הברה

הברהאנגלית: Syllable) היא יחידה פונולוגית, המאגדת הגאים, לפי מידת הסונוריות שלהם, לכדי מילים, כך שמילה מורכבת מהברה בודדת או ממספר הברות. כל הברה מורכבת מגרעין אחד בלבד, שברוב השפות חייב להיות תנועה (יש שפות, שבהן גרעין ההברה יכול להיות גם עיצור סילאבי). מלבד גרעין, יכולות הברות לכלול גם "ראש" (Onset) - עיצור או מספר עיצורים הנמצאים לפני הגרעין, ו"זנב" (Coda) - עיצור או מספר עיצורים הנמצאים לאחר התנועה.

לדוגמה, את המילה המושאלת מאנגלית, "פופקורן", רוב דוברי העברית יבטאו כמילה בת שלוש הברות, אף על פי שרוב דוברי האנגלית יבטאו אותה, כמילה בת שתי הברות. דוברי העברית יבטאו [popcoren], בחלוקה להברות - "פופ-קו-רֶן" ורוב דוברי האנגלית יבטאו [popcorn], בחלוקה להברות - "פופ-קורְן".

סימנים מוסכמים

לצורך הסברים בערך זה ייעשה שימוש בכמה סימנים מוסכמים בתחום הפונולוגיה:

  • C - לסימון כללי של עיצור
  • V - לסימון כללי של תנועה
  • CV, CVC וכו' - לסימון מבנה של הברות. לדוגמה, את ההברה הבודדת במילה בָּא [ba], נסמן כ-CV, כי היא מתחילה בעיצור ונגמרת בתנועה. באותו אופן, את ההברה הבודדת במילה תֵּן [ten], נסמן כ-CVC, דהיינו, עיצור, תנועה, עיצור
  • . (נקודה) - סימן מפריד בין הברות. לדוגמה, את ההברות במילה בָּאתֶן [baten], נסמן נסמן כ-CV.CVC

סוגי ההברות

ניתן לחלק הברות למספר סוגים לפי קריטריונים שונים, כגון קיום / אי-קיום "זנב" הברה ומספר העיצורים ב"זנב":

  • הברה פתוחה: הברה המסתיימת בתנועה, הברה ללא "זנב". הברה פתוחה היא גם תמיד הברה קלה (ייתכן עיצור לפני התנועה, שאינו משפיע על הכובד). המילה שָׁתָה מורכבת משתי הברות פתוחות וקלות, המסתיימות בתנועה: ʃa.ta
  • הברה סגורה: הברה המסתיימת בעיצור או במספר עיצורים:
  • הברה כבדה: הברה עם "זנב" בן עיצור אחד. המילה שׁוּק היא מילה חד-הברתית, המורכבת מהברה אחת סגורה וכבדה, שראשה העיצור ʃ, גרעינה התנועה u וזנבה העיצור k.
  • הברה סופר-כבדה: הברה עם "זנב" בן יותר מעיצור אחד (Complex Coda). ההברה השנייה במילה יָשַׁנְתְּ היא הברה סופר-כבדה המורכבת משני עיצורים: ja.ʃant.

חלוקת ההברות לפי הסוגים

הברות פשוטות

הברה פתוחה

  • הברה המורכבת מגרעין:

- של תנועה אחת בלבד.

הברה סגורה

  • הברה המורכבת מגרעין:

- של עיצור נזיל אחד בלבד.

הברות מורכבות

הברות פתוחות

  • הברה המורכבת מעיצור אחד בנוסף לגרעין:
    • עיצור הנמצא לפני הגרעין.
  • הברה המורכבת משני עיצורים בנוסף לגרעין:
    • שני עיצורים הנמצאים לפני הגרעין.
  • הברה המורכבת משלושה עיצורים בנוסף לגרעין:
    • שלושה עיצורים הנמצאים לפני הגרעין.

הברות סגורות

  • הברה המורכבת מעיצור אחד בנוסף לגרעין:
    • עיצור הנמצא לאחר הגרעין.
  • הברה המורכבת משני עיצורים בנוסף לגרעין:
    • כל עיצור נמצא מצדו האחר של הגרעין.
    • שני עיצורים הנמצאים לאחר הגרעין.
  • הברה המורכבת משלושה עיצורים בנוסף לגרעין:
    • שני עיצורים נמצאים לפני הגרעין ואחד אחריו.
    • שני עיצורים נמצאים לאחר הגרעין ואחד לפניו.
    • שלושה עיצורים הנמצאים לאחר הגרעין.
  • הברה המורכבת מארבעה עיצורים בנוסף לגרעין:
    • שלושה עיצורים נמצאים לפני הגרעין ואחד אחריו.
    • שלושה עיצורים נמצאים לאחר הגרעין ואחד לפניו.
    • כל שני עיצורים נמצאים מצדו האחר של הגרעין.
  • הברה המורכבת מחמישה עיצורים בנוסף לגרעין:
    • שלושה עיצורים נמצאים לפני הגרעין ושניים אחריו.

