראת סוף המאה ה-19 באירופה, נשמרה ההגייה האשכנזית. השירה שנכתבה על ידי משוררי התקופה, ובראשם חיים נחמן ביאליק, נכתבה בהגייה אשכנזית ובהטעמה מלעילית.

לעומת זאת כשהחלה החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, הוחלט לאחר דיונים בוועד הלשון לאמץ דווקא את ההגייה הספרדית. מה שאירע למעשה הוא יצירתה של הגייה עברית חדשה המשלבת בין ההגייה האשכנזית להגייה הספרדית: בשטח התנועות – נשתמרה מערכת חמש התנועות של ההגייה הספרדית, ואולם לא התקיים ביצוע השווא הנע והדגש החזק, שהיו בהגייה הספרדית. בשטח העיצורים – נשתמר אי ביצועם של העיצורים הנחציים, כפי שהיה נהוג בהגייה האשכנזית ואצל מרבית דוברי ההגייה הספרדית. את העיצורים הלועיים (ח וע, ובמידה פחותה יותר ר) יש שהוגים (חלק מהמזרחים) ויש שאינם (אשכנזים וחלק מהמזרחים). בניגוד להגייה הספרדית, ובהתאם לזו האשכנזית, הגיית דגש חזק לא נשמרה. בניגוד להגייה האשכנזית, ובהתאם לזו הספרדית, לא השתמר ההבדל בין ת רפה לת דגושה. בשטח ההטעמה – נשתמרה ההטעמה הספרדית, הדקדוקית.

שינוי ההגייה גרר דיון הלכתי בשאלה האם מותר לשנות את ההגייה האשכנזית המקובלת בתפילה. בציונות הדתית מקובלת כיום ההגייה הישראלית כמעט לגמרי בנוסח התפילה וקריאת התורה, אך בעבר היו שהקפידו על הגייה אשכנזית בתפילה (מלאה או רק בעת אמירת שם ה'), או אף בדיבור. בציבור החרדי-אשכנזי מקובלת ההגייה האשכנזית בתפילה (המשתנה מעט לפי מקומות מוצא של קהילות שונות), אך בדיבור עברי רגיל נעשה שימוש בעיקר בהגייה הישראלית.

הספרות והשירה העברית המשיכו להתקיים בהגייה אשכנזית עד שנות השלושים, ואז החלה להיכתב שירה עברית בהגייה הישראלית החדשה (שירים מסוימים מושרים עד היום בהטעמה מלעילית, לרבות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל).

לקריאה נוספת

  • שמעון שרביט, מבטאיה של העברית לאור הספרות הרבנית לדורותיה, בתוך: ספר שבטיאל: מחקרים בלשון העברית ובמסורות העדות, רמת גן, תשנ"ב. עמ' 316–337

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אוהב גר, קרקא 1895, עמ' 97–100
  2. ^ אשר לאופר, "הרהורים על ההגייה הקדם-אשכנזית", בתוך: קול ליעקב, אסופת מאמרים לכבוד פרופ' יעקב בן-טולילה, באר שבע 2003, בייחוד עמ' 269-70.
  3. ^ אילן אלדר, "לשאלת מקורותיה של מסורת ההגייה האשכנזית", מסורות טז–יז (תשע"ד), עמ' 53–68 ‬
איטלקית יהודית

איטלקית יהודית היא שפה המבוססת על השפה האיטלקית, והייתה בשימוש על ידי קהילות יהודיות רבות ברחבי איטליה. היא התפתחה בין המאה העשירית למאה התשע עשרה, ונקראה גם "לעז", "לטינו", "איטליאנו" או "וולגאר".

האיטלקית היהודית מתחלקת לניבים רבים ואינה אחידה. בכל עיר, חבל ארץ או קהילה יהודית השפה השתנתה בהתאם לחיי הקהילה. דוגמאות לשפות איטלקיות-יהודיות הן ונציאנית-יהודית בוונציה, פירנצית-יהודית בפירנצה, רומית-יהודית ברומא ועוד. גם בקורפו שביוון דיברו בשני ניבים של שפה זו.

