הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁהיוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

שמו של הקובץ ומעמדו בנצרות

שמו של הקובץ מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית בין האל לבין עם ישראל בין הבתרים ובהר סיני לא הייתה שלמה ומושלמת אלא היוותה הכנה לשלב גבוה יותר. בתאולוגיה הנוצרית מבססים את האמונה הזאת בין היתר על הכתוב בספר ירמיהו:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים (...) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (...)

הנוצרים רואים ב"ברית הישנה" (ספרי המקרא המרכיבים את התנ"ך) מעין מבוא ל"ברית החדשה". לפי הזרם העיקרי בתאולוגיה הנוצרית, ה"ברית הישנה" כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישו, וכן טעמים וצידוקים לצורך ב"ברית חדשה" שתשלים את הקודמת. ספרי הברית החדשה עצמם מביאים ציטוטים מן הברית הישנה כדי להסביר אירועים בחייו של ישו.

שפת הברית החדשה

העותקים הקדומים ביותר של הברית החדשה בגרסתה הקאנונית כתובים ביוונית. בקרב החוקרים חלוקות הדעות בקשר לשפה המקורית בה נכתבו הספרים. רוב החוקרים סבורים כי כל הספרים נכתבו במקור ביוונית. אף על-פי כן, ישנם היסטוריונים ופילולוגים הסבורים שרק חלק מספרי הברית החדשה נכתבו במקורם ביוונית, וכי חלקם האחר תורגם מעברית או מארמית.

נמצאו גם אוונגליונים קדומים (פרוטו-אוונגליונים) אשר אינם כלולים בקאנון, שנכתבו בשפה הקופטית. אולם גם לגביהם קשה לדעת אם מדובר בנוסח מקורי או בתרגום.

בין 390 ל 405 לספירה תרגם הירונימוס את כל כתבי הקודש העבריים והנוצריים ללטינית. מעברית או מארמית (ספרי "הברית הישנה") ומיוונית ("הברית החדשה"). זהו התרגום השלם הראשון של התנ"ך והברית החדשה ללטינית והוא מכונה "וולגטה". ב-1534 תרגם מרטין לותר את כתבי הקודש של הנצרות לגרמנית. זה היה אחד הגורמים לפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים, ובתגובה קיבעה הכנסייה הקתולית את תרגום הוולגטה של הירונימוס כנוסח המוכר והרשמי.

בין השנים 1604 ו-1611 תורגמו הברית הישנה והברית החדשה לאנגלית על ידי 47 מלומדים ביוזמתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. תרגום המלך ג'יימס היה נחשב לתרגום המוסמך והטוב ביותר לאנגלית עד תחילת המאה העשרים. במאה העשרים נוספו עוד תרגומים רבים. התרגום הנמכר ביותר באנגלית כיום הוא "הגרסה הבינלאומית החדשה" (New International Version) אשר הודפס לראשונה ב 1978.

במאה ה-20 גברה בקהילות הקתוליות המגמה של תרגום כתבי הקודש הנוצריים והתפילות הנוצריות לשפות המדוברות, עד שבמועצת הוותיקן השנייה, בשנות ה-60 של המאה ה-20, בוטל החיוב לצטט את כתבי הקודש בלטינית.

ספרי הברית החדשה

במאתיים השנים הראשונות של הנצרות נוספו ונגרעו ספרים מהקאנון של הברית החדשה: קלמנס הראשון ציין שמונה ספרים מהברית החדשה; איגנטיוס מאנטיוכיה הכיר שבעה ספרים; הבישוף פוליקרפוס הזכיר 15 ספרים; אירנאוס, תלמידו של פוליקרפוס, הזכיר 21 ספרים; היפוליטוס הרומי מנה כ־22 ספרים; ובמספר ועידות כנסייתיות במאות השלישית והרביעית נקבע כי מספר הספרים הנכללים בקאנון יהיה 27.

הבשורות

את הברית החדשה פותחות הבשורות (האוונגליונים), המתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו; הן מיוחסות לדמויות שונות - חלקן חיו בזמנו של ישו, וחלקן אחרי מותו:

אף אחת מן הבשורות לא מציינת בפירוש מי מחברן, והמחברים האמורים שוערו על ידי סופרים נוצרים עשורים רבים לאחר כתיבתן.

הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", סינופסיס משמעותו ביוונית "לראות יחד". נוהגים להעתיק את שלוש הבשורות הראשונות זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים והדמיון ביניהן במבט אחד. על פי תאוריית שני המקורות לוקאס ומתי כנראה הסתמכו על מרקוס בכתיבת הבשורות שלהם, כ-80% מהדברים הכתובים בבשורה על פי מרקוס מופיעים בבשורה על פי מתי וכ-65% בבשורה על פי לוקאס. התאורייה מניחה כי לוקאס ומתי הסתמכו גם על מקור קדום יותר שנעלם, המבוסס על אמרות ישו.

