הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה הקדושה על-פי מרקוסיוונית: Κατά Μάρκον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה, המיוחסת למרקוס המבשר. בשורה זו מונה 16 פרקים, והיא הקצרה ביותר מבין ארבע הבשורות.

הבשורה על-פי מרקוס
Jose leonardo-san marcos
מידע כללי
P45 Marc 8.35-9.1
פפירוס 45, כתב-יד מהמאה הרביעית, הכולל טקסט מפרקים ח' ו-ט' של הבשורה על פי מרקוס.

תוכנה של הבשורה

הבשורה מגוללת את סיפור חייו של ישו מטבילתו על ידי יוחנן המטביל ועד לעלייתו השמיימה. הבשורה מתמקדת במיוחד בשבוע האחרון לחייו - ששת הפרקים האחרונים כולם מוקדשים לכך, מכניסתו של ישו לירושלים. ישו מוצג כמרפא, כמגרש שדים, כעושה פלאים, כמשיח, כבנו של אדם, וכמה פעמים כבן האלוהים.

תוכן הבשורה לנושאיו הוא כדלקמן:

  • מעשי יוחנן המטביל (א', 1–8)
  • טבילת ישו (א', 9–11)
  • עמידה בניסיונות (א', 12–13)
  • מעשי ישו בארץ הגליל (א', 14–45)
  • ישו מרפא ומושיע חוטאים (ב', 1–17)
  • התייחסות ישו למסורת הסופרים והזקנים (ב', 18–22)
  • השבת (ב', 23–ג', 12)
  • התלמידים מקבלים שלטן (ג', 13–19)
  • הפרושים מחד גיסא וישו מאידך גיסא (ג', 20–35)
  • מעשי ישו בארץ הגליל (ד', 1–34)
  • רופא ישראל (ד', 35–ו', 6)
  • ישו שולח את שנים-עשר תלמידיו (ו', 7–13)
  • עריפת ראשו של יוחנן המטביל (ו', 14–29)
  • התבודדות ישו (ו', 30–52)
  • ריפוי חולים בגניסר (ו', 53–56)
  • טענות החנפים (ז', 1–23)
  • ישו בגלילות צור וצידון (ז', 24–ח', 26)
  • חבלי המשיח (ח', 27–ט', 32)
  • גדולתו וענוותו של ישו (ט', 33–48)
  • משל מלח הארץ ואור העולם (ט', 49–50)
  • מעשי ישו בעבר הירדן (י', 1–16)

כותב הבשורה

הבשורה עצמה היא אנונימית, אך עוד בתחילת המאה ה-2 ייחסו אותה המלומדים למרקוס האוונגליסט (נפטר בשנת 68 לספירה), אחד מתלמידיו של שמעון בר-יונה שכנראה תיעד את שיחיו של השליח.

לפי המסורת, הבשורה על־פי מרקוס היא הבשורה השנייה שנכתבה, לאחר הבשורה על-פי מתי; לכן שני ספרים אלו מסודרים בסדר זה בברית החדשה. החוקרים המודרניים מתארכים את הבשורה על פי מרקוס לשנות השישים או השבעים של המאה ה-1, מה שעושה אותה לראשונה מבין הבשורות. בנוסף, תאוריית שני המקורות מניחה שבשורה זו היא מקור חלקי לשאר הבשורות הסינופטיות.

הבשורה הסודית על־פי מרקוס

בשנת 1958 הודיע החוקר וההיסטוריון נורטון סמית מאוניברסיטת קולומביה כי מצא במנזר מר סבא את מכתב מר סבא ובו בשורה סודית על־פי מרקוס, והיא גרסה של הבשורה המיועדת למלומדים, בעוד הבשורה הרגילה מיועדת להמוני העם. לדבריו, המסמך הועתק על דפים ריקים במהדורה מהמאה ה-17 של ספרו של איגנציוס פטריארך אנטיוכיה (תלמידו מהמאה ה-1 של יוחנן בן זבדי). המסמך צולם מספר פעמים, ואף כי לא נחקר כראוי הקהילה המדעית רואה בו זיוף.

