הגאון מווילנה

רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד[1] ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו לא להיבטל מלימוד תורה. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.

הגאון מווילנה
אליהו בן שלמה זלמן
Vilna Gaon, Winograd picture
אחת התמונות המיוחסות לגאון מווילנה
לידה 23 באפריל 1720
ט"ו בניסן ה'ת"פ
האיחוד הפולני-ליטאי סלץ, האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה 9 באוקטובר 1797 (בגיל 77)
י"ט בתשרי ה'תקנ"ח
האימפריה הרוסית וילנה, האימפריה הרוסית
כינוי הגר"א, הגאון
מקום קבורה וילנה, ליטא
מקום פעילות וילנה
השתייכות מתנגדים
תלמידיו (חלקי)
הרב חיים מוולוז'ין
רבי שלמה זלמן מוולוז'ין
רבי מנחם מנדל משקלוב
רבי מנשה מאיליה
רבי ישראל משקלוב
רבי הלל ריבלין
חיבוריו ראו ערך ספרי הגר"א

תולדותיו

נולד לטריינה ולרב שלמה זלמן, בכפר סלץ שליד בריסק שבליטא (שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי), בט"ו בניסן ה'ת"פ[2], 23 באפריל 1720

אביו, היה בנו של יששכר בר, בנו של רבי אליהו חסיד, ועל שמו נקרא. רבי אליהו חסיד היה בנו של רבי משה קרמר, רבה של וילנה[3], ואשתו הייתה נכדתו של רבי משה רבקש[4].

עד גיל שש למד מפי רב. בגיל זה דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה דרשה שלימד אותו אביו, ואחר כך, לבקשת רבי העשיל אב"ד וילנה, גם פלפול שהכין בעצמו, כמבחן ליכולתו לחדש לבדו[5]. גם בספרו שנות אליהו[6] מובא חידוש שאמר בגיל שבע שנים. בגיל זה, למד במשך תקופה קצרה בקיידאן אצל רב העיירה, הרב משה מרגלית, הידוע בשל חיבורו "פני משה" על התלמוד הירושלמי. בגיל תשע החל ללמוד גם קבלה[7] ולמד מדי יום במשך כמה שעות בספר הזוהר ובכתבי האר"י. בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים. בתקופה זו חבר לרב אריה ליב, לימים אב"ד טשעכאנאוויץ. מגיל שמונה עסק בענייני תכונה.

בהיותו צעיר לימים נשא את חנה בת יהודה לייב מקיידאן (17241772). אשתו דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה, כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימודיו. לאחר מותה בשנת תקמ"ג, הוא ביקש לחרות על מצבתה: "ותמת חנה בשנת תקמ"ג, ה' כסלו. לא הניחה תמורה וערך / לספר שבחה אין נתיב ודרך". בהמשך נשא את גיטל בת מאיר לונץ מחלם, שהייתה אף היא אלמנה.

בגיל צעיר, כבן 20, יצא הגר"א ל"גלות" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם. הוא שב לווילנה בשנת ה'תק"ה, 1745. במשך השנים התגורר הגר"א בווילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה, שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם בהתמדתו העצומה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות[8], כדי לא לישון יותר משיתין נשמין[9] כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר, כי כאשר העסיקה אותו קושיה בלימודו, לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

מעמדו

הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד אוטוריטרי בלתי מעורער ולסמכות יוצאת דופן. גם בקרב מנהיגי תנועת החסידות שנרדפו מכוחו, היו שכינו אותו "יחיד בדורו". בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דימוייו נעים בין בן-דרגתם של התנאים והאמוראים חכמי התלמוד ובין זו של גאוני בבל[10].

רבי אברהם ישעיה קרליץ (החזון איש) כתב עליו כך: "אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו, עזרא, רבנו הקדוש, רב אשי והרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב אחד מהראשונים, מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם"[11].

בשל הערצה זו, כונה בפי יהדות ליטא בתואר "הגאון" בלבד.

Gaon-V
ציור המיוחס לגאון

משנתו

Vilna Gaon Str., Vilnius
שלט רחוב ע"ש הגאון מווילנה, בווילנה
Gaon of Vilna plaque in Vilnius
לוחית זיכרון בווילנה במקום בו עמד ביתו של הגאון מווילנה
Ha-Gaon mi-Vilna Street in Rishon LeZion
רחוב הגאון מווילנה בראשון לציון

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף[12]. התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל וחכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם הפרשנים רש"י, רא"ש ורי"ף בלימוד ישר המכוון להכרעה ופסיקת ההלכה. הגאון היה מקורי מאוד בפסיקת ההלכה, ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד גם נגד הראשונים והשולחן ערוך או המנהג המקובל.

לימודו מבוסס על חתירה לעומק הפשט מהמקורות, אך גם על שינויי גרסאות, בפרט בספרים הפחות שכיחים כמו התלמוד ירושלמי והתוספתא וספרי הזוהר. למרות חשיבותו בהיסטוריה של המתנגדים, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה באופן ניכר מדרכו. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו, אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות בעדי נוסח מדויקים.

במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. זאת על פי מאמר חז"ל: "מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק. רעיון זה עמד גם בבסיסה של ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.

תורת הסוד במשנתו

כבר בגיל תשע החל הגר"א ללמוד את תורת הסוד.

