הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מתי (יוונית: Κατὰ Ματθαῖον εὐαγγέλιον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה ראשונה בכתבי הקודש הנוצריים, לפני הבשורות על-פי מרקוס, לוקאס, ויוחנן.

הבשורה על-פי מתי
Εὐαγγέλιον κατὰ Μαθθαίον
The Evangelist Matthew Inspired by an Angel
מידע כללי
Papyrus 1 - recto
פפירוס 1, כתב-יד המכיל את רוב הפרק הראשון של הבשורה על-פי מתי, מן המאה השלישית.

תוכנה של הבשורה

יש המחלקים את הבשורה על-פי מתי לארבעה קטעים השונים זה מזה במבנה ובתוכן: שני קטעים מקדימים; הקטע המרכזי, אותו אפשר לחלק לחמישה תת-קטעים; ולבסוף הפסיון של ישו ותחייתו. כך נראית חלוקה זו:

  1. "ספר היוחסין" (א:1) של ישו, הולדתו, וינקותו (פרקים א, ב)
  2. שיחיו ופעילויותיו של יוחנן המטביל לקראת כמורתו של ישו (ג, ד:11)
  3. שיחיו ופעילויותיו של ישו בגליל (ד:12 עד כ"ו:1):
    1. הדרשה על ההר ובה עיקרי המוסר הנוצרי (פרקים ה עד ז)
    2. שיח השליחות, על השליחות שישו נתן לשליחיו (י עד י"א:1)
    3. שיח המשלים, סיפורים שמלמדים על מלוכת השמים (י"ג)
    4. שיח הסדר הכנסייתי, על היחסים בין הנוצרים (י"ח עד י"ט:1)
    5. האפוקליפסה הסינופטית השיח על הביאה השנייה של ישו ואחרית הימים (כ"ד עד כ"ו:1)
  4. הפסיון של ישו והעמלה הגדולה (קריאתו של ישו לאוונגליזם)

הנושא המרכזי בבשורה על-פי מתי הוא שישו הנוצרי נועד להיות המשיח ושדרכו התגשמו הנבואות העתיקות מן הברית הישנה--ובקיצור:

"אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם...."

מתי ה:17

על מנת לחזק טענה זו הטקסט מזכיר לא פחות משישים ושש פעמים נבואות מהתנ"ך, מספר הגדול בהרבה מבבשורות האחרות.

כותב הבשורה

על פי המסורת הנוצרית כתב מתי, אחד משנים עשר שליחי ישו, את הבשורה על-פיו. על פי אותה המסורת הייתה זו הבשורה הראשונה שנכתבה, והיא מתוארכת לזמן קצר לפני חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה.

בניגוד למסורת זו מסכימים כיום רוב המומחים על תאוריית שני המקורות, לפיה הבשורה על-פי מרקוס היא הבשורה שנכתבה ראשונה. מכיוון שהנוסח בבשורה על-פי מתי דומה ביותר לעיתים קרובות לזה שבבשורה על-פי מרקוס, סבורים כי מחברה של הבשורה על-פי מתי שאל פסוקים רבים הן מהבשורה על-פי מרקוס והן ממסמך היפותטי המכיל ציטוטים מפיו של ישו, הידוע כ"מסמך ה-Q".

מומחים רבים גם מטילים ספק בכך שמתי עצמו הוא שכתב את הבשורה על-פיו.

לא ידוע היכן בדיוק נכתבה הבשורה: בארץ ישראל או בעיר נוצרית מרכזית מחוצה לה, כגון אנטיוכיה. יחד עם זאת יש הסכמה כי הבשורה נכתבה בסביבות השנים 8090 לספירה.[1] בגלל הציטוטים הרבים מהתנ"ך והאזכורים לאורח החיים היהודי בטקסט, נראה כי מחברה של הבשורה היה יהודי.

