הבריגדה היהודית

הבריגדה היהודיתאנגלית בשמה הרשמי: Jewish Brigade Group, ובעברית ידועה גם בשמות "חטיבה יהודית לוחמת" או בראשי התיבות, "חַיִ"ל", וכן בשם "הבריגדה העברית", ובפי רבים, בקיצור "הבריגדה") הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליטה על הקמתה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944. אחד מיוזמי הקמתה היה משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה. זו הייתה החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה במלחמת העולם השנייה, אשר כל חייליה ומפקדיה היו יהודי ארץ ישראל בלבד, עם הווי עברי וסמלים ציוניים, אשר השתתפה במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, "קו ג'ינגיס חאן", במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית. בשיאה מנתה הבריגדה כ-5,000 חיילים - מעל ל-13 אחוזים ממספרם הכולל של המתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי, שמוערך ב-38,000 חיילים.[1] הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית מ-3 במרץ 1945 עד 25 באפריל 1945, מהם שלושה שבועות בקרבות ממשיים.

בתום הלחימה באיטליה ועם כניעת מדינות הציר, המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה, ארגנו את הבריחה ואת עלייתם לארץ ישראל. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

הבריגדה היהודית
סמל הבריגדה היהודית
סמל הבריגדה היהודית
פרטים
כינוי חטיבה יהודית לוחמת, חַיִ"ל, הבריגדה העברית, הבריגדה
מדינה הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
שיוך הצבא הבריטי  הצבא הבריטי
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 1944
פירוק היחידה 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם כ-5,000 מתנדבים בני היישוב היהודי בארץ ישראל
Jewish Brigade in Jerusalem
חיילים יהודיים צועדים בירושלים

רקע

הנהגת היישוב, באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת המורכבת כולה מבני היישוב, עם סמל ודגל משלה, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. לאורך כל שנות המלחמה התחמקו הבריטים ממילוי משאלה זו. המתנדבים מבני היישוב נשלחו לשרת ברגימנט האנגלי של הבאפס , בחיל החפרים, ברגימנט הארץ ישראלי (שכלל גם מתנדבים ערבים), אך לא ביחידה משלהם, בשפתם ותחת דגלם. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את "הבריגדה היהודית".

מבנה הבריגדה

החטיבה היהודית הלוחמת הורכבה משלושה גדודים של חיל רגלים שהוקמו על בסיס שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, חיל תותחנים ויחידות עזר נוספות. ההחלטה על הקמת הבריגדה היהודית התקבלה בצבא הבריטי ביולי 1944, ומשרד המלחמה הבריטי הודיע על כך בפומבי ב-20 בספטמבר 1944. למפקד הבריגדה מונה בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה, בעל רקע כללי ביהדות ובדיעבד סייע לשארית הפליטה להתאושש מהשואה ולהכינם לקראת עלייה לארץ ישראל.

הארגון הצבאי

JB sleeve patch
תג השרוול

החטיבה כללה שלושה גדודים של חיל רגלים שחלקם הורכבו מיחידות עבריות שפעלו בשירות הצבא הבריטי כבר מתחילת המלחמה בתוך מסגרות קיימות של הצבא הבריטי. היחידות העיקריות היו:

החיילים היו רובם מארץ ישראל. מספרם היה בתחילה 2,500, אך הגיע בסופו של דבר ל-5,000 חיילים. הם רוכזו תחילה במחנה "בורג אל ערב" שליד אלכסנדריה במצרים, שם הם התארגנו במסגרת החדשה. ממצרים הם הפליגו בחודש נובמבר לאיטליה. החטיבה הייתה חלק מהדיוויזיה ההודית השמינית, שהייתה שייכת לקורפוס החמישי, שהיה חלק מהמחנה השמיני. המחנה השמיני היה חלק מקבוצות המחנות החמש עשרה, אשר פקד עליהם הגנרל מארק קלארק בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.

הוקמה בריגדת חיל רגלים ארץ ישראלית
פרסום ההודעה על הקמת הבריגדה

אחד מקציני היחידה היה אדמונד ליאופולד דה רוטשילד שהגיע לדרגת סרן.

מפקד הבריגדה

מפקד הבריגדה היה בריגדיר (תת-אלוף) לוי בנימין, יהודי יליד קנדה. ידיעותיו ביהדות לא היו רבות, אבל הוא התגאה ביהדותו וראה כבוד רב במינויו למפקד הבריגדה.[2] במרוצת שירותו הצבאי בעולם נהג לשהות ביום הכיפורים במקום בו יוכל לקחת חלק בתפילות. סוכם עמו על הדברים הבאים:

  • בשר חזיר לא יוגש לחיילי הבריגדה.
  • יום המנוחה הרשמי יהיה שבת.
  • לרב הצבאי תינתן רשות לארגן מטבח כשר.

הרב משה דב קספר, הרב הראשי לבריגדה מסכם: "כל ההחלטות הללו בוצעו הלכה למעשה".[2]

מתוקף אחריותו ותפקידו כקצין בכיר בצבא הבריטי, נאסר עליו להיות מעורב ואף לדעת על המתרחש בתחום העברת הפליטים היהודים מגרמניה ומאוסטריה לאיטליה. עם זאת, לא רק שהיה מודע למבצע, אלא גם אהד אותו ונתן יד חופשית לפעולה זו.

ההכרזה הרשמית

ההכרזה הרשמית על הקמת הבריגדה היהודית השתהתה, כמו ההחלטה על הקמתה. התעמולה הנאצית ניסתה לטעון כי היהודים אשמים בפרוץ המלחמה. ממשלת בריטניה סברה כי הקמת הבריגדה וההודעה על כך עלולה לגרום לה נזק תעמולתי. בסופו של דבר השתכנעו הבריטים בנחיצות הקמת הבריגדה כיחידה יהודית עצמאית.

ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בפרלמנט ב-28 בספטמבר 1944:

הממשלה החליטה למלא את בקשת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ולהקים בריגדה יהודית עצמאית שתשתתף באופן פעיל בקרבות. ישנו מספר רב של יהודים המשרתים בתוך צבאנו ובצבא האמריקאי בכל השירותים השונים. אבל נראה לי כדבר נכון באמת, שיחידה מיוחדת של אותו עם שסבל עינויים שאין לתארם מידי הנאצים, תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת.

חמישה ימים לאחר ההכרזה, אישר את ההחלטה גם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.

המניע הלאומי

Demonstration in Tel Aviv for the British army recruiting during World War II H ih 047
מצעד בתל אביב למען גיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. תצלום מאוסף הספרייה הלאומית. ניתן לראות את הכרזה "אשה עבריה, אחותך החיילת קוראת לך", המעודדת התגייסות נשים לצבא.

המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת הבריגדה, בראש וראשונה, בסיס לאימון אזרחים לקראת הצבא העברי, שיוקם בעתיד. כמו כן, ראו בכך אמצעי להצלת יהודי הגולה על מנת להביאם לארץ ישראל. כאשר נוצרו התנאים הבסיסיים ללחימה תחת דגל לאומי ניתן העידוד לגיוס. וכך היה לבריגדה דגל שכלל מגן דוד על רקע צהוב, תג היחידה שכלל את שמה גם בעברית והותר באופן גורף השימוש בשפה העברית. בכך לא הסתיים תפקידם של המוסדות הלאומיים. הסוכנות מינתה מוסד שכונה "ועד בריגדה" שדאג ליצירת קשר עם המתנדבים בהכשרת החיילים לתקופה שלאחר שחרורם, בפעולות חינוך ותרבות ובעידוד העלייה של שארית הפליטה מאירופה.

הקשר בין החיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי לבין יהודי ארץ ישראל והמוסדות הלאומיים התקיים באמצעות רשת הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי. כמחצית מהרבנים הצבאיים באו מארץ ישראל וכולם נדרשו לקבל את אישור הרבנות הראשית לארץ ישראל והסמכה לפעולותיהם מהרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרבנים דאגו לצורכי הדת של החיילים, אם כי רק חלק קטן מהחיילים היה שומר מצוות. עם זאת, רוב החיילים נטלו חלק בתפילות בציבור בימים הנוראים, שמעו את דברי הרבנים בכנסים יחידתיים ונעזרו ברבנים למשימות סוציאליות במסגרת תפקידם של קציני הדת בצבא הבריטי. חלק חשוב במיוחד היה להם, עם תום המלחמה, בעריכת נישואים למאות חיילים באירופה לבנות משארית הפליטה.[3]

בארץ ישראל ובמצרים

תמונות מהאימונים

Middle east signal school

מסדר סיום קורס אתתים - במצרים

Jews Brigade in dinnig room west desert 1943

בחדר האוכל

Jews Brigade in palestine B 1943

בבית המלאכה

Chaym Ben Zvi age 38

חיים בן צבי, מקלען כבד, במדי הבריגדה היהודית.

שלוש התמונות הראשונות באדיבות אריה בורוכוביץ.[4]

באיטליה

מחנה האימונים באיטליה: בפיוג'י

באוקטובר 1944 הגיעה הבריגדה היהודית לנמל טאראנטו באיטליה על מנת להשתתף בכיבוש איטליה יחד עם כוחות בעלות הברית. מדרום איטליה עלו גדודי הבריגדה צפונה למחנה אימונים בעיירה האיטלקית פיוג'י, מקום הבראה ומרגוע, 70 ק"מ דרומית לרומא. החיילים נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת יציאה לחזית. לאחר שלושה וחצי חודשים היו מוכנים לקרבות והצטרפו למחנה השמיני הבריטי להמשך כיבוש צפון איטליה.

Jewish Brigade-gift
יוסף ולד עם שי להיטלר

חללי הבריגדה

Trevisopalmach2
בטרוויזיו
Bet olim treviso
בית עולים בטרוויזיו
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
Ravenna jew cementary 3
תמונה מטקס הזיכרון שנערך על ידי משרד הביטחון

לבריגדה היו 30 חללים וכ-70 פצועים.[5]

המערכה על נהר סניו

Sanio
במערכה

במרץ 1945 הבריגדה נעה לצפון איטליה במטרה לסיים את השחרור של המדינה מהכובש הגרמני, אשר פלש לאיטליה בספטמבר 1943, אחרי שממשלת איטליה חתמה על הסכם שביתת נשק (למעשה כניעה ללא תנאי) עם בעלות הברית. לראשונה הגדודים מארץ ישראל נלחמו תחת דגל יהודי.

בטרם נכנסה החטיבה לקרבות היא הייתה בעמדות ההגנה וריתקה כוחות גרמניים. וכך אפשרה לחטיבות הבריטיות והניוזלנדיות להיערך לקרבות בגזרת בולוניה. החזית עצמה הייתה במזרח עמק הפו, ליד העיר רוונה. בתחילה חיילי הבריגדה נלחמו בגזרת אלפונסינה , המישורית הפתוחה, בה מרבית הלחימה התנהלה באזור ביצות שפלת קמצ'יו. לאחר מכן הבריגדה עברה לאזור הררי. מהצד הגרמני הייתה חטיבת צנחנים, המורכבת ממתנדבים צעירים בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי. בינה לבין המערך הגרמני עבר נהר הסניו, שהתפתל בעמק צר. באפריל 1945, חודש לפני סיום המלחמה, בוצעה המתקפה האחרונה והמכרעת ותפקידה של הבריגדה היהודית בלחימה הסתיים.