המקור העלום נקרא במחקר מסמך ה-Q (קיצור המילה הגרמנית Quelle שמשמעותה "מקור").

הבשורות נכתבו כנראה בין השנים 70–100, כאשר הבשורה על פי מרקוס היא כנראה המוקדמת מבין כולן והבשורה על פי יוחנן המאוחרת ביותר.

מעשי השליחים

אחרי הבשורות בא ספר מעשי השליחים, המתאר את מאמצי השליחים להפיץ את בשורת ישו.

הנוצרים הראשונים נרדפו על ידי שלטונות האימפריה הרומית, ואכן מתוארים מקרים של מרטיריום - הקרבה עצמית למען השליחות.

סיפורים אלה סייעו לקהילות המאמינים להסביר כיצד הגיעה אליהם הנצרות. הגיבור העיקרי של מעשי השליחים הוא פאולוס (שאול התרסי), המכונה "השליח אל הגויים", כיוון שפעל בעיקר בקרב לא-יהודים. משערים כי "מעשי השליחים" נכתב על ידי אותו מחבר שכתב את "הבשורה על פי לוקאס", ושני החיבורים פונים לאותו נמען שלא מוזכר בשום מקום אחר - תיאופילוס (פירוש השם ביוונית: "אהוב על האל").

איגרות פאולוס

Codex Washingtonianus W (032) Mk 16,12-17
כתב יד וושינגטון של הברית החדשה מהמאה ה-5 לספירה.

כן נאספו בברית החדשה כמה מאיגרותיו של פאולוס לקהילות הנוצריות.

איגרות אלו הן יסוד התאולוגיה הנוצרית, ויש שם הנחיות וקביעות אמוניות שעיצבו את דמותה של הדת.

בעוד שהבשורות מציגות פחות או יותר את הורתו וקורותיו של ישו, האגרות מציגות את הנצרות כדור אחר כך, לאחר ההחלטה לפנות לגויים ולפטור אותם מחובת ברית המילה ומן החיוב ברוב המצוות. באיגרות מתייחס פאולוס גם למצבם של הנוצרים ככת נרדפת, ומביע עמדה פסיבית קיצונית בנוגע ליחס הנוצרי לשלטון: פאולוס קובע שהנוצרים חייבים לקבל עליהם את השלטון החילוני כמעט בכל תנאי, ולא להתקומם. פאולוס גם מציע גישה רדיקלית לשוויון בין חברי הקהילה הנוצרית: "כִּי כֻלְּכֶם אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ נִטְבַּלְתֶּם לְבַשְׁתֶּם אֶת־הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (האיגרת אל הגלטים, פרק ג', פסוקים 27–28).

מתוך שלוש־עשרה האיגרות המיוחסות לפאולוס, החוקרים מקבלים ייחוס זה לגבי שבע איגרות בלבד, ולגבי שלוש אחרות שוררת מחלוקת; לגבי השלוש הנותרות יש הסכמה כללית שהייחוס כנראה שגוי:

אגרות שנכתבו בוודאות על ידי פאולוס:

איגרות שייחוסן שנוי במחלוקת בקרב חוקרים:

איגרות שכנראה לא נכתבו על ידי פאולוס:

איגרות אלו נקראות גם "איגרות הרועה", "איגרות הרועים", או "האיגרות הפסטוראליות".

איגרות פאולוס המקוריות הן הכתבים הנוצריים הקדומים ביותר המוכרים לנו כיום. הראשונה שבהן, האיגרת הראשונה אל התסלוניקים, נכתבה בשנת 49, והשאר נכתבו בטווח הזמן מאז ועד שנת 63).

אגרות נוספות

אחרי קובץ האגרות של פאולוס מופיעות אגרות נוספות, המכונות "האגרות הקתוליות", כלומר הכלליות, שנקראות על שם כותביהן (על-פי המסורת), ומציגות אף הן מסרים תאולוגיים:

חזון יוחנן (ספר ההתגלות, האפוקליפסה)

חזון יוחנן הנקרא גם ספר ההתגלות, הספר החותם את הברית, הוא חזון אפוקליפטי המשתמש במסורות אזוטריות (מושפע במיוחד מספר חנוך א'). בחזון מתאר יוחנן כיצד ייעשה משפט בבני האדם וכיצד ייראה העולם באחרית הימים.

סיפורי הבשורה

Francisco de Enzinas-Nuevo Testamento.001
עמוד השער של הברית החדשה משנת 1543

רקע תאולוגי והיסטורי

לפי האמונה הנוצרית המקובלת, ישו הוא האל הבן בתוך השילוש הקדוש שהתגשם בבשר והיה לאדם, כדי להקריב עצמו למען האנושות ולגאול אותה. רק קורבן גדול זה, טוענים הנוצרים, יכול לשחרר את האדם מן החטא הקדמון: עבודת הקרבנות בבית המקדש הייתה הכנה ושלב נחות לכך. אך רוב הבשורות מתארות את סיפורו של ישו כאדם.

