הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על פי לוקאס (ביוונית: Κατά Λουκάν) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה שלישית בבשורות, והיא הארוכה מביניהן. כמו שאר הברית החדשה, הבשורה נכתבה ביוונית, והיא מיועדת לשאינם־יהודים (בדומה לבשורה על-פי מרקוס, ושלא כמו הבשורה על-פי מתי), ומובטח בה שהנצרות היא דת בינלאומית ולא כת יהודית.

Papyrus 4 (Luk 6.4-16)
פפירוס 4, כתב-יד המכיל את פרקים א' עד ו' בבשורה על פי לוקאס, מתוארך בין סוף המאה השנייה לתחילת השלישית.

תוכן הבשורה

הבשורה על פי לוקאס מספרת את סיפור לידתו הפלאית של ישו, ריפוי החולים שלו, המשלים שלו, הפסיון של ישו (מסע הייסורים והצליבה), תחייתו ועלייתו השמימה. סיפור הולדת ישו מופיע רק בבשורה על פי לוקאס ובבשורה על-פי מתי, אולם בגרסאות שונות. כמו כן רק בשתי בשורות אלו מופיע אילן היוחסין של ישו, המתייחס לדוד המלך, אולם אין שני האילנות זהים זה לזה.

לוקאס הוא היחיד מבין הבשורות עם הקדמה רשמית שבה מסביר העורך את המתודולוגיה והמטרה שלו. הוא מוסר שרבים לפניו כבר סידרו את המאורעות בדיוק כפי שנמסרו בתחילה מפי עדי ראייה, ומוסיף שאחר שחקר את הדברים משורשם החליט גם הוא לסדר את הדברים בשביל תאופילוס, כדי שיידע את אמיתות הדברים שהוא לימד (לוקאס, א', 1–4).

בטקסט מופיעים גם כמה משלים נוצריים ידועים, דוגמת האיש העשיר ואלעזר.

עריכה

כמו מעשי השליחים, גם הבשורה על פי לוקאס מוקדשת ל"תאופילוס" .[1] ייתכן ומדובר בכהן הגדול תיאופילוס בן חנן ממשפחת הכהנים הגדולים מבית חנן.

קיימת הסכמה בין החוקרים שהעורך של לוקאס הוא שכתב את מעשי השליחים.[2]

העורך התכוון לתת תיאור היסטורי[3] ולהסביר את המשמעות התאולוגית של ההיסטוריה.[4] מטרת העורך הייתה לצייר את הנצרות כקדושה, ראויה להערכה, שומרת חוק ובינלאומית. [5]

ישנם חוקרים המחזיקים בתפיסה המסורתית שלוקאס מבוסס על הבשורה על-פי מתי, אולם רוב החוקרים מקבלים את "תאוריית שני המקורות", הטוענת שהעורך, שייתכן שהיה נוצרי נוכרי, התבסס חלקית על הבשורה על-פי מרקוס ועל מסמך נוסף שאבד (המכונה "מסמך ה-Q"), ומתארכים אותו בין שנת 80 לשנת 90 לספירה. מעט חוקרים מתארכים אותו לזמן מוקדם יותר. מרקיון השתמש בבשורה זו (בשנת 144 בערך), אולם הוא כינה אותה "הבשורה של האדון".[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הבשורה על-פי לוקאס, פרק א', פסוק 3; מעשי השליחים, פרק א', פסוק 1.
  2. ^ Udo Schnelle, The History and Theology of the New Testament Writings, p. 259.
  3. ^ N. B. Stonehouse, The Witness of Luke to Christ (1951), pp. 24-45; H. J. Cadbury, The Beginnings of Christianity II, 1922, pp. 489-510; R. Bauckham, Jesus and the Eyewitnesses (Eerdmans, 2006).
  4. ^ Donald Guthrie, New Testament Introduction (Leicester, England: Apollos, 1990), p. 107.
  5. ^ Harris, Stephen L., Understanding the Bible. Palo Alto: Mayfield. 1985.
  6. ^ 1911 Encyclopedia Britannica: Marcion: "The distinctive teaching of Marcion originated in a comparison of the Old Testament with the gospel of Christ and the theology of the apostle Paul. ... This he did by setting aside the spurious gospels, purging the real gospel (the Gospel of Luke) from supposed judaizing interpolations, and restoring the true text ...
אווה מריה