השליטה בביקורת הגבולות בטרוויזיו

Italia austria
מפגש במעבר הגבול

במאי 1945, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, הגיעה הבריגדה היהודית באיטליה לנקודה הצפונית ביותר שלה, לעיר טרוויזיו, במשולש הגבולות בין איטליה, יוגוסלביה ואוסטריה, שם הקימה הבריגדה מעין תחנת ביקורת. אזור זה לא נפגע במלחמה מאחר שהוכרז אזור בתי חולים צבאיים והיה מוגן על ידי אמנת ז'נבה. בימים הראשונים בטרוויזיו גילו חיילי הבריגדה מספר חיילים גרמנים שניסו לחמוק אל אוסטריה, ועצרו אותם.[6] באזור זה פעלו פרטיזנים יוגוסלבים במטרה לספח ליוגוסלביה שטחים שהיו שייכים לסלובניה וסופחו לאיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה. דבר זה הביא לוויכוחים קולניים וחילוקי דעות בין הפרטיזנים לבין המשטרה האיטלקית וקצינים בריטים. על מנת למנוע פיצוץ בין הכוחות השונים הציע מתתיהו קורנפלד, שהיה מפקד פלוגה בגדוד הראשון של הבריגדה פשרה שהתקבלה על ידי כל הצדדים. על יוזמת פשרה זו הוענק למתתיהו "צל"ש המלך".

עם תום המלחמה, התארגנה בקרב חיילי הבריגדה בטרוויזיו קבוצה שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". היחידה הוקמה בידיעת מיעוטם של קציני הבריגדה היהודים, ותוך מידור שאר חיילי הבריגדה, ומפקדי ההגנה בה. היחידה פעלה בעיקר בצפון איטליה, אוסטריה ודרום גרמניה.

בנוסף, שימשה טרוויזיו כתחנת מעבר בלתי חוקית של יהודים משארית הפליטה, עקורים, ממזרח ומרכז אירופה למערבה ולדרומה, לכיוון הנמלים באגן הים התיכון. מנמלים אלה עלו לאחר מכן העקורים לארץ ישראל. העובדה שחיילי הבריגדה שלטו על מעבר הגבול הגיעה לידיעת רבים מהניצולים, שהגיעו בשיירות למקום בדרכם לארץ ישראל.[7]

בפונטבה, עיירה ליד טרוויזיו, היה מחנה צבאי נטוש. החי"ל אימץ אותו והפך אותו למקום קליטת פליטים יהודים, שהועלו לבסוף לישראל. בטרוויזיו הייתה תחנת רכבת, שדרכה הגיעו לעיר פליטים יהודיים רבים.

תקופת שהות הבריגדה היהודית בטרוויזיו סימלה את המפגש הראשון בין אנשי הבריגדה לבין ניצולי השואה. מסוף יוני ועד סוף יולי 1945 ביצעו אנשי הבריגדה בטרוויזיו מבצעי הברחה של יהודים דרך הגבול האוסטרי אל תוך איטליה. כמו למשל, בפרשת הברחתם של 350 יהודים מבודפשט, בהם כמה עשרות קרובי חיילים, שאותרו על פי רשימות מוכנות מראש. נהגי פלוגת ההובלה של הבריגדה הועסקו באותם ימים בהסעת חיילים בריטים לצרפת במסגרת תוכנית החופשות של המחנה השמיני. בדרכם חזרה לאיטליה נהגו לסטות מהמסלול ולעבור במחנות בגרמניה ובאוסטריה. הם העמיסו את המשאיות הריקות ביהודים, בהם קבוצות של יתומים יהודים ולהעבירם לאיטליה.[8]

הצבא הבריטי אשר שלט צבאית באזור, גילה כי תחנת הגבול הפכה לתחנת מעבר לעלייה לארץ ישראל ממרכז אירופה ומזרחה ומיוגוסלביה, פעילות אשר נחשבה לבלתי חוקית בעיני השלטון הבריטי. בנוסף לכך, הצבא הבריטי אסר על חיילי הבריגדה את הכניסה לגרמניה, בשל חשש מפעולות נקם. לכן החליט הצבא הבריטי ביולי 1945 להעביר את הבריגדה לבלגיה והולנד.

ב-17 ביולי 1945 התקיים מפגש בין פעילי תנועת הבריחה, בהם שורדי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות לבין חיילי הבריגדה בטרוויזיו. במפגש זה נשא הפרטיזן אבא קובנר נאום בשם "שליחותם של אחרונים", ובו סיפר קובנר לחיילי הבריגדה על התנגדות הפרטיזנים, הדגיש הקשר בין השואה לבין התקומה, ואת חשיבות העלאת העקורים לארץ ישראל במהרה:[9][10]

