הבא במחתרת

דין הבא במחתרת הוא הלכה המופיעה בתורה, ואשר לפיה גנב אשר בא במחתרת - אין נענשים על הריגתו. חז"ל הסבירו דין זה בשיקולים של הגנה עצמית.

הדין בתורה

התורה בפרשת משפטים דנה במקרים שונים של גנב, ובהם גנב ה"בא במחתרת":

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ - חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם; אִם-אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד-שֶׂה חַיִּים, שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם.

שמות כא, לז - כב, ג

"אין לו דמים", פירושו שאין הורגו חייב כשופך דמים. זאת לעומת מקרה שבו "זרחה השמש עליו", כאשר במקרה כזה "דמים לו", ועל כן במקרה שלא נהרג, עליו לשלם את הגניבה.

החלוקה לפרקים במקרה זה אינה תואמת את תוכן הפסוקים, הואיל ומבחינה עניינית דין זה מופיע כמקרה פרטי של המקרה הכללי העוסק בגניבת שור או שה, כפי שמעיד המבנה הקזואיסטי והשימוש שעושה ספר הברית במילים "כי" (פתיחת מקרה ראשי) ו"אם" (פתיחת מקרה משני/סייג לדין הראשי/תנאי לדין הראשי).

פרשנות חז"ל

היו (כדוגמת הראב"ד) שפירשו את הביטוי "זרחה השמש עליו" כפשוטו - הגנב נתפס לאור יום ולא בלילה; והסברה היא, שמי שפורץ ביום לבית, עושה זאת מכיוון שהוא משער שאין אנשים בבית, ולכן איננו מתכוון לפגוע באדם, שלא כמי שפורץ בלילה.

חז"לתלמוד הבבלי (סנהדרין עב) ובתלמוד הירושלמי פרק ח' ובעקבותיהם חלק מן הפרשנים) פירשו את הביטוי "זרחה השמש עליו" כמשל; כדברי רש"י במקום:

אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות - 'דמים לו' - כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית.

בהתאם לקביעה זו, לפיה הריגת הגנב מותרת רק משיקולי הגנה עצמית, מביא התלמוד שתי ברייתות המציגות שתי גישות שונות ביחס לוודאות הנדרשת בעת הפעלת שיקולי הגנה עצמית:

תנו רבנן: "אין לו דמים אם זרחה השמש עליו" - וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא: אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך - הרגהו, ואם לאו - אל תהרגהו.
תניא אידך: "אם זרחה השמש עליו דמים לו" - וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא: אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך - אל תהרגהו, ואם לאו - הרגהו.

בתלמוד מובאים דברי רב, שאמר שכל אדם שהיה פורץ לביתו במחתרת הוא היה הורגו מלבד רב חנינא בר שילא, משום שהוא אדם רחמן, שברור לו שירחם עליו כמו שאב מרחם על בנו. בירושלמי רבי שמעון בר יוחאי חולק על רבי חייא, ואומר שאף במקרה שהפורץ נטל את הרכוש ויצא מחוץ לבית, עדיין מותר להורגו, דבר שלא התקבל להלכה.

הרמב"ם פוסק (הלכות גניבה פרק ט' הלכה ט') שבא במחתרת הוא כרודף אחר חבירו להורגו ולכן דמו מותר. הוא גם מרחיב את הדין, בין אם בא ביום או בלילה, ובין אם פרץ לביתו של האדם או לחצרו. אמנם במקרה שהוא פרץ לשדהו או לגינתו של אדם, חזקתו שבא רק לגנוב, ולכן דמו איננו מותר.

מכיוון שבא במחתרת מסכן את נפשו, על פי הכלל של קם ליה בדרבא מיניה הוא לא יהיה חייב תשלום על הגניבה או על נזק שגרם במהלך הגניבה. אבל, אם הוא גנב חפץ והוא נשאר שלם הגנב יהיה חייב בהחזרת החפץ. בכל מקרה הגנב יהיה חייב להחזיר בדיני שמים.