האיטלקית היהודית נכתבת בכתב העברי. השפה מתאפיינת בייחוד הפעלים, תופעה של הוספת סיומת איטלקית של שמות פעולה לשורשי פעלים עבריים (לדוגמה: Axalare - לאכול, Gannaviare - לגנוב). כיום השפה מדוברת על ידי כ-200 אנשים בלבד, בעיקר ברומא, בקורפו ובישראל, ומקורותיה נשמרים בעיקר בספריית הקונגרס בארצות הברית.

אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

הגייה

הֲגִיָּה של שפה היא האופן שבו השפה באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של שפה, גם בפי הדוברים אותה כשפת אם, משתנה במהלך הדורות, וכן ניכרים הבדלי הגייה בין קבוצות אתניות שונות ובין אזורי מגורים שונים (במדינות שונות, ואף באזורים נפרדים של אותה מדינה).

טקסטים כתובים באלפבית של השפות השונות אינם מספקים מידע מלא על אופן הגייתו של הטקסט, ולהגייה הנכונה נדרשים גם ניסיון וידע של הקורא. לכתיבה המספקת מידע מלא על אופן הגיית הטקסט משמש אלפבית פונטי בינלאומי.

ענף הבלשנות העוסק בחקר ההגייה קרוי פונטיקה.

יחידה תאורטית בסיסית של הגייה, שעשויה להבדיל בין מילים, היא פונמה. פונמות מייצגות, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

ההגייה משמשת לעיתים כמאפיין חברתי של הדובר. המחשה בולטת לכך ניתנה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", שבו מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - אשה בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים.

משפט שובר שיניים הוא משפט שעשוע שנוצר לשם האתגר שבהגייתו. לרוב, הקושי במשפטים מסוג זה נוצר מחזרה עיקשת על כמה עיצורים בודדים או ההחלפה של מספר עיצורים דומים לסירוגין (כמו למשל ס' ו-ש'). דוגמאות: שׂרה שׁרה שיר שמח; גנן גידל דגן בגן.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

הגייה תימנית

ההגייה התימנית (או הברה תימנית, נקראת הג'ה בפי בני העדה) היא אופן הביטוי של השפה העברית שהתקיים בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. הגייה זאת נחשבת בעיני רבים למדויקת שבהגיות. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, שכמעט לא התקיים אז, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

הגיית העברית

הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה. מאז החייאת השפה העברית וביתר שאת עם הקמת מדינת ישראל, מקובלת ההגייה הישראלית.

בתקופת הביניים של העברית התקיימו מספר דרכי הגייה:

הגייה ספרדית, שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם.

הגייה אשכנזית, שהתקיימה אצל יהודי אשכנז.

הגייה תימנית, שהתקיימה אצל יהודי תימן.בתוך ההגיות הנ"ל, יש הבדלים מסוימים בהתאם לאזורים. הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, אף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית קיימת בעברית ישראלית.

המתמיד

"הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים של חיים נחמן ביאליק, והוא פואמה היסטורית המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם.

טריפוליטאית יהודית

טריפוליטאית יהודית היא ניב יהודי של ערבית לובית אשר דובר בקרב יהודי לוב, בחיי היום יום בינם לבין עצמם.

הטריפוליטאית היהודית שונה מהשפה שדיברו תושבי לוב הלא יהודים, ובה מגוון ביטויים ייחודי השאול מהעברית ומן התרבות היהודית, וכן מילים מהשפות הספרדית והאיטלקית.

כיום ניתן למצוא דוברי שפה זו בישראל ובאיטליה. השפה מכונה על ידי היהודים יוצאי טריפולי "ערָאבּי".