..האמינו לי חברים, שלא ציפיתי לכך שלמחרת בואי הנה אצטרך לעמוד לפני התכנסות שכזאת, שבה התאספה האקטיביה של הבריגדאה היהודית בציפייה לשמוע מפינו מי אנו ולהבין מה מביאים אנו עימנו...לנגד עיני עדיין צפות אותן תמונות ואותם מראות - והן חזקות מדי וחיות מדי...מבקש אני שתאזינו לנו כאילו הייתה זו פגישתכם הראשונה איתנו, ללא משפטים קדומים. שכן יודע אני, כי ידועות קטועות ושמועות כבר הגיעו אליכם, ויודע אני כי לא שמועה אחת ולא שליח אחד שינו ועיוותו את התמונה האמיתית על מחננו....עוד לפני חודש לא תיארנו לעצמנו, כי נפגוש בדרכיה החרבות של אירופה בפיסת ארץ ישראל. לפני חמישה חודשים לא האמנתי, כי בדרכים השוממות עוד יתקבץ מחנה כה גדול של אחרוני הלוחמים מעשרות יערות וערים. לפני שנתיים לא האמין כמעט איש מאיתנו, שעוד ניפגש בכלל, רצינו אז כך למות. אך למות כדי להישאר חיים בזכרונכם...לחמנו עם האויב עם נשק ביד, וכשיצאנו מהיערות לחופש, חשב כל אחד מאיתנו, שהוא האחרון, שריד אחרון. ...ההם אינם עוד. נשארנו רק אנחנו. ובליבנו מפרפרת השאלה: האם תבוא מן החורבן יתר עוצמה, או שמא היה זה אסון אשר יפורר אותנו לאבק עד תום? ...כיצד יצילו את אחרוני ההמונים, את העקורים, מכל הארצות, הנמצאים היום בכל רחבי אירופה בנדידת סיוטים רבתי? המעט התלוי בנו הוא להפוך את הטרגדיה היהודית מים של דמעות ושל דם לכוח של עוצמה מהפכנית. מלדאוג שתנועת השחרור שלנו תקיף את כל חייו של העם ששרד ותאציל עליו במטרה אחת גדולה ודחופה: הצלה.

קובנר, אבא, "שליחותם של האחרונים", עמ' 477–485, בתוך: גוטמן, ישראל, שואת יהודי אירופה: רקע קורות ומשמעות. 1973

הפעילות ההתנדבותית של הבריגדה

"תרבות" הייתה נשמת חייה של כל יחידה בבריגדה. חיילי הבריגדה ביקשו לתת ביטוי למחשבותיהם, שאיפותיהם ולתגובותיהם לגבי העולם בו הם פעלו: בכתב - באמצעות עיתונים, בעל פה ובמשחק - באמצעות להקות ובמעשים - בסיוע לשארית הפליטה באירופה. שרובה שהתה במחנות העקורים, בחוסר מעש, ללא עתיד נראה לעין, תוך ציפיה לעלייה לארץ ישראל. פעולות התרבות בבריגדה אורגנו בצורה מסודרת בחסות "ועד הבריגדה" וה"רבנים הצבאיים".

חיי התרבות

במסגרת הבריגדה פעלה גם ה-ENSA (ראשי תיבות: Entertainments National Service Association) התאחדות שירות לאומי לבידור, הוא ארגון שהוקם על ידי הממשלה הבריטית בשנת 1939, במטרה לספק לכוחות הצבא הבריטיים (שהורכבו מחיילים ממדינות שונות) בידור במשך מלחמת העולם השנייה. מכל מדינה שכוחותיה הצבאיים עזרו במאמץ המלחמה לטובת הבריטים, הובאו זמרים כדי להנעים את זמנם של החיילים הלוחמים. וכך ה-ENSA פעלה גם לטובת החיילים היהודיים . ל-ENSA של הבריגדה היהודית קראו מעין זה. ההצגה הגדולה ביותר של המעין זה, נערך בפיוג'י שליד רומא. הזמרים שהובאו מישראל לאיטליה למעין זה, הופיעו גם במקומות בהם החיילים התאמנו ונלחמו, אך גם בבית החולים הצבאי בו שהו הפצועים היהודיים.

בתום המלחמה, הבריגדה הגיעה לבלגיה. שם הוקמה להקה, אשר ערכה סיבוב הופעות ביחידות. בין השאר, הלהקה הגיעה למחנה ברגן בלזן ו"רכשה את לבבות אחינו". אירוע מוזיקלי מיוחד היה ביקורו של הכנר ברוניסלב הוברמן בבריסל ובאנטוורפן בנובמבר 1945. כמעט מחצית המושבים היו תפוסים בידי חיילי הבריגדה. החיילים רחשו אהדה מיוחדת להוברמן, משום שהוא פעל רבות להקמת "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (Palestine Symphony Orchestra) והבטחת הצלחתה, לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית אשר משכנה, היכל התרבות, נקרא על שם ברוניסלב הוברמן. בין השאר על ידי ביצוע 140 קונצרטים המיועדים לחיילי בעלות הברית בחזיתות השונות בשנות מלחמת העולם השנייה, לרבות הופעה בפני חיילי החטיבה היהודית הלוחמת באל עלמיין בנובמבר 1944.

להקת החיל
להקת החי"ל - "גולה וגאולה"

עיתונות הבריגדה

בתחילה הופיעו ביטאונים בכל יחידה. בסופו של דבר ניתנה רשות להוציא ביטאון משותף לבריגדה כולה. הכספים גויסו מהחיילים, ומערכת אותיות דפוס עבריות נרכשו מבית חרושת בטורינו. כך החלה ההפקה של הירחון "המאבק" שיצא לאור בטרוויזיו. היה זה אחרי סיום הקרבות בצפון איטליה אז היה זמן לחיילים לעסוק בכתיבת העיתון. הורכבה מערכת והירחון יצא בהיקף של 60–70 עמודים. אך רק 5 גיליונות הופיעו מירחון זה. חלק ממנו היה כתוב בשפה האנגלית לנוחיות החיילים היהודים יוצאי בריטניה.

כאשר הבריגדה הגיעה לאיטליה היה קיים עיתון יומי עברי, אשר הופיע באורח לא רשמי, בשם "לחייל" ברומא. לאחר יום הניצחון - 8 במאי 1945 - התעורר הצורך להוציא עיתון אחד עבור כל החיילים היהודיים. בראש השנה חודשה הופעתו של העיתון "החייל". לאחר מכן, העיתון הופיע ששה ימים בשבוע, ללא הפסקה, עד לפירוק הבריגדה. הגיליון האחרון הופיע ביום 21 ביוני 1946.