אָווה מריה (Ave Maria; "שלום לך, מרים") היא תפילה קתולית שפונה אל מרים, אם ישו בבקשה שתתפלל לאלוהים עבור המשמיע. מילות חלקה הראשון של התפילה שאובות מברכתו של המלאך גבריאל למרים כפי שמתוארת בספר הבשורה על-פי לוקאס, פרק א' פסוק כ"ח. מקורו של המשפט השני בתפילה בברכתה של אלישבע, אם יוחנן המטביל אל מרים בלוקאס א' מ"א-מ"ב. הגרסה הלטינית הקתולית של הטקסט מוכרת במיוחד, אך נוסחים מוקדמים התקיימו כבר במאה השישית בארמית. "שלום לך, מרים" היא העתירה הנפוצה והפופולרית ביותר אל הבתולה הקדושה.

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

גבריאל

בדתות אברהמיות גבריאל (בערבית: جبريل ג'בריל, בלטינית: Gabrielus) הוא מלאך שמשרת כשליח האלוהים.

בשלוש הדתות הוא מתואר כיצור חסר גוף העשוי מאור. הוא שוכן בשמיים וממלא את התפקיד שהאל מטיל עליו, לדוגמה אמירת דברי הלל ושבח לאל, מסירת דברי האל לאדם והשגחה על בני האדם ועל התנהלות העולם.

האפוקליפסה הסינופטית

האפוקליפסה הסינופטית היא חזון אחרית הימים שהשמיע ישו על הר הזיתים. ומוזכר בשלוש הבשורות הסנופטיות.

את הנבואה השמיע ישו אחרי שתלמידיו שיבחו בפניו את מבני המקדש ותיארו אותם כמבנים יפים, תגובתו הייתה שבאחרית הימים לא תישארנה אבן על אבן במקדש.

נבואה זו שימשה את הממסד הכנסייתי הנוצרי להתייחס אל ירושלים במימד הרוחני במקום הגשמי, כי אם העיר לא תתקיים פיזית תהייה במקומה ירושלים של מעלה, הרוחנית, אשר תמלא את תפקידיה של העיר הארצית. מכאן גם שלילת זכותם של היהודים על העיר, כי אם העיר לא מתקיימת אין לה בעלים.

לפי ישו יש להשמיע קודם כל את הבשורה לכל הגויים. אותם שליחים שיפיצו את הבשורה יירדפו, תפרוץ מלחמה בה יילחמו כולם בכולם ויהיה רעב כבד, יקומו משיחי שקר, יהיה חושך בארץ, ולבסוף תהיה גאולה.

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

הייסורים בגן

הייסורים בגן, או ליל הייסורים, הוא אירוע בתולדות ישו בלילה האחרון לחייו הארציים, החל בסעודה האחרונה ועד מעצרו. במהלך פרק זמן זה, שהה ישו בגת שמנים (שם גם נעצר), התפלל והתעמת עם האל האב לגבי גורלו, ולבסוף השלים עם גורלו.

