הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטיןערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ףאנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

הארגון לשחרור פלסטין
منظمة التحرير الفلسطينية
PLO-logo

היסטוריה

שנות השישים

אש"ף הוקם כתחליף לממשלת כל פלסטין ב־2 ביוני 1964 ביוזמת מדינות ערב, שהעמידו בראשו את אחמד שוקיירי. המטרה הרשמית הייתה לרכז את הפעילות הפוליטית של הציבור הפלסטיני, ולרכז את המאבק במדינת ישראל. בנוסף, קיוו מנהיגי מדינות ערב להשיג יותר שליטה בציבור הפלסטיני כדי למנוע מהם לערער את יציבות המשטרים במדינות ערב. ממלכת ירדן לא ראתה בעין יפה את הארגון החדש, ואף מנעה מוועידת ההקמה להתכנס בירושלים בקרבת מסגד אל-אקצא שבאותו הזמן (טרום מלחמת ששת הימים) הייתה בחלקה (מזרח העיר) בשלטון ירדני. מכיוון שכך ועידת ההקמה התכנסה כחלק מהקונגרס הפלסטיני הראשון שנערך במלון אינטרקונטיננטל (כיום מלון שבע הקשתות) שבהר הזיתים במזרח ירושלים החל מה־28 במאי 1964, והוועד הפועל של אש"ף התכנס לראשונה ב־9 באוגוסט.

במהלך כינוס זה התקבלה האמנה הלאומית הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968. על פי יהושפט הרכבי התיקון מלמד על הקצנה בעמדות הפלסטינים בנוסח זה לעומת הנוסח הראשון.[1] האמנה מגדירה מיהו פלסטיני, טוענת לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על כל פלסטין (היא ארץ ישראל), וקובעת שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.

אחרי תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים ב־1967, החלה לעלות קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. ביולי 1968 ארגונים אלו נכנסו למועצה הלאומית הפלסטינית, במסגרת הסכם שחילק את 100 מושבי המועצה הלאומית הפלסטינית, לפת"ח ולארגון חלוצי מלחמת השחרור העממית, ארגון סורי שהיה מזוהה עם הפת"ח, הוענקו 38 מושבים, החזית העממית לשחרור פלסטין קיבלה 10 מושבים, 30 מושבים ניתנו לארגון לשחרור פלסטין, 20 מושבים לצבא השחרור הפלסטיני ו-2 מושבים לנציגים בלתי תלויים.

בתחילת ינואר, לקראת כינוס המועצה בפברואר, שונה הרכב המועצה הלאומית הפלסטינית, תוך חיזוק מעמדו של הפת"ח, שקיבל 33 מתוך 105 מושבים, וארגון הלוויין שלו, חלוצי מלחמת השחרור העממית, קיבלו 12 מושבים. חלקם של ארגון השחרור הפלסטיני וצבא השחרור הפלסטיני הוקטן באופן דראסטי, כאשר הארגון קיבל 11 במקום 30 מושבים והצבא קיבל 5 במקום 20 מושבים. מספר הנציגים הבלתי תלויים הוגדל ל-28.[2] הפת"ח הצליח לגייס תמיכה של חלק מהנציגים כדי להשיג רוב במועצה, וב־3 בפברואר 1969 נבחר מנהיג תנועת פת"ח, יאסר ערפאת, ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, ובכך למנהיג הארגון.

שנות השבעים

אש"ף התמקם בין היתר בירדן והחל לפעול כנגד שלטונה (שיעור הפלסטינים בירדן היה אז כ־65 אחוז מהאוכלוסייה) ומשם תקף את ישראל פעמים רבות, באמצעות הסתננות של מחבלים וירי קטיושות. דבר שהביא לפעולות תגמול מצד ישראל שהמפורסמת בהן היא פעולת כראמה. לקראת שנת 1970 ניסה אש"ף לארגן הפיכה בירדן בסיוע סורי. ישראל וארצות הברית יצאו להגנת השלטון הירדני, אולם התערבותן לא נדרשה בסופו של דבר.