שיר הבריגדה

ההילה של הבריגדה הולידה גם את שיר החי"ל שנכתב על ידי המשורר יעקב אורלנד והולחן על ידי מרדכי זעירא (שכתבו שירים נוספים על יחידות לוחמות, כגון שיר הלגיונות, שיר הגדודנים, המנון הנח"ל ועוד). את השיר ביצע הזמר אילקה רווה. להלן הבית האחרון והפזמון של השיר:

ואור כי יבקע מליל
ובן כי יולד לדור,
יושר-נא, יושר-נא לו שיר החי"ל,
אשר לא נסוג אחור!
עלי נא, עלי,
שלהבת שלי,
בדם חלליך הדליקי-נא אור.
היי-נא, היי,
שלהבת שלי,
בפי חילייך מזמור.

פעילות עם שארית הפליטה

PikiWiki Israel 388 a child in brigade man's arms ילד בזרועות איש בריגדה
ילד יהודי שחולץ ממנזר מוחזק על ידי חייל הבריגדה

בתום המלחמה רוכזה הבריגדה בטרוויזיו, ליד משולש הגבולות בין איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה. ביולי 1945 הועברה הבריגדה לבלגיה והולנד. לאורך כל הדרך אספו חיילי הבריגדה פליטים יהודיים רבים, ריכזו אותם בהכשרות, חלקם במשקים חקלאיים, וסייעו לשארית הפליטה באירופה לעלות ארצה. עד העלייה ערכו פעולות חינוך ותרבות בקרב "העקורים" (כך נקראו הפליטים) וילדיהם. בסוף המלחמה יצרו חיילי הבריגדה קשר עם השרידים במחנות הריכוז וההשמדה (כדוגמת שחרור מחנה ברגן בלזן).

פעילות מסוג נוסף הייתה לחיילי הבריגדה. חלקם עלו לארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40 והם החליטו לבקר את משפחותיהם שנותרו בגולה. הביקורים החלו רק בתום המלחמה, כאשר חיילי הבריגדה הופיעו במקומות הולדתם עם מדי הצבא הבריטי הכובש. כותב יחזקאל שמשא, מחיילי הגדוד העברי השלישי (מתוך מכתב ארצה):

היום שבתי מביקורי בארצות הדמים - פולין וגרמניה - הייתי מהלך על קברי אבות, בקשתי למצוא את הורי ואת אחיותי, אך לא מצאתים.

דב קנוהל, ביקור בפולין, עמוד 398

כאשר סבר כי גילה פרטים על אחותו הבכורה, נסע לעיר הקרובה ואחר כך המשיך למחנה עקורים בגרמניה, שנמסר לו ששם אולי ראו אותה. היות שהמסע כולו היה ללא רשות, הוא כותב מכתב זה מהכלא הצבאי.

כך הוא מסכם מה שהוא ראה בפולין: ילדים חיוורים גזוזי שער, גמדיים בבית הספר של "פועלי ציון שמאל", חיים נטולי חזון של חברת נוער שחזרו מהמחנות, עיניים עצובות וגעגועים בחברה יהודית אינטליגנטית. מסכם יחזקאל, אנו אנשי הבריגדה חוזרים ארצה, מי ימלא את מקומנו ויסייע לשארית הפליטה להתאושש ולעלות ארצה.

הקמת "המרכז לאירופה"

חיילי הבריגדה נטלו על עצמם תפקיד[11] לשקם את הקהילות, לגבשם ולהגביר את זיקתם לארץ ישראל ולסייע בהבאתם לבית חדש במולדת. הם גיבשו מסקנה זו אחרי שעשו את דרכם באירופה הכבושה: באוסטריה, גרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה. בדרך הם נפגשו עם רבבות פליטים שציפו להגיע למקומות בהם יוכלו לזכות בקורת גג ויושב להם כבודם העצמי. החיילים היהודים התארגנו לפעילות בקרב שארית הפליטה והמוסדות הלאומיים הקימו לשם כך מוסד חדש המרכז לאירופה.

בתחילה הוקם בבלגיה גוף בשם "המרכז לגולה" על ידי חיילים מהבריגדה. המרכז החל לטפל בפליטים היהודים באמצעות קרנות יהודיות מארץ ישראל ומארצות אמריקה. הוא דאג לאכסניה, למזון, להדרכה, לעידוד ולאמצעים להעלותם ארצה. פעולות אלה, בחלקם הגדול, היו מנוגדות לחוקי המנדט הבריטי ולחובות של החייל בצבא הבריטי. החיילים נעדרו מתפקידם, רוקנו ממחסני הצבא ציוד כמו בגדים, מיטות ושמיכות וזייפו מסמכים שאפשרו תחבורה למעבר לפליטים ברחבי אירופה. לדעת דוד בן דוד, מפקד הבריגדה, לוי בנימין, ידע על הפעולות והתעלם מהן.[12] המרכז לאירופה היה מבוסס על שליחים ומדריכים, כמקובל אז, של תנועות ההתיישבות הציוניות. וכך, כאשר הפליטים הגיעו ארצה היה מי שקלט אותם בקיבוצים.