קישורים חיצוניים

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

האיגרת השנייה אל התסלוניקים

האיגרת השנייה אל התסלוניקים היא איגרת מבין האיגרות שנכתבו על ידי השליח פאולוס (שאול התרסי). איגרת זו מהווה אחת מספרי הברית החדשה - כתבי הקודש של הנצרות.

האפוקליפסה הסינופטית

האפוקליפסה הסינופטית היא חזון אחרית הימים שהשמיע ישו על הר הזיתים. ומוזכר בשלוש הבשורות הסנופטיות.

את הנבואה השמיע ישו אחרי שתלמידיו שיבחו בפניו את מבני המקדש ותיארו אותם כמבנים יפים, תגובתו הייתה שבאחרית הימים לא תישארנה אבן על אבן במקדש.

נבואה זו שימשה את הממסד הכנסייתי הנוצרי להתייחס אל ירושלים במימד הרוחני במקום הגשמי, כי אם העיר לא תתקיים פיזית תהייה במקומה ירושלים של מעלה, הרוחנית, אשר תמלא את תפקידיה של העיר הארצית. מכאן גם שלילת זכותם של היהודים על העיר, כי אם העיר לא מתקיימת אין לה בעלים.

לפי ישו יש להשמיע קודם כל את הבשורה לכל הגויים. אותם שליחים שיפיצו את הבשורה יירדפו, תפרוץ מלחמה בה יילחמו כולם בכולם ויהיה רעב כבד, יקומו משיחי שקר, יהיה חושך בארץ, ולבסוף תהיה גאולה.

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על פי לוקאס (ביוונית: Κατά Λουκάν) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה שלישית בבשורות, והיא הארוכה מביניהן. כמו שאר הברית החדשה, הבשורה נכתבה ביוונית, והיא מיועדת לשאינם־יהודים (בדומה לבשורה על-פי מרקוס, ושלא כמו הבשורה על-פי מתי), ומובטח בה שהנצרות היא דת בינלאומית ולא כת יהודית.

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מתי (יוונית: Κατὰ Ματθαῖον εὐαγγέλιον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה ראשונה בכתבי הקודש הנוצריים, לפני הבשורות על-פי מרקוס, לוקאס, ויוחנן.

ההשתנות

ההִשתָנוּת (ביוונית: Μεταμόρφωσις - מֵטַאמורְפוסִיס) הייתה, על פי הנצרות, אירוע מכונן בחייו של ישו המדווח בשלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקס) שבמהלכו השתנה ישו על פסגתו של הר. על פי המסורת הנוצרית, ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה למשה ולאליהו שעמם הוא נראה מדבר, ואישרה שוב את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. שלוש הבשורות הסינופטיות אינן מזהות את ההר עליו התרחש האירוע בשמו, והוא זוהה לראשונה כהר תבור במאה ה-5.

טליתא קומי

טַלִיתָא קוּמִי הוא סיפור מן הברית החדשה, המספר על נס שביצע ישו.

הסיפור מספר על בתו של ראש הכנסת, שחלתה במחלה קשה ומתה. לפי המסופר הקים אותה ישוע לתחיה במעשה ניסים, לאחר שאמר לה "טליתא, קומי!" (טְלִיתָא בארמית סורית: ילדה קטנה).

וזהו לשון הסיפור בברית החדשה:

זהו אחד מהמקרים של שימוש בארמית בברית החדשה. במקור היווני מופיעה הקריאה טליתא קומי בתעתיק ואחריה פירושה ביוונית, וכך גם בתרגומי הברית החדשה לשפות שונות. התעתיק היווני שימר את שפת הדיבור הארמי שנהג אז ולא את הדקדוק שבכתב, ולכן נכתב באותיות יווניות: Ταλιθὰ κούμ - טליתא קום, בהשמטת סיומת היו"ד בהטייה ללשון נקבה, כפי שאכן נהגו הדוברים ארמית להשמיט בדיבורם ולא להקפיד בכך.