הרכבי ההברות

להברות יש מבנה מקטעי פנימי המורכב מ[1]:

  • תחילת ההברה (לא חובה) (באנגלית Onset)
  • יחידת חריזה (באנגלית Rime) (חובה) המורכבת מגרעין וזנב ההברה
    • גרעין ההברה (באנגלית Nucleus)
    • זנב ההברה (באנגלית Coda)
סוג הגרעין מספר העיצורים הנוספים מיקום העיצורים הנוספים
תנועה
אחת
בלבד
או
עיצור
נזיל
אחד
בלבד
אין עיצורים נוספים ההברה מורכבת מגרעין אחד בלבד
עיצור אחד העיצור נמצא לפני הגרעין
העיצור נמצא לאחר הגרעין
שני עיצורים שני העיצורים נמצאים לפני הגרעין
שני העיצורים נמצאים לאחר הגרעין
כל עיצור נמצא בצד אחר של הגרעין
שלושה עיצורים שלושת העיצורים נמצאים לפני הגרעין
שלושת העיצורים נמצאים לאחר הגרעין
שני עיצורים נמצאים לפני הגרעין ואחד אחריו
שני עיצורים נמצאים לאחר הגרעין ואחד לפניו
ארבעה עיצורים שלושה עיצורים נמצאים לפני הגרעין ואחד אחריו
שלושה עיצורים נמצאים לאחר הגרעין ואחד לפניו
כל שני עיצורים נמצאים בצד אחר של הגרעין
חמישה עיצורים שלושה עיצורים נמצאים לפני הגרעין ושניים אחריו

לפי סולם המסומננות, ההברה האופטימלית היא הברה עם ראש וגרעין וללא זנב (CV) לפיכך, בכל השפות נמצא הברה פתוחה, אבל יש שפות שאוסרות על קיום הברה סגורה (CVC).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרקים במורפולוגיה עברית יחידה 7 ,עמ' 2
א

א' (שם האות: אָלֶף) היא האות הראשונה באלפבית העברי. מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים, ז', י"ג), וצורתה בכתב יד התפתחה מצורת ראש השור. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.

א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במלים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, סותם, אטום ‏(/ʔ/ ‏:IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהן מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.

בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".

אמהרית

אמהרית (አማርኛ - אַמַרִנְיַה) היא שפה ממשפחת השפות השמיות, שהתפתחה בקרן אפריקה במהלך המאה ה-10. השפה נכתבת באמצעות כתב געז שהתפתח מהאלפבית הדרום ערבי שאותיותיה דומות מאוד לכתב הפיניקי (והעברי) הקדום. בכתב זה יש סימן יסוד לכל עיצור ועיטורים לסימן מייצגים את התנועה, כך שכל סימן גרפי מייצג הברה (המורכבת בדרך כלל מעיצור ומתנועה). מבחינת הדקדוק ואוצר המילים הושפעה האמהרית מהלשונות האפריקיות והשמיות העתיקות, בחילופי הגיה טיפוסיים כמו צ׳ (טש) במקום כ"ף בעברית, וגימ"ל במקום זי"ן, או דל"ת במקום תי"ו. כך לדוגמה גְֿרוֹעַ - הוא רגל מלשון זרוע, ותְּדַהַלֵץּ׳ - פירושה: תתהלך.

בשפה גם קולות שאינם נכתבים, כמו נשימה חזקה פנימה (האות ה"א במשיכה פנימה במקום החוצה) מדי פעם במהלך השיחה, כאות לכך שהשומע מאזין לדברי השני, ובדומה לאה בערבית, ואהה באנגלית.

באתיופיה האמהרית היא השפה הרשמית במדינות אמהרה, מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום, בנישנגול-גומאז, גמבלה ובערים אדיס אבבה ודירה דאווה. ריכוזים של דוברי אמהרית נמצאים גם בישראל ובארצות הברית.

