הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים. חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.[1]

P52 recto
פפירוס ריילנדס 52, שריד כתב-יד של "הבשורה על פי יוחנן" מן המאה השנייה לספירה. שברי המילים הם מפרק י"ח, ל"א-ל"ג, ל"ז-ל"ח: "הַיְּהוּדִים (אֵין־)לָנוּ (רְשׁוּת לְהָמִית) אִישׁ... לְמַלּאת דְּ(בַר יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר דִּ)בֵּר לִרְמֹז..." וכו'.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ W. A. Meeks, “'Am I a Jew?' Johannine Christianity and Judaism”, בתוך: יעקב ניוזנר (עורך), Christianity, Judaism and Other Greco-Roman Cults, הוצאת בריל, 1975. עמ' 163-186.
איגרת יוחנן הראשונה

איגרת יוחנן הראשונה היא איגרת המהווה חלק מספרי הברית החדשה - ספרי הקודש של הנצרות.

האיגרת נכתבה בין השנים 85–90 לערך, באפסוס, ועל פי המסורת הנוצרית משויכת ליוחנן כותב הבשורה, כותב הבשורה על פי יוחנן ושתי איגרות יוחנן האחרות (איגרת יוחנן השנייה ואיגרת יוחנן השלישית). האיגרת נועדה לתקוף כפירות שנפוצו באותה עת וטענו כי ישו הופיע רק ברוחו ולא בגופו.

איגרת יוחנן השלישית

איגרת יוחנן השלישית היא השלישית מבין האיגרות המהוות ספרים מספרי הברית החדשה - כתבי הקודש של הנצרות.

האיגרת היא הספר השני הקצר ביותר מבין הספרים מבחינת מספר הפסוקים, והקצר ביותר מבחינת מספר המילים.

האיגרת ממוענת לאדם המכונה גאיוס (או קאיוס), אולם לא ברור אם הוא ממוען לגאיוס ממקדוניה (המוזכר במעשי השליחים י"ט 29) או לגיאוס מקורינתוס (המוזכר באיגרת אל הרומאים ט"ז 23), או לגאיוס מדרבה (המוזכר במעשי השליחים כ' 4).

ככל הנראה, מדובר במכתב פרטי ולא באיגרת ציבורית, הנועד להזהיר את גאיוס, הנמצא בדרכו להטיף לקהילה הנוצרית, מפני קבוצה שבראשה עומד אדם בשם דיוטפס, המסרב לשתף פעולה עם כותב האיגרת.

איגרת יוחנן השנייה

איגרת יוחנן השנייה, המכונה גם יוחנן II, היא איגרת המהווה אחד מספרי הברית החדשה - ספרי הקודש של הנצרות. האיגרת משויכת ליוחנן כותב הבשורה לו משויכת גם הבשורה על-פי יוחנן ושתי האיגרות האחרות (איגרת יוחנן הראשונה ואיגרת יוחנן השלישית).

האיגרת היא הספר הקצר ביותר בברית החדשה ובתנ"ך הנוצרי כולו, וכוללת 13 פסוקים בלבד.

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

האל הבן

האל הבן או אלוהים הבן (ביוונית: Θεός ὁ υἱός, בלטינית: Deus Filius) הוא, באמונה הנוצרית, אחד משלושת פניו של השילוש הקדוש, יחד עם האל האב ורוח הקודש. הוא מתואר כלוגוס, "הדבר" או "המאמר", של האלוהות, והתגשם בעולם בבשר בדמות ישו.

הרוב המוחלט של הכנסיות הנוצריות, מאז ועידת ניקיאה ב-325, מקבל כי האל הבן הוא הישות היחידה שלא נבראה על ידי האל האב אלא נולדה ממנו, ולכן הוא יחיד ומיוחד ביקום כולו; כי השניים חולקים מהות אחת ומהווים אלוהים ביחד, והיחס ביניהם של אב המוליד את הבן הוא חלק מטבעו של האל האחד המתגלם בשילוש; כי על אף טבעם המשותף, שניהם גם בעלי אישיות אוטונומית ונפרדת; וכי הבן התקיים מאז ומתמיד, ולא היה שום שלב בו האב היה לבדו. אמונות אלה בוטאו בניקיאה במילים: "בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד." הנצרות המערבית, הן הקתולים והן הפרוטסטנטים, מאמינה כי רוח הקודש נמשכת מן האב ומן הבן גם יחד. לעומת זאת הכנסיות המזרחיות, האורתודוקסים והאוריינטלים גם יחד, רואים באב לבדו את מקורה.