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין, בהקדמתו לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא", עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם, אבל פסק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

הגר"א כתב פירושים לספרא דצניעותא, אותו ראה כספר היסוד של הקבלה, וכן לתיקוני זוהר ולתיקוני זוהר חדש, ולשאר חלקי ספר הזוהר, וכן לספר יצירה.

עם זאת, בניגוד למקובלים אחרים, התנגד הגר"א לקבל מגידים, מחמת רצונו לעמול בתורה, וכך לקבלה ישירות מהקב"ה ולא דרך מתווכים. הוא גם שלח את תלמידו רבי חיים מוולוז'ין להזהיר את אחיו, רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, שלא יסכים לקבל מגיד שעתיד להגיע אליו, משום שהמגידים באותו דור ובפרט מחוץ לארץ ישראל - "אי אפשר כלל שיהיה כלו קדש קדשים ובלי עירוב כלל"[13].

תורת הגר"א בקבלה, נחשבת לזרם בפני עצמו (אם כי היא משולבת לעיתים עם תורת הרמח"ל), ורבים מן המקובלים עסקו בה ופירשו אותה, כמו תלמידיו רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, רבי משה מטולשין, רבי מנחם מנדל משקלוב, ותלמידי תלמידיו רבי יצחק אייזיק חבר, רבי דוד לוריא, רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלב, רבי אליהו מקאליש, וכן רבי שלמה אלישיב בספרו "לשם שבו ואחלמה", ורבי נפתלי הרץ הלוי מיפו, ואחרים. בדורנו עסקו בכתביו רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי שריה דבליצקי, רבי ישראל אליהו וינטרוב, רבי יעקב עדס[14], והרב יוסף אביבי, שאף כתב ספר מיוחד לבאר את ייחודיות קבלת הגר"א וההבדלים בינה לבין קבלת האריז"ל.

במסגרת המאבק בין החסידים למתנגדים, הפיצו החסידים שמועה, לפיה הגר"א לא מאמין בתורת הקבלה ואינו עוסק בזוהר ובכתבי האר"י. בכך ביקשו ליטול את עוקצה של התנגדות הגר"א לחסידות.

תלמידו של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, תוקף את מפיצי השמועה במילים חריפות:

ומדי דברי בגדולות ונפלאות קדושת תורתו של רבינו הגדול נ״ע, זכור אזכרנו אשר תשוח עלי נפשי ויקד יקוד בלבי כאש בוערת. אשר לקחה אזני דבת רבים בורים ריקים בפלכים הרחוקים. אשר לא ראו אור תורתו וקדושתו מימיהם. אנשי בלי עול בפה ולשון מדברת גדולות להפיל מום בקדשי שמים. זבובי מות להבאיש ולהביע שמן רקח משחת קדש רבינו הגדול נ״ע. באמרם שהרב הקדוש די רוח אלהין קדישין ביה האריז"ל לא היה נחשב בעיניו ח״ו. זאת ועוד אחרת. מהם אשר מעמיקים יותר לדבר סרה לומר שגם הזוה״ק לא הוכשר בעיניו ח״ו לקבוע בו עסק לימודו מימיו. תאלמנה שפתי שקר הדוברות עתק על צדיק יסוד עולם. יתפרכון. יתחרשון. ישתתקון. לא תהא כזאת בישראל.

תורת הגאולה במשנתו

לפי המסופר בספר קול התור, בראש השנה שנת הת"ק (1739) החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. על פי שיטתו בעניין הגאולה, בשנה זו מתחיל בוקרו של ה"יום הששי" של העולם, שבו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת, שבה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף לח, עמוד ב), שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים[15]. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ', ד'), ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום שישי ולהכין את צורכי השבת, כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום הששי". (הספר קול התור, שנכתב על ידי תלמידו הרב ריבלין, נמצא במחלוקת אם נכתב מפיו).

שולחן ערוך חדש

מן הדברים שכתב בנו של הגר"א, אנו למדים שבכוונתו של אביו היה לחבר מעין "שולחן ערוך חדש":

שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עימו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן

הקדמת בני הגר"א לשולחן ערוך - אורח חיים, שקלוב, תקס"ג

יחסו ללימודי חול ולפילוסופיה

Euclid Elements Hague 1780
ספר אוקלידוס (יסודות) שתורגם בעידוד הגר"א

הגר"א תמך בלימוד חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים, ואף כתב ספר על מתמטיקה, אסטרונומיה וגאומטריה בשם "איל משולש". בהקדמה לספר "אוקלידוס" (בתרגום לעברית שנעשה על ידי הרב ברוך בן יעקב שיק משקלוב, האג תק"ם - 1780) מובא בשמו:

כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציוה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל.

דבריו של הרב ברוך שיק מקבלים חיזוק מתרגום שהפיק בנו של הגר"א, אברהם וילנר לחלקים מתוך ה"היסטוריה של הטבע" של החוקר הצרפתי הרדיקלי, בופון[16].

על פי עדות של תלמידיו והספרים שנכתבו מפיו, הגר"א היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, בלשנות ומוזיקה, אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו. הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע בהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה[17].