מורשת הבריגדה

הבריגדה פורקה רשמית בקיץ שנת 1946. הניסיון הרב והמיומנויות שרכשו החיילים היהודיים שלחמו בבריגדה תרם רבות להקמת צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות.[13] ההיסטוריון מרדכי נאור אשר סקר את ה"מחברת השחורה" של דוד בן-גוריון כותב: "באביב 1947 חקר בן-גוריון את ראשי ההגנה על מצב הארגון - ולא אהב את מה ששמע. לרשות המדינה ש"בדרך" עמדה אז בסך הכול מיליציה, בטח לא צבא.. ל"חיילים" (יוצאי הבריגדה היהודית), בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת העולם השנייה, הייתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה"... וכך מסכם נאור: "בחודשים הבאים המשיך בן-גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. אחרי שמפקדי הפלמ"ח פרשו מצה"ל ולמטכ"ל נכנסו יוצאי הצבא הבריטי, מכל היחידות ולא רק מהבריגדה היהודית, הרי כל ארגון הצבא, שיטות ההדרכה והאימונים וכן ההפעלה המקצועית היו לפי המורשת הבריטית.[14]

יצוגיה בתרבות והנצחה

TheJewishBrigadeMemorial1
אנדרטת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון ליד לטרון
Jewish Brigade Group Street sign
שלט רחוב על שמה העברי ברעננה (צולם ב-2012)

פעילותה של הבריגדה היהודית באיטליה מונצחת במוזיאון שבעיר "אלפונסינה" מצפון לעיר רוונה. כמו כן הוכנה תערוכה בנושא הבריגדה שהוצגה בשנת 2003 ברומא ובשנת 2005 בבולוניה. בבית הקברות הצבאי ברוונה שבו מצוי ריכוז גדול של חללי הבריגדה, מתקיים טקס זיכרון שנתי, שבוע אחרי יום העצמאות, מטעם היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון.

בישראל, הוקמה אנדרטה להנצחת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון לא הרחק מצומת לטרון. אנדרטה נוספת הוקמה בזכרון יעקב.

בשנת 2009 הוקם אגף מיוחד להנצחת הבריגדה היהודית, במוזיאון בית הגדודים באביחיל.

על שם הבריגדה היהודית נקראו רחובות בערים ירושלים, תל אביב-יפו, חיפה, רעננה, רמת השרון, נתניה וערים נוספות.

הסופר חנוך ברטוב כתב על חוויותיו בבריגדה היהודית בספרו פצעי בגרות.

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

לקריאה נוספת

  • ביבליוגרפיה נרחבת על הבריגדה היהודית
  • ד"ר יעקב ליפשיץ (הרב הצבאי של הבריגדה) ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1947.
  • זאב שפר, ספר ההתנדבות - פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949.
  • חנוך ברטוב, פצעי בגרות, הוצאת עם עובד, 1965.
  • יואב גלבר, תולדות ההתנדבות היהודית (ארבעה כרכים), יד יצחק בן-צבי ואיגוד החיילים המשוחררים בישראל, תשל"ט-תשמ"ד.
  • דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת מורשת, תל אביב, תשמ"ט 1989. הספר כולל למעלה מ-200 מכתבים וכתבות של החיילים כפי שנכתבו במועד התרחשותם ומהווה מקור מידע מקיף על הפעולות של הבריגדה היהודית.
  • יצחק נוי, 4 ימים על הנהר, הוצאת כתר, 1989.
  • שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, תל אביב, 1996.
  • דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות , הוצאת המחבר, 1996.
  • אלוף שלמה שמיר - מפקד החי"ל מטעם מוסדות היישוב, "שלושה נסים ודגל עברי" 2014, 329 עמ', מסת"ב 978-965-555-748-0 - סיפורה של החי"ל במבט היסטורי.
  • AA.VV. - La brigata Ebraica in Romagna 1944-1946. pp. 62, € 15.00, Roma 2005. Esce nei Quaderni del Museo Ebraico di Bologna il catalogo della mostra allestita a Bologna in occasione del Giorno della Memoria del 2005 - חוברת באיטלקית לכבוד התערוכה לכבוד הבריגדה היהודית במוזיאון היהודי בעיר בולוניה - 2005

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מספר היהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית מוערך במעל מיליון חיילים
  2. ^ 2.0 2.1 המקור : דב קנוהל מפי הרב משה דב קספר, הרב הצבאי הראשי לבריגדה, עמוד 286
  3. ^ במקרים רבים היה צורך להתגבר על האיסור שהיה קיים לפיו הבנות שנולדו עם נתינות של ארץ אויב נאסר עליהן להינשא לחיילים מהצבא הכובש באירופה
  4. ^ אריה בורוכוביץ שירת כחייל בגדוד השני של הבריגדה היהודית. PAL 16225 E-COY Second Infantry Battalion
  5. ^ משה דור, מלאו שלושים שנה להקמת החי"ל, מעריב, 13 בספטמבר 1974
  6. ^ גלבר, יואב, נושאי הדגל: שליחותם של המנדבים לעם היהודי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1983, עמ' 304-308
  7. ^ גלבר, יואב, נושאי הדגל: שליחותם של המנדבים לעם היהודי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1983, עמ' 309-310
  8. ^ גלבר, יואב, נושאי הדגל: שליחותם של המנדבים לעם היהודי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1983, עמ' 539-543
  9. ^ ד"ר ויץ, יחיעם, בימי השואה והפקודה, תל אביב, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, 1992, פרק 12.2, כרך 12, עמ' 19-20. (בעברית)
  10. ^ אבא קובנר, שליחותם של האחרונים, שואת יהודי אירופה, 1973, עמ' 477-485
  11. ^ דוד בן דוד מספר "כי בפעולות אלה השתתפו רק חלק מהחיילים" ראו: דוד בן דוד, עמוד 183
  12. ^ דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות, הוצאת המחבר, 1996, עמוד 185
  13. ^ בהקמת חיל ההנדסה הישראלי הייתה להם תרומה מכרעת : חלק גדול מיוצאי מחלקת ההנדסה של החטיבה היו שותפים בהקמת החייל.
  14. ^ ניתן להוסיף כי בעשור הראשון של צה"ל המדים היו בריטיים "טהורים" וכללו אפילו : "חותלות", "שליקס" וגם "עניבה".
בריזיגלה

בריזיגלה (באיטלקית: Brisighella) היא עיירה בנפת רוונה שבמחוז אמיליה-רומאניה. העיר שוכנת 45 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה ו-40 ק"מ דרומית-מערבית לרוונה. בסוף שנת 2004 מנתה העיירה 7,740 תושבים.