ב

ב' (שם האות: בֵּית, ברבים: בֵּיתִין) היא האות השנייה באלפבית העברי. שמה, בֵּי"ת (בפי יהודי תימן בֵּי), נגזר משמה הקדום בַּיִת, וצורתה התפתחה מצורה הדומה לצורת בית בכתב העברי העתיק.

ב' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה או לאחר שווא נח. כשהיא דגושה הגייתה כזו של האות B באנגלית או כשל האות בָּא (ب) בערבית, וכשהיא רפויה הגייתה כשל האות V באנגלית. במשך התפתחות השפה הערבית חדל הצליל V להתקיים בה, והאות המקבילה לב' בערבית משמיעה רק את הצליל B (כמו במילים "כתב" ו"ארנב", הנהגות בערבית "כַּתַּבּ" ו"אַרְנַבּ"). הבלשן יצחק אפשטיין גיבש את הניב העברי הגלילי, ואחד ממאפייניו היה הגיית ב רפה כדגושה; ניב זה דעך במרוצת השנים. ב' היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ב' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית, בּ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, קולי
([b] ‏:IPA), וב' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי ([v] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 2, ולפיכך "יום ב'" הוא יום שני וכתה ב' היא הכתה השנייה בבית הספר (אך בכדורגל בישראל ליגה ב' היא הליגה החמישית, משום שאת ליגה ב' מקדימות ליגה א', הליגה הארצית, הליגה הלאומית וליגת העל). כאשר האות ב' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה אלפיים, למשל: שנת ב'תנ"ג היא השנה ה-2453 בלוח העברי.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ב' עומדת על כ־4.98% מכל אותיות האלף-בית.

בקבלה האות ב' מסמלת בריאה ויצירה.

בתורת הקבוצות משמשת האות ב' בסימון לציון עוצמת הרצף . (ראו גם: ב (מתמטיקה))

האות ב' היא האות הראשונה בתנ"ך, הנפתח במילה "בראשית". ביהדות מתייחסים לצורתה של האות ב', ואומרים כי כמו שהאות סגורה מימינה ופתוחה משמאלה, כך אין לחקור את שאירע לפני הזמנים המתוארים בתורה. מצד שני, הדעה הרווחת בקרב חוקרי התנ"ך היא שכאשר נכתב הספר במקור, הכתב שבו השתמשו היה שונה מהכתב העברי שאנו משתמשים בו כיום, והאות ב' נראֲתה שונה לחלוטין.

האות ב' מופיעה במושגים:

דגש קל

בדקדוק עברי, דגש קל הוא סימן ניקוד בצורת נקודה במרכז האות, המסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של ההגאים באותיות: ב, ג, ד, כ, פ, ת (אותיות בג״ד כפ״ת). סימן הדגש הקל, זהה לסימון של הדגש החזק, וההבחנה בין סוגי הדגשים בעברית המודרנית, שבה לא נהגה הדגש החזק, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית; סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת לאחר עיצור שסוגר הברה (היינו, לאחר שווא נח) הוא דגש קל. כמו כן, סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת, הבאות בראש מילה, הוא דגש קל בעברית המודרנית. הסימן ההפוך לדגש הקל, הוא סימן הרפה שלא נוהג כיום בעברית המודרנית.

דנית

דנית (בדנית: Dansk) היא שפה סקנדינבית המדוברת בפי כ־6 מיליון בני אדם, בעיקר בדנמרק, שם היא השפה הרשמית. מבחינה בלשנית משתייכת הדנית לקבוצת השפות הגרמאניות הצפוניות אשר במשפחת השפות ההודו־אירופיות. זו גם אחת השפות הרשמיות באיי פארו והיא הייתה כזו גם בגרינלנד עד 2009, והיא שפה מוכרת במחוז שלזוויג בגרמניה שם ישנו מיעוט דני.

השפה הדנית, כמו כל השפות הגרמאניות (למעט יידיש), נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני, ב־29 אותיות. האותיות C, Q, W, X ו־Z משמשות לכתיבת מילים השאולות משפות זרות.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

הגייה תימנית

ההגייה התימנית (או הברה תימנית, נקראת הג'ה בפי בני העדה) היא אופן הביטוי של השפה העברית שהתקיים בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. הגייה זאת נחשבת בעיני רבים למדויקת שבהגיות. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, שכמעט לא התקיים אז, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

הולנדית

הולנדית (בהולנדית: Nederlands) היא שפה אירופית המשתייכת לענף השפות הגרמאניות המערביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות.