וכך סיפר על הגר"א רבי ישראל משקלוב:

כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו… וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא… וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם, רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתן למעשה רצה ללמדם מרופאי הזמן וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו כשיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגמרה. וכן חכמת הכישוף… וידעה, רק היה חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשיה, מפני שהם ביד הגויים הכופרים לא היה יכול ללמוד גמר מעשיה מרוב מפנקותו

פאת השולחן, הקדמה, ד"ה ומצידה ביאור ארוך

בניגוד ליחסו למדעי הטבע, יצא בחריפות נגד הפילוסופיה ולומדיה כמובא בספר אבן שלמה (שהוא ליקוט מכתביו), פרק יא, סי' ד וכך אמר:

בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיא אלהית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד' (ישעיה ב' ו')

ושם מובא עוד בהערת שוליים, על פיסקה זו:

עי' יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ג. שכתב ג"כ לגנות את הפילוסופיא הכוזבה ועי' בס' עליות אליהו י"ז ב'. ודלא כיש אומרים שמ"ש ביו"ד בסי' הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכי"ק ממש וכמו שמוכח כאן. ועי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ח

ביאור הגר"א ישעיה פרק ב' פסוק ו':

כי נטשת עמך וגו' פירוש, בשביל הזכות שנטשת עמך, כמ"ש ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך: כי מלאו מקדם וגו' פירוש, בשביל שעמך מלאו מקדם לכן נטשת עמך וזכית לאור ה'. ואמר מקדם. ועוננים ובילדי נכרים המה פלסופיא אלהות ולמודית וטבעית. ומקדם הוא אלהית כמ"ש מעונה אלהי קדם. ועוננים היינו יודעי לכוון השעות כמו הוברי השמם. וילדי נכרים הוא טבעיות.

ביאור הגר"א על יו"ד סי' קעט סע' ו ס"ק י"ג

הרמב"ם ... נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית. טענה זו הופרכה במחקרים מאוחרים יותר[18].

ניסיון עלייתו לארץ ישראל

Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e8 109-0
ציור נפוץ של הגר"א

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו אגרת מהדרך, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". עם זאת, ניסיונו זה לא צלח. הוא החליט לחזור באמרו שאין לו רשות משמים לעלות לארץ ישראל ושב על עקבותיו לאחר שהגיע להולנד.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה בה ניסה הגר"א לעלות לארץ. דב אליאך, בספרו "הגאון", טורח להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת, כי ניסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים, לדבריו כנראה בחורף תק"כ (1760-1759). בספר 'קול התור' מופיע כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב (1782). לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הניסיון היה בסביבות שנת תקל"ח (1778), על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד המזכירים אדם בשם "ר' אליהו מווילנא", אולם לא ברור האם הכוונה במסמכים לגאון.

כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר (1840), כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצנו" (על פי שיר השירים).

לשם כך שידל את תלמידיו לעלות לארץ שהייתה בחורבנה, ומינה את תלמידו הרב הלל ריבלין לעמוד בראשם, ואכן 14 מתלמידיו עלו בראש שיירה לצפת ולירושלים בתחילת המאה ה-19, 11 שנה לאחר מותו, ומצאו בה כשלושים יהודים. בעקבותיהם עלו קבוצות נוספות בעשרות השנים שלאחר מכן.

מאבקו בתנועת החסידות

Gaon of Vilna monument, Vilnius
פסל של הגאון מווילנה במקום בו עמד ביתו, בווילנה

הגר"א התנגד לתנועת החסידות[19] בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת תקל"ב (1772) מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א (1781) הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".

יש דעות שונות לגבי העיוותים שהגר"א ראה בחסידות. שמעון דובנוב טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראו להלן). אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זילזול בזמני התפילות, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט.

יש הטוענים[דרושה הבהרה] שההתנגדות נבעה בשל מרכזיותו של המנהיג הרוחני, כ"צדיק יסוד עולם" שבשבילו נברא העולם וכצינור בלעדי שרק דרכו אפשר להתקשר אל האלוהות, והחשש שהדבר יביא לפולחן אישיות של אדם, כפי שקרה בנצרות, דבר שמבחינתו נחשב לקו אדום. באגרת מפורשת של הגר"א עצמו, הוא מכנה את החסידות כעבודת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן והתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שהוא אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן ויש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות, כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בווילנה, הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות האל בעולם הפיזי.

מתלמידיו

לגר"א לא היו תלמידים במובן הרגיל של המילה והוא לא כיהן בראשות ישיבה. עם זאת הוא הקים בית מדרש צמוד לביתו, שם מסר לעיתים שיעורים, בעיקר בצעירותו, בו למדו תלמידי חכמים מובחרים, שהיו מביאים לפניו את קושיותיהם וספיקותיהם. תלמידיו חשו את הפער העצום ביניהם ולא אבו להיקרא "תלמידיו".
בני הגר"א בהקדמת ביאור הגר"א לשולחן ערוך ערכו רשימה של כמה מבחירי תלמידיו:

בני הגר"א כותבים שבסוף ימיו התקרבו אל הגר"א שני האחים בני שקלוב, רבי בונים ואחיו רבי מנחם מנדל.

עוד נודעו מתלמידיו:

כתביו

מתורתו של הגר"א נדפסו ספרים העוסקים בחלקים רבים של התורה, ובהם ביאורים לתורה, לנביאים, למגילות, לספר דברי הימים, למשניות זרעים וטהרות, פירושים לתלמוד ירושלמי, לתוספתא, למסכתות קטנות, לתורת כהנים ועוד. בחכמת הקבלה נדפסו מתורתו פירושים לחלקי הזוהר, ספרא דצניעותא, היכלות, לספר יצירה ועוד. גם את אגדות חז"ל הגר"א מבאר פעמים רבות על דרך הקבלה.

הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד ערך ספר שלם אוצר ספרי הגר"א בו אסף את כל ספרי הגר"א למהדורותיהם, כפי שנדפסו עד שנת תשנ"ח.

את עיקרי חיבוריו כתב עד גיל 40, ומאז מיעט בכתיבה.

תלמידו רבי חיים מוולוז'ין כותב כי "אף גם אם יזכו הדור שיתפשטו כל חיבוריו הקדושים, אפס, מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו, וכולם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו כי אין חקר לתבונתו וחכמתו ודעתו הרחבה מני ים, וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה"[24].

חלק מספריו נערכו בשנים האחרונות בצורה מוארת ומוערת על ידי הרב שלמה ליב ברעוודה.

משפחתו

אחיו הצעיר של הגר"א היה רבי אברהם. אח נוסף, רבי יששכר בער[25], היה חמיו של רבי יעקב כהנא תלמיד הגר"א.

כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה, חנה:

  • בת (שמה לא ידוע) (17411756), נפטרה בנעוריה.
  • חינה (17481806), נישאה לרבי זלמן זליג חיניץ מפינסק ואחרי מותו לרבי משה מפינסק.
  • פסיה בתיה (נולדה ב-1750), נישאה לצבי הירש דונחין מדיסנה.
  • בת (שמה לא ידוע) (נולדה ב-1752), נישאה ליחזקאל הלוי.
  • שלמה זלמן וילנר (17581780)
  • יהודה לייב וילנר (17641816)
  • רבי אברהם וילנר (17651808)
  • טאובה (17681812), נישאה לרבי אורי שרגא פייבוש מדוברובנו.

לאחר פטירתו

VilnaerGaon
קברם של הגאון מווילנה ואברהם בן אברהם

על שמו של הגר"א הוקמו בתי כנסת, בפרט בשכונת שערי חסד בירושלים. כמו כן הוקמה על שמו ישיבת הגר"א (כיום כולל אברכים) בחיפה, ישיבת אדרת אליהו וקהילת אדרת אליהו בעיר העתיקה בירושלים.

תמונות דיוקן של הגאון מווילנה החלו להתפרסם כהדפסי אבן בין השנים 1821–1825. הצייר המקורי היה ראש המחלקה הליטוגרפית באוניברסיטת וילנה, הצייר הליטאי-פולני ג'וסף הילארי גלובצקי[26].

לקריאה נוספת

  • נחמן צבי הירש, עליות אליהו, וילנה, תרט"ז.
  • בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מווילנה, תשכ"ה.
  • יהודה לייב מימון פישמן, תולדות הגר"א, ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה שנייה, תשט"ו.
  • דב אליאך, הגאון - חייו ומשנתו של הגר"א, א-ג, הוצאת מכון "מורשת הישיבות", תשס"ב. - ספר זה הוחרם בציבור החסידי כיוון שכלל התקפות קשות נגד החסידות[27], אולם הוא מקובל בציבור הליטאי.
  • עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנה - דמות ודימוי, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ח.
  • יוסף אביב"י, קבלת הגר"א, תשנ"ג.
  • אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, תשנ"ט.
  • אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית המאה ה-19, תשס"ז.
  • אלעזר הורביץ (עורך), מוסד היסוד - תולדות ראשית היישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א, הוצאת ועד כללי כנסת ישראל, מהדורה ראשונה: תשי"ח; מהדורה שנייה מורחבת: תש"ס.
  • משה צוריאל, אוצרות הגר"א - לקט על דרכיו ותורתו של הגר"א.
  • רפאל ב' שוח"ט, עולם נסתר בממדי הזמן - תורת הגאולה של הגר"א מווילנה, מקורותיה והשפעתה לדורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008