יוסף הרמתי

יוסף הרמתי מוזכר בברית החדשה כבעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו. יוסף היה תושב רמתיים ועל פי המסופר בבשורה על פי מתי כ"ז 57, היה עשיר ונעשה לתלמיד של ישו. על פי הבשורה על פי לוקאס הוא האמין בישו, ועל פי הבשורה על פי מרקוס היה יוסף הרמתי חבר הסנהדרין (מרקוס ט"ז 42), הלך לפונטיוס פילאטוס וביקש את גופתו של ישו. יוסף רכש את התכריכים (על פי מרקוס ט"ז 46) והוריד את גופת ישו מהצלב בגולגותא, ואז בסיועו של ניקודמוס קבר את ישו בקבר שנכרה עבור יוסף, בנוכחות מרים המיגדלית, מרים, אם ישו ומספר נשים נוספות (לוקאס כ"ג 53- 55).

על פי האמונה הנוצרית מעשיו נובאו על פי האמור בספר ישעיהו בפרק נ"ג המתאר בפסוק ט', על פי האמונה הנוצרית את צליבת ישו בין שני רשעים ואת קבורתו בקבר אדם עשיר: "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במתיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו".

על שמו ועל שם ניקודמוס הקדוש קרוי מנזר ניקודמוס הקדוש בעיר רמלה, והקפלה המערבית ביותר בכנסיית הקבר מוקדשת לו.

כנסיית סנט מרק

כנסיית סנט מרק היא כנסייה סורית אורתודוקסית ברחוב אררט פינת רחוב מנזר האשורים, ברובע הארמני שבעיר העתיקה בירושלים, סמוך לגבולו עם הרובע היהודי. הכנסייה קרויה על שמו של מרקוס המבשר שלו מיוחסת הבשורה על-פי מרקוס, השנייה מארבע הבשורות בברית החדשה.

מעשי השליחים

ספר מעשי השליחים (ביוונית:Πράξεις τῶν Ἀποστόλων, בלטינית:Actus Apostolorum) הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא מסודר אחרי ארבע הבשורות כחיבור הסיפּוּרי-היסטורי האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר, מחבר הבשורה על-פי לוקאס. כמו הבשורה על-פי לוקאס גם מעשי השליחים מוקדש ל"תיאופילוס".

מרקוס המבשר

מרקוס המבשר או מרקוס הקדוש (ביוונית: Μάρκος; בקופטית: Ⲙⲁⲣⲕⲟⲥ; בערבית: مرقص או مرقس) הוא קדוש נוצרי שחי במאה הראשונה ומיוחסת לו הבשורה על פי מרקוס.

על פי המסורת הנוצרית מרקוס היה הבישוף הראשון של אלכסנדריה.

נס החזירים

נס החזירים, הוא אירוע נסי, שחולל ישו, על פי המסורת הנוצרית, בכורסי, אחת מעריה הגדולות של הדקאפוליס, בו גירש קבוצת שדים ששכנה בגופו של אדם (או בגוף שני בני אדם על פי גרסה אחרת), והעביר אותם לגופם של פרטי עדר חזירים, שמנה כאלפיים ראש.

נס הלחם והדגים

נס הלחם והדגים הוא נס המתואר בברית החדשה ובו הצליח ישו להזין 5,000 איש, בחמש כיכרות לחם ושני דגים:

הנס מתואר בכל ארבע הבשורות (מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן) הנה תיאורו בבשורה על-פי מרקוס:

באותה תקופה היה זה, ככל הנראה, אחד מאזורי הדיג השופעים ביותר בכנרת. הבקעה הייתה בלתי מיושבת והתאימה להתכנסות המאמינים הרבים שנהרו אחרי ישו.

בעין שבע שבצפון-מערב הכנרת, אזור התרחשות הנס, הוקמה כנסיית הלחם והדגים הקרויה על שם הנס.

פיתויו של ישו

פיתויו של ישו הוא אירוע בחיי ישו, המתואר בשלוש מבשורות הברית החדשה. על פי המתואר, לאחר הטבלתו של ישו בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל, פנה ישו בעקבות רוח הקודש אל המדבר, שם הוא צם ארבעים יום וארבעים לילה. במהלך תקופה זו או לאחריה ניסה השטן לפתות אותו כמה פעמים, אך ישו עמד בכל הניסיונות. לאחר מכן פנה השטן מעליו וישו הלך לגליל.