בעקבות ניסיון זה פתח המלך חוסיין מלך ירדן בחודש ספטמבר 1970 בספטמבר השחור, פעילות שבמהלכה נכנסו כוחות הלגיון הירדני למחנות אש"ף, בקרבות שנמשכו לתוך 1971, הרגו כמה אלפים מהם והגלו את הנותרים שהתבצרו באזורים המיוערים של צפון ירדן לסוריה, משם הגיעו אחר כך ללבנון.

בשנים הראשונות לארגון אש"ף ובראשו יאסר ערפאת תכננו תחילה להשיב את שטחי ארץ ישראל לידיים מוסלמיות ולהחיל את רעיון סוריה הגדולה בהנהגתם, לפי חזון העמים הערביים שבאזור, כשבראש סדר העדיפויות כיבוש והחזרת שטחי מדינת ישראל לידיים מוסלמיות. לאחר שרעיון זה היה נראה עבורם כרחוק מידי, החליטו ביניהם על כיבוש לבנון בעלת הצביון המדיני נוצרי תחילה.

בין השנים 1967 ל־1973 בלטה העלייה בפעולות הטרור של אש"ף כנגד ישראל, כשהבולטת בהן של ארגון טרור המסונף לאש"ף, "ספטמבר השחור" שמו, שרצח 11 ספורטאים באולימפיאדת מינכן.

בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית בוועידת רבאט החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. כתוצאה מההכרה הזאת על ידי הליגה הערבית הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב.

ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. בהחלטה זו ויתר אש"ף על העיקרון לפיו לא ניתן לקיים משא ומתן עם ישראל.

ב־1977 הציע סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון. יוזמת סאדאת אילצה את אש"ף לעבור לתמיכה בתהליך ז'נבה וגרמה להתנגשות בינם לבין מצרים שהתבטאה ברצח יוסוף סיבאי (עורך העיתון הרשמי של מצרים). התנגשות זו הובילה בין השאר להתדרדרות במצבם של הפליטים הפלסטינים במצרים.

החל מתחילת שנות השבעים החל אש"ף לפעול יותר ויותר בלבנון תוך שהוא מכפיף חלקים נרחבים מדרום המדינה למרותו הבלעדית (ראו גם: פתחלנד). בדרום לבנון, במרחב שמביירות דרומה עד צור ומזרחה עד החרמון, שלט אש"ף במעין "מדינה" משלו.[3] אש"ף היה אחראי במידה לא מעטה לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975 ופעולותיו במהלכה ובמיוחד טבח דאמור תרמו רבות להתמשכותה של מלחמה זו וזאת למרות ניסיון שנעשה ב־1976 לקבוע כללים לפעילותו בלבנון. העימותים האלימים בשנות ה-70 דחפו מאות אלפי כפריים שיעים צפונה ואת הפלסטינים לרכוש קרקעות, מה שחיזק את שליטת הפלסטינים באזור.[3] יאסר ערפאת הצהיר מספר פעמים כי אש"ף יצא מלבנון רק לפלסטין, ובכך בעצם שיעבד את המשבר בלבנון לבעיה הפלסטינית.[4]

אש"ף ניצל את שליטתו בדרום לבנון כדי לירות קטיושות לעבר יישובי הגליל ולהוציא לפועל פיגועי טרור דרך הגבול הצפוני, ביניהם טבח מעלות והפיגוע במלון סבוי. ב־1978, לאחר הפיגוע בכביש החוף, פתחה ישראל במבצע ליטני, שבעקבותיו נסוג אש"ף אל מעבר לנהר הליטני, ונוצרה רצועה רציפה לאורך קו הגבול (מובלעת חדד), שבה שלט צבא דרום לבנון בתמיכה ישראלית. עם זאת, אש"ף נשאר באזור הר דב, משם המשיך לבצע ירי קטיושות ולשלוח חוליות טרור לישראל.

שנות השמונים

במהלך השנים שלאחר מבצע ליטני נעשו מאמצים דיפלומטיים רבים להרגיע את גזרת לבנון, בינתיים בלט המאמץ של פיליפ חביב,[5] שליחו של רונלד רייגן שהצליח להשיג בקיץ 1981 הפסקת אש שהחזיקה מעמד כשנה בין ישראל ואש"ף.