קישורים חיצוניים

מספריו

על אודותיו

משנתו

על תלמידי הגר"א

הערות שוליים

  1. ^ בעירו וילנה היה נקרא 'החסיד דקהילתנו', ראו בספר 'מעשה רב החדש' (תש"מ, הוצאת אגודת "נתיבות התורה והחסד").
  2. ^ עליות אליהו, דף כז. ובהערה ב, הוא מוכיח ששנת ה'תפ"ב, שנכתבה בהקדמת בני הגר"א לביאור הגר"א לשולחן ערוך היא טעות דפוס.
  3. ^ נפטר בי"ב חשון תמ"ח, על אודותיו ראו ב הקדמת ספר ראש יוסף לחתנו רבי יוסף אב"ד סעלץ וטיקטין.
  4. ^ באר הגולה, דפו"ר, אמשטרדם תכ"ב, באתר HebrewBooks
  5. ^ הקדמת בני הגר"א לביאור הגר"א לשולחן ערוך.
  6. ^ ברכות פ"א מ"א ד"ה וחכמים אומרים עד חצות, וראו דברי חתנו שם.
  7. ^ הקדמת בניו לביאור הגר"א והקדמתם לספר "פירוש על כמה אגדות".
  8. ^ הקדמת בניו לשולחן ערוך.
  9. ^ מנוחה וקדושה בהקדמה לשער התורה חלק ב' (עמוד 52 בהוצאת וילנה ה'תרכ"ד), דעת נוטה דיני נטילת ידיים עמוד 279.
  10. ^ עמנואל אטקס, יחיד בדורו, מבוא, עמ' 9.
  11. ^ קובץ אגרות חזון איש חלק א' סימן ל"ב. וכן כתב הכתב והקבלה במכתבו בראש ספר עליות אליהו "הגאון הנורא כאחד מן הראשונים מרן אליהו מווילנא". ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן ל"ז (תלמיד הקצות החושן ואב בית דין סטריי שבגליציה) מנה שורת פוסקים קדמונים וציין "ומהר"א מווילנא אשר כחו כאחד הראשונים". וכעין זה כתב הרב אברהם דנציג בהקדמתו לספר זכרו תורת משה "אנו זכינו לראות בעינינו אדוננו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו, ר' אליהו חסיד, הוא היה עיר וקדיש כאחד מן הראשונים, וכל מדות שמנו חכמים בתלמיד חכם נראה ונגלה לכל שהיו בו, בין בתורה בין ביראה, בין בהנהגותיו, בקיאותו..."
  12. ^ מחותנו בעל חיי אדם כותב עליו כך: "כל התורה היה ערוך לפניו כשולחן ערוך, עד שאם היו שואלים אותו איזה דבר, היה עונה תוך כדי דיבור, וראו עוד תשובות חוט המשולש לרבי חיים מוולוז'ין סוף סימן י"ז.
  13. ^ הקדמת רבי חיים מוולוז'ין לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא.
  14. ^ דברי יעקב - קבלת הגר"א, חלק א', דברי יעקב - קבלת הגר"א, חלק ב'.
  15. ^ ראו עוד: חורבן העולם באלף השביעי
  16. ^ I Idelson-Shein, "Their Eyes Shall Behold Strange Things": Abraham Ben Elijah of Vilna Encounters the Spirit of Mr. Buffon," AJS Review, Vol. 36, Issue 2 (2012), pp. 295-322 http://journals.cambridge.org/action/displayAbstract?fromPage=online&aid=8749263
  17. ^ ראו במאמרו של פרופ' שרייבער בד"ד 9 עמ' 5 - 28, ובד"ד 10, עמ' 5 - 16.
  18. ^ יחיד בדורו, אטקס עמנואל, פרק שני - הגר"א וההשכלה
  19. ^ על חלקו של הגר"א במחלוקת ועל אופיה ראו בספרו של דב אליאך הגאון חלק ג', ובמאמריו של דוד קמינצקי בישורון. יהושע מונדשיין ב מאמריו טוען כי פרנסי וילנה הטעו את הגאון כדי שילחם בחסידות ולאחר פטירתו אף עברו לפסים אלימים יותר.
  20. ^ מתולדותיו, אליעזר הכהן כ"צמאן, ישורון עמ' רי"ח
  21. ^ עליו: רבי צבי הלוי הורוויץ כתבי הגאונים (הוצאה שנייה, פיעטרקוב תרפ"ח) עמ' 7 הערה [ג]
  22. ^ הרב אליעזר הכהן כ"צמאן, לדמות הג"ר מנחם מנדל - תלמיד הגר"א, ישורון עמ' שס"ה
  23. ^ יהודה לייב הלוי עד"ל, הגדה של פסח מי מגידו, מכון בני משה, ירושלים, תשנ"ז, פרק בהקדמת המו"ל
  24. ^ הקדמתו לספר שנות אליהו.
  25. ^ עליו: רבי צבי הלוי הורוויץ כתבי הגאונים (הוצאה שנייה, פיעטרקוב תרפ"ח) עמ' 8 הערה [ד]. היה חתנו של רבי אשר גינזבורג מווילנא
  26. ^ https://no666.wordpress.com/2019/01/31/נוגה-נצר-הסרט-החבר-הגרמני-שלי-ואני/ הדיוקן של הגאון מווילנה -זיוף או אמת ?, המולטי יקום של אלי אשד
  27. ^ בבלוג "ספרים"
אבא חסיד

רבי אַבְרָהָם אַבָּא חָסִיד (נפטר בשנת ה'תקל"א, 1771), ובפי העם אַבָּא קְרוּפְּנִיק או אַבָּא אֲרִיכָא, היה צדיק נסתר ולמדן מופלג, ידידו של הגאון מווילנה ודמות נערצת בקרב יהודי ליטא.

רבי אבא נדד בראשית חייו בין עיירותיה של ליטא, עד שקבע את מגוריו בעיירה קרוז' (קראז) שבפלך קובנה, שבה התפרנס כטוחן, באמצעות מטחנה ידנית שרכש. בשל גובהו כונה "אבא דער הויכער" (אבא הגבוה) או בלשון נמלצת "אבא אריכא", על שמו של האמורא הנודע רב שנשא שם זה. יש שכינוהו "אבא קְרוּפְּנִיק", על שם פרנסתו כטוחן שעורים, והיו מעטים שכינוהו "אבא חסיד", בדרך היתול, משום שנהג להתבודד ולהימנע ממגע עם אנשים, בדרך חסידות (נזירות).

לאחר שהתגלה כי הגאון מווילנה מתכתב עמו בסתר, החל ללמד תורה לתלמידים וביניהם גדולי תורה כמו רבי רפאל הכהן כ"ץ, אב"ד אה"ו.

בשנים שלאחר פטירתו היה קברו למוקד עלייה לרגל, ובקרב יהודי ליטא נפוצו סיפורים על נסים שקרו בעטיה של תפילה על קברו. נכדו הקרוי על שמו, רבי אברהם אבלי (אבא'לי) רוזאניש, היה מגיד מישרים במינסק.

