הגדודים העבריים

הגדודים העבריים הם גדודי חיילים יהודים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, וחלקם השתתף בכיבוש ארץ ישראל מידי העות'מאנים בכוונה שתרומתם תיזקף לזכות התביעה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל עת יכון סדר עולמי חדש עם תום המלחמה. הרעיון להקמת הגדודים היה של פנחס רוטנברג ודב בר בורוכוב, והוצא לפועל על ידי זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, אשר שאפו לכך שבבוא היום יהוו הגדודים את הכוח הצבאי העצמאי של היישוב היהודי בארץ ישראל. חזונם לא התגשם, שכן הגדודים פורקו זמן קצר לאחר המלחמה, אך פעולותיהם תרמו רבות להקמת ארגון ההגנה.

First judean flag
דגל הגדוד העברי "הראשון ליהודה".
John Henry Patterson
לויטננט קולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38, בצילום מ-1917
Jewish legion hakotel 1917
חיילי אחד הגדודים ליד הכותל לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים. צולם כנראה ב-1918

הקמת הגדודים ומטרתם

במהלך מלחמת העולם הראשונה התקיימה מחלוקת בהנהגה הציונית האם לתמוך באחד הצדדים (מדינות ההסכמה מול מעצמות המרכז) או לשמור על נייטראליות, ואיזו מדיניות תקל על הישרדותו של היישוב היהודי בארץ ישראל, בזמן המלחמה, ותיטיב עם שאיפותיו לבית לאומי, לאחריה.
מחלוקת זו יצרה קרע בין אלה שתמכו במדינות ההסכמה ובין אלה שתמכו במעצמות המרכז. היהודים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה היו פטריוטיים, בעוד שהגדודים היו יוזמה של הבריטים נגד העות'מאנים, בני בריתם של הגרמנים. משום כך היהודים הגרמניים התנגדו לכך בתקיפות, וחיים ויצמן נכנע להם והתנגד לגדודים, בעיקר משום שמי שהגן על היישוב בארץ ישראל היה גנרל גרמני שניהל את הצבאות באזור. היה גם פחד אמיתי שהטורקים יערכו טבח ביהודים אם יחליטו שהיהודים הם גייס חמישי, כפי שעשו בארמנים.

פנחס רוטנברג היה איש המפלגה הסוציאל רבולוציונרית (ס"ר), ומפלגת ס"ר תמכה, להבדיל מהבולשביקים, בברית עם בריטניה. דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי היו באוריינטציה עות'מאנית והתנגדו לגדודים. מה ששינתה את דעתם מן הקצה אל הקצה הייתה הצהרת בלפור, שבעקבותיה התגייסו לגדוד.

1918 Private BenGurion volunteer in Jewish Legion
בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918

מלחמת העולם הראשונה וכינון הגדודים

בתקופת ההמתנה עד פרוץ המלחמה בשנת 1914, המהפכנים חיכו שברוסיה תפרוץ מהפכה, האוכרנה הצליחה בפעילותה נגד המהפכנים, ופעילי הס"ר יצאו לגלות מרוסיה. גם לנין וחבריו הקימו את מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, שהתחרתה במפלגת הס"ר בגלות.
כשהמלחמה פרצה, התכנסה ישיבה של צמרת הגולים של הס"ר, שנחלקו לשמאל וימין. חסידי איליה פונדאמינסקי טענו שהמלחמה תערער את משטר הצאר, ולכן צריך להתגייס ולסייע לבריטים משום שכך תתקרב המהפכה. הייתה גם מגמה נגדית של ויקטור צ'רנוב שהיה יריב לרוטנברג, והתנגד לגישה זו.[1]

רוטנברג הגיע ללונדון, נפגש עם ויצמן וניסה לשכנעו לתמוך בהקמת הגדודים העבריים. רוטנברג אמר לויצמן שהמלחמה זו הזדמנות לקדם את רעיון הרפובליקה בישראל. כדי לשכנע את מדינות ההסכמה, צריך להקים לגיונות יהודיים שיורכבו מגולים יהודים. לפי פרופ' מתתיהו מינץ, רוטנברג קדם לז'בוטינסקי. רוטנברג פעל בספטמבר 1914, וז'בוטינסקי החל ב-1915.
עולה תהייה מה הניע את רוטנברג שנסע מטעם הס"ר לבירות לונדון וצרפת כדי שילחצו על רוסיה ליתר דמוקרטיזציה, לעסוק בעם היהודי ולנסוע לויצמן. מינץ הבהיר כי מבחינת רוטנברג, אלה לא היו מישורים נפרדים. לפני נסיעתו, רוטנברג לא דיבר ולא חיפש פתרון לשאלה היהודית, אלא זו הייתה תוצאה של שיחות רוטנברג עם מנהיגות הס"ר, שאותה הכיר, והיא שלחה אותו לצרפת. מינץ אמנם אינו סבור כי תהליך החזרה של רוטנברג אל העם היהודי היה שקרי, אך מדגיש את ההתאמה בין התנהלותו לאינטרסים של המפלגה ורוסיה. הראיה לשמירת הקשר והעדפת האינטרסים של המפלגה, הייתה השתלבותו המהירה והחלקה של רוטנברג בצמרת השלטון אחרי מהפכת פברואר 1917 בימי אלכסנדר קרנסקי הסוציאל-רבולוציונר.
גם הס"ר וגם הקדטים חשבו שמספר היהודים ברוסיה היה גדול מדי, ועדיף שייצאו מרוסיה לפני המהפכה, משום שזה טוב גם ליהודים. הס"ר היו מודעים לאיבת היהודים למשטר האוטוקרטי ברוסיה, לצד גאות באהדת היהודים לגרמניה שהעניקה להם חופש וזכויות,[2] ורוטנברג אימץ גישה זו של הס"ר. קידום רעיון הגדודים שיכבשו את הארץ מידי הטורקים, שותפיהם של הגרמנים, שירת את המגמות של המולדת הרוסית, בעלת הברית של צרפת ובריטניה.

לפי מינץ, גם כשהחליטה התנועה הציונית על נייטרליות, בפועל זה לא קרה משום שציוני כל ארץ תמכו באותה ארץ במלחמת העולם הראשונה. ציוני גרמניה האמינו שאם גרמניה תנצח במלחמה, מצבם של היהודים ישתפר, משום שברוסיה מעמד היהודים היה גרוע לעומת מעמדם בגרמניה.