Camille Chamoun Sports City Stadium 1982 - Aerial
האצטדיון בביירות, ששימש את אש"ף לאחסון תחמושת, והופצץ בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה

הפסקת האש הופרה על ידי ישראל בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב באמצע 1982 (על ידי ארגונו של אבו נידאל שכלל לא היה חלק מאש"ף) וגרמה לפרוץ "מלחמת שלום הגליל". בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היה הכוח הצבאי של אש"ף בדרום לבנון צבא סדיר למחצה, בשלב מעבר מלוחמת גרילה למתכונת של צבא סדיר, שאמור להיות צבאה של המדינה הפלסטינית העתידית.[6] במהלך המבצע גירשה ישראל את אש"ף מביירות ודרום לבנון ומטה הארגון עבר לתוניסיה, שם הסדירה לו ארצות הברית מקלט טרם הפינוי, בעזרת רעייתו של נשיא המדינה חביב בורגיבה.[7] עם זאת, חלק מאנשי אש"ף נשארו בצפון לבנון (באזור טריפולי) עד שב־1983 החליטה סוריה לנסות להשתלט על אש"ף ולהדיח את יאסר ערפאת. הניסיון נכשל אמנם אבל גרם לפילוג בפת"ח ולגירושו הסופי של אש"ף מלבנון ב־1985.

בתוניס הקים ערפאת את מטה אש"ף במלון פאר.[8] אש"ף ניהל מתוניסיה חזית דיפלומטית בינלאומית כנגד ישראל, שאף תקפה את מפקדתו ב־1985 בעקבות גל של פיגועי טרור, שהבולט ביניהן הוא הרצח באקילה לאורו. ב־11 בפברואר באותה שנה, חתמו אש"ף וירדן על הסכם קונפדרציה בין פלסטין וירדן שלא מומש מעולם.

בעקבות לחץ הימין נחקק בישראל ב־1985 חוק האוסר מפגשים עם אש"ף, אשר זכה לגינוי מצד מפלגות השמאל, וכן מצד משפטנים אחדים. החוק לא חל על עיתונאים במסגרת עבודתם, כך שריאיונות עם אישים באש"ף הוסיפו להתפרסם מפעם לפעם בתקשורת הישראלית. חוק זה היה אחד הגורמים לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ב־1990 בשל מפגשים של עזר ויצמן עם אנשי אש"ף. אייבי נתן ואורי אבנרי, שניהם פעילים בתנועות שמאל, הפרו את החוק פעמים אחדות. על אייבי נתן גזר בית המשפט חצי שנת מאסר בכל פעם שהפר את החוק. החוק בוטל זמן קצר לפני חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, בשעה שהמגעים בין ישראל לאש"ף היו עדיין חשאיים. ביטול החוק נבע הן מהבעיות החוקתיות שעורר, והן מרצונה של הממשלה להיכנס למגעים דיפלומטיים עם הארגון.

אף על-פי שאש"ף לא יזם את האינתיפאדה הראשונה, הרי יכולתו לשלוט בה במידה רבה חיזקה את מעמדו העולמי ובקרב הפלסטינים. מצד שני, נאלץ אש"ף להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות:

  1. הופעת גורם פלסטיני ראשון משמעותי מחוצה לו (החמאס).
  2. עליית כוחם של ערביי השטחים.

שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה הודיע אש"ף ב־15 בנובמבר 1988 (בפעם הראשונה) על הקמת מדינה פלסטינית. לאחר לחץ אמריקאי הצהיר גם כי הוא מכיר במדינת ישראל. בעקבות הצהרה זו הכירו ארצות הברית ומדינות רבות אחרות באש"ף.

אש"ף הצליח להשתלט על האינתיפאדה במידה רבה, ואבו ג'יהאד הפך בפועל למי שעומד מאחוריה, דבר שהביא את ישראל להחליט על חיסולו. כמו כן, במהלך האינתיפאדה הוציא אש"ף מאות פלסטינים להורג בטענה של שיתוף פעולה עם ישראל[דרוש מקור].