הנוקמים

הנוקמים הוא שם כולל לקבוצות של יהודים ניצולי השואה, הפרטיזנים, ואנשי הבריגדה היהודית, שהתארגנו בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, לבצע מעשי נקם בנאצים. הרקע להתארגנות הוא הרצון של חלק מיהודי אירופה לבוא חשבון עם הנאצים על השמדת רוב יהודי אירופה בשואה. במסגרת התארגנויות אלו הוקמה בקרב אנשי הבריגדה היהודית "חוליית המוציאים לפועל" שפעלה מאיטליה, וחבריה הרגו עשרות אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. בולטת בקיצוניותה הייתה קבוצה "הנקם" אשר תיכננה הרעלה המונית, ופגעה בשבויים מן האס אס. שתי הקבוצות שתפו פעולה ביניהן. בנוסף להן, עסקו גם יחידים בפעולות נקם פרטיות.

חיים לסקוב

חיים לסקוב (אפריל 1919 - 8 בדצמבר 1982) היה איש צבא וציבור ישראלי, ראש המטה הכללי החמישי של צבא ההגנה לישראל ונציב קבילות החיילים הראשון.

חנוך ברטוב

חנוך ברטוב (13 באוגוסט 1926 – 13 בדצמבר 2016) היה סופר, מתרגם ופובליציסט ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות.

טרוויזיו

טַרְוויזיו (באיטלקית: Tarvisio, בגרמנית: Tarvis, בסלובנית: Trbiž) היא עיירה בפרובינציית אודינה (Udine) שבמחוז פריולי-ונציה ג'וליה בצפון-מזרח איטליה, סמוך למפגש הגבולות של איטליה, אוסטריה וסלובניה. אוכלוסיית המחוז רובה "פריולים" שאבותיהם סלובנים, והוא מוגדר לפיכך כאוטונומיה עצמאית מיוחדת באיטליה, בעלת זכויות חוקתיות נתונות, בעיקר בתחומי הלשון, החינוך והתרבות. בסוף שנת 2005 היו בעיר כ-5,000 תושבים. עד שנת 1918 היו מרבית תושבי העיר סלובנים. כיום דוברי הגרמנית וסלובנים הם מיעוט בעיר ומספרם נאמד, לפי מפקד משנת 1971, ב-9.4% בלבד.

העובדה כי העיר, המהווה תחנת גבול בין שלוש מדינות, הייתה בשליטת הבריגדה היהודית בסיום מלחמת העולם השנייה הפכה אותה למרכז קליטה של פליטים יהודים ממזרח אירופה בדרכם לארץ ישראל. פעילות ענפה זו נמשכה חודשים אחדים, עד אשר הצבא הבריטי העביר את החיילים היהודים לגרמניה.

יגאל הורביץ

יִגָּאֵל הורביץ (15 באוקטובר 1918 - 10 בינואר 1994), מדינאי, חבר כנסת, שר ואיש עסקים, ממקימי הליכוד.

יהודה גביש

יהודה גביש (27 ביוני 1927 - 12 בפברואר 2009) היה תא"ל בצה"ל.

ישורון שיף

ישורון שיף (ה' באלול ה'תרע"ה, 25 באוגוסט 1915 - 3 בפברואר 1974) היה מראשוני הקצינים הבכירים במשטרת ישראל.

שיף נולד למאיר וחסיה שיף בראשון לציון וסיים לימודיו בגימנסיה העברית הרצליה, לאחריהם הוכשר להוראה ומשנת 1935 למד מזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1933 החל לעבוד בהוראה בכפר הנוער בן שמן ולימד ערבית ומקצועות נוספים. כמורה לערבית הועסק גם בסמינר בבית הכרם ועבד כמתרגם קטעי עתונות מערבית עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1938 מונה למזכירו האישי של ראש המחלקה, משה שרתוק.

שיף היה חבר ארגון ההגנה ובוגר קורס סגנים במסגרתה. במלחמת העולם השנייה התגייס ליחידת החפרים היהודים בצבא הבריטי והוצב לשרת ביוון, מצרים, קפריסין, עיראק ופרס. בין פעולותיו עסק בעידוד עלייה מעיראק (עם אנצו סרני), בשיכון פליטים מפולין בטהרן, ועם הקמת הבריגדה היהודית היה מראשוני חבריה. בשנת 1946 שוחרר, הועסק על ידי קרן קיימת לישראל והחל בלימודי משפטים. החל בתקופה זו ועד הקמת מדינת ישראל פעל מטעם ההגנה ושימש מפקד גדוד מכמש, מפקד ההגנה באזור ים המלח, ולאחר מכן עוזר אישי למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל. בתקופת ההפוגה הראשונה השתתף במשא ומתן עם הלגיון הערבי.

עם הקמת משטרת ישראל היה מבכירי קציניה. באוגוסט 1948 נתמנה למפקד משטרת מחוז ירושלים ובשנת 1949 מונה למפקד מחוז הצפון. במאי 1951 נתמנה לראש אגף החקירות והיה סגן המפקח הכללי. בשנת 1953 פרש משירות המשטרה.