מדין זה של "הבא במחתרת" למד רבי ישמעאל שפיקוח נפש דוחה שבת בקל וחומר (בבלי, יומא פ"ה).

טעמו של הדין

חז"ל נימקו דין זה בכך שגנב הבא במחתרת מגיע בידיעה שאם יעמוד מולו בעל הבית, הגנב יהיה מוכן להרוג אותו. לפיכך, התירה התורה לבעלים לעמוד על רכושו ולהרוג את הפורץ, מדין הבא להורגך השכם להורגו.

היו שציינו שהתורה הייתה יכולה לצוות על בעל הבית שלא להתנגד וכך הגנב לא יהרוג אותו, ואם כן לא ברור מדוע חל כאן דין "הבא להורגך". מכאן הסיקו אותם פרשנים, שזכותו של בעל הבית להגן על רכושו אינה יכולה להתבטל אל מול כוונות פושעות של גנב רק בשל כך שהלה מוכן להרוג את בעל הבית.

באשר לקלות לכאורה שבה מתירים את דמו של אדם אף שלא הוכחה אשמתו, היו שהסבירו זאת בכך שבא במחתרת עושה פעולה שמדירה אותו מחסות החוק. הוא שקול לאדם שמנסה לגנוב את הגבול ונכנס לשטח הפקר מסוכן. אפשר גם לראות בדין זה את החשיבות שייחס המקרא לביתו של האדם ולפרטיותו. זה אשר מנסה להפירה בחסות הלילה בזמן שהאדם ישן ונמצא בחולשתו, מתויג כפושע מסוכן, שיש להתגונן מפניו אף בנטילת חייו.

"הבא במחתרת" בימינו

דין "הבא במחתרת" לא גווע עם השנים, ובזמננו פרשת שי דרומי, שהרג גנב שבא אליו באישון לילה, הזכירה לרבים דין זה, ויש שנזעקו להגן על דרומי מנימוקי התורה, פעמים רבות תוך איזכור הדין. היו אף שהציעו הצעות חוק לתיקון החוק הישראלי, ברוח פרשת הבא במחתרת. אחת ההצעות עברה ב-24 ביוני 2008 בקריאה שנייה ושלישית, ואושרה כחוק, אשר כונה בציבור "חוק דרומי".

בבית המשפט המחוזי בחיפה ניתן ב-27 בפברואר 2007 פסק דין [1] בעניינו של עובד בחנות תכשיטים שירה למוות בפורץ, אשר בזמן שבו נורה לא היה חשש כי יפגע ביורה, והלה יכול היה לברוח. היורה הורשע בהריגה ונגזר עליו מאסר של 4 שנים. בנימוקיו התייחס השופט רון שפירא לדין "הבא במחתרת", המבחין בין מקרה שבו הפורץ הגיע בלילה ויש חשש כי ישפוך דם, לבין מקרה שבו הגיע ביום ואז חלה עליו הגנתו של החוק.

פירוש רש"י, שם (תרגום חופשי)

מחתרתו זו היא התראתו. שאין צריך התראה אחרת אלא הורגו מיד מכיוון שטרח הגנב ומסר נפשו לחתור על דעת כן חתר "שאם יבוא נגדי אהרגנו". ואמרה תורה כיוון שרודף הוא אין צורך בהתראה אלא מצילין אותו בנפשו. אבל נכנס לחצרו או לגגו דרך פתח אינו הורגו עד שיתר בו עדים כלומר הוא ממש עומד מולך ואתה רואה שהוא עומד מולך ואתה בטוח שהוא יהרוג אותך אז מותר להורגו, אחרת יהיה לך עליו דמים כלומר אתה תואשם ברצח מאחר שיכול מאוד להיות שאותו אדם נכנס דרך הפתח אך הוא חשב שברגע שיראה את בעל הבית הוא ינוס על נפשו ואז הרי אין הוא בא להרגך ואין עליך חובת השכם להורגו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אונאת דברים

בהלכה היהודית, אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין אונאה הממוני ונלמד מאותם פסוקים, אך חז"ל הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".