שנות התשעים

ב־1990 הפסיקה ארצות הברית את הדיאלוג עם אש"ף בעקבות ניסיון הפיגוע בניצנים.

מעמדו הבינלאומי של אש"ף הידרדר משמעותית בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. יאסר ערפאת הוכרז כאישיות בלתי רצויה ברוב מדינות העולם, פלסטינים גורשו ממדינות המפרץ ואף היה איום לגרש את אש"ף מתוניסיה. בעקבות מצב זה נאלץ אש"ף להסכים לכינוס ועידת מדריד ללא השתתפותו.

בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1991 הכירה ישראל בנציגים פלסטינים (במסגרת משלחת משותפת עם ירדן) אך לא באש"ף עצמו (עם זאת, לאש"ף הייתה השפעה עקיפה נכבדה על המשלחת הפלסטינית). בשנת 1992 החל משא ומתן חשאי בין רון פונדק וד"ר יאיר הירשפלד לנציגי אש"ף. המשא ומתן עלה בהדרגתיות ליוסי ביילין (שהיה אז סגן שר החוץ) ובסופו של דבר גם לשר החוץ שמעון פרס ולראש הממשלה יצחק רבין.

ב־9 בספטמבר החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים שבהם הכיר יו"ר אש"ף במדינת ישראל, והגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את קיומה כ"בלתי-תקפים ובלתי ישימים". במכתב התשובה, הכיר יצחק רבין בשם מדינת ישראל באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני. במכתב נוסף שנשלח על ידי ערפאת לשר החוץ הנורווגי קרא ערפאת לעם הפלסטיני לחדול מן האלימות. הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו שנחתמה בראשי תיבות בחשאי באוסלו ב־20 באוגוסט, נחתמה בטקס פומבי בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993. בעקבות הסכם זה והסכמים עוקבים, הוקמה הרשות הפלסטינית. אש"ף אייש את רוב המשרות בהנהגת הרשות הפלסטינית (החל מ־1994) תוך שהוא דוחק את תושבי השטחים שפעלו באינתיפאדה הראשונה לשוליים. יש לציין, כי חלק גדול מההנהגה הפלסטינית המקומית התנגד להסכמי אוסלו. ב־1996, זכה הפתח, הארגון הגדול באש"ף, לרוב במועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת הפך ליו"ר הרשות הפלסטינית (ערבית: رئيس "ראיס", תואר שמשמעותו "ראש" או "נשיא"). עם הקמת הרשות הפלסטינית היא הפכה למוקד הפוליטי הפלסטיני, והיוותה את הזירה העיקרית לריבונות הפלסטינית המתהווה. עם זאת, יש לזכור שבניגוד לאש"ף, אין ברשות הפלסטינית ייצוג לתפוצה הפלסטינית במדינות ערב.

חלק מהארגונים המרכיבים את אש"ף התנגדו בחריפות להסכמי אוסלו ולמדיניות הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו גרמו למעשה לפילוג באש"ף בין הפתח וארגונים קטנים התומכים בו לבין ארגוני האופוזיציה. מצב זה הביא למעשה לשיתוקה המוחלט של המועצה הלאומית הפלסטינית (התכנסה רק פעם אחת מאז הסכמי אוסלו ב־1996) ולהפחתה משמעותית בפעילותו של הוועד הפועל של אש"ף.

בשנת 1996, על רקע משבר אמון בין ישראל לפלסטינים, משבר שעמד במוקד מערכות הבחירות בישראל וארצות הברית, נעשה ניסיון לבטל רשמית את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הלאומית הפלסטינית כפי שהתחייב אש"ף בהסכמי אוסלו (כלומר, להותיר בה רק את הסעיפים העוסקים בהגדרת העם הפלסטיני ומטרותיו הפוליטיות). ישראל אפשרה לכל חברי המועצה הלאומית הפלסטינית להיכנס לשטחים, דבר שנמנע עד אז, כיוון שחלקם הוגדרו על ידי ישראל כ"מבוקשים". על אף לחץ כבד מצד ישראל וארצות הברית - הניסיון כשל. אף על פי שההחלטה הוצגה כביטול הסעיפים האמורים, למעשה ניתן להתייחס אליה רק כהצהרת כוונות לבחון אותם מחדש. לאחר לחץ כבד של ישראל וארצות הברית, בוטלו לבסוף הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל במהלך ביקור קלינטון בעזה בדצמבר 1998, בהצבעה של המועצה המחוקקת, אך יש החולקים על תקפותה של ההצבעה.