Rutenberg initiative towards the establishment of Jewish battalions at the beginning of World War I Hebrew.pdf&page=2
יוזמת פנחס רוטנברג להקמת גדודים עבריים עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה מאת מתתיהו מינץ, פגישת רוטנברג ובורוכוב במילאנו באיטליה

כך נסע רוטנברג לאיטליה והקים שם ארגון למען המטרה היהודית. הרעיון הבסיסי היה שאם איטליה תכנס למלחמה לצד מדינות ההסכמה, הגדודים העבריים הראשונים יוקמו באיטליה. גם בר בורוכוב הגיע לאיטליה מווינה, אחרי שהמשטרה האוסטרית הבהירה לבורוכוב כי מוטב לו לצאת מאוסטרו הונגריה, בת בריתה של גרמניה.[3] במילאנו נפגשו רוטנברג ובורוכוב, אחרי שדוד גולדשטיין, איש פועלי ציון הפגיש ביניהם.[4] בורוכוב חבר לרוטנברג והיה פעיל בהנהגת ארגון זה. בורוכוב הצליח לארגן לארגון לא רק יהודים אלא גם אינטלקטואלים, פוליטיקאים ושרים איטלקיים, כלואיג'י לוצאטי. בשנת 1915 הם הצטרפו, אבל רוטנברג החליט לנסוע לארצות הברית. לפני כן נסע רוטנברג לעיר בארי באיטליה, והזמין לשם את ז'בוטינסקי, בן-גוריון ובן-צבי כדי להציג לפניהם את התוכנית. בן-גוריון ובן-צבי סירבו לבוא ורק ז'בוטינסקי הגיע לפגישה עם רוטנברג, לפני נסיעת ז'בוטינסקי ללונדון כדי לפעול בלונדון. רוטנברג וז'בוטינסקי חילקו ביניהם את העבודה. רוטנברג יפעל בארצות הברית וז'בוטינסקי בבריטניה, משום רוטנברג רצה להקים קונגרס יהודי בארצות הברית (בלתי ציוני).

לפי מינץ, רוטנברג הביא איתו חוברת מניפסט לארצות הברית, התחיל להשתתף בכנסים, אירגן ועד והתחיל להוציא עיתון לקונגרס היהודי. בורוכוב היה עורך העיתון, וגם כתב את המאמרים. על רקע זה פרץ עימות בין רוטנברג לבין בן-גוריון, שגם כן היה בארצות הברית והמשיך לתמוך באוריינטציה הטורקית. גם בן-צבי הלך עם בן-גוריון, אף על פי שלפי מינץ הקשר בין בן-צבי לבן-גוריון לא היה כל כך טוב בארצות הברית, משום שבן-גוריון הוציא ספר ולמעשה ייחס לעצמו את כל העשייה. לפי מינץ, אין חולק על כך שבן-גוריון המעיט בערכו של בן-צבי. בין בן-צבי לבורוכוב לא עימות, משום שבן-צבי היה בן עירו של בורוכוב, תלמידו וחברו הטוב, והם כיבדו האחד את השני.

זאב ז'בוטינסקי

אחד מבולטי הקו האקטיביסטי היה זאב ז'בוטינסקי אשר מהיכרותו את האימפריה העות'מאנית, צפה כי ימיה לאורך המלחמה ספורים, ולכך תהא השפעה על השלטון העתידי בארץ ישראל. הוא טען כי על היהודים לתמוך בגלוי בבריטניה ולסייע לה במאמץ המלחמתי לכיבוש ארץ ישראל.

Israeli volunteers British WWI
מתגייסים יהודים ארצישראליים לצבא הבריטי, 1918

ב-1915 הגיע ז'בוטינסקי אל מחנה ג'אבארי, סמוך לאלכסנדריה, שם התרכזו בהדרגה 1,200 יהודים שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים, או נמלטו ממנה בשל תנאי המחיה הקשים בה, ועימם יוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי העלה בפניהם את רעיונותיו להקמת יחידת צבא יהודית. ב-י"ח באדר תרע"ה נכתב מסמך ובו החלטה לייסד גדוד עברי שיציע את שירותו לצבא הבריטי לשם כיבושה של ארץ ישראל. בסופו של המסמך הופיעו מאה חתימות, שהראשונות בהן הן של זאב גלוסקין, זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. לאחר מכן החלו לפעול במסגרת ועד לקיום מגעים מול גורמים שונים בצבא בריטניה וממשלתה.

התנגדות להקמת הגדודים

לאחר מגעים רבים נאותה בריטניה באופן חלקי ליוזמה והוקמה יחידה יהודית (שמתנדביה הוגלו למצרים) אשר ייעודה היה עיסוק בתובלה בחזית חצי האי גליפולי שבטורקיה, ללא קשר לארץ ישראל, שבריטניה לא תכננה מתקפה עליה באותה עת.

היו כמה גופים וקבוצות שהתנגדו, גם בהמשך, להקמת הגדודים, חלקם ניסו לעצור את הקמתם באופן פעיל:

  • יהודים אנטי–ציונים או כאלה שאינם ציונים, במיוחד מתבוללים אנגלים שחששו מהנזק שיגרם למעמדם בקרב האנגלים עקב ההדגשה של הלאומיות היהודית שבאה לידי ביטוי בצביון הגדודים.
  • מנהיגות ההסתדרות הציונית, שניסתה לשמור על נייטראליות.
  • אחד העם ואנשים נוספים, שראו את עיקר תפקידה של הציונות בעשייה הרוחנית.
  • חלק ממחנה הפועלים בארץ ישראל, ובייחוד אנשי הפועל הצעיר, שהאמינו שארץ נקנית בעבודה ולא במלחמה, ולכן התנגדו להקמת הגדודים ולהצטרפות אליהם.