בן סורר ומורה

בן סורר ומורה הוא מקרה המוזכר בתורה, שבו נער מתנהג בדפוס קבוע גם לאחר שהוזהר, בהתנהגות של נהנתנות מופרזת בזלילת מזון והשתכרות, תוך זלזול בהוריו ואי ציות להם. על פי התורה דינו הוצאה להורג בסקילה, לפי בקשת הוריו מזקני העיר היושבים בדין.

חז"ל מבארים בדרשת הפסוקים שהמדובר הוא בנער בן 13, ושבנהנתנותו הוא גם גונב מהוריו את הבשר והיין שאותם הוא 'זולל וסובא'. כמו כן חז"ל מבארים שהסיבה להריגה זו היא כדי למנוע ממנו לעשות מעשים חמורים יותר בעתיד.

על פי ההלכה, להיתכנות מצב כזה המאפשר לדון למיתה נדרשים תנאים כה רבים, כך שהמקרה נדיר ביותר. יש שטענו שהוא מעולם לא קרה ולא עתיד לקרות.

דיבר הכתוב בהווה

דיבר הכתוב בהווה (או דבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל) הוא כלל בפרשנות ההלכתית למקרא ולמשנה, לפיו לעיתים נוקט מקור הלכתי בדוגמה פרטית מסוימת לדין ('מקרה פרטי'), דוגמה שנבחרה על פי המקרה המצוי ביותר למעשה (ה"הווה"), אך הכוונה היא שמהדוגמה הפרטית נלמד את הדין לכל המקרה הכללי, כלומר לכל הדוגמאות הקרובות למקרה שצויין במפורש בכתוב. כאשר הרחבה זו מובנת מאליה, אין צורך בכל רמז או דרשה נוספים לצורך הפעלת כלל זה. מכלל זה נגזרות מסקנות הלכתיות למעשה.

הבא להורגך השכם להורגו

ביהדות, הבא להורגך השכם להורגו הוא כלל מוסרי שמשמעותו כי לאדם מותר להתגונן ולהציל את חייו במחיר חיי מי שמסכן אותו, כהגנה עצמית. בהקשרים הלכתיים, הכלל קרוי דין רודף, כאשר כלל זה מגדיר מיהו "רודף", ומרחיב את המושג למקרים בהם ההגנה היא על צד שלישי, וכן למקרה שהרודף אינו מאיים על חיי הקורבן אלא מנסה לעבור על איסור ערוה שהוקש לרציחה.

התראה (הלכה)

התראה הוא מונח הלכתי המתאר מצב בו חוטא העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים (יש שטוענים כי אלו העדים) כי הדבר אסור, עליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני, כגון עונש מוות או מלקות, וכשבית-הדין דורשים וחוקרים את העדים, הם מחויבים לשאול האם התקיימה התראה. התראה היא תנאי הכרחי להענשת חוטא - אך בלתי מספיק; התנאי הנוסף הוא עדים.התנייתה של הענישה הגופנית בהתראה ייחודית למשפט העברי. לעומתו, בשיטות המשפט האחרות התקבע הכלל המבוסס על האתיקה של אריסטו: "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".

חוקי התורה וחוקי חמורבי

חוקי חמורבי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס.

התורה היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, שעל פי המסורת היהודית ניתנו בידי הנביא משה במעמד הר סיני במאה הארבע עשרה לפנה"ס.

גילויים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. בפולמוס לקחו חלק מדענים ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הלא מבוטל העולה ביניהם.

לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים משמעותיים בין קובצי החוקים, וניכר כי הם משקפים עקרונות מוסריים אחרים, ומציאות חברתית שונה. אחד ההבדלים העקרוניים בין חוקי חמורבי לחוקי התורה נעוץ בתחומי העיסוק של כל אחד מקבצי החוק, אף כי שני הקודקסים מבססים את סמכות החוק על מקורו השמימי. את ההבדלים ניסח החוקר משה צבי סגל כך: "הקרבה היא רק בצורתם החיצונית של החוקים. בכל הנוגע לרוחם של החוקים ולתוכנם המוסרי רחוקים הם חוקי חמורבי מחוקי התורה כרחוק הדת האלילית מאמונת יי הצרופה. חקי חמורבי הם תקנות שתקנו השליטים במדינה כדי לשמר על הסדר והשלום בחברה ועל זכיותיהם של התקיפים. חקי התורה הם מצוות מאת יי שנועדו להגשים בחיי היחיד והחברה את הצדק והמוסר של התורה ולהגן על החלש מפני התקיף ממנו."

מלחמת אין ברירה

מלחמת אין ברירה (או מלחמת מגן, באנגלית: Defensive War) היא כינויה של מלחמה או מבצע צבאי בהם אחד מן הצדדים מותקף או מאוים ראשון, ובשל כך לא נותרת לו ברירה אלא לצאת ולהילחם כהגנה עצמית. ההגדרה באה מתאוריית המלחמה הצודקת, לפיה מלחמת מגן מוצדקת, בניגוד למלחמה תוקפנית, שבה שני הצדדים מנסים לפלוש ולכבוש אחד את השני. למלחמה מסוג זה קימות לעיתים השלכות צבאיות-מוסריות באשר לאופי וצידוק המלחמה ביחס למלחמה רגילה, וזאת משום שתגובה להתקפה ואיום נתפשים כהגיוניים ולגיטימיים יותר, מאשר יוזמת התקפה אקטיבית וראשונית. היבט נוסף בהצדקת מלחמת אין ברירה הוא ניקיון מצפונו של הצד המגיב ביודעו כי לא יצא למלחמה בשל נטיות מיליטריסטיות הפסולות לדעת חוגים מסוימים.

לעיתים קיימת מחלוקת לגבי מלחמה ספציפית בשל מי מהצדדים היא נפתחה, ובהתאם לכך האם ניתן להגדיר את המלחמה כמלחמת אין ברירה.

פרשת משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים היא פרשת השבוע השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק י"ח. רוב הפרשה מפרטת מצוות ודינים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום המשפטי. מצוות אלו הן המשך לעשרת הדיברות והמצוות שנזכרו בסוף פרשת יתרו, שכולן יחד מהוות את ספר הברית שעליו נכרתת הברית בין בני ישראל לה'. בסוף הפרשה מסופר על מעמד כריתת הברית, ועל עליית משה להר סיני לקבלת לוחות הברית והציווי על הקמת המשכן.

ברוב השנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשיה הראשונה מ"ארבע פרשיות" - פרשת שקלים..

פרשת שי דרומי

פרשת שי דרומי הייתה שרשרת אירועים, שהתרחשה ב-13 בינואר 2007, ובמהלכם ירה שי דרומי, חקלאי מחוות בודדים בנגב, בח'אלד אל-אטרש ובאיוב אל-הוואשלה, לאחר שפרצו לחוותו יחד עם שניים נוספים. אל-אטרש נהרג ואל-הוואשלה נפצע כתוצאה מהירי. מעצרו של דרומי עורר דיון ציבורי בשאלה האם רשאי אדם לירות בביתו שלו בפורץ או מסיג גבול, ובסופו של דבר הוביל לחקיקת שינוי בחוק העונשין, המכונה "חוק דרומי", שקבע הגנה מפני הרשעה פלילית בגין מעשים כמו אלה שביצע דרומי, בנסיבות דומות. דרומי זוכה על ידי בית המשפט מהאישום בהריגה.

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמים • הבא במחתרת • הבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.