אבות הכנסייה, כמו אירנאוס, הסבירו לאחר מכן שהבן הוא הביטוי המושלם של צלם אלוהים, וכי כשברא האב את בני האדם בצלמו הוא יצר אותם להיות דומים לבן. אך החטא הקדמון השחית את טבעם. כדי לגאול את האנושות ולכפר על חטאיה, האל הבן התגלם בבשר בדמותו של ישו, שהוא בו-זמנית זהה לו לחלוטין וגם בנה של מרים הבתולה, דם מדמה ובשר מבשרה. כך היו לישו טבע אלוהי וטבע אנושי גם יחד, הכרוכים זה בזה באורח נסי. מאחר שהוא גם שמימי וגם גשמי, יכל ישו לגשר על הפער בין בני האנוש שנפלו ממעמדם לאביו ולגאול אותם מחטאותם.

מושג "האל הבן" כשלעצמו לא מופיע בברית החדשה, אם כי ישו מכונה "בן האלוהים". בין היתר, שמעון בר יונה קורא לו "בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים" בבשורה על פי מתי ט"ז ט"ז. הבשורה על-פי יוחנן י"ז ה' מצטטת אותו פונה לאלוהים בבקשה "פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם". רעיון האל הבן, כמו מושג השילוש בכללו, הצטלל כשאבות הכנסייה נדרשו להסביר לקהל את ההבדל בין העולם הנברא לישו עצמו, שהיה הרי גבוה הימנו. היה זה יוסטינוס מרטיר ששאל את משפט הפתיחה של הבשורה על-פי יוחנן, "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר", וזיהה בין "הדבר" לבין המושג הפילוסופי של הלוגוס (אף כי "הדבר" מתורגם כ'לוגוס' במקור היווני של הבשורה, כנראה שלא התכוונו למלוא המשמעות הפילוסופית הנלווית), ה"מילה" או ה"הגיון". דימוי זה הפך משפיע ביותר ומרכזי במחשבת ימי הביניים. מרטיר יצר את האנלוגיה לפיה היחסים בין ישו לאל האב דומים ליחסים שבין המוח למילים, שהם בו-זמנית נפרדים ומאוחדים, בעוד כל היתר נברא על ידי האל ולא הולד ממנו. הדוקטרינה של האל הבן ונצחיותו אוששה סופית במאבק נגד המינות האריאנית, כשאריוס איש אלכסנדריה טען כי האב נעלה על הבן ואף כי הלה אכן מולד ממנו, היה שלב בו התקיים האב לבדו בטרם היות הבן. הרעיונות האריאניים הוקעו בניקיאה ב-325.

באמנות הנוצרית, בתיאורים של העולם לפני הולדת ישו בן-האנוש, מוצגים ה"לוגוס" או האל הבן לעיתים תכופות עם אפיוניו המקובלים של ישו, אך לא תמיד. כמו כן, ה"לוגוס" הופיע בעולם עוד לפני ההתגלמות בבשר: מלבד התיאורים השונים בברית הישנה המקובלים בפרשנות הנוצרית כהופעות של השילוש (כמו התגלות המלאכים לאברהם באלוני ממרא), אוסביוס מקיסריה הסביר כי "שַׂר צְבָא ה'" שפגש את יהושע לפני יריחו הוא האל הבן.

החתונה בקנה

"החתונה בקנה" הוא כינויו של אירוע מחיי ישו המתואר בברית החדשה ב"בשורה על-פי יוחנן". על פי האמונה הנוצרית, השתתף ישו בחתונה רבת משתתפים ביישוב קנה שבגליל, שהוא, כפי הנראה, כפר כנא של ימינו, ואולי חורבת קנה צפונה משם. בחתונה ביצע ישו את הנס הראשון שלו ובו הפך מים ליין. מקום התרחשותו של הנס מונצח בשתי כנסיות סמוכות - כנסיית החתונה הפרנציסקנית וכנסייה יוונית אורתודוקסית.

חזון יוחנן

חזון יוחנן, הנקרא לעיתים גם ההתגלות של יוחנן או ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה. הוא מתאר את אירועי אחרית הימים שתתרחש לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη, "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית "אפוקליפסה", המציינת את סוף העולם. לתוכנו של הספר ולצורת כתיבתו השפעה פרסית.