שיף סירב להצעה לשמש סגן הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר ועם שחרורו שימש מנהל חברת "סרן" לייצור פלסטיק. בשנת 1957 מונה למנהל הראשון של חברת "אפיקי נפט" ופיקח על עבודות קו צינור אילת-אשקלון. באמצע שנת 1960 עבר לנהל את חברת נפטא. בין נובמבר 1962 לנובמבר 1964 כיהן כשגריר ישראל בליבריה. בינואר 1973 היה שיף אורח התוכנית חיים שכאלה שהביאה אותו, אדם שלא היה מוכר עד אז בציבור הרחב, לאור הזרקורים. שיף נפטר מהתקף לב בפברואר 1974.

אב לשתי בנות מנישואיו לרות לבית ויצמן.

ישראל טל

ישראל טל ("טַליק", 13 בספטמבר 1924 – 8 בספטמבר 2010) היה אלוף בצה"ל וסגן הרמטכ"ל. נחשב בין מעצבי תורת השריון של צה"ל, אבי פרויקט טנק המרכבה (ביחד עם המהנדס ישראל טילן) וגשר הגלילים (ביחד עם המהנדס תא"ל דוד לסקוב). זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (1961, 1973).

לוי בנימין

לוי בנימין (שמו האנגלי: ארנסט פרנק בנג'מין (Ernest Frank Benjamin);‏ 5 בפברואר 1900 – 14 במרץ 1969) היה יהודי קנדי שהגיע לדרגת בריגדיר (המקבילה לדרגת תת-אלוף בצה"ל) בצבא הבריטי ומפקד הבריגדה היהודית.

מאיר זורע

מאיר (זרו) זורע (זארודינסקי) (14 במרץ 1923 - 24 ביוני 1995) היה קפטן במלחמת העולם השנייה ואלוף בצה"ל, איש ציבור וחבר הכנסת, ממייסדי ד"ש.

מיכאל בן-גל

מיכאל בן-גל (28 בפברואר 1908 – 9 ביוני 1992) היה אלוף בצה"ל, שירת כמפקד חטיבת קרייתי במלחמת העצמאות, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים.

מקסים כהן

מקסים כהן (גם קהאן) (25 בינואר 1918 - 18 במאי 2006) היה מפקד בכיר בצה"ל ובמשטרת ישראל וספורטאי אולימפי שייצג את ישראל באולימפיאדת טוקיו (1964) בירי צלחות חרס.

מרדכי מקלף

מרדכי מקלף (19 בינואר 1920 כ"ח בטבת תר"פ - 22 בפברואר 1978 תשל"ח) היה הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, בשנים 1952–1953.

נחום גולן

נחום גולן (שפיגל; 11 בינואר 1915 – 17 במאי 1991) היה תת-אלוף בצה"ל ומפקדה של חטיבת גולני במלחמת העצמאות.

נתנאל לורך

ד"ר נתנאל לוֹרְך (Lorch;‏ 24 במאי 1925 – 25 ביוני 1997) היה היסטוריון, דיפלומט ומזכיר הכנסת השלישי.

פיוג'י

פיוג'י (באיטלקית: Fiuggi) היא עיירת נופש ומרפא איטלקית, השוכנת בנפת פרוזינונה שבמחוז לאציו, צפונית-מזרחית לרומא. בעיר 9,158 תושבים. העיר, שכונתה "אנטיקולי די קמפניה" (Anticoli di Campagna) רכשה את המוניטין שלה במאה ה-14, כאשר האפיפיור בוניפקיוס השמיני טען כי אבני הכליות שלו נרפאו בשל מי המעיין שהובאו אליו מפיוג'י. מאתיים שנה לאחר מכן מיכלאנג'לו שיבח אף הוא את היתרונות של המים אשר ריפאו אותו מ"האבנים היחידות שהוא לא אוהב". בהמשך, בקבוקים של "מי פיוג'י" נשלחו למלכי אירופה. מתחילת המאה ה-20 רבים פוקדים את העיר למטרות ריפוי וספא.

שלמה שמיר

שלמה שמיר (15 ביוני 1915 – 19 במאי 2009) היה אחד מ-12 אלופי המטה הכללי הראשון של צה"ל. שמיר היה המפקד השני של חיל הים הישראלי (1949–1950) והראשון שנשא דרגות אלוף בתפקידו זה. היה גם המפקד השלישי של חיל האוויר הישראלי (דצמבר 1950 עד אוגוסט 1951).

התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
כללי התנדבות היישוב לצבא הבריטיהיישוב במלחמת העולם השנייה • הבריגדה היהודית • לוי בנימין - מפקד הבריגדההפלמ"חצנחני היישובמתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטישבויי היישוב במלחמת העולם השנייההרבנים הצבאייםאות ההתנדבות PikiWiki Israel 4329 Gan-Shmuel sk2- 40
היחידות פלוגת ההובלה 462פלוגת הנדסה 745 ("סולל בונה")מתנדבי היישוב בחיל החפריםמתנדבי היישוב בבאפסהרגימנט הארץ ישראליחיל העזר לנשיםפלוגת מובילי המים 148קומנדו 51קבוצת החקירות המיוחדת
אתרים פיוג'יטרוויזיובריזיגלה • המערכה על נהר סניו • בית הקברות הצבאי ברוונה
אישים משה שרתיוסף אלמוגייצחק בן-אהרןמרדכי מקלףעזר ויצמןחיים הרצוגאהרון רמזחיים לסקובמאיר זורעשלמה שמיר
ראו גם פורטל היישוב
כוח המגן העברי – הארגונים הצבאיים הרשמיים של הנהגת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בארץ ישראל
פלגות הלילה המיוחדותפלוגות השדההמשמר הנעהנודדתמשמר העםחיל המשמרחי"שמשטרת היישובים העברייםההגנה • הבריגדה היהודית • פלמ"ח
ראו גם: פקודות המבנה הארצימחתרות עבריות בארץ ישראל
השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה • הבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.