גרסאות הבשורה

ישנן שתי גרסאות לבשורה על פי מתי: זו הנמצאת בשימוש על ידי הכנסייה (קרי, הבשורה המופיעה בברית החדשה) וזו המשמשת את האביונים. זו האחרונה היא גרסה קצרה יותר של הבשורה הרשמית. למעשה, היא שחזור של הבשורה הרשמית, המכילה תוספות נוצריות שככל הנראה הוכנסו אליה בעריכות הראשונות של אבות הכנסייה ואף בעריכות מאוחרות יותר. בלשון המחקר היא מכונה "הבשורה על-פי האביונים". היא כתובה עברית ולא יוונית.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי – זמנו, חייו ותורתו, עמ' 132. הוצאת י. שטיבל, ירושלים, תרצ"ג
ברתולומאוס הקדוש

ברתולומאוס הקדוש היה אחד משנים-עשר השליחים של ישו. מקור השם הוא כנראה בארמית "בר-תלמא" - בן של תלמי (חקלאי?). ברתולומאוס מזוהה עם השליח נתנאל מהבשורה על-פי יוחנן - במתי, מרקוס ולוקס מופיע ברתולומאוס תמיד ליד פיליפוס, ואצל יוחנן לידו תמיד מופיע נתנאל, וזו הסיבה לזיהוי. על-פי המסורת הסורית, שמו המקורי היה "יהושע", ועל-מנת להבדיל את עצמו מישו עצמו הוא לקח לעצמו שם אחר.

על-פי המסורת הנוצרית, ברתולומאוס הקדוש הביא את הנצרות להודו והשאיר שם עותק של הבשורה על-פי מתי.

לאחר-מכן, על פי המסורות, הלך לארמניה וייסד את הכנסייה הארמנית יחד עם השליח תדי. לכן הכנסייה הארמנית קרויה "אפוסטולית", והוא נחשב לפטריארך הראשון שלה. בארמניה הוא גם הוצא להורג בעקבות אמונתו - פשטו את עורו וצלבו אותו במהופך. לכן ביצירות אמנות רבות הוא מתואר עם סכין או עם חתיכה מעורו שלו, והוא נחשב לפטרון הקדוש של הבורסקאים.

היום המוקדש לו הוא ה-24 באוגוסט.

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

האל האב (נצרות)

האל האב בנצרות הוא אחד משלוש הישויות של השילוש הקדוש, המהוות את האלוהים האחד והשלם. האמונה באלוהים כשילוש היא דוגמה עליונה כמעט בכל הכנסיות ומבחן ראשי לאורתודוקסיה, וכל שוללי עיקר זה הוקעו ככופרים לפחות מאז ועידת ניקיאה ב-325. הנצרות מאמינה כי אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע כשלוש ישויות שונות: האב, האל הבן שהתגשם בבשר בישו ורוח הקודש.

בדתות פוליתאיסטיות רבות, האל העליון מתואר כ"אביהם של האלים ובני האדם". ביהדות אלוהים מכונה "אבינו" משום שהוא הבורא והיוצר, קובע החוקים והמגן, בדומה לתפקידו המסורתי של אב במשפחה. בדומה לכך, בנצרות ניתן לאל האב תואר זה מסיבות אלו, אך גם משום אבהותו על ישו, מבשר הדת. קשר זה של האל האב אל בנו היחיד, הוא מערכת יחסים אינטימית ובלעדית, החורגת מזו הקיימת ביהדות.

האפוקליפסה הסינופטית

האפוקליפסה הסינופטית היא חזון אחרית הימים שהשמיע ישו על הר הזיתים. ומוזכר בשלוש הבשורות הסנופטיות.

את הנבואה השמיע ישו אחרי שתלמידיו שיבחו בפניו את מבני המקדש ותיארו אותם כמבנים יפים, תגובתו הייתה שבאחרית הימים לא תישארנה אבן על אבן במקדש.

נבואה זו שימשה את הממסד הכנסייתי הנוצרי להתייחס אל ירושלים במימד הרוחני במקום הגשמי, כי אם העיר לא תתקיים פיזית תהייה במקומה ירושלים של מעלה, הרוחנית, אשר תמלא את תפקידיה של העיר הארצית. מכאן גם שלילת זכותם של היהודים על העיר, כי אם העיר לא מתקיימת אין לה בעלים.

לפי ישו יש להשמיע קודם כל את הבשורה לכל הגויים. אותם שליחים שיפיצו את הבשורה יירדפו, תפרוץ מלחמה בה יילחמו כולם בכולם ויהיה רעב כבד, יקומו משיחי שקר, יהיה חושך בארץ, ולבסוף תהיה גאולה.

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על פי לוקאס (ביוונית: Κατά Λουκάν) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה שלישית בבשורות, והיא הארוכה מביניהן. כמו שאר הברית החדשה, הבשורה נכתבה ביוונית, והיא מיועדת לשאינם־יהודים (בדומה לבשורה על-פי מרקוס, ושלא כמו הבשורה על-פי מתי), ומובטח בה שהנצרות היא דת בינלאומית ולא כת יהודית.