ההולנדית מדוברת כשפת אם בפי למעלה מ-23 מיליון אנשים ברחבי העולם, מרביתם תושבי הולנד (15 מיליון) ובלגיה (6 מיליון). רבע מיליון נוספים דוברים את השפה במושבה ההולנדית לשעבר סורינאם. 5 מיליון אנשים נוספים דוברים אותה כשפה שנייה, רובם תושבי בלגיה. יש המונים בין דוברי הולנדית גם כ-15–23 מיליון דוברי אפריקאנס, שפה הקרובה מאוד להולנדית והמדוברת בדרום-אפריקה. בבלגיה מכונה השפה לעיתים פלמית (הולנדית: Vlaams; אנגלית: Flemish), אך במסמכים רשמיים, מילונים וכדומה היא נקראת תמיד הולנדית. ההבדלים בין ההולנדית המדוברת בהולנד לבין זו המדוברת בבלגיה מסתכמים בעיקר בתחום המבטא, ובאופן מוגבל באוצר המילים. אף על פי שההולנדית היא השפה ה-37 בעולם בתפוצתה (מתוך 6,500 שפות לערך), זוהי השפה ה-11 בתפוצת הפרסומים בעולם, והוויקיפדיה בשפה ההולנדית היא השישית בגודלה בעולם (נכון ליולי 2019).

הולנדית היא אחת השפות הקרובות ביותר לשפות האנגליות, בפרט מבחינת אוצר המילים שלה (השפה הפריזית המדוברת בצפון הולנד קרובה לשפות האנגליות אף יותר), אך מבחינת מבנה המשפט וההגייה היא קרובה יותר דווקא לגרמנית תחתית (Plattdüütsch). השפה ההולנדית נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני. לצורך כתיבת ההולנדית נעשה שימוש ב-26 אותיות.

הטעמה

הטעמה היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר.

בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות.

מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה.

להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין הטעמה יש השפלה.

יידיש

ייִדִישׁ או אִידִית (גם אִידִישׁ; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "יהודית-גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות אך נכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים.מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, כמעט רק קשישים.

יידיש היא אחת משלוש השפות היחידות בעולם בימינו, לצד העברית והארמית, שמשתמשת באותיות עבריות לכתיבתה (אמנם הלאדינו נכתבת גם באותיות עבריות, אך היא נכתבת גם ובעיקר באותיות לטיניות).

כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורמי) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

מנדרינית תקנית

מנדרינית תקנית היא שפה המשתייכת מבחינה בלשנית לקבוצת השפות הסיניות (כמו קנטונזית, הַאקּה) בתוך משפחת השפות הסינו־טיבטיות. המנדרינית התקנית היא לשונה המדוברת הרשמית של סין העממית (הרפובליקה העממית של סין) ושל טאיוואן (הרפובליקה הסינית). כמו כן היא מהווה אחת מארבע הלשונות הרשמיות של סינגפור. המנדרינית נכתבת בכתב הסיני, הן המסורתי והן המפושט.

המנדרינית התקנית מבוססת על הניב הבייג'ינגי של מנדרינית, שהיא בתורה קבוצת ניבים סיניים המדוברים ברחבי צפון סין ודרום מערבה. בשימוש יומיומי מכונה המנדרינית התקנית פשוט "מנדרינית", אך עם זאת יש להבחין בינה לבין קבוצת הניבים עליה היא מבוססת. הבחנה זו תאומץ בהמשך הערך כדי למנוע בלבול.

הגרסה שבשימוש בסין מכונה פּוּ־טוֹנְגּ־הְווַה (普通話/普通话/pŭtōnghuà), שפירושו "השפה הכללית", ואילו זו שבטאיוואן מכונה גְּווֹ־יוּ (國語/国语/guóyŭ), שפירושו "השפה הלאומית". במקומות אחרים, כמו סינגפור ומלזיה מכונה השפה חְווַה־יוּ (標準華語/标准华语/Biāozhǔn huáyǔ), שמשמעו "השפה הסינית". כל שלושת המונחים משמשים לסירוגין בקהילות סיניות ברחבי העולם כתוצאה ממפגש בין קהילות סיניות ממקומות שונים.

מנטרה

מנטרה היא הברה, מילה או משפט, הנאמרות בחזרתיות על מנת להשפיע על התודעה. מקורה של המנטרה (דוונאגרי: मन्त्र) בתרבות הוֵדית והיא חלק מרכזי בהינדואיזם, ונהוגה גם בבודהיזם, סיקהיזם וג'ייניזם. השימוש במנטרה משתנה בהתאם לאסכולה ולפילוסופיה הקשורה אליה. כיום השימוש במנטרות נפוץ גם בתנועות רוחניות רבות שמבוססות על תרבויות ודתות מזרח קדומות.