גדוד נהגי הפרדות

גדוד נהגי הפרדות (Zion Mule Corps) קדם לגדודים העבריים הלוחמים שקמו בהמשך. מגויסיו היו היהודים שהוגלו למצרים על ידי האימפריה העות'ומאנית. הוא הוקם באביב של שנת 1915 והיה מופקד על הובלת אספקה לקו החזית בקרב גליפולי שבטורקיה. הגדוד זכה לתשבחות על תפקודו. בתום מערכת הנפל, לאחר שהבריטים לא הסכימו להעבירו לחזית אחרת, פורק הגדוד וחלק מאנשיו עבר לגדודים העבריים שהתהוו בהמשך.

"הלגיון העברי"

PikiWiki Israel 414 Jewish Legion הגדודים העבריים
ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים. המדים מוצגים במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב
Legion003
חיילי הגדוד צועדים עם רובים מכודנים ברחובות לונדון; ראשון בצועדים: סגן ז'בוטינסקי
Legion005
כרזה הקוראת להצטרף לגדוד העברי: "איש הנאמן ואמיץ הלבב / יי אלהיו עמו - ויעל עם הגדוד העברי! חזק!"

בניגוד לטרומפלדור, ז'בוטינסקי לא הסתפק בהקמת גדוד נהגי הפרדות, שלא היה יחידה לוחמת ולא לקח חלק בלחימה על ארץ ישראל. הוא נסע לאירופה כדי להמשיך לקדם את עניין הגדודים. ז'בוטינסקי עבר בין מדינאים רבים אולם נחל כשלונות בניסיונו לקנות תמיכה אמיתית ביוזמתו בבריטניה, בצרפת וברוסיה. ההתנגדות באה הן על רקע חוסר אמון בגוף צבאי שיורכב על טוהרת מתנדבים יהודים והן בשל העדר כוונה להלחם בעות'מאנים בשטחה של ארץ ישראל באותה עת. תמיכה אמיתית גם לא הגיעה מקרב רוב היהודים או מנהיגיהם. אולם היו מספר אנשי ציונות אשר ניסו לסייע לו, והבולט בהם היה מאיר גרוסמן, עמו יסד עיתון ובו תעמולה למען הגדודים בשם "די טריבונע", ומאוחר יותר את "אונזער טריבונע". גם פנחס רוטנברג וחיים ויצמן סייעו לז'בוטינסקי ביוזמתו, אולם ההסתדרות הציונית התנגדה לעניין הגדודים נחרצות, והוועד הפועל של ההסתדרות אף הוציא הוראה לכל הציונים באירופה להלחם בתעמולה שתמכה בהקמת הלגיון העברי.

אז הגיע ז'בוטינסקי ללונדון ומיקד בה את מאמציו במשך השנתיים הבאות. הוא החליט להתרכז בכ-30,000 יהודים, צעירים ברובם, אשר היו פליטי רוסיה, פולין וגליציה, ששהו בעיר כפליטים והתרכזו במיוחד באזורים הדלים של האיסט אנד (East End) וויטצ'פל (Whitechapel). המאמצים להקמת הגדוד היו עיקשים ביותר. הוריישו קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, טען כי לבריטניה אין צורך ב"צבאות אקזוטיים", וכי המלחמה לא תגיע לארץ ישראל. כמו כן ניסו רוב מנהיגי התנועה הציונית להכשיל כאמור את היוזמה. מעל לכל הייתה אדישות גדולה אצל צעירי לונדון היהודים שרובם לא ראו שום צורך להתנדב לצבא בריטניה, לא הזדהו עם מלחמתה, וגם לא הזדהו עם הציונות או עם רעיון כיבושה של ארץ ישראל.

בלונדון החלו להתגבר הקולות בעד גיוס תחת כורח, כאשר אנשי הממלכה היו עדים לאבדות הגדולות של המתנדבים הצעירים הבריטיים לעומת "יושבי בתי הקפה" שרבים מהם היו פליטי מדינות אירופה בלונדון, דוגמת הצעירים היהודים. משרד הפנים הבריטי הורה בהמשך על גיוס חובה עבור הבריטים. היהודים הזרים סירבו לגיוס בתחילה. ז'בוטינסקי ותומכי יוזמתו הבהירו הן לשלטונות בריטניה והן לצעירים היהודיים כי התגייסותם לגדוד עברי היא המוצא היחיד מן התסבוכת. אז הופיעו שני "זרזים" לעניין: מאמר ראשי בזכות הרעיון בעיתון המשפיע "טיימס", וגרעין של 120 יוצאי גדוד נהגי הפרדות ועימם טרומפלדור אשר הצטרפו אל הגדוד ה-20 של קלעי המלך ויצרו בתוכו פלוגה יהודית. לאחר פגישה מכרעת של טרומפלדור וז'בוטינסקי עם ממונים במשרד המלחמה יצאה לפועל הקמתו של הגדוד העברי הלוחם. בתחילה נקרא הגדוד "The Jewish Regiment" (רגימנט= יחידה צבאית המורכבת לרוב משני גדודים) וכסמל נקבעה מנורה והסיסמה "קדימה", אשר לה משמעות כפולה: הן "להתקדם" והן "מזרחה". כמפקד המליצו על ג'ון פטרסון אשר עמד בראש גדוד נהגי הפרדות במהלך כל הלחימה בגליפולי וכמעט עד סוף דרכו. את טרומפלדור, שהיה סגן מפקד גדוד הפרדות בגליפולי וירש את פטרסון בחודשים האחרונים לקיום הגדוד, סירבו הבריטים תחילה להכניס כקצין, והוא חזר לרוסיה כדי לקדם רעיון בדבר הקמת צבא יהודי ענק שיילחם בחזית קווקז ויתקדם לכיוון ארץ ישראל. הפלוגה היהודית בגדוד ה-20 הצטרפה אל הגדוד היהודי החדש וחבריה היוו בו "גרעין ותיק".

גדוד 38 של קלעי המלך

JewishBattalionSoldier
חייל בגדוד העברי 38 על מדיו. שימו לב למגן דוד על הכתף. חייל זה הגיע מסו סיטי שבאיווה בארצות הברית

גדוד 38 (שירות), רגימנט הפוסילירים המלכותיים (העיר לונדון) - ("קלעי המלך" בפי המשרתים בו) כונה "הגדוד הלונדוני". רוב חייליו מוצאם היה מלונדון שבאנגליה, ומיעוטם היו אמריקנים. בגדוד זה, שאף בראשו הועמד פטרסון לאור הצלחתו בגדוד נהגי הפרדות, היו שני שלישים מן הקצינים יהודים, בעוד בגדודים האחרים רוב הקצינים היו נוצרים. לגדוד זה התגייסו באנגליה.