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה הקדושה על-פי מרקוס (ביוונית: Κατά Μάρκον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה, המיוחסת למרקוס המבשר. בשורה זו מונה 16 פרקים, והיא הקצרה ביותר מבין ארבע הבשורות.

הדרשה על ההר

הדרשה על ההר היא קטע בו מצוטטים דברים שלפי המסופר נשא ישו לפני מאמיניו. יש הרואים בדרשה זאת תמצית עיקרי הנצרות כולה. הדרשה מצוטטת בחיבור הראשון של הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, והיא נקראת כך משום שלפי המסופר נשא אותה ישו בפני מאמיניו על ההר.

הדרשה על ההר היא חלק מרכזי מאוד בבשורה על פי מתי, ובנצרות כולה, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתתת עליהם, ורבים מהפסוקים בה אף הפכו לפתגמים ולדימויים מפורסמים, כגון הדימוי על "הטיית הלחי השנייה" והביטוי "מלח הארץ". הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית.

ההשתנות

ההִשתָנוּת (ביוונית: Μεταμόρφωσις - מֵטַאמורְפוסִיס) הייתה, על פי הנצרות, אירוע מכונן בחייו של ישו המדווח בשלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקס) שבמהלכו השתנה ישו על פסגתו של הר. על פי המסורת הנוצרית, ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה למשה ולאליהו שעמם הוא נראה מדבר, ואישרה שוב את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. שלוש הבשורות הסינופטיות אינן מזהות את ההר עליו התרחש האירוע בשמו, והוא זוהה לראשונה כהר תבור במאה ה-5.

הסעודה האחרונה

הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו, המתואר בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. זהו אחד האירועים המרכזיים המיוחסים לחייו של ישו, ואירוע מכונן בנצרות, אשר שימש ומשמש השראה לטקסים נוצריים, לרעיונות תאולוגיים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות.

"הסעודה האחרונה" נקראת כך, כיוון שעל-פי הברית החדשה, זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו ("השליחים") לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי הנציבים הרומיים. הסעודה מתוארת בכל ארבע הבשורות.

ויה דולורוזה

וִיה דולורוזה (מלטינית: Via Dolorosa, לעיתים נכתב כויאה דולורוזה, בערבית: طريق الآلام, תעתיק: טריק אלאאלאם; מילולית: דרך הייסורים) היא דרך בעיר העתיקה בירושלים בה על פי האמונה הנוצרית צעד ישו מהמקום בו נגזר דינו לצליבה ועד גבעת הגולגולתא בה בוצע גזר הדין. הדרך נקראת בשם זה בשל הייסורים שהיו מנת חלקו של ישוע בלכתו בה. הדרך נקראת לעיתים גם "דרך הצלב" מפני שישו נשא בה על שכמו את הצלב שעליו הומת לבסוף.

הויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי, מצפון להר הבית, ומסתיימת בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי. הדרך כוללת 14 תחנות אשר בכל אחת מהן אירע דבר מה לישוע בדרכו: באחת הוא נפל, באחרת פגש את אמו וכדומה. תשע מתחנות ויה דולורוזה פזורות לאורך הדרך, ו-5 התחנות האחרונות נמצאות כולן בכנסיית הקבר.

המונח "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור דרך רצופה במכשולים ובקשיים.

לידת ישו

לידת ישו מתוארת בכתבי הברית החדשה, ובעיקר בבשורות של מתי ושל לוקאס ובבשורות האפוקריפיות. על פי המסורת הנוצרית תאריך הולדתו של ישו הוא 25 בדצמבר (חג המולד), ושנת הולדתו היא בין 6 ל-4 לפנה"ס.

מתאוס פסיון

מתאוס-פסיון (בגרמנית: Matthäuspassion) או "הפסיון על פי מתי", 244 ברשימת יצירות באך, היא אורטוריה מאת יוהאן סבסטיאן באך, לקולות סולו, מקהלה כפולה ותזמורת כפולה, לליברית מאת פיקאנדר (כריסטיאן פרידריך הנריצי). היצירה כתובה לפרקים 26 ו-27 של הבשורה על פי מתי, בשילוב כוראלים ואריות.

מתי

מתי בן חלפי או לוי, המכונה גם מַתַּי השליח או מַתַּי האוונגליסט, הוא קדוש נוצרי, אחד משנים עשר השליחים, תלמידיו הראשונים של ישו. על פי המסופר בברית החדשה, לפני שהצטרף לישו הוא היה מוכס על שפת הכנרת בשירות הרומאים. שם אביו, חלפי, מרמז על האפשרות שהוא אחיו של השליח יעקב בן חלפי.