משקל (שירה)

משקל (גם בלועזית: ריתמוּס) הוא שם כולל למערכות המִקְצָב המשמשות ברוב סוגי השירה. לתורת המשקל מונחים נרדפים – ריתמיקה, מֶטריקה ופּרוזודיה. שירה בעלת מקצב מוגדר נקראת שירה שקולה, ואילו שירה בלתי-שקולה נקראת שירה חופשית. ישנן שיטות מקצב שונות, ובכל אחת מהן מתאפשרים כמה מקצבים. בשיטה הכמותית, המקצב מבוסס על כמות מסוימת של הברות מסוג מסוים (ארוכות/קצרות, לפי הגדרת השפה); השירה ביוונית עתיקה ובלטינית שקולה במשקלים שונים בשיטה הכמותית, וכך גם רוב השירה בצרפתית. בשיטה האיכותית, המקצב מבוסס על דפוס מסוים של הטעמות, כלומר של הברות מודגשות לעומת בלתי מודגשות. רוב השירה השקולה באנגלית, בגרמנית, ברוסית ובעברית שקולה בשיטה האיכותית.

סוגות שיר מסוימות מתאפיינות גם במשקלים מסוימים; למשל, השירה האפית היוונית והרומית שקולה בהקסמטר דקטילי, והמשקל האופייני לסונטה באנגלית עד היום, בהשפעת שייקספיר, הוא פנטמטר יאמבי.

בשירה העברית מבחינים[דרוש מקור: מי?] בין שתי שיטות עיקריות של משקל: השיטה הסילבּית (המבוססת על כמות הברות) והשיטה הסילבּו-טונית (המבוססת על דפוסי הטעמה קבועים).

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

קובוץ ושורוק

קובוץ (גם: "קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.

קוריאנית

קוריאנית (או קוריאית; קוריאה הדרומית: 한국어 "הַאנְגּוּגוֹ"; קוריאה הצפונית: 조선어 "צ'וֹסוֹנוֹ") היא שפתן הרשמית של קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית. לצד סינית, קוריאנית היא אחת משתי השפות הרשמיות בנציבות האוטונומית הקוריאנית יאנביאן במחוז ג'ילין בסין. בעולם כשמונים מיליון דוברי קוריאנית: בקוריאה, בסין, במדינות הגוש הסובייטי לשעבר, באוסטרליה, בניו זילנד, בארצות הברית, בקנדה, בברזיל, ביפן, בדרום אפריקה ובפיליפינים.

שוודית

שוודית (Svenska (מידע • עזרה)) היא שפה סקנדינבית מזרחית מקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. היא מדוברת בפי תשעה מיליון איש בעולם, שמונָה וחצי מתוכם בשוודיה. משנת 2009 היא הוכרה כשפה רשמית בשוודיה.

מלבד בשוודיה, מדוברת השוודית גם במחוז אולנד (Åland), השייך לפינלנד. בפינלנד היבשתית ישנו מיעוט של שישה אחוזים דוברי שוודית, וזו שפה רשמית ובעלת מעמד שווה לפינית. בנוסף, כמה אלפי אנשים באסטוניה דוברים שוודית.

השפה התפתחה מהנורדית העתיקה, בדומה לדנית ולנורווגית, מהן אינה שונה באופן מהותי. למעשה, דובריה יכולים להבין דנית ונורווגית, ובייחוד את האחרונה, הדומה לשוודית במבטאה. בימי הביניים עברה השפה שינויים רבים עד שעברה סטנדרטיזציה במאה ה-16. ב-1786 נוסדה האקדמיה השוודית, שתפקידה לפקח על התפתחות השפה התקנית.

כשפה גרמאנית חולקת השוודית אוצר מילים נרחב גם עם הגרמנית ועם האנגלית. היא שאלה מילים רבות מהגרמנית התחתית בימי הביניים, מהגרמנית העילית (הגרמנית התקנית) במאות ה-16 וה-17, מהצרפתית במאה ה-18, ומהאנגלית במאה העשרים.

בדומה לרוב השפות הסקנדיביות, האותיות C,Q,W,X,Z מופיעות במילים שאולות בלבד, והאות G כמעט ואף פעם לא נהגית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.