בהמשך לתרחישים שלעיל, באוגוסט 1917 הופיעו שתי הודעות רשמיות: האחת מחייבת את אזרחי רוסיה היושבים באנגליה להתגייס לצבא והשנייה הודיעה על יסודו של הגדוד העברי. עוד היו מכשולים לפני הגדוד. המתבוללים היהודים בלונדון עדיין התנגדו לקיומו וניסו לפזר אותו. בכך לא הצליחו אולם בהשפעתם בוטל השם "The Jewish Regiment" וסמל המנורה, והוא קיבל שם של גדוד בריטי "רגיל" – הגדוד ה-38 של רגימנט הפוסילירים המלכותי. שר המלחמה הבטיח עם זאת כי את הסמלים יקבל הגדוד בחזרה לאחר שיוכיח עצמו בלחימה. בפועל העיתונות והציבור התייחסו אליו בשמו הקודם, על לשכת הגיוס היו שלטים בעברית, ועל זרוע שמאל נשאו חיילי וקציני הגדודים סמלי מגן דוד (בגדוד ה-38 צבעו היה סגול בהיר, בגדוד ה-39 אדום ובגדוד ה-40 כחול). החיילים המגויסים שהו במחנה סמוך לפורטסמות'.

ב-2 בפברואר 1918 צעד בסך הגדוד העברי ברחובותיה הראשיים של לונדון וויטצ'פל. התרגשות רבה ניכרה בקרב יהודי העיר, על חנויות רבות נתלו דגלי כחול לבן, וחייליו הגאים של הלגיון התקבלו בתשואות רמות ברחובות. למחרת היום יצא הגדוד לצרפת, ומשם דרך איטליה למצרים.

הגדוד ה-38 התאמן במצרים וממנה נשלח לארץ ישראל. בארץ כבר היו מתנדבים רבים מקרב הצעירים אשר הרכיבו בהמשך את הגדוד ה-40. בתחילת יוני כבר ניצב הגדוד בחזית הכוחות הבריטיים, בהרי אפרים, גזרה בה ניהלו הכוחות הבריטיים לוחמה זעירה מול העות'מאנים. האויב הראשי לחיילי הגדוד לא היו העות'מאנים אלא הקדחת אשר הכתה רבים מהם. באמצע אוגוסט נשלח הגדוד אל חזית הירדן, והוא היווה חוליה מקשרת לכל החזית הבריטית. בספטמבר קיבל פטרסון הוראה לכבוש את גשר אום-אל-שרט בבקעת הירדן, הגשר היחיד באזור. הפלוגה הראשונה שנשלחה למקום ספגה אש, הקפטן ג'וליאן, מפקדה, חולץ בקושי, הלויטננט נפצע ונפל בשבי וטוראי נהרג. אחר כך נשלחה הפלוגה שבראשה עמד ז'בוטינסקי לתפוס את המקום, והמשימה הוכתרה בהצלחה ב-22 בחודש (המושב נתיב הגדוד נקרא על זכר הפעולה). משם המשיך הגדוד לאזור אס-סאלט ממזרח לנהר הירדן, היכן שכבר הקדים אותם הגדוד ה-39, ושם היווה חיל מצב. בגלעד הושלם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, והגדוד חזר אל צידה המערבי כשבידיו שבויים עות'מאנים וגרמניים. בהמשך עסק הגדוד באבטחת מתקני צבא.

גדוד 39 של קלעי המלך

Bat Zion I want your Old New Land join Jewish regiment
מודעה שהתפרסמה בעיתונים יהודיים-אמריקאיים לעידוד הגיוס לגדודים העבריים: "בת ציון" – פרסוניפיקציה של העם היהודי, או העם היושב בציון – יוצאת מתוך מגן דוד, מצביעה על הצופה בסגנון הכרזה "Lord Kitchener Wants You" וקוראת: "אײער אַלטנײלאנד דאַרף אײך האָבּען! שליסט זיך אָן אין דעם אידישען רעגימענט" (יידיש: "ארצך הישנה-חדשה ("אלטנוילנד") זקוקה לך! התגייס לגדוד העברי")
PikiWiki Israel 431 Jewish Legion מקהלת הגדוד העברי
מקהלת הגדוד העברי

הגדוד ה-39 היה "הגדוד האמריקאי", רוב חייליו הגיעו מקרב יהדות ארצות הברית, ומיעוטם מאנגליה. שורשים להקמתו קיימים ביוזמה של פנחס רוטנברג מ-1915 להקים יחידת צבא של יהודי ארצות הברית וקנדה. היהודים לא הסכימו באותה עת ליוזמתו אולם כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם באפריל 1917 חל שינוי בעמדתם. לגדוד זה התגייסו בארצות הברית.

היוזמים העיקריים של הקמתו היו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון שגלו מהארץ בזמן המלחמה בפקודתו של ג'מאל פאשה. 5,000 מתנדבים (לא כולם הספיקו להגיע לארץ ישראל) הרכיבו את הגדוד שפעל תחת פיקוד בריטי. מפקד הגדוד היה הקולונל אליעזר מרגולין. היה בו גרעין מגובש של אנשי "החלוץ" ו"פועלי ציון", כלומר בניגוד לגדוד ה-38 הבריטי מרבית אנשיו היו ציונים. ב-1918 נשלחו חיילי הגדוד לארץ ישראל, לשם הגיע באותו זמן הגדוד ה-38.

כמחצית מאנשיו השתתפה במערכות הלחימה בעמק הירדן ובשומרון בתקופה שבה נכח בה גם הגדוד ה-38. לאחר שנכבש גשר אום-שורט, עברה מחצית הגדוד באזור יריחו אל הגלעד וכבשה את א-סאלט. חלק מאנשי הגדוד הגיעו לארץ רק בתום המלחמה.