מהברית החדשה עצמה ומעדויות היסטוריות (בעיקר ספריו של יוסף בן מתתיהו) אנו למדים כי ישו פעל בתקופה של משבר חברתי ופוליטי קשה ביהודה. ראשיתה של התקופה בעלייתו של הורדוס, המלך העצמאי דה-פקטו האחרון, ששלט בחסות האימפריה הרומית, ואשר נתקל באופוזיציה קשה מצד קבוצות שונות ביהודה. יורשיו של הורדוס לא החזיקו מעמד בשלטון, כך שממלכת יהודה הפכה לפרובינקיה רומית. סמכויות השלטון שהיו בידי היהודים הועברו לידי נציבים רומיים, אשר נקטו לעיתים יד קשה, והטילו מיסים כבדים. בנוסף, הגיעה לשיאה היריבות בין קבוצת הצדוקים, אנשי המקדש, לבין קבוצת הפרושים. מהתיאורים בברית החדשה נראה כי ישו פעל בתחילה כמנהיג של אחת הקבוצות ביהודה שקראו לשינויים חברתיים ודתיים.

הברית החדשה מזכירה את ישו כצאצא של בית דוד, אך אזכור זה מופיע רק ברבדים המאוחרים שנכתבו זמן רב לאחר התרחשות האירועים. על-פי המחקר כיום הנטייה היא לייחס את מקום הולדתו של ישו לבית לחם הגלילית, ולא זו אשר ביהודה. היחוס לבית לחם שביהודה נעשה מאוחר יותר על מנת שתהיה ראיה לכך שישו הוא אכן מבית דוד. יש חוקרים הגורסים כי ישו השתייך בשלב זה או אחר של חייו לקבוצת האיסיים, אולם אין לכך הוכחה חד-משמעית.

יוחנן המטביל

על-פי המסופר בברית החדשה, אחד המטיפים הבולטים ביהודה של הימים ההם היה יוחנן המטביל, שפעל באזור יריחו ובמדבר יהודה וקרא ליהודים לטבול בנהר הירדן. הוא טען שהטבילה בנהר תטהר אותם מחטאיהם, וכשכולם יהיו טהורים, תבוא הגאולה. הוא כינה את הגאולה "מַלְכוּת הַשָׁמָיִם". בברית החדשה מסופר כי ישו היה אחד מאלה שנענו לקריאה, ובאו להיטבל בירדן בידי יוחנן המטביל, וכי יוחנן המטביל זיהה כי הוא אינו אדם רגיל, אלא מבשר הגאולה.

לידתו של ישו וקורות חייו הראשונים

על לידתו של ישו מספרים האוונגליונים, כי הוא נולד בבית לחם למרים (מריה) וליוסף הנגר, וגדל בנצרת שבגליל. באוונגיליון של מתי נכתב כי מרים לא הרתה ליוסף, אלא התעברה מרוח הקודש, וכי הדבר נאמר ליוסף בחזון שראה בחלומו. דברים אלה משמשים בסיס בתאולוגיה הנוצרית לאמונה כי ישו הוא בן האלוהים. מרים, לפיכך, ילדה את ישו כשהיא טהורה, כלומר ללא הזדקקות ל"חטא הקדמון". לעניין זה חשיבות רבה בתאולוגיה הנוצרית. עוד מספרים האוונגליונים, כי בילדותו לא התבלט ישו, אך בנעוריו הפליא את סובביו בידיעותיו בתורה, ובגיל 30 בערך התקרב לעולם הרוח. לאחר שיוחנן המטביל הטביל אותו בירדן, החל ישו לנדוד בכפרים שבגליל ולבשר על הגאולה הקרובה, ואף יצא למדבר לתענית ולעימות עם השטן. עוד מסופר ב"ברית החדשה" כי ישו עשה מעשי נסים שונים: ריפא חולים, החיה מתים, הלך על פני המים והפך מזון מועט לארוחה לרבים. הוא הטיף לאנשים שהתקבצו סביבו לשפר את התנהגותם כדי לקרב את בואה של "מלכות שמיים". להבדיל ממטיפים אחרים, ישו פנה דווקא לנידחי החברה - העניים, הזונות והמוכסים - וטען שדווקא הסובלים בעולם הזה הם שיזכו לגמול בעולם הבא.

הבשורה של ישו

ישו הציע פרשנות מרחיקת לכת ליהדות. הוא דרש אמנם מתלמידיו להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, אך הדגיש את הכוונה הפנימית במעשה, ולא רק את המעשה עצמו. מאוחר יותר, פיתח תלמידו של ישו, פאולוס, השקפה כי אין חשיבות להקפדה על קיום המצוות, אלא במידה שהן מבטאות אמונה פנימית. בניגוד להשקפה זו, התפתחה ביהדות הפרושית, ואחריה ביהדות התלמודית, גישה הגורסת כי המעשה קודם לאמונה, ולפיכך יש חשיבות רבה בקיום קפדני של המצוות. רעיון הגמול בעולם הבא מופיע בברית החדשה, מפי ישו, בגרסה קיצונית יותר מזו שהתפתחה ביהדות במאות הראשונות לספירה. ישו טען במפורש שהאל התכוון ליצור עולם שבו "צדיק ורע לו". בדרשה על ההר, הדרשה הגדולה של ישו, הוא קרא לתלמידיו לדחות את העולם הזה ולכוון את מעייניהם לעולם הבא. הסבל, גרס ישו, הוא המקרב את האדם לגאולה.