אברהם בן הגר"א

רבי אברהם בן הגר"א (מכונה על שם עיר מוצאו: ר' אברהם וילנר; (1765 - כסלו תקס"ט, 14 בדצמבר 1808), היה בנו של הגאון מווילנה, מייסד תחום חקר האגדה והמדרשים, וכן מוציא לאור ופרשן של כתבי אביו בשיתוף עם אחיו לייב.

אחרונים

אחרונים הוא כינויים, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד וגם בתולדות עם ישראל בכלל, של הרבנים והיוצרים שפעלו באשכנז מן המאה ה-14 ואילך ובתפוצות יהודי ספרד מן המאה ה-16 ואילך. בתקופת האחרונים כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו יחד עם נושאי כליהם, פשטה הקבלה בכל תפוצות ישראל, שיטת הפלפול עלתה ושקעה, וקמו החסידות וההתנגדות לה. אחרוני האחרונים התמודדו עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.

אריה לייב הלוי אפשטיין

הרב אריה לייב הלוי אפשטיין (ה'תס"ח, 1708 - י"ג בתמוז תקל"ה, 1775) היה רב ומקובל במאה ה-18, נודע בכינויו בעל הפרדס על שם ספרו. כיהן כרבה של קניגסברג במשך שלושים שנה.

בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז'

בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' (בקיצור: בית הקברות פוניבז') הוא בית קברות יהודי לשומרי שבת, השוכן בדרום בני ברק, בסמוך לבית הקברות שומרי שבת הוותיק.

עם הקמתו תכנן הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' ומייסדה, להעלות לקבורה בו את עצמותיהם של הגאון מווילנה והחפץ חיים, אך הרעיון לא התממש.

בנימין ריבלין

רבי בנימין זלמן ריבלין (ריבלעס) משקלוב (תפ"ח 1727–1728 – תקע"ב 1811–1812) היה תלמידו של הגאון מווילנה והדמות המרכזית במימוש יוזמת עליית תלמידי הגר"א. את עליית תלמידי הגר"א הנהיג לאחר מותו בנו, רבי הלל ריבלין משקלוב, אליו מיוחס חיבור הספר "קול התור".

הלל ריבלין

רבי הלל ריבלין משקלוב (ב' דראש השנה ב' בתשרי ה'תקי"ח - 16 בספטמבר 1757 - שבת קודש ט' בסיוון ה'תקצ"ח - 2 ביוני 1838), שהמסורת המשפחתית טוענת שהיה תלמיד הגאון מווילנה. לפי המסורת המשפחתית היה גם ממנהיגי גלי עליית תלמידיו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19. היסטוריונים מערערים כיום על מסורות משפחתיות אלו.

אביו של רבי הלל, רבי בנימין ריבלין משקלוב, היה בן דודו של הגאון מווילנה ותלמידו.

לפי מסורת משפחת ריבלין, בשנת ה'תקמ"ב (1782) נוכח הגאון מווילנה שאין באפשרותו לעלות לארץ ישראל בעצמו, והעמיד את ר' הלל בראשות תנועת "חזון ציון" שתייסד עלייה לארץ ישראל, ומסר לו את "סודות הגאולה". על פי מסורת זו עמד ר' הלל בראש עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בשנת תקס"ט (1809). לפי אריה מורגנשטרן, עלה ר' הלל לארץ רק בשנת ה'תקצ"ה, וגם זאת, ללא כל קשר לקירוב הגאולה.

נישא לציפורה (ציפא), בתו של משה יוזל'ס ביחווער. בנם, הרב משה ריבלין, שימש כרבה של העדה האשכנזית בירושלים בין השנים ת"ר- תר"ו (1840–1846). חתנו הוא הנדיב והעסקן שמריהו לוריא ממוהילב, חותנם של הרב דוד פרידמן ויחיאל מיכל פינס.

צאצאיו בני הדורות הבאים, ובראשם נינו רבי יוסף (יושעה) ריבלין, המשיכו בדרכו, והיו המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים.

ערך מורחב – ספר קול התוראת שיטת הגאולה שקיבל מרבו, הגר"א, ערך רבי הלל בספר "קול התור". על מסורות אלו ועל אותנטיות ספר זה יצאו עוררין במהלך השנים. (ראה: הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות כרך ד', סימן שכח)

מאז הוצאת הספר כנספח לספר "התקופה הגדולה" על ידי הרב מנחם מנדל כשר מהווה "קול התור" בסיס לשיטת "גאולה בדרך הטבע". רבים בציונות הדתית נוהגים לצטט מספר זה.

חיים מוולוז'ין

הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (ז' בסיוון ה'תק"ט, 24 במאי 1749 - י"ד בסיוון ה'תקפ"א, 14 ביוני 1821), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין.

ט"ו בניסן

ט"ו בניסן הוא היום החמישה עשר בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום החמישה עשר בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. ט"ו בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

יהונתן אייבשיץ

רבי יהונתן אייבשיץ (~ה'תנ"ד, 1694 – כ"א באלול ה'תקכ"ד, 18 בספטמבר 1764) היה רב, מקובל, ראש ישיבה ודרשן. מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז בזמנו, ומחברם של ספרי הלכה שהמפורסם שבהם הוא ה'כרתי ופלתי'. כיהן כרבן של קהילות אה"ו.