גדוד 40 של קלעי המלך

הגדוד ה-40 היה "הגדוד הארצישראלי" של הלגיון העברי. מטרות גדוד זה היו בעיקר פעולות שמירה ואבטחה. הוא הוקם לאחר שנכנסו הכוחות הבריטיים לארץ ישראל ורבים מצעירי היישוב רצו ליטול חלק בגוף הצבאי היהודי. עוד לפני שנכנס הגדוד ה-38 כבר היו 1,500 צעירים מוכנים להתנדב, שליש מתוכם היו נשים, אולם הן לא גויסו. רצון ההתנדבות של הצעירים הארץ ישראלים פגש ביוזמה של מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52, שפנה אל צעירי היישוב בשטחים שכבר נכבשו על ידי הבריטים וקרא להם להתנדב לצבא ולסייע בהמשך כיבוש הארץ. עיקר המתנדבים היו צעירים שכונו "אקטיביסטים" ממחנה הפועלים, חברי הקבוצה היפואית וההסתדרות המצומצמת וכמו כן תלמידי תיכון מגימנסיה הרצליה, שניהלו תעמולה נלהבת לגיוס. ליוזמתם קמה התנגדות, וביישוב היהודי התעוררה מחלוקת בנוגע לגיוס.

ההחלטה התקבלה באספה המכוננת הראשונה ב-2 בינואר 1918, לאחר דיון בו תמכה מנהיגות "פועלי ציון" בגיוס ובהתנדבות. בדיון טענו משה סמילנסקי ואליהו גולומב כי הצטרפות לגדודים העבריים היא מפעל מדיני שמעלה את קרנו של היישוב בעיני שליטיה החדשים של הארץ ויש בו משום תרומה לחוסנו של היישוב.

אנשי מפלגת "הפועל הצעיר", יוסף שפרינצק וא. ד. גורדון היו ראשי המתנגדים, הם טענו כי יש לשמור על מאמצי היישוב בתחומי ההתיישבות והחקלאות לצד ראייה פציפיסטית כי אידאולוגיית ההתיישבות מנוגדת למלחמה אימפריאליסטית עקובה מדם.

במקביל לגיוס שהתנהל בתל אביב והניב פלוגה אחת של מתנדבים, ניהל הברון ג'יימס דה רוטשילד מסע גיוס בירושלים שהניב פלוגה שנייה של מגויסים. המתנדבים הירושלמים היו מקצתם חניכי הסמינר למורים ורובם בני היישוב הישן שהתגייסו בברכת הרבנים.

Legion002
סמל רגימנט הפוסילירים המלכותי ("קלעי המלך") אותו עטו חיילי הלגיון וקציניו

הגנרל אלנבי לא שש לרעיון של יחידת חיילים יהודיים תחת פיקודו אולם הפעילות הפוליטית הציונית בלונדון הביאה להקמתו ו-1,000 מתנדבים נכנסו לשורותיו, בראש מפעל ההתנדבות עמד סמילנסקי. לגדוד זה התגייסו בארץ ישראל. בין המתגייסים היו יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, אשר כבר היו מנהיגי ציבור ביישוב אולם שרתו בגדוד כטוראים. את האימונים הראשונים עשה הגדוד ה-40 באזור תל-אל-כביר שבמצרים, תחת פיקודו של הקולונל מרגולין ואחרי שמרגולין התמנה למפקד הגדוד ה-39 על הגדוד פיקד על הגדוד ה-40 הקולונל פרדריק סמואל. סמואל היה בן למשפחה מתבוללת אנגלית-יהודית. הוא שירת לפני כן בחזית הצרפתית כמפקד גדוד וציפה למינוי של גנרל בריגדה. כאשר קיבל מכתב לפיו דרושים קצינים יהודים בשביל הלגיון העברי, עזב את יחידתו, תוך ויתור מראש על תפקיד בריגדיר והגיע אל הגדוד ה-40. אחריו פיקד על הגדוד קולונל מ.פ. סקוט אשר היה נוצרי. הגדוד לא הספיק להשתתף בקרבות ואנשיו שימשו בתפקידי תמיכה בצבא הבריטי ושמירה על שבויים. בדצמבר 1918 הועבר הגדוד לאזור סרפנד (צריפין) וחלק מחייליו, אלו שמצאו עבודה, השתחררו מהשירות הצבאי. בסוף 1919 עמד חלק מהגדוד ברפיח וקיבל פקודה לשלוח 80 מחייליו אל מפקדת מצרים. מאחר שהיה זה בניגוד ל"הסכם" סירבו חייליו לעשות זאת, סקוט תמך בעמדתם ופטר אותם מהעניין. אחרי שירותו נשאר תומך בציונות. הוא צוטט כשאמר: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר – ואל שטרו של אלוהים צירפנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".

הרכב שלושת הגדודים לפי ארצות מוצא היה (לפי אומדן): 1,700 אמריקנים, 1,500 ארצישראלים, 1,400 אנגלים, 300 קנדים, 50 ארגנטינאים וכ-50 שבויים יהודים ששוחררו מידי העות'מאנים.

"הראשון ליהודה"

Legion001
סמל הגדוד העברי "הראשון ליהודה"

בשנה הראשונה לאחר כיבושה (1919) היוו הגדודים חלק ניכר מהכוחות הבריטיים ששמרו על הסדר בארץ. במתקפת הסתיו של אלנבי 1918 השתתף כאמור רק "גדוד וחצי" אך שנה לאחר מכן מנו הגדודים 5,000 חיילים (למעשה, לפי מסמכי משרד המלחמה הבריטי התקבלו לגדודים 10,000 איש, אך חצי לא הגיעו לארץ כי כבר תמה המלחמה). נוכחות הגדודים בארץ ישראל מיתנה את יחסה של האוכלוסייה הערבית כלפי היישוב. במשך חודשיים פרצו מאורעות התקוממות במצרים, וגם לארץ ישראל הגיעה תחושת התעוררות לאומית ערבית זו, אך היא לא הציתה מעשים של ממש.

לאחר תום המלחמה חלה ירידה במורל חיילי הלגיון ורוב חייליו האנגלים והאמריקנים רצו לשוב אל ארצות מוצאם ובתיהם. השלטון הבריטי הצבאי בארץ ישראל לא היה בדעה אחת עם הלכי הרוח הפרו-ציוניים של לונדון ושאף לפרק את הגדודים שלראייתו היו עשויים להצית עימות עם ערביי הארץ.