טרנסובסטנציאציה

טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיאַצְיָה או הוֹחָדָה היא השינוי של הישויות לחם ויין לבשרו ודמו של ישו (ישוע) במהלך טקס האוכריסטיה. לפי הכנסייה הקתולית, בעוד שהאופן שבו הלחם והיין מיוצגים לא משתנה במהלך הטקס, המהות שלהם משתנה. האמונה בטרנסובסטנציאציה מבוססת על הפירוש של הכנסייה לדבריו של ישו בסעודה האחרונה:

הכנסייה רואה בפרשנות זו לסעודה האחרונה את ההגנה הטובה ביותר בפני הפרשנויות אותן היא רואה כסותרות אחת את השנייה. מצד אחד היא שוללת את הפרשנות שהלחם והיין הם ביטוי סמלי לגופו ודמו של ישו ומלמדת ששינוי המהות הוא אמיתי. מצד שני היא שוללת את הפרשנות הקניבליסטית לפיה במהלך הטקס אוכלים את גופו ודמו של ישו ומלמדת שהמהות האמיתית של ישו נוכחת במהלך הטקס ולא רק הביטוי הפיזי שלה[דרושה הבהרה], כשם שהקיום הפיזי של ישו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה היה ביטוי למהותו האמיתית.

יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

יוסף הרמתי

יוסף הרמתי מוזכר בברית החדשה כבעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו. יוסף היה תושב רמתיים ועל פי המסופר בבשורה על פי מתי כ"ז 57, היה עשיר ונעשה לתלמיד של ישו. על פי הבשורה על פי לוקאס הוא האמין בישו, ועל פי הבשורה על פי מרקוס היה יוסף הרמתי חבר הסנהדרין (מרקוס ט"ז 42), הלך לפונטיוס פילאטוס וביקש את גופתו של ישו. יוסף רכש את התכריכים (על פי מרקוס ט"ז 46) והוריד את גופת ישו מהצלב בגולגותא, ואז בסיועו של ניקודמוס קבר את ישו בקבר שנכרה עבור יוסף, בנוכחות מרים המיגדלית, מרים, אם ישו ומספר נשים נוספות (לוקאס כ"ג 53- 55).

על פי האמונה הנוצרית מעשיו נובאו על פי האמור בספר ישעיהו בפרק נ"ג המתאר בפסוק ט', על פי האמונה הנוצרית את צליבת ישו בין שני רשעים ואת קבורתו בקבר אדם עשיר: "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במתיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו".

על שמו ועל שם ניקודמוס הקדוש קרוי מנזר ניקודמוס הקדוש בעיר רמלה, והקפלה המערבית ביותר בכנסיית הקבר מוקדשת לו.

ישו בין המורים

"ישו בין המורים" (באנגלית: Christ among the Doctors) או "מציאת ישו הנער בבית המקדש" (באנגלית: Finding in the Temple) הוא אירוע מחיי ישו הצעיר המתואר ב"ברית החדשה".

לפי הבשורה על-פי לוקאס, בגיל 12 נלקח ישו לירושלים על ידי הוריו למטרת עלייה לרגל לרגל הפסח. לאחר העלייה לרגל חזרו מרים ויוסף לביתם במחשבה כי ישו חזר לביתם לפניהם. אולם, בהגיעם לשם גילו שהוא איננו. לאחר שלושה ימים נמצא ישו כשהוא יושב בבית המקדש בחברת חכמים ("המורים") ומנהל שיחה בה הפגין את ידענותו הגדולה:

תיאור דומה מופיע בכתב היד החיצוני "הבשורה על פי תומאס".

לוקאס

לוקאס או לוקא הוא קדוש נוצרי לו מיוחסים הספר השלישי והחמישי בברית החדשה, הבשורה על-פי לוקאס ומעשי השליחים. יחד עם מרקוס ומתי הוא נחשב לאחד ממחברי הבשורות הסינופטיות. מת בשנת 80 לערך בבויאוטיה שבתבאי.

מלבד הספרים המיוחסים לכתיבתו בהם אינו נזכר בשמו, לוקאס נזכר בברית החדשה ב-3 מאגרותיו של פאולוס: האיגרת השנייה אל טימותיוס, האיגרת אל הקולוסים והאיגרת אל פילמון, בהן הוא מוזכר על ידי פאולוס כרופא וכחברו לעבודת הפצת הבשורה.