לצד עיסוקו בחלק הנגלה של התורה, שהקנה לו את עיקר פרסומו, עסק גם בתורת הנסתר ואף כתב קמעות. עיסוקו זה קומם נגדו את רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) שמצא רמזים שבתאיים בכתביו ופתח בפולמוס להחרמתו. הרב אייבשיץ זכה לגיבוי מאת רוב רבני דורו והפולמוס דעך אם כי לא נעלם. בהיסטוריוגרפיה הרבנית מקובל על פי רוב כי טענותיו של היעב"ץ נגדו היו שגויות, בעוד שבמחקר מדעי היהדות, בעיקר מאז גרשם שלום, מקובל כי אכן היה שבתאי.

ילד פלא

ילד פלא הוא ילד שמפגין יכולת מומחית נדירה בתחום שבדרך כלל עוסקים בו מבוגרים. לדוגמה, בובי פישר היה אלוף ארצות הברית בשחמט בגיל 13 - הישג שמעט מאוד אנשים שמומחים לשחמט השיגו בגיל כלשהו. ישנם תחומים שבהם התפרסמו ילדי פלא רבים, יחסית, כגון: מתמטיקה, מוזיקה, שחמט, ואמנות.

בעולם היהודי המסורתי היו לא מעט רבנים שהתפרסמו בילדותם כבקיאים בתלמוד ובהלכה ואף יותר מכך. אחד המפורסמים ביותר הוא הגאון מווילנה, שנפוצו סיפורים רבים על גאונותו מילדות.

יסודות (ספר)

יסודות (ביוונית: Στοιχεῖα, סְטוֹיכֵיַא) הוא חיבור בן שלושה-עשר חלקים, שכתב המתמטיקאי ההלניסטי אוקלידס מאלכסנדריה, מראשית המאה השלישית לפנה"ס. בספר מאורגנים באופן שיטתי הגדרות, אקסיומות ומשפטים בגאומטריה, בתורת המספרים ובאלגברה בסיסית. "יסודות" הוא הספר הקדום ביותר מסוג זה ששרד עד ימינו, והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחותם של הלוגיקה, המתמטיקה והמדע בכלל.

הספר נחשב לאחד הספרים המצליחים ביותר שנכתבו מאז ומעולם. עותקים של הספר הגיעו מביזנטיום לארצות ערב, ובמאה ה-12 הוא תורגם על ידי אדלארד מבאת' מערבית ללטינית. מהדורת הדפוס הראשונה של הספר הודפסה בוונציה בשנת 1482, והיא התבססה על עותק של ג'ובאני קמפנו משנת 1260. מאז זכה הספר ליותר מאלף מהדורות דפוס. בין המהדורות ראוי לציון תרגום לעברית שנעשה בעידודו של הגאון מווילנה (האג, תק"ם 1780). מספר עותקים של הטקסט היווני שרדו עד ימינו, ומצויים למשל בספריית הוותיקן ובאוקספורד. עותקים אלה אינם שלמים, ונדרשת עבודה רבה כדי לשחזר את המקור ברמת מהימנות גבוהה.

במשך מאות שנים, כאשר חטיבת הלימודים העליונה באוניברסיטאות של אירופה הייתה הקואדריוויום (לימודי אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה), היה "יסודות" חלק מהידע הנדרש מכל סטודנט. כל אדם משכיל היה משתבח בכך שקרא גם את ספרו של אוקלידס[דרוש מקור]. בזכות הספר נחשב אוקלידס לאב המכונן - "המייסד" - של הגישה האקסיומטית במתמטיקה בפרט ובמדע בכלל.

יעקב עמדין

רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; ט"ו בסיוון ה'תנ"ח (4 ביוני 1698), אלטונה – ל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776), שם), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֶ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי).

יצחק אייזיק חבר

רבי יצחק אייזיק חבר (וילדמן; 1789 - 1853) היה פוסק הלכה ומקובל ליטאי בולט, רב בכמה עיירות בליטא ומחבר ספרים. היה תלמידו של רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנה, ולכן כונה פה שלישי להגר"א.

ליטאים (זרם)

ליטאים הוא כינויה הנפוץ של תת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או "ירושלמים" צאצאי בני היישוב הישן.

הליטאים מכונים כך בשל היותם משמרים במידה רבה את המסורת של ישיבות ליטא. הם מכונים לעיתים גם מתנגדים, בשל התנגדותם לחסידות. ראשיתה של התנגדות זו במערכה שניהלו הגאון מווילנה ותומכיו נגד תנועת החסידות המתעוררת בשלהי המאה ה-18. מאוחר יותר הוקמו במרחב הליטאי מוסד הישיבה המודרני ותנועת המוסר, שנעשו גם הם מזוהים עם ה"ליטאים". המאבקים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בינם לחסידים.

משה רבקש

רבי משה רבקשׂ או משה רבקה'ס (ה'שנ"א 1591 ולדעה שונה ה'ש"ס 1600, - ה'תל"א 1671, וילנה) היה מרבני פולין וליטא מהמאה השבע עשרה, נודע בכנוי "באר הגולה" על שם חיבורו המפורסם, המציין את מקורות הדינים לפסקי השולחן ערוך.

משפחת דיסקין

משפחת דיסקין היא משפחת רבנים שמוצאהּ מאזורי תחום המושב וענפיה פרוסים ברחבי העולם. בני המשפחה הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19. הם התערו במהירות בארץ, וכיום הם מונים מאות רבות של צאצאים בישראל ובעולם.