חנן בן שת

חנן בן שת היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 6–15 לספירה. משפחתו, משפחת הכהנים הגדולים מבית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

טרנסובסטנציאציה

טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיאַצְיָה או הוֹחָדָה היא השינוי של הישויות לחם ויין לבשרו ודמו של ישו (ישוע) במהלך טקס האוכריסטיה. לפי הכנסייה הקתולית, בעוד שהאופן שבו הלחם והיין מיוצגים לא משתנה במהלך הטקס, המהות שלהם משתנה. האמונה בטרנסובסטנציאציה מבוססת על הפירוש של הכנסייה לדבריו של ישו בסעודה האחרונה:

הכנסייה רואה בפרשנות זו לסעודה האחרונה את ההגנה הטובה ביותר בפני הפרשנויות אותן היא רואה כסותרות אחת את השנייה. מצד אחד היא שוללת את הפרשנות שהלחם והיין הם ביטוי סמלי לגופו ודמו של ישו ומלמדת ששינוי המהות הוא אמיתי. מצד שני היא שוללת את הפרשנות הקניבליסטית לפיה במהלך הטקס אוכלים את גופו ודמו של ישו ומלמדת שהמהות האמיתית של ישו נוכחת במהלך הטקס ולא רק הביטוי הפיזי שלה[דרושה הבהרה], כשם שהקיום הפיזי של ישו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה היה ביטוי למהותו האמיתית.

יוהנס פסיון

יוהנס פסיון (בגרמנית: Johannespassion) או "הפסיון על פי יוחנן", 245 ברשימת יצירותיו של באך לקולות סולו, מקהלה ותזמורת. היצירה כתובה לפרקים 18 ו-19 של הבשורה על פי יוחנן. המילים לפתיחה, לאריות ולכוראלים לקוחות ממקורות שונים, בחלקם מתוך המתאוס פסיון. ידוע גם כי באך השתמש במילים מתוך תרגום התנ"ך של מרטין לותר.

יוחנן

האם התכוונתם ל...

יוחנן בן זבדי

יוחנן בן זבדי, הידוע גם כיוחנן השליח וכיוחנן הקדוש (במבחר שפות לועזיות: בלטינית: (סנקטוּס) יווֹאַנֶס; באנגלית: (סֶנְט) ג'וֹן; בצרפתית: (סַן) זָ'אן, בספרדית: (סַן) חוּאָן; וכן: יווֹהַאנֶס, יווֹהַאן), היה אחד משנים-עשר השליחים של ישו, ועל פי המסורת הנוצרית האהוב שבהם. במסורת הנוצרית מיוחסים לו מספר כתבים בברית החדשה, והם הבשורה על פי יוחנן, שלוש איגרות יוחנן, וספר ההתגלות, אם כי חוקרים מודרניים מפקפקים בכך שהוא אכן חיבר כתבים אלה. יוחנן היה השליח היחיד שמת מוות טבעי, בסביבות שנת 100, באפסוס שבאסיה הקטנה. הוא נקבר בקתדרלת יוחנן הקדוש בעיר, ששרידיה קיימים עד ימינו.

יוחנן כותב הבשורה

יוחנן כותב הבשורה, או יוחנן האוונגליסט (נפטר בערך 110), הוא על-פי ההשערה כותב הבשורה על-פי יוחנן, ספר הבשורה האחרון וככל הנראה המאוחר בספרי הבשורה.

זהותו של יוחנן כותב הבשורה נשארה עלומה. מלבד כתיבת הבשורה מייחסים לו גם את כתיבת איגרת יוחנן הראשונה. הייחוס ליוחנן של ספרים אחרים בברית החדשה, כגון איגרת יוחנן השנייה, איגרת יוחנן השלישית וההתגלות, הוא בגדר מסורת נוצרית ארוכת שנים, אך נתון בספק על פי חוקרים רבים.

יש להבדיל בין יוחנן כותב הבשורה לבין יוחנן בן-זבדי, הוא יוחנן השליח, אחד משנים-עשר שליחיו של ישו הנוצרי, ובינו לבין יוחנן כותב ההתגלות. המסורת הנוצרית אמנם מזהה את יוחנן כותב הבשורה עם יוחנן השליח, אך מספר גדול של חוקרים מודרניים ובהם דוד פלוסר, מערערים על הקביעה שמדובר באותו אדם.

לעומתם, יוחנן כותב ההתגלות (חזון יוחנן) מזוהה במידה רבה עם אסיה הקטנה, שלקהילותיה פנה בחזונו. יש הסבורים, גם על פי הכתוב ("הייתי באי הקרוי פטמוס בעבור דבר אלוהים ועדות ישוע", ההתגלות א,9) כי הוגלה לפטמוס על ידי הקיסר דומיטיאנוס, ושם כתב את חזון יוחנן.

במקובץ, הספרים הללו מכונים "ספרות יוחננית" (Johannine). עם זאת, יש דמיון דקדוקי מועט בין הבשורה על פי יוחנן לבין ההתגלות.

כנסיית הבכורה של פטרוס

כנסיית הבכורה של פטרוס או כנסיית ההבטחה היא כנסייה פרנציסקנית השוכנת בעין שבע (טבחה) שבצפון-מערב הכנרת, סמוך לקו המים. לפי המסורת, במקום זה נגלה ישו לשבעה מהשליחים לאחר קומו מן המתים, סעד עימם, והעניק לפטרוס הקדוש את הבכורה.