על פי המסופר בכתבי הקודש הנוצריים, לוקאס, שנולד באנטיוכיה היה רופא במקצועו, ובן לווייתו של פאולוס. לוקאס התלווה אל פאולוס למקדוניה ולאחר מכן לרומא. עם זאת, חוקרים מודרניים מטילים בכך ספק: תוכנם של שני הספרים המיוחסים ללוקאס אינם מעידים על היכרות אישית עם אדם שהכיר את ישו.

על פי המסורת הנוצרית נחשב לוקאס לאיקונוגרף ולצייר הראשון של מרים, אם ישו ושל ישו עצמו הנמצא בזרועותיה.

הכנסייה הקתולית מציינת את יום חגו ב-18 באוקטובר והוא נחשב לקדוש מגן של הציירים, הרופאים והמנתחים. באיקונוגרפיה הנוצרית מסומל לעיתים קרובות על ידי שור מכונף.

לידת ישו

לידת ישו מתוארת בכתבי הברית החדשה, ובעיקר בבשורות של מתי ושל לוקאס ובבשורות האפוקריפיות. על פי המסורת הנוצרית תאריך הולדתו של ישו הוא 25 בדצמבר (חג המולד), ושנת הולדתו היא בין 6 ל-4 לפנה"ס.

למך בן מתושלח

לֶמֶךְ, בנו של מתושלח, הוא מראשוני הדורות הנזכרים בספר בראשית (דור תשיעי מאדם הראשון), אביו של נח וסבו של שם.

מעשי השליחים

ספר מעשי השליחים (ביוונית:Πράξεις τῶν Ἀποστόλων, בלטינית:Actus Apostolorum) הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא מסודר אחרי ארבע הבשורות כחיבור הסיפּוּרי-היסטורי האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר, מחבר הבשורה על-פי לוקאס. כמו הבשורה על-פי לוקאס גם מעשי השליחים מוקדש ל"תיאופילוס".

מרקיון

מרקיון (ביוונית: Μαρκίων) היה תאולוג נוצרי שחי כנראה בין השנים 110–160, נודה מהכנסייה הנוצרית ונחשב למייסד הזרם הקרוי על שמו, מרקיוניזם.

מרקיון נולד בעיר סינופה (Sinope) שבאסיה הקטנה, כנראה בנו של הבישוף המקומי, לפי דברי היפוליטוס מרומא . לאחר שנכנס לעימותים עם השלטונות הכנסייתים המקומיים בנושאים דתיים הוא נודה על ידי אביו הבישוף באשמת פיתוי בתולה (יש אומרים שמדובר במטאפורה והבתולה היא הכנסייה). מרקיון, המתואר על ידי טרטוליאנוס כבעל ספינות עשיר, עבר לרומא, שם נפגש בשנת 140 עם גנוסטי בשם קרדון (Cerdon) ותחת השפעת רעיונותיו ניסח את תורתו המיוחדת.

מרקיון הבדיל בין הברית הישנה ובין הברית החדשה וטען שהן נוצרו על ידי אלים שונים. אלוהי ישראל בורא העולם היה אל אכזרי, הפכפך ונחות, אשר ברא את העולם ויצר את הגשמיות ותאוות הבשר. לעומת זאת, האל הטוב היה האל הרוחני והזר שאמנם אין לו מגע חומרי עם העולם, אך בחסדיו הביא לעולם את ישו כדי שיושיע את המאמינים מהעולם הזה. בעקבות הפרדה זו, כפר מרקיון בברית הישנה ובכל המוטיבים היהודיים שהשתרשו בנצרות. לטענת מרקיון, הייתה גם השפעה חריפה של מקורות יהודיים על הכתבים הנוצריים, ולכן המייצגים הטהורים ביותר של תורתו של ישו היו רק חלק מהברית החדשה: הבשורה על פי לוקאס (אותה ערך מחדש) ועשר האגרות הראשונות של פאולוס.