צליבתו של ישו

ההנהגה היהודית התנגדה להטפותיו של ישו, שלפי הבשורות עודד את תלמידיו לראות בו משיח. על פי הכתוב בברית החדשה, אחד מתלמידיו של ישו יהודה איש קריות בגד במורו, והסגיר אותו לידי הסנהדרין, וזו הסגירה אותו לידי השלטונות הרומיים.

ישו אסף את תלמידיו בסעודה האחרונה, שהייתה ככל הנראה סעודת החג של ערב פסח, ועל-פי המסופר, חזה את הסגרתו ואת צליבתו. התיאור בברית החדשה של האירוע הוא כדלקמן: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי 26:26-29). התאולוגיה הנוצרית גורסת כי מותו של ישו לא היה לשווא, אלא חלק מתוכנית אלהית לגאולת העולם מחטא. עם זאת, במשך מאות שנים הטילו הנוצרים על היהודים את האחריות לצליבת ישו.

ישו הובא אפוא בפני בית דין רומי, שבראשו עמד הנציב פונטיוס פילאטוס. בית הדין הרומי הרשיע את ישו כמורד ודן אותו למוות בצליבה. על-פי המסופר באוונגליונים, הציע הנציב הרומי ליהודים לחון את ישו לרגל חג הפסח, אולם הם העדיפו כי ישו ייצלב, וכי החנינה תינתן לאדם ששמו בר-אבא. על-פי המסופר, ישו נצלב על גבעת גולגתא שבירושלים, ביום שישי שחל במהלך ימי הפסח. על-פי המנהג (וגם על-פי ההלכה היהודית כיום) אין להשאיר גופת מת בירושלים, ואין לקבור בשבת, ולפיכך הורדה גופת ישו מהצלב עוד באותו יום, ונקברה בחיפזון מחוץ לעיר. ביום ראשון באו מרים המגדלית ואישה נוספת שגם שמה מרים ("מרים האחרת") לפקוד את הקבר, ועל-פי התיאור בברית החדשה, מצאו כי הגולל הוסר וכי הקבר ריק. מלאך נתגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. על-פי המסופר, ישו נפגש עם כמה מתלמידיו לאחר תחייתו, בטרם עלה לשמים.

הקאנוניזציה של הברית החדשה

במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים מקודשים שונים, בלי קאנון מוסכם. רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו, בשנת 397, אושר הנוסח המקובל כיום. עם זאת, במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים, ובעיקר לספרים המיוחסים ליוחנן. מרטין לותר, למשל, טען שהבשורה על פי יוחנן מזויפת.

סיפורים רבים שסופרו על גיבורי הברית החדשה בשנים הראשונות של הנצרות שרדו במשך השנים, והם ידועים כ"אוונגליונים אפוקריפיים" (גנוזים). סיפורים אלה התקבלו בנצרות בספק, ואינם נחשבים מקור מוסמך מבחינה תאולוגית, אף שנחשבים תגלית ארכאולוגית חשובה (הם התגלו בנאג חמאדי שבמצרים), שמביאים ראייה שונה וכללית יותר על ימיה הראשונים של הנצרות, ועל הפלגים השונות בה. ההיסטוריונים מייחסים חשיבות לאוונגליונים הגנוזים כמקור לחקר המגמות בנצרות הקדומה. אף על-פי כן האוונגליונים הגנוזים השפיעו על התרבות הנוצרית, ועבודות אמנות נוצריות רבות מתארות סצינות הכלולות בהם. בפרט מייחסים חשיבות לספר המכונה "הבשורה על פי תומאס" ולספר אחר שהתגלה לאחרונה ומכונה הבשורה על פי יהודה איש קריות. האחרון התגלה כתוב בשפה הקופטית, והיה מקובל ככל הנראה בקהילה נוצרית גנוסטית במצרים בראשית המאה ה-5 לספירה. ייחודו בכך שהוא אינו מציג את יהודה איש קריות כבוגד, אלא כאחד מתלמידיו הנאמנים של ישו, שהסגיר את ישו על-פי הוראה ממנו, כדי להגשים את הצו האלוהי בדבר הגאולה.