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

כוזרית

כוזרית היא שפה בה דיברו בממלכת הכוזרים, ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לראשית המאה ה-11. באופן רשמי, זוהי שפה אשר נכחדה.

כיילה (שפה)

כַּיְלָה (געז: ካይላ) או כאיילית (ካይልኛ - "כיילניה") מכונה גם סימן על שם הרי סימן היא אחת משני ניבים של אגאו (השנייה היא קװארה) שדוברו בעבר בפי ביתא ישראל.

הכיילה היא ניב של שפת הכמנתים, שחיו בשכנות לביתא ישראל. השפה ידועה הודות להערות שנמצאו בכתבי יעקב פייטלוביץ' על כתב הגעז, וכיום השפה משומרת על ידי קהילת ביתא ישראל.[דרוש מקור]מקור שם השפה נעוץ בכינוי "כיילה" שניתן לביתא על ידי שכניהם.

מאזהמטה

מאזהמטה (Masematte) הוא סוציולקט מהמאה ה-19, שאותו דיברו עניי העיר מינסטר שבצפון-מערב גרמניה. מקור השם במילה העברית "משא ומתן".

עם בניית התעלה שחיברה את העיר דורטמונד ואת נהר האמס שעברה בעיר מינסטר, נפתח במינסטר נמל מסחרי גדול למדי שהביא עמו סוחרים, עובדים זרים, תעלולנים וצוענים רבים. התערובת הזאת עם עניי העיר בשנות התשעים של המאה ה-19 הולידה את הסוציולקט מאזהמטה.

אוצר המילים של המאזהמטה מוצא את שורשיו בשפות הצוענים למיניהן, יידיש והרוטוֶולש (Rotwelsch), שפת הנוכלים של מדינות מערב אירופה. לצד שפות אלו קיימת השפעה של שפות השבטים הגרמאניים שאכלסו את וסטפליה והשפעות מהשפות הסלאביות והרומאניות.

עוד היום ניתן להבחין בהשפעת הסוציולקט על הניב של מינסטרלנד. דרכי האופניים בעיר מינסטר למשל מסומנות לרוב במילה "לֶצה" (Leeze) ולא במילה הגרמנית "פארראד" (Fahrrad). דוגמה להשפעת היידיש היא המילה "אכולן" (Acholin), שפירושה "לאכול".

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

פרובנסלית יהודית

פרובנסלית יהודית (או שואדית) היא הכינוי לקבוצת הניבים בהם דיברו יהודי חבל פרובנס שבדרום צרפת. הפרובנסלית היהודית מחולקת לשפה מדוברת ולשפה ספרותית. זוהי שפה קריאולית, המשלבת בין צרפתית, אוקסיטנית ועברית.

בין המאפיינים הפונולוגיים של השפה - הפיכת האותיות "ש", "ס", "צ" ו-"ת" לאות "פ", והאות "ח" ל"ר".דוגמאות:

צורה - פורה, חכמה - רורמה, אמת - אמף, מסילה - מפילה, שכל - פכל.

בשפה הספרותית השתמשו בכתיבה באותיות עבריות ולא באותיות לטיניות. היום ידועים חיבורים שחוברו כמו שירי שמחה ששרו בפורים, בבריתות ובאירועים שמחים בשפה פרובנסלית, כמו כן שרדו טקסטים מהתקופה למשל קטע ממגילת אסתר וגם סידור מהמאות ה-14 וה-15. לשפה זו תורגמה גם מגילת אסתר באותיות עבריות, אך אין בה שימוש במילים העבריות; לעומת זאת בסידור נשארו ביטויים עבריים קשיי תרגום (כגון: פאה, חטאת). לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, עם המהפכה הצרפתית, החלה השפה הפרובנסלית היהודית לדעוך, ויהודים עברו לדבר בצרפתית. בשנת 1977 נפטר האדם האחרון שדיבר פרובנסלית יהודית - ארמנד לונל.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזית • הגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.