על פי המסורת הנוצרית, הוא מחבר הבשורה על-פי מתי, הראשונה מבין הבשורות; לאחר מות ישו פעל להפצת תורתו בין הגויים באימפריה הפרתית ומת תוך כדי כך כמרטיר. הכנסייה הקתולית מציינת את זכרו ב-21 בספטמבר, והאורתודוקסית - ב-16 בנובמבר.

בתלמוד הבבלי (במהדורות הדפוס הקטע הושמט בהוראת הצנזורה) מוזכר "מתאי" כאחד מחמשה תלמידי "ישו הנוצרי" שהובאו לפני בית הדין.

עיר האלוהים

[על אודות] עיר האלוהים (בלטינית De Civitate Dei, ידוע גם בשם De Civitate Dei contra Paganos: [על אודות] עיר האלוהים כנגד עובדי האלילים) הוא ספר שנכתב בלטינית על ידי אוגוסטינוס בתחילת המאה ה-5. הספר עוסק בנושאים הקשורים באלוהים, במרטיריות, ביהודים ובפילוסופים נוצריים אחרים.

אוגוסטינוס כתב את מסתו על מנת להסביר את מערכת היחסים של הנצרות עם דתות ופילוסופיות מתחרות, ועם הממשל הרומי, בו השתלבה הנצרות במידה הולכת וגוברת. המסה נכתבה מעט לאחר שרומא נבזזה בידי הויזיגוטים בשנת 410. אירוע זה הותיר את רישומו על הרומאים ורבים ראו בו עונש על זניחתם את דתם האלילית. זהו הקשר החלטתו של אוגוסטינוס להציע את נחמת הנצרות, בכותבו כי עיר האלוהים תנצח בסופו של דבר, באופן סמלי. אוגוסטינוס הפנה את המבט השמימה, לכיוון גן העדן, מוטיב חוזר ביצירות נוצריות מתקופת שלהי העת העתיקה וחידוש מהפכני לאחר מילניום של התמקדות פגאנית בעניינים ארציים.

על אף כינונה של הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה הרומית, אוגוסטינוס הפיץ מסר רוחני יותר מאשר פוליטי. על הנצרות, כך טען, להתעסק בירושלים האלוהית והמיסטית ולא בפוליטיקה הארצית. התאולוגיה שלו תמכה, ואף סייעה, להגדיר את הפרדת הכנסייה מהמדינה, שאפיינה את הפוליטיקה המערב אירופאית במרוצת ימי הביניים ולאחר מכן (בניגוד לביזנטיון המזרחית, מקום בו פוליטיקה ארצית וענייני רוח היו מוסד אחד ויחיד).

הספר מציג את ההיסטוריה האנושית כקונפליקט בין מה שאוגוסטינוס כינה "עיר האלוהים" לבין "עיר האדם" (קונפליקט שעתיד להסתיים בניצחונה של הראשונה). עיר האלוהים מאופיינת באנשים שוויתרו על עונג ארצי אשר הקדישו את חייהם לקידום ערכים נוצריים. מאידך, עיר האדם מורכבת מאנשים אשר תעו אל מחוץ לעיר האלוהים. שתי הערים אינם מכוונות לייצג מקומות או ארגונים ממשיים, אם כי ברור שאוגוסטינוס חשב כי הכנסייה הנוצרית מהווה את לבה של עיר האלוהים:

הספר מורכב מדיונים בנושאים אלו וכולל בחלקו הגדול עיוותים שונים של נושאים פילוסופיים עליהם וכלפיהם מגיב אוגוסטינוס.

הוא עושה שימוש בביטויים השמים ללעג ולצון את דברי הפילוסופים:

--> חסר כאן המקור לציטוט מאוגוסטינוס

צליבת ישו

לפי ארבע הבשורות בברית החדשה, צליבת ישו ומותו על הצלב, הם האירועים המסיימים את חייו הארציים לקראת קימתו לתחייה. הצליבה היא התרחשות מכוננת ובסיסית בתאולוגיה הנוצרית - מותו של ישו על הצלב מסיים את ייסוריו ("הפסיון"), ונחשב, יחד עם תחייתו, לשלב הכרחי בדרך לגאולת בני האדם. בשל חשיבותה העניקה הצליבה לנצרות את סמלה - הצלב.