ניבים וביטויים בעברית שמקורם בברית החדשה

  • "מלח הארץ" - ביטוי בעברית החדשה הבא לייחד קבוצת אנשים בעלי איכות ערכית יוצאת דופן. למשל בני הקיבוצים והמושבים. מקורו של הביטוי בהתייחסות של ישו לתלמידיו: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת" (מתי 5: 13)
  • "אין נביא בעירו" - פתגם המבטא את העובדה שאנשים מקורבים לאדם, משפחתו או שכניו, אינם יכולים להכיר בגדולתו. מקור הפתגם בתשובתו של ישו לאנשי נצרת לאחר שלא האמינו בו: הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: "מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? 55 הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. 56 וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?"57 הוּא הָיָה לָהֶם לְמִכְשׁוֹל. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ" (מתי 13: 54-57)
  • "השומרוני הטוב" - תיאור לאדם שהציל את חייו של אדם זר מתוך דאגה אמיתית, תוך הקרבה וללא בקשת תמורה. מקור הביטוי במשל השומרוני הטוב שמספר ישו לתלמידיו: אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו נפל בידי שודדים ששדדו ופצעו אותו והניחו אותו בצד הדרך למות. כהן ולוי שעברו במקום לא היו מוכנים להגיש עזרה. אבל שומרוני שעבר בדרך אסף את הפצוע, טיפל בו ושילם על הוצאותיו. המשל מתואר בבשורה על פי לוקס 10: 25-36. הביטוי נפוץ בארצות אירופה ואמריקה, ובמדינות רבות חוקק חוק השומרוני הטוב. על פי החוק, אדם מחויב להגיש עזרה לאדם אחר השרוי בסכנת מוות. במדינת ישראל קיים חוק מקביל, הנקרא "חוק לא תעמוד על דם רעך".

ראו גם

ספר: הברית החדשה

קישורים חיצוניים

אוניברסיטת לייפציג

אוניברסיטת לייפציג (בגרמנית: Universität Leipzig) היא אוניברסיטה הממוקמת בעיר לייפציג, במדינת סקסוניה שבגרמניה. היא נוסדה בשנת 1409 ונחשבת לאחת מהעתיקות ומהחשובות באוניברסיטאות אירופה.

אוניברסיטת לייפציג נוסדה בחודש דצמבר 1409 על ידי פרידריך הראשון שליט סקסוניה, כמוסד ללימודי דת ומדעים.

זהו אחד מארבעה המקומות בהם נמצאים דפים מקודקס סינאיטיקוס, כתב היד הנדיר מן המאה ה-4, המכיל את הנוסח הקדום ביותר הידוע של תרגום התנ"ך ליוונית ואת נוסח הברית החדשה.

ניתן לומר, כי במאה העשרים שימשה אוניברסיטת לייפציג במידה רבה כשיקוף לחברה הגרמנית.

בתחילת המאה העשרים הייתה אחד מהמקומות הראשונים בהם הונפו דגלים אדומים, במסגרת מהפכת נובמבר.

בשנת 1931 הייתה מהאוניברסיטאות הראשונות בגרמניה בה זכה בבחירות לאגודת הסטודנטים תא הסטודנטים של המפלגה הנאצית, וזאת כשנתיים לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון; ובכך הקדימה את העתיד להתרחש בגרמניה כולה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, הופצצה העיר לייפציג ו-70 אחוזים מבנייני האוניברסיטה נחרבו. מנהיגי "תא הסטודנטים הנציונל-סוציאליסטי" בלייפציג נעצרו עם תבוסת גרמניה על ידי בעלות הברית.

בתחילת שנות החמישים פעלה באוניברסיטת לייפציג התארגנות פוליטית שקראה תיגר על המשטר הדיקטטורי של גרמניה המזרחית ודרשה משטר דמוקרטי וחופשי. מנהיג ההתארגנות, הרברט בלטר, שילם על כך בחייו ונדון למוות על ידי השלטונות בשנת 1953.

בהמשך, בשנים 1953 - 1991 הוסב שמה על ידי השלטון הקומוניסטי לאוניברסיטת קארל מרקס.

השם "אוניברסיטת לייפציג" הוחזר לאחר איחוד גרמניה.

בשנות התשעים של המאה העשרים החלה בנייתה המחודשת של האוניברסיטה במבנים חדשים ומודרניים. בשנת 2005 למדו בה כ-31,000 סטודנטים ועבדו בה כ-400 מרצים ו-3,300 עובדים אחרים.

איקונוגרפיה

איקונוגרפיה (הַסְמָלָה חָזוּתִית על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית) (מיוונית: εικόνα - דימוי, דמות; γραφή - כתיבה) הוא מחקר הסמלים, הדימויים ואופני התיאור באמנויות השונות בתקופה מסוימת. לעיתים מתמקד המחקר בסמלים של אמן יחידני. האיקונוגרפיה מהווה חלק מרכזי בחקר תולדות האמנות ומהווה את אחת השיטות לניתוח יצירה אמנותית ולתאור ההיסטוריה של אמנות. חקר האיקונוגרפיה מתבצע לרוב אל מול מקורות אחרים כגון ספרות, או מקורות היסטוריים.