לקראת אביב 1920 כבר פוזרו שני הגדודים הראשונים, ושארית מחייליהם עברו אל הגדוד הארצישראלי, כעת תחת פיקודו של מרגולין. הבטחת שר המלחמה קוימה, והגדוד שינה את שמו ל"הראשון ליהודה", סמלו היה סמל המנורה וסיסמתו "קדימה". היה זה הגוף הצבאי הראשון שכל סמליו עבריים. המתנדבים הארצישראליים ניסו בעקשנות להשאר למרות הדמובליזיציה (שחרור החיילים) שמטה הצבא דרש בתוקף. רבים מהם היו קרועים מוסרית בין ההתנדבות הצבאית לבין עבודת הפועל, אך חלק הצליחו להאריך בעוד מספר חודשים את שירותם. בהדרגה נותרו בו רק 400 חיילים. הרברט סמואל תכנן להקים "מיליציה מעורבת" של יהודים וערבים וחלק מחיילי ויוצאי הגדוד נרשמו אל המחלקה העברית שבה.

במאורעות תרפ"א הגיעו, ביוזמת מרגולין, כמה עשרות חייליו החמושים של הגדוד אל יפו ותל אביב ולקחו חלק בהגנתה מפני הפורעים הערבים. התערבותם בפוגרום סיימה את שירותם ואת ה"מיליציה" המתוכננת.

לאחר פירוק "הראשון ליהודה"

Legion Grave
סמל הגדוד על מצבה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב

גדוד "הראשון ליהודה" פורק על ידי הבריטים במאי 1921. פירוקם של הגדודים טרפד את חזונו של ז'בוטינסקי בדבר הקמת צבא עברי רשמי, והביא את היישוב לקיים בהמשך כוח חמוש מחתרתי – "ההגנה", אשר כפי ששמו מעיד, ייעודו הצטמצם להגנה פאסיבית על היישוב. פיזור הגדוד "הראשון ליהודה", סימן מדיניות בריטית נגד כוח מגן עברי עצמאי של היישוב אל מול תוקפנות ערבית. לאחר שפורקו הגדודים פרצו בארץ מאורעות תר"פ ובגליל נתקפה ונפלה תל חי.

חיל המשמר של פלשתינה

בעת פירוק הגדודים העבריים, הועלתה תוכנית להקמת מיליציה בשם "חיל המשמר של פלשתינה" או "חיל ההגנה של פלשתינה" או "חיל ההגנה לפלשתינה" (כל אלו צורות תרגום שונות למונח האנגלי). לשם הקמת חיל המשמר הושארו בצבא מספר קצינים וכ-30 סמלים, שהיו אמורים להיות סגל הפיקוד של הגדוד הראשון של חיל המשמר העתיד לקום.

אולם לאחר הפרעות במאי 1921, בהן יצאו הסמלים ללא אישור מבסיסם ויצאו לעזור לכוחות המגן העבריים, החליט הקולונל מרגולין, מפקד הכוח, להתפטר ושלטונות הצבא פיטרו את כל אנשי הכוח וביטלו את התוכנית להקמת החיל. חלק מהמפוטרים השתלבו כמדריכים וכמפקדים ב"הגנה" שהוקמה באותה תקופה.

מורשת הגדודים

PikiWiki Israel 19028 quot;Bet Hagdudimquot; museum in Avihayil
מוזיאון בית הגדודים במושב אביחיל
Jewish Legion Garden in Ramat Gan
גינת הגדוד העברי ברמת גן

גם אם תרומתם של הגדודים למערכה הייתה שולית, הרי שעצם קיומם חשוב כגוף הצבאי היהודי הראשון של העת החדשה. היה זה גוף גלוי, ולא מחתרתי, אשר נשא סמלים יהודים ושפתו הייתה עברית. קיום הגדודים נתן הוכחה לכוחם האפשרי של היהודים והעניק צידוק מוסרי וערכי לדרישה להקים ישות לאומית יהודית בארץ ישראל. ניסיון צבאי שנצבר במסגרת הגדודים, כמו גם רוח ההתנדבות, עבר מאוחר יותר למסגרות המחתרתיות העבריות שפעלו בארץ.

בספרו "מגילת הגדוד" כתב ז'בוטינסקי:

"ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם המסוגל לחשוב בכנות וביושר. דבר רע היא המלחמה – פירוש הדבר, במחיר קורבנות אדם. כיום לא יוכל לבוא אלינו אף אדם בטענה: היכן הייתם? למה לא באתם אז בדרישה: תנו לנו, בתור יהודים, למסור גם את נפשנו על ארץ ישראל? – עכשיו יש לנו תשובה: "חמשת אלפים; ויכלו להיות הרבה יותר, אלמלא עיכבו שליטיכם את עניינו במשך שתי שנים ומחצה". לצד מוסרי זה אין ערוך; וזה גם מה שרצה להביע ראש הממשלה של אפריקה הדרומית – בעצמו רודף שלום גדול כשאמר: לתת ליהודים להילחם בעד אדמת ישראל – זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר ששמעתי במשך כל ימי חיי".

ואל יוצאי גדודו אשר עמדו לחזור אל ארצותיהם מעבר לים נשא את הדברים הבאים:

"אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים; ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית – על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותאטראות, ואולי גם על צירים ושׂרים. ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד; ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבואין, התעורר אז וקום, גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי – מלאכתך שלך".

ההתגייסות, השירות והווי חיי הצבא שבמסגרת הגדודים תוארו בשיר "אריה, אריה".
"בית הגדודים" הוא מוזיאון המנציח את פועלם.[5] הוא שוכן באביחיל, מושב אותו הקימו יוצאי הגדודים. לשם גם הוחלט להעביר את האפר של ג'ון פטרסון.

חניון הגדודים העבריים להנצחתם קיים ליד תחילת המסלול שבנחל שילה.