כריסטולוגיה

כריסטולוגיה (Christology, הלחם המילים χριστός = מושיע, λογία = תורה, מתורגם לרוב כתפישת המשיח) היא ענף בהגות הנוצרית העוסק בישו כמשיח וכמושיע ובכל הנאמר עליו בפן זה של הווייתו.

בנוסף, עוסקת הכריסטולוגיה בשאלות איך העריכו את ישו תלמידיו וההולכים בעקבותיהם, מה מאפיין בכתובים, בעיקר בבשורות ובמכתבי הברית החדשה, את ישו כמושיע. מהו המקום אותו תופס ישו בעולם הזה ובעולם הבא, מהו טבעו (מהותו) ומה אישיותו, מה מערכת הגומלין בינו לבין האל האב ושאר מרכיבי השילוש הקדוש, ומה משקל הנביא ומשקל האדם בחייו. מחלוקות קשות בנושא זה פילגו את הכנסייה בעיקר במאותיה הראשונות. אף שהוויכוחים לא הסתיימו ושאלת הכריסטולוגיה הייתה תמיד ועודנה נושא לדיון פורה, הנקודות המרכזיות נחתמו בין ועידת ניקאה ב-325 לוועידת כלקדון ב-451. נקבע כי ישו היה התגשמותו בבשר של האל הבן בשילוש שהיה קדום כמו האב, וכי היו לו שני טבעים מושלמים, אנושי ואלוהי, שפעלו יחדיו.

נקודת המוצא שעוררה את הדיון הכריסטולוגי הייתה האמונה בתחיית ישו. מתחייה זו היו שהסיקו כי ישו היה בן האלוהים. אם ישו היה בחייו בן האלוהים, כלומר בעל טבע אלוהי, צריך לדון בטבע האנושי לעומת הטבע האלוהי שלו ובשילוב או מיזוג שני טבעים אלו.

פיליפוס הקדוש

פיליפוס הקדוש (?, בית צידא, יהודה - 80 לספירה, הייראפוליס, אסיה הקטנה), היה אחד משנים עשר שליחיו של ישו בברית החדשה. פיליפוס נולד בבית צידא שבגליל, והיה בין ראשוני החוברים לישו. על פי הבשורה על פי יוחנן, פיליפוס ערך לישו הכרות עם תלמיד נוסף, נתנאל (ברתולומאוס הקדוש).

באותה בשורה מבקש פיליפוס מישו, במהלך הסעודה האחרונה:

פיליפוס עשה נפשות לנצרות בסוריה, בפריגיה, וביוון. הוא נצלב בשנת 80 בעיר היוונית הייראפוליס. פיליפוס המבשר הנזכר במעשי השליחים הוא אדם אחר, וגם הבשורה על פי פיליפוס - כתב שנמצא במאה העשרים בנאג חמדי שבמצרים, אינה קשורה אליו.

יום החג לפיליפוס נקבע לאחד במאי, אך בנצרות הקתולית חוגגים אותו ב-3 בו, ובנצרות האורתודוקסית המזרחית - ב-14 בנובמבר.

פיתויו של ישו

פיתויו של ישו הוא אירוע בחיי ישו, המתואר בשלוש מבשורות הברית החדשה. על פי המתואר, לאחר הטבלתו של ישו בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל, פנה ישו בעקבות רוח הקודש אל המדבר, שם הוא צם ארבעים יום וארבעים לילה. במהלך תקופה זו או לאחריה ניסה השטן לפתות אותו כמה פעמים, אך ישו עמד בכל הניסיונות. לאחר מכן פנה השטן מעליו וישו הלך לגליל.

הבשורה על פי מרקוס מזכירה את האירוע במשפט אחד: "במדבר שהה ארבעים יום כשהשטן מנסה אותו. הוא היה שם עם החיות, והמלאכים שרתוהו.". לעומתה, הבשורה על פי לוקס והבשורה על פי מתי מפרטות את ההתרחשות באריכות וכוללות את הדו-שיח שהתנהל בין ישו לשטן. הבשורה הרביעית, הבשורה על פי יוחנן, אינה מזכירה את האירוע כלל. הרכב זה של תיאורים מעלה את הסברה שמקור הסיפור הוא במסמך ה-Q.

על פי המסורת הנוצרית התקיימו המפגש בין ישו לשטן והפיתוים הראשון והשלישי על הר קרנטל, שנמצא מערבית ליריחו, ושם נבנה מנזר קרנטל שמקור שמו בארבעים ימי הצום (המספר 40 בלטינית הוא Quadraginta). הפיתוי השני התרחש לפי המסורת על הר הבית, במקדש עצמו, או בפינה הדרום-מזרחית של ההר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.