האיקונוגרפיה הנוצרית כוללת מילון חזותי של סמלים המציינים אישים ומאורעות שונים מכתבי הקודש ומן המסורת. לפי מילון זה לכל דמות יש אטריבוט אחד או יותר, כלומר מנח גופני מסוים (כריעה, הנפת יד), חפץ מסוים (פרח, צלב, טבעת, חרב, גולגולת וכדומה) או דמות-לווי (מלאך, ילד, קבצן) המאפיינים את הדמות או את ההקשר הספרותי ומאפשרים לזהות אותם באופן מיידי. כך יכולים גם אנלפביתים "לקרוא" ציורים ולהבין את הסיפור אותו הם מתארים.

באמנות ימי הביניים למשל, מהווים תאורים מן הברית החדשה מקור איקונוגרפי ליצירות אמנות שונות. גם תיאור דמות באמצעות אופן תיאורו של בגד או אביזר ביצירה הם חלק מתחום האיקונוגרפיה כך לדוגמה באמנות הנוצרית, מסמל הבגד הכחול והאדום של מריה, אם ישו, את השילוב בין רוחניות לבין גשמיות. דוגמה נוספת למחקר איקונולוגי ניתן למצוא בסוגת הציור ואניטאס. לשם הבנת סוגה זו יש להבין את המקורות התאולוגיים הנוצריים שעיצבו את היחס אל המוות בתרבות הנוצרית.

ביקורת המקרא

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים.

חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על פי לוקאס (ביוונית: Κατά Λουκάν) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה שלישית בבשורות, והיא הארוכה מביניהן. כמו שאר הברית החדשה, הבשורה נכתבה ביוונית, והיא מיועדת לשאינם־יהודים (בדומה לבשורה על-פי מרקוס, ושלא כמו הבשורה על-פי מתי), ומובטח בה שהנצרות היא דת בינלאומית ולא כת יהודית.

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה הקדושה על-פי מרקוס (ביוונית: Κατά Μάρκον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה, המיוחסת למרקוס המבשר. בשורה זו מונה 16 פרקים, והיא הקצרה ביותר מבין ארבע הבשורות.

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מתי (יוונית: Κατὰ Ματθαῖον εὐαγγέλιον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. בשורה זו מופיעה ראשונה בכתבי הקודש הנוצריים, לפני הבשורות על-פי מרקוס, לוקאס, ויוחנן.

הסעודה האחרונה

הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו, המתואר בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. זהו אחד האירועים המרכזיים המיוחסים לחייו של ישו, ואירוע מכונן בנצרות, אשר שימש ומשמש השראה לטקסים נוצריים, לרעיונות תאולוגיים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות.

"הסעודה האחרונה" נקראת כך, כיוון שעל-פי הברית החדשה, זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו ("השליחים") לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי הנציבים הרומיים. הסעודה מתוארת בכל ארבע הבשורות.

הסעודה האחרונה (ציור)

הסעודה האחרונה של ישו, שהייתה הפעם האחרונה בה סעדו יחדיו ישו ותלמידיו, היא נושאם של ציורים רבים של ציירים שונים.

אחת התמונות המפורסמות ביותר של הסעודה האחרונה היא של לאונרדו דה וינצ'י, המתארת את הסעודה האחרונה עצמה. התמונה צוירה על קיר הרפקטוריום במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. סעודה זו בה נכח ישו הייתה ככל הנראה סדר פסח.

בציור מתוארים ישו ושנים עשר שליחיו בסעודה שבה אמר ישו לתלמידיו כי יש ביניהם בוגד וכי הוא עצמו ימות. בסעודה זו גם אמר ישו לתלמידיו לאכול מלחם הקודש ולשתות מהגביע הקדוש כי הלחם הוא גופו והיין הוא דמו, אך בציורו של לאונרדו לא נמצא גביע.

הכנסייה והמנזר הדומיניקני של סנטה מריה דלה גרציה הוכרזו בשנת 1980 כאתר מורשת עולמית וההכרזה כללה התייחסות מפורשת לציור.

חזון יוחנן

חזון יוחנן, הנקרא לעיתים גם ההתגלות של יוחנן או ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה. הוא מתאר את אירועי אחרית הימים שתתרחש לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη, "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית "אפוקליפסה", המציינת את סוף העולם. לתוכנו של הספר ולצורת כתיבתו השפעה פרסית.

יהודה איש קריות

יהודה איש קריות הוא אחד משנים-עשר השליחים המוזכרים בברית החדשה. לפי הכתבים הנוצריים, איש קריות מואשם בכך שבגד בישו, ומסר אותו לידי השלטונות הרומאיים.

ישו

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus; לפי המשוער סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.