ראו גם

לקריאה נוספת

מאמרים

  • משה בלע, זאב ז'בוטינסקי במאבקו הרעיוני למען הגדודים העבריים (במלאת 60 שנה לייסודם), האומה, ט"ו (52-51), 1977, עמ' 417–427.
  • ארנון למפרום, "יצחק בן-צבי והנצחת יוסף בנימיני: ניסיון כושל להקמת אתר מורשת לאמית", ארכיון 17, חורף תשע"ג-2013, עמ' 48–55. לעיון במאמר בכתב העת ארכיון 17 באינטרנט http://www.archives.org.il/UserFiles/File/138919441564.pdf
  • רחל סילקו, אפיזודה חולפת או ראשיתה של מסורת צבאית? ההיבט הצבאי במשפחות גדודאי מלחמת העולם הראשונה, שרשרת הדורות כרך כ"א, מס' 3, אוגוסט 2007, עמ' 22–26.
  • שלומית קרן, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה כמקור של תרבות חיילית בישראל, ביטחון לאומי 5, 2007, עמ' 93–109.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו 'יוזמת פנחס רוטנברג להקמת גדודים עבריים עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה' מאת מתתיהו מינץ, עמוד 184–185, ויקישיתוף
  2. ^ יוזמת פנחס רוטנברג להקמת הגדודים העבריים, מינץ, עמוד 182, עמוד 185–186
  3. ^ מתתיהו מינץ, זמנים חדשים – זמירות חדשות (1914–1917), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988, עמ' 14
  4. ^ יוזמת פנחס רוטנברג להקמת הגדודים העבריים, מינץ, עמוד 182
  5. ^ מוזיאון בית הגדודים באתר משרד הביטחון
אברהם מלניקוב

אברהם מֶלְנִיקוֹב (16 ביוני 1892 – 27 באוגוסט 1960) היה פסל בתקופת היישוב. יצירתו הנודעת ביותר היא אנדרטת "האריה השואג" בכפר גלעדי.

אליעזר מרגולין

קולונל אליעזר (לָזָר) מרקוביץ' מרגולין (5 בפברואר או 26 במרץ 1875, בלגורוד, האימפריה הרוסית – 2 ביוני 1944, סידני, אוסטרליה) היה ממפקדי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

אריה לובין

אריה לובין (באנגלית: Arieh Lubin‏; 6 בדצמבר 1897- 17 בינואר 1980) היה צייר ישראלי.

ג'ון פטרסון

ג'ון הנרי פטרסון (באנגלית: John Henry Patterson;‏ 10 בנובמבר 1867 - 18 ביוני 1947), היה נוצרי ציוני, לוטננט קולונל (סגן-אלוף) ממוצא אירי בצבא הבריטי, צייד וסופר. זכה ב-1902 באות השירות המצוין (DSO) הבריטי בגין שירותו בעת מלחמת הבורים השנייה בדרום אפריקה. נודע בעולם בזכות ספריו, ובמיוחד ספרו "אוכלי האדם של צאבו", על פיו נעשו לפחות שלושה סרטי קולנוע.

מילא תפקיד חשוב ביותר בתחייה הציונית, כאשר שימש במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים - גדוד נהגי הפרדות בחזית גליפולי, ולאחר מכן כמפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שנלחם בארץ-ישראל.

ג'יימס דה רוטשילד

ג'יימס (יעקב) ארמנד אדמונד דה רוטשילד (James Armand de Rothschild;‏ 1 בדצמבר 1878 – 1957) היה פוליטיקאי בריטי ממוצא יהודי-צרפתי, בן למשפחת רוטשילד המפורסמת, אוהד הרעיון הציוני, קצין בגדודים העבריים, חבר הפרלמנט של בריטניה, יו"ר פיק"א ונדבן.

גדוד נהגי הפרדות

גְּדוּד נֶהָגֵי הַפְּרָדוֹת, Zion Mule Corps (זמ"ק, ZMC), הוא הראשון מבין הגדודים העבריים שהוקמו על ידי הבריטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

סמל הגדוד היה מגן דוד ובמרכזו גור אריה. נהגו לומר: "גור לארי הבריטי המלכותי".

גדעון מר

פרופ' גדעון ג' מֵר (Gideon G. Mer;‏ 4 בפברואר‏ 1894 – 22 במרץ 1961) היה רופא וחוקר ישראלי בעל שם עולמי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל. פרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

גרשון אגרון

גרשון אַגרוֹן (אגרונסקי) (27 בדצמבר 1893 – 1 בנובמבר 1959) היה עיתונאי ועורך אמריקאי-ישראלי, מייסד העיתון Palestine Post (לימים ה-Jerusalem Post) ועורכו הראשי, ראש שירותי המודיעין (ההסברה) במשרד ראש הממשלה בשנים 1949–1951 וראש עיריית ירושלים מספטמבר 1955 ועד מותו.

דב יוסף

ד"ר דב (ברנרד) יוסף (21 באפריל 1899 – 7 בינואר 1980) היה שר בממשלות ישראל, חבר הכנסת . ולפני כן מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט והמושל הצבאי של ירושלים בעת מלחמת העצמאות. נודע בתפקידו כשר האספקה והקיצוב בתקופת הצנע, וכונה "שר הצנע".

דוד תדהר

דוד תדהר (7 ביוני 1897 – 15 בדצמבר 1970) היה קצין משטרה יהודי-ישראלי, בלש פרטי וחוקר חלוצי היישוב. ערך את ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".

חניון הגדודים העבריים

חניון הגדודים העבריים הוא אתר הנצחה לפעילותם של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה המצוי בצמוד לצומת שילה שעל כביש 60 בנקודה בה מתחיל נחל שילה. באתר מצוי מונומנט בדמות שיירה של לוחמים ובהמות משא ושלטים ועליהם הסברים ותמונות היסטוריות. בסמוך לחניון מצויה חורשה עם שולחנות פיקניק רבים ומכאן גם מתחיל מסלול רגלי מסומן לאורך נחל שילה.

יהושע אשל

יהושע אייזיק (אשל) (13 במאי 1900 - 30 בינואר 1966) היה איש ההגנה, ומפקד שירות האוויר של ההגנה, שהפך לאחר מכן, עוד בתקופתו, לחיל האוויר של צה"ל.

יהושע צ'צ'יק

יהושע צַ'צִ'יק (Chachik;‏ 9 באוקטובר 1895 – 23 בינואר 1973) היה מו"ל עברי.

יעקב דורי

יעקב דוֹרִי (דוֹסְטְרוֹבְסקי) (8 באוקטובר 1899 – 29 בינואר 1973) היה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, בשנים 1948–1949. כיהן כרמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939–1945 ו-1947–1948.