ההתנגדות הנוצרית למרקיון הייתה כה עזה עד שכונה "בנו של השטן". הוא נודה סופית מהכנסייה בשנת 144. מרקיון כתב ספר בשם "אנטיתזות" (Antitheses). הספר עצמו אבד וכל הידוע לנו היום עליו מגיע מכתביהם של מתנגדיו ובראשם טרטוליאנוס שכתב את החיבור "נגד מרקיון" (Adversus Marcionem).

נס החזירים

נס החזירים, הוא אירוע נסי, שחולל ישו, על פי המסורת הנוצרית, בכורסי, אחת מעריה הגדולות של הדקאפוליס, בו גירש קבוצת שדים ששכנה בגופו של אדם (או בגוף שני בני אדם על פי גרסה אחרת), והעביר אותם לגופם של פרטי עדר חזירים, שמנה כאלפיים ראש.

שדים (ספר)

"שדים" (ברוסית: Бесы) הוא רומן משנת 1872 שנכתב על ידי הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי. הרומן עוסק בפעילות המהפכנית המחתרתית ברוסיה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. דוסטויבסקי מציג ברומן את מגוון הדעות והאידאולוגיות המודרניות שפשטו ברוסיה באותה התקופה, בין היתר בהשפעת גורמים מהפכניים במדינות המערב, ואת חוסר היכולת של השלטון הקיים להתמודד עם הרוחות החדשות.

שמו של הרומן מתייחס לסיפור המופיע בברית החדשה. בסיפור פוגש ישו באדם אחוז דיבוק, ומגרש את השדים שאחזו בו לתוך עדר חזירים הרועה בסמוך (הבשורה על פי לוקאס, פרק ח', 37-32). הקטע עצמו מופיע כאפיגרף לרומן וגם במסגרת העלילה עצמה.

תיאופילוס בן חנן

תיאופילוס היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 37–41 לספירה. משפחתו, משפחת בית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

השם "תיאופילוס" משמעותו ביוונית קוינה: "ידיד האל" (ידידיה) או "אהוב האל" או "אל אוהב".

תיאופילוס היה בנו של הכהן הגדול חנן בן שת (שירת בשנים 6–15 לספירה) ואחיהם של הכהנים הגדולים אלעזר (15 לספירה), יונתן (36–37 לספירה, נרצח על ידי הסיקריים בזמן כהונתו של חנניה בן נדבאי), מתתיהו (43 לספירה) וחנן (63 לספירה, עמד לאחר מכן בראש ממשלת המרד הגדול ברומאים ונרצח על ידי הקנאים). אחותו הייתה אשתו של הכהן הגדול קיפא (19–36 לספירה).בשנת 37 לספירה, ויטליוס, הנציב הרומי בסוריה, נטל את הכהונה הגדולה מיונתן בן חנן, ומסר אותה לתיאופילוס, אחיו.

בשנת 41 לספירה, אגריפס הראשון מלך יהודה, העביר בתחילת תקופת מלכותו את הכהונה הגדולה מתיאופילוס לשמעון בן ביתוס, שכונה קנתירא, ולאחיו ואביו, בית ביתוס.בנו של תיאופילוס, מתתיהו, שירת ככהן גדול בשנים 65–67 לספירה, בזמן פרוץ המרד הגדול ברומאים, עד מינויו של פינחס בן שמואל מכפר חבתא, הכהן הגדול האחרון, שבזמנו חרב בית המקדש השני.

קיים ממצא ארכאולוגי המאשר את קיומו של תיאופילוס, גלוסקמה הנושאת את הכתובת: "יהוחנה נכדת תיאופילוס הכהן הגדול".

ישנה סברה המזהה את תיאופילוס בן חנן עם אותו "תיאופילוס" שאליו פונים ספרי הברית החדשה הבשורה על-פי לוקאס ומעשי השליחים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.