לפי האמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי ונצר לבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים כשהיא בתולה, לאחר שהתעברה באורח נסי מרוח הקודש. בימי חייו סבב בין תושבי הגליל ויהודה, נטבל על ידי יוחנן המטביל, עמד בפיתויי השטן, גייס את שנים-עשר השליחים כתלמידיו וחולל נסים. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. לאחר בואו לירושלים סעד עם השליחים בפעם האחרונה, ואז נבגד על ידי יהודה איש קריות ונמסר לרשויות. ישו נשפט על ידי הסנהדרין והוסגר לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להוציאו להורג בצליבה. בעינויים שסבל רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו, בתנאי שיקבל את היות ישו אלוהי וגואל. על פי הברית החדשה, ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמימה בגופו כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים והמתים.

טבעו, מהותו ומסריו של ישו הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית וליבתה של הדת: הרוב המוחלט של הכנסיות השונות מצהירות כי הוא ההתגלמות הגשמית של האל הבן, אחד ממרכיבי השילוש הקדוש שהתקיים עם אלוהים האב ורוח הקודש מטרם הבריאה והתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; לצד טבעו האלוהי לגמרי היה ישו גם אנושי לגמרי, והדבר אפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלוהים ולקרב אותם לבורא. הקביעה ששני טבעים אלה התקיימו כאחד היא עיקר אמונה עליון עבור רוב הכנסיות מאז ועידת כלקדון (451), אם כי יש כנסיות הטוענות שהיה לישו רק טבע אחד מושלם. ישנו גם מיעוט קטן הדוחה את רעיון השילוש, ואפילו קבוצות שוליים הרואות בו בן-תמותה בלבד, שליח האל, אם כי היתר לא מקבלות את אלו כלגיטימיות. מלבד יסודות אלו, פרשנות מסריו, היחס בין האלוהי לאנושי באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את מושיע האנושות, וחייו ותורתו מצוינים בחגיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם. הטקס המרכזי "סעודת האדון" מוקדש לאכילת יין ולחם ההופכים באופן נסי לדמו ובשרו או לפחות מסמלים אותם. ישו הוא דמות חשובה ביותר בתרבות המערבית ובתרבות העולם בכלל.

חז"ל תפסו את ישו כאדם שלילי ושנוא, ולעומת זאת בקרב המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. מציאותו ומעשיו של ישו ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה בעולם האקדמי. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם ישו אכן התקיים בפועל והפיץ בשורה רוחנית, אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו בכתבי הקודש הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש ישו על ידי מאמיניו כגילום האל אלא כמשיח ונביא בלבד.

מיסה

סעודת האדון או המיסה (מלטינית: Missa) היא אחד הסקרמנטים הקדושים בנצרות. טקס זה מקיימים בכנסייה הקתולית ובכנסיות פרוטסטנטיות שונות (בהן כנסיות לותרניות ואנגליקניות), והוא נועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהטמיע את מות ישו ואת קומו מן המתים בלבם של המתפללים ולאחדם כקהילה אחת סביבו.

מכתב

מכתב הוא מסר כתוב, מאדם אחד למשנהו. בעת האחרונה נהוג שמכתב יהיה כתוב על נייר, ויישלח במעטפה. תפקיד המכתב בתקשורת האנושית השתנה באופן מהותי מאז המאה התשע-עשרה. באופן היסטורי מכתבים היוו את דרך התקשורת האמינה היחידה בין שני אנשים המרוחקים זה מזה. עם התפתחות אמצעי התקשורת פחתה חשיבותם של המכתבים כדרך תקשורת שגרתית. המצאת הטלגרף, טלפון והאינטרנט השפיעו, כל אחד בתורו, על מנהגי כתיבת המכתבים ושליחתם. במדינות תעשייתיות מודרניות, חליפת מכתבים הפכה למעשה נדיר יותר, אשר הוחלף ברובו על ידי טכנולוגיות מתקדמות כמו הטלפון ודואר אלקטרוני. כתיבת מכתבים פחתה עד כדי כך שלעיתים עושים שימוש במונח "מכתב" כאשר מתכוונים למסר רשמי יותר, בדואר אלקטרוני.

באופן היסטורי, מכתבים קיימים מימי מצרים העתיקה ושומר והם היו חלק מתרבות יוון, רומא, וסין, עד לימינו אלה. מכתבים מרכיבים את תוכנם של כמה מספרי הברית החדשה. ארכיבים של התכתבויות, פרטיות, דיפלומטיות או עסקיות, משמשים כמקור מידע ראשוני להיסטוריונים.

מעשי השליחים

ספר מעשי השליחים (ביוונית:Πράξεις τῶν Ἀποστόλων, בלטינית:Actus Apostolorum) הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא מסודר אחרי ארבע הבשורות כחיבור הסיפּוּרי-היסטורי האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר, מחבר הבשורה על-פי לוקאס. כמו הבשורה על-פי לוקאס גם מעשי השליחים מוקדש ל"תיאופילוס".