נשיא הטכניון בשנים 1951–1965 וסגן ראש העיר חיפה.

יצחק אולשן

יצחק אוֹלשָן (אולשנסקי) (כ"ה בשבט ה'תרנ"ה; 19 בפברואר 1895 – כ"ב בשבט תשמ"ג; 5 בפברואר 1983) היה הנשיא השני של בית המשפט העליון.

ירושלים סגל

ירושלים סגל (24 ביולי 1898 – 29 באפריל 1993) - חלוץ, מתנדב בהגנה ובמשטרה, ומתרגם סרטים ישראלי.

מערכת גליפולי

מערכת גליפולי הייתה מערכה שהתנהלה במלחמת העולם הראשונה מאפריל 1915 עד ינואר 1916 בחצי האי גליפולי שממערב למצרי הדרדנלים, בין כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לבין כוחות האימפריה העות'מאנית. הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה, ואולי אף לתפוס את הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). הניסיון כשל והותיר 113,350 חיילים הרוגים ו־230,305 פצועים משני הצדדים. 46,909 מן ההרוגים היו בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים והודים. כמו כן נהרגו 9,798 צרפתים. בסך הכל מעצמות ההסכמה איבדו כ-56,707 איש. מן הצד העות'מאני נהרגו 56,643 איש.

ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות (ANZAC) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון. עד היום מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את יום ANZAC ב-25 באפריל, לזכר יום הפלישה.

בקרבות שהתחוללו בגליפולי נטל חלק מרכזי גם קצין טורקי בדרגת סגן-אלוף ושמו מוסטפא כמאל. הוא הפסיק את הנסיגה העות'מאנית מול חוף אנזק כאשר הכריח חיילים עות'מאניים נסוגים לעמוד על מקומם ולהלחם. לימים כונה אתא טורק, האיש שנחשב למייסדה ואביה של טורקיה החדשה.

במערכה זו השתתף כחלק מהצבא הבריטי גם גדוד נהגי הפרדות העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד כולו מנה כ-650 איש.

ההתייחסות למערכה זו מצד מעצמות ההסכמה הייתה אמביוולנטית. מחד, החזית העיקרית הייתה אל מול הגרמנים, וכתוצאה חששו מדינות ההסכמה מהקצאת משאבים רבים מדי לזירה העות׳מאנית, שנחשבה משנית. מאידך, שררה התקווה שמאמץ קל נוסף, תוך הקצאת משאבים נוספת, יביא לתוצאות בעלות משמעות אסטרטגית רבה ללא כל פרופורציה להיקף ההשקעה הצבאית, כגון פתיחת נתיבי השיט לים השחור ולרוסיה, והטיית מדינות בבלקן ובחופי הים התיכון לכיוון מעצמות ההסכמה. ברקע עמדו גם זלזול מה בכושרה הצבאי של טורקיה, וההנחה שהיא עומדת להתמוטט בכל רגע, מה גם שבמלחמת הבלקן, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היא נחלה הפסדים בלתי פוסקים. הטורקים, שלחמו בעוז, על ביתם וסמוך לבירתם, הפריכו הנחה זו.

מרדכי ניומן

מרדכי ניומן (Newman;‏ 19 ביוני 1896, תרנ"ו – 16 ביולי 1980, תש"ם) היה מו"ל ועסקן ציבור ישראלי, מייסד הוצאת מ' ניומן (1945–1980~).

שלמה שיף

שלמה שיף (11 במאי 1896 - 20 בינואר 1942) היה קצין בכיר במשטרת המנדט הבריטי. היה לארץ-ישראלי הראשון שהגיע בו לדרגות בכירות ולתפקידים מרכזיים ברשויות. שיף נהרג במסגרת תפקידו כקצין משטרה בריטי.

המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
כללי חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונהגירוש יפוגירוש תל אביבקו שתי העוג'ותתעופה צבאיתהרכבת הצבאית
הגנרל אלנבי מגיע לירושלים
קרבות תעלת סואץרומנימגדבהרפיחעזה הראשוןעזה השניעקבהפעולת החבלה במסילת הברזל הטורקית לקסיימהבאר שבעתל חווילפהתל א-שריעהעזה השלישימרדף פלשתגבעות מע'ארעיון קראואדי צרארכיבוש ירושליםצליחת מעברות הירקוןיריחובקעת הירדןעבר הירדן הראשוןעבר הירדן השנימגידועבר הירדן השלישינחל תרצהכיבוש חיפהסמח'גשר בנות יעקבדמשקחלב
יחידות הצבא הבריטיחיל המשלוח המצריאנזא"ק • הגדודים העבריים • ניל"יהבריגדה הארצישראליתהפרשים האוסטרלים הקלים
אישים ארצ'יבלד מאריאדמונד אלנביאחמד ג'מאל פאשהאוטו לימן פון זאנדרספרידריך קרס פון קרסנשטייןאריך פון פאלקנהייןג'ון פטרסוןזאב ז'בוטינסקייוסף טרומפלדורטהאקור דלפט סינגאדוארד צ'ייטורפיליפ צ'טוודג'ורג' בארואדוארד באלפיןהנרי הודג'סוןניל פרימרוזאוולין דה רוטשילד
אתרים בית הקברות הצבאי הבריטי בירושליםבית הקברות ההודי בתלפיותבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבעבית הקברות הצבאי הבריטי בעזהבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלהבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפהבית הקברות לחיילים הגרמנים בנצרתהמרכז להנצחת חיילי אנז"ק בבאר שבעעמודי הזיכרון לצליחת מעברות הירקוןמצבת הזיכרון הטורקית בבאר שבעיד אנזא"קגשר הרכבת על נחל הבשורמצבת הפועלים המצרים בלטרוןאבן הזיכרון לחייל האוסטרליכיכר אלנבימסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימהמסילת הרכבת מנחל שורק לעזהשלוחת הרכבת לכפר הוג'מסילת הרכבת רפיח - באר שבעמסילת הרכבת לכפר א-לובן
תוצאות הפסקת האש של מודרוסהצהרת בלפורהגעת ועד הציריםהמנדט הבריטי על ארץ ישראלמצב היישוב היהודיתוצאות הרעב בארץ
ראו גם פורטל היישוב
ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.