שם המשפחה "דיסקין" נגזר מהשם דינה, ומשמעותו בני דינה.

ההיסטוריה של המשפחה בדורות האחרונים כרוך בסיפורה של הציונות. תחילתה בסוף המאה ה-18, ביוזמתו של הגאון מווילנה לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולשחררה משממונה, שהתבטאה בעליית "חזון ציון", והתיישבות התלמידים בצפת ובירושלים. הצטרפות לזרם הפרושי מחד ("הרב מבריסק") ולזרם "המעשי" שתבטא בין השאר באמנות ופיסול מסורתי, לימוד בבית ספר לבנות בירושלים, והשתתפות בבניין בתי כנסת ומאה שערים. התפתחות המסחר, הספנות, המשפט, הרפואה בארץ וכולי.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

עמנואל אטקס

עמנואל אֶטְקֶס (Etkes; נולד ב-1939) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 2010.

תקופת חייו של הרב הגאון מווילנה על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן
אחרונים
חכמי יהדות אשכנז הרמ"א (רבי משה איסרליש) • רבי שלמה לוריא • רבי מרדכי יפה (ה"לבוש") • רבי יהושע פלק כץ (הסמ"ע) • רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (המהרש"א) • רבי יואל סירקיש (הב"ח) • רבי שבתי כהן (הש"ך) • רבי דוד הלוי סגל (הט"ז) • רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר (ה"מגן אברהם") • רבי יעקב יהושע פלק (ה"פני יהושע") • רבי אריה לייב גינצבורג (ה"שאגת אריה") • רבי נתנאל וייל (בעל "קרבן נתנאל") • רבי יוסף תאומים (ה"פרי מגדים") • רבי יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה") • הגאון מווילנה • רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל ה"תניא") • רבי אריה לייב הלר (ה"קצות") • רבי אברהם דנציג (ה"חיי אדם") • רבי יעקב לורברבוים (ה"נתיבות המשפט") • רבי עקיבא איגר • רבי משה סופר (ה"חתם סופר") • רבי מנחם מנדל שניאורסון (ה"צמח צדק") • רבי שלמה קלוגר • רבי שלמה גאנצפריד (בעל ה"קיצור שולחן ערוך") • רבי יצחק אלחנן ספקטור • רבי יחיאל מיכל אפשטיין (בעל "ערוך השולחן") • רבי שלום מרדכי שבדרון (המהרש"ם) • רבי ישראל מאיר הכהן (ה"חפץ חיים") • רבי חיים עוזר גרודזנסקי • רבי חיים מבריסק • רבי שמעון שקופ • רבי ברוך בער ליבוביץ • רבי אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון איש") • רבי משה פיינשטיין • רבי מנחם מנדל שניאורסון ("הרבי מליובאוויטש")
חכמי יהדות ארצות האסלאם ומגורשי ספרד רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם) • רבי אברהם די בוטון (בעל "לחם משנה") • רבי יוסף קורקוס • רבי יהודה רוזאניס (בעל "משנה למלך") • רבי חיים בנבנישתי (בעל "כנסת הגדולה") • רבי אפרים נבון (המחנה אפרים) • רבי שלום שרעבי (הרש"ש) • רבי יחיא צאלח (מהרי"צ) • רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) • רבי מרדכי כרמי ה"מאמר מרדכי" • רבי יום-טוב אלגאזי (המהרי"ט אלגאזי) • רבי חיים פלאג'י • רבי עבדאללה סומך • רבי יוסף חיים מבגדאד (ה"בן איש חי")
חכמי ארץ ישראל רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) • רבי בצלאל אשכנזי (ה"שיטה מקובצת") • רבי יוסף קארו • רבי משה מטראני (המבי"ט) • רבי יוסף מטראני (המהרי"ט) • רבי לוי בן חביב (המהרלב"ח) • רבי אברהם יצחק הכהן קוק • הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל • הרב יצחק אייזיק הרצוג • הרב צבי פסח פרנק • רבי שלמה זלמן אוירבך • רבי אליעזר יהודה וולדנברג • רבי מרדכי אליהו • רבי יוסף שלום אלישיב • הרב עובדיה יוסף • הרב שמואל הלוי וואזנר
פרשני התלמוד הירושלמי
המאה ה-16 רבי שמואל יפה אשכנזי • רבי אלעזר אזכרי • רבי שלמה סיריליו
המאה ה-17 רבי יהושע רפאל בנבנישתי (שדה יהושע) • רבי משה בן שלמה אבן חביב
המאה ה-18 רבי אליהו מפולדא • רבי דוד פרנקל (הקרבן העדה) • רבי יעקב בן אברהם כהנא • רבי משה מרגליות (הפני משה) • הגאון מווילנה • רבי נחום טרייביטש (שלום ירושלים)
המאה ה-19 רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין • רבי מאיר מארים שאפיט • רבי יוסף שאול הלוי נתנזון • רבי יעקב דוד וילבסקי (הרידב"ז) • רבי ישראל משקלוב
המאה ה-20 רבי יחיאל בר לב • רבי ישראל חיים דייכס • רבי חיים קניבסקי • רבי יצחק אייזיק קראסילשציקאוו • רבי חיים אלעזר שפירא • רבי שאול ליברמן • רבי ישכר תמר
פירושים אבודים הרמב"ם • רבי מנחם זמבה
פירושים שלא פורסמו רבי משה זכות • רבי משה פיינשטיין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.