במהלך השנים בין הסכמי אוסלו לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה, נדחק אש"ף לשוליים הבינלאומיים תוך שהרשות הפלסטינית תופסת במידה רבה את מקומו. הזהות שנוצרה בין שני הגופים מכך שראש אש"ף עמד בראש הרשות ושצמרת הרשות הורכבה מצמרת הפת"ח הקלה על המעבר.

העשור הראשון של המאה ה-21

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה החלה התאוששות מסוימת באש"ף בעקבות הגברת שיתוף הפעולה בין המתנגדים להסכמי אוסלו לאלו שתמכו בהם. עם זאת נחלש במידה מעטה מעמדו הבינלאומי של אש"ף כחלק מהיחלשות התמיכה בארגוני טרור כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר (וזאת על אף שאל-קאעידה נמנית עם מתנגדיו).

עם מותו של יאסר ערפאת ב־11 בנובמבר 2004 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף. בעקבות חילופים אלו חלה התאוששות נוספת במוסדות הארגוניים של אש"ף. מצד שני, חלה ירידה בכוחו של אש"ף למול הארגונים האיסלמיים (בעיקר החמאס) במאבק על השליטה ברחוב הפלסטיני. בבחירות שהתקיימו בשנת 2006 גבר החמאס על הפת"ח והשיג רוב בפרלמנט, כשהנשיאות נשארת בשליטת אש"ף.

יעדי אש"ף

  • טיפוח של הייחוד הלאומי הפלסטיני.
  • מעורבות בכל הסדר מדיני הנוגע לפלסטינים.
  • שמירה על אחדות השורה הפלסטינית כלקח מהנכבה.
  • שמירה על עצמאות החלטה פלסטינית, בלי שגורמים זרים יכתיבו את מהלכיהם.
  • ניצול הזדמנויות מדיניות לטובת העם הפלסטיני.
  • קיום זכות השיבה (מונח זה מתייחס אצל דוברים שונים לשני מהלכים שונים. זכות השיבה הפרטית היא הזכות לכאורה של פליטי 48' לחזור לבתיהם שבתוך ישראל; זכות השיבה הלאומית היא זכותם לכאורה של הפליטים הפלסטינים בתפוצות לחזור לשטחי המדינה הפלסטינית כשזו תוקם. עקב הזהות המינוחית יכול כל פרשן או פעיל להעניק לסעיף זה את המשמעות המתאימה לו.)

בעבר נמנה גם ביטול הלגיטימציה של ישראל כיעד של הארגון, אך בוטל, עם ההכרה בישראל בשנת 1993.

זכות השיבה

קיום זכות השיבה הפרטית נותר סלע המחלוקת העיקרי בין ישראל לבין אש"ף והרשות הפלסטינית עד היום. משמעותו לכאורה - חזרתם של פליטים פלסטינים ליישובים בתוך שטח מדינת ישראל שבהם גרו הם או הוריהם ערב הקמת המדינה. יש המציעים שזכות השיבה תוכר עקרונית, אולם מימושה בפועל יהיה בפיצוי כספי לפליטים, או ביישובם בשטחים שעליהם תוקם מדינה פלסטינית. עד כה שומרים אש"ף והרשות הפלסטינית על ערפול בנוגע לאופן מימוש זכות השיבה המקובל עליהם, ואילו ישראל מסרבת ליטול אחריות על בעיית הפליטים ואינה מוכנה לדון בקליטת פליטים פלסטינים בתחומי מדינת ישראל.