הנצרות רואה נבואות רבות בברית הישנה כמכוונות לביאת ישו ולצליבה. אחת המוכרות שבהן היא בספר ישעיהו, והיא מפורשת בנצרות כמתייחסת לישו, בייחוד בדימויו כשה האלוהים הנושא את חטאת העולם:

לפי המסורת הנוצרית התרחשה הצליבה בגבעת הגולגולתא, ששכנה בתקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים. בדרך כלל מזוהה מיקומה של הגבעה בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בעולם.

באשר לאמיתותו ההיסטורית של האירוע נחלקות הדעות. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג בעת העתיקה, וסביר שצליבת ישו, כמו עצם קיומו, היא עובדה היסטורית. התומכים בכך מציינים כי ברי שהנוצרים המוקדמים לא בדו את האירוע, שכן באימפריה הרומית נלוו בושה וקלון להוצאה להורג בדרך זו. בנוסף, הרומאים נהגו לצלוב מורדים, ואשמתו של ישו הייתה בכך שטען לכאורה לתואר "מלך היהודים". מאידך, יש הסוברים כי אין די במקורות התיאוריים המעטים על מנת לבסס את האירוע כאמת היסטורית. לצד זאת, צליבה הייתה אירוע נפוץ במאה ה-1, ובאותה עת לא היה ייחוד שהצדיק דווקא את הנצחת צליבתו של ישו. עוד טוענים המפקפקים בהתרחשותה של צליבת ישו, כי הצלב הופיע כסמל דתי עוד לפני הופעת הנצרות, וכן כי האירוע לא זכה להנצחה פלסטית, אמנותית או אחרת, עד המאה ה-5.

קוצו של יוד

הביטוי קוצו של יו"ד משמש לתיאור עיסוק בפרטי פרטים או הקפדה על פרטים קלי ערך לכאורה.

התגים הם סימני ההיכר הבולטים ביותר של כתב סת"ם שבו נכתבים ספרי התורה ספרי הנביאים והמגילות. לפי ההלכה היהודית יש שני סוגי אותיות מתוייגות, יש אותיות שמתוייגות בשלושה תגין ויש אותיות המתוייגות בתג אחד בלבד. בהלכה מובא הכלל הבא: האותיות שעטנ"ז ג"ץ מתוייגות בשלושה תגין, בעוד שהאותיות חי"ה בד"ק מתויגות בתג אחד בלבד.

קוצו של יוד, במשמעות שבה מופיע הביטוי בתלמוד, פירושו שסופר סת"ם נדרש לדקדק בכתיבת התגין באופן שלא יגעו אחד בשני, ובכלל זה גם בתג (קוץ) של האות יו"ד, הקטנה שבאותיות. ביטוי מפורסם המבוסס על מטלה זו הוא הביטוי "מדקדק על קוצו של יוד", שפירושו שסופר הסת"ם נדרש לדקדק עד לפרט הקטן ביותר, שהוא התג היחיד של האות יו"ד (אחת מאותיות חי"ה בד"ק).

פירוש: אפילו החסרת אות אחת באחת מהפרשיות בקלף התפילין פוסל את כל התפילין. זה הרי מובן מאליו?! אמר רב יהודה אמר רב, כוונת המשנה היא שאפילו החסרת קוצו של יו"ד פוסל.

בספרות ההשכלה החל הביטוי לשמש בהשאלה לתיאור של דקדוק יתר על עניין שולי. שימוש בולט לכך נעשה בשירו של י"ל גורדון, "קוצו של יוד" ("אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?") משנת תרל"ח, שבשורות הסיום שלו מובעת מחאה על רבני היהדות האורתודוקסית שפוסלים את הגט בגלל אי הקפדה על שלמות היוד בשם שמופיע בגט:

בתורת הסוד קוץ של אות הוא משנה רחבה והוא פרט במשפחת הטנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות).

בדרשה על ההר מובא בשם ישו כי אין בכוונתו לפגוע בקיום חוקי התורה, ולו ביו"ד אחת:

במקור היווני הופיעה האות יוטא. המילה תג, במקור היווני κεραία, מתורגמת לעברית לעיתים כתג או גרש ולעיתים גם כקוץ. בהקשר הזה נוצר גם הביטוי האנגלי: "not one iota of difference", המקביל ל"קוצו של יוד" העברי.

תהילים כ"ב

למנצח על אילת השחר הוא מזמור כ"ב בתהילים (מזמור כ"א בנוסח תרגום השבעים ובוולגטה), הקרוי על שם הפסוק הפותח אותו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.