הבשורה על פי מרקוס מזכירה את האירוע במשפט אחד: "במדבר שהה ארבעים יום כשהשטן מנסה אותו. הוא היה שם עם החיות, והמלאכים שרתוהו.". לעומתה, הבשורה על פי לוקס והבשורה על פי מתי מפרטות את ההתרחשות באריכות וכוללות את הדו-שיח שהתנהל בין ישו לשטן. הבשורה הרביעית, הבשורה על פי יוחנן, אינה מזכירה את האירוע כלל. הרכב זה של תיאורים מעלה את הסברה שמקור הסיפור הוא במסמך ה-Q.

על פי המסורת הנוצרית התקיימו המפגש בין ישו לשטן והפיתוים הראשון והשלישי על הר קרנטל, שנמצא מערבית ליריחו, ושם נבנה מנזר קרנטל שמקור שמו בארבעים ימי הצום (המספר 40 בלטינית הוא Quadraginta). הפיתוי השני התרחש לפי המסורת על הר הבית, במקדש עצמו, או בפינה הדרום-מזרחית של ההר.

שלומית בת הרודיאס

שלומית או שלום (Salome, ביוונית Σαλώμη; נולדה בשנת 14 לספירה לערך) הייתה נסיכה לבית הורדוס, בתם של הרודיאס והורדוס בן הורדוס הגדול.

בשנת 20 (או 27) לערך, עזבה אמה את אביה ונישאה לאחיו למחצה (ממלתקי השומרונית), הורדוס אנטיפס, ששלט בטטרארכיה של הגליל.יוסף בן מתתיהו מדגיש כי הייתה זו הפרה של "חוקי האבות", קביעה המתבססת על כך שאשה אינה יכולה לתת גט לבעלה ויכולה להתגרש ממנו רק בהסכמתו. מאחר שהרודיאס עזבה את הורדוס בעודו בחיים וללא הסכמתו, הרי שעל-פי המשפט היהודי חל איסור עריות על אנטיפס להינשא לאשת אחיו.גם בברית החדשה יש התייחסות להפרת החוק שבנישואי הרודיאס ואנטיפס, שם מסופר כי יוחנן המטביל אמר לאנטיפס כי הרודיאס אינה מותרת לו לנישואין, ובעקבות מחאתו נכלא בבית הסוהר. בברית החדשה שלומית אינה נזכרת בשמה, אלא כ"בת הרודיאס" (אך לפי המסורת הקתולית מדובר בשלומית), שהפכה כלי בידי אמה, כדי לנקום ביוחנן על הוקעת נישואיה:

בשנת 30 לערך, נישאה שלומית לפיליפוס, דודה למחצה (אחיהם למחצה של אביה הביולוגי ואביה החורג, מקלאופטרה הירושלמית), ששלט בטטרארכיה של ארץ טרכון (הבשן). לאחר מותו (בשנת 34), ללא בנים, נישאה שלומית לאריסטובולוס מלך כלקיס, בן דודה (הבן של אחי אמה), וממנו נולדו לה שלושה בנים: הורדוס, אגריפס ואריסטובולוס.

תאוריית שני המקורות

בביקורת המקרא של הברית החדשה, תאוריית שני המקורות היא תאוריה שמסבירה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות - הבשורות על פי מתי, על פי מרקוס ועל פי לוקס. התאוריה מסבירה את השינויים מצד אחד ואת הדמיון מצד שני הקיימים בין הבשורות בכך שמתי ולוקס התבססו על שני מקורות עיקריים קדומים להם: הבשורה על פי מרקוס ומקור נוסף, היפותטי, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q", שאבד. התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום.

קיימת ביקורת מחקרית על ההסבר וגם הכנסייה הקתולית עודה מצדדת בגישה המסורתית לפיה סדר הבשורות בברית החדשה הוא הסדר הכרונולוגי של כתיבתן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.