המבנה הארגוני של אש"ף

אש"ף מורכב ממספר ארגונים שונים שמייצגים את רוב הארגונים הלאומיים (אך לא האיסלאמיים) הפלסטיניים.

המסמך העיקרי שלאורו אש"ף פועל, מעין "חוקה" של אש"ף, היא האמנה הפלסטינית (ראו לעיל).

פורמלית, השליטה היא בידי המועצה הלאומית הפלסטינית שמונה כ־300 חברים ובידי הוועד הפועל של אש"ף המונה 15 חברים. מעשית מאז הסכמי אוסלו גופים אלו, ובמיוחד המועצה, כמעט ואינם פועלים, והחלטות רבות שהתקבלו בעבר (למשל ההחלטה על הכללת ירדן כחלק מפלסטין) לא בוטלו אף על פי שלמעשה ההנהגה מתעלמת מהן. בנוסף, קיימת גם "מועצת פלסטין המרכזית" (Palestine Central Council-PCC), המשמשת כגוף-ביניים בין המועצה הלאומית והוועד הפועל. המועצה המרכזית מורכבת מחברי הוועד הפועל, חברי לשכת המועצה הלאומית, נציגי הסתדרויות העובדים העממיות, ראשי הוועדות הקבועות, נציגי תנועות וארגונים, ונציגים של המועצה המחוקקת הפלסטינית.

מבחינה מנהלית, אש"ף מחולק למחלקות, שבראש כל אחת עומד חבר הוועד הפועל. המחלקות הן: המחלקה המדינית (בראשות פארוק קדומי, יו"ר פת"ח), היא המחלקה הגדולה ביותר; מחלקת השבים (.Returnees Dept), האחראית על ענייני הפליטים; המחלקה לתרבות ומידע; מחלקת הארגונים העממיים (הסתדרויות העובדים); והמחלקה לענייני משא ומתן (בראשות סאיב עריקאת).

ארגונים פלסטינים חברים באש"ף

הכרה בינלאומית באש"ף

הגוף הראשון שהכיר באש"ף היה הליגה הערבית שבחסותה הוא הוקם. ב־1975 הכירה בו צרפת והרשתה לו להקים שגרירות בפריז. לאחר ההכרזה על מדינה פלסטינית ב־15 בנובמבר 1988 הכירו מדינות רבות במדינה זו, ואש"ף מחזיק כיום שגרירויות בתחומיהם. בעקבות הסכמי אוסלו, הכירו אש"ף וישראל הדדית, אף על פי שהעימות האלים עם הפלסטינים בשנות האלפיים טישטש את היחסים האלו.

החל מה־22 בנובמבר 1974 מחזיק אש"ף בנציגות באו"ם והחל מה־12 בינואר 1976 הוא רשאי להשתתף בדיוני מועצת הביטחון, זכות שניתנת לרוב רק לחברי האו"ם.

מאז הקמת הרשות הפלסטינית, נוטים בעולם ובישראל להתייחס אליה כמייצגת של העם הפלסטיני. הרשות הפלסטינית היא דמוקרטית יחסית, ומייצגת במישרין את הציבור הפלסטיני בשטחים. זאת בניגוד לאש"ף שייצג את הארגונים הפלסטיניים. הזהות הרבה בין אש"ף לרשות (במיוחד עד סוף 2005), הקלה על העברת הכח הזו.

עם זאת, הרשות הפלסטינית נבחרת רק על ידי תושבי השטחים, בעוד שאש"ף אמור לייצג את כל הפלסטינים, כולל אלה שיושבים בתפוצה.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

  • אריה יודפת, יובל ארנון-אוחנה, אש"ף: דיוקנו של ארגון, תל אביב: ספרית מעריב, 1985.
  • אשר ססר, אש"ף אחרי המלחמה בלבנון: המאבק להישרדות בצל סכנת הפילוג, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1985.
  • Bard E O'Neill, Armed struggle in Palestine: A political-military analysis (Westview special studies on the Middle East), Folkestone, England: Dawson, 1978[9]

עבודות גמר ודוקטורט

  • חנוך באזוב, היחסים