נצרות

הנצרות היא דת אברהמית שצמחה לפני כאלפיים שנה והתפשטה מארץ ישראל. היא הדת הגדולה בעולם ומספר המאמינים המשתייכים לפלגיה הרבים נאמד בלמעלה מ-2.3 מיליארד איש. כל הכנסיות הנוצריות מעמידות במרכז משנתן את דמותו של ישו, הנחשב למייסדה של הדת ולמורה דרכה. הרוב המוחלט ביניהן מקבל את אמונת היסוד כי ישו הוא בן האל, אחד משלושת מרכיביו השווים – יחד עם האל האב ורוח הקודש – של השילוש הקדוש שמהווה את אלוהים האחד, וכי התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות מחטאיה ומת בצליבה כקורבן לשם כך. ישועת האדם מותנית בקבלת ישו כמשיח וכאלוהי. קיימות כנסיות הדוחות את מושג השילוש ואף קבוצות שוליים המזדהות כנוצריות ורואות בישו בן-תמותה בלבד, אם כי היתר לא מכירות בהן כלגיטימיות.

החלוקה הבסיסית בעולם הנוצרי היא בין הזרמים של ארצות מערב ומרכז אירופה ומושבותיהן מעבר לים לבין הזרמים של ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הפער נובע מגורמים תרבותיים וגאוגרפיים, בעיקר בין המערב שהשתמש בלטינית למזרח שהעדיף יוונית או שפות מקומיות, כמו גם מחלוקות תאולוגיות שונות. כנסיות המערב מונות בעיקר את הקתולים המכירים בסמכות האפיפיור והמסורה, ואת הפרוטסטנטים הדוחים את שתיהן, מעניקים חשיבות רבה לפרשנות האישית של כתבי הקודש ומפוצלים לרבבות גופים עצמאיים הנעדרים היררכיה ברורה. כנסיות המזרח כוללות, בין היתר, את האורתודוקסים הרואים את פטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" בקרב מנהיגיהם ואת האוריינטלים הנבדלים מכל הקודמים בכך שהם דוחים את החלטות ועידת כלקדון מ-451 וגורסים שלישו היה טבע אחד בלבד.

הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, קודם כל ככת יהודית קטנה שקידמה את תורת ישו ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים מאירופה ברחבי העולם וכיום רוב הנוצרים הם תושבי מדינות שמחוץ לעולם המערבי. לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב.

ספירת הנוצרים

ספירת הנוצרים היא השיטה לפיה נמנות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. לצד לוח השנה הגרגוריאני התפשט גם מניין השנים הנוצרי בקרב בני דתות אחרות, ועל מעמד הבכורה שלו בתקשורת ובמסחר הבינלאומיים אין כיום עוררין.

בעברית מוסיפים לפעמים למספר השנים את הביטוי "לספירת הנוצרים" או "לספירה" ועל ידי גורמים דתיים יותר "לספירתם" או "למניינם".

ברוב השפות האירופאיות מוסיפים AD, ראשי תיבות של הביטוי Anno Domini בלטינית: "בשנת אדוננו" (ביטוי שהומצא על ידי הנזיר הנוצרי דיוניסיוס העניו). כאשר מתייחסים לשנים שקדמו לתחילת המניין, כותבים בעברית "לפני הספירה", ובקיצור לפנה"ס (או לפסה"נ = לפני ספירת הנוצרים), ואילו הביטוי הלטיני הוא Ante Christum Natum (לפני לידת כריסטוס) ובראשי תיבות AC. באנגלית מקובל יותר לכתוב BC, שהוא קיצור של Before Christ ("לפני ישו").

בחוגים אקדמיים מבכרים לעיתים להשתמש בביטויים הנייטרליים יותר מבחינה דתית: Common Era ובראשי תיבות CE, ו-Before Common Era ובראשי תיבות BCE. פירושיהם בהתאמה הם "למניין המקובל" ו"לפני המניין המקובל". גם בעברית ישנו הביטוי הנייטרלי "הספירה הכללית".

שנים-עשר השליחים

שנים-עשר השליחים הם תלמידיו של ישו שנשלחו לאחר מותו להפיץ את תורתו ברחבי העולם. כל השליחים, למעט יוחנן בן זבדי, לא מתו מוות טבעי.

ההתייחסות אליהם כשליחים מתוארת בבשורה על פי לוקס כך: "ועם אור הבוקר קרא אליו את תלמידיו ובחר מהם שנים-עשר בכנותו אותם שליחים" (לוקס, ו', 13)

כמו כן קיימים אזכורים לעובדת היותם שליחים בבשורה על פי מרקוס ובבשורה על פי מתי.

על פי הבשורות, 12 השליחים הם אלו שנכחו בסעודה האחרונה בה ישו אמר לתלמידיו לאכול מהלחם שמסמל את בשרו שנבצע עבורם, ולשתות את היין המסמל את הברית החדשה בדמו, וזאת ביקש לעשות לזכרו.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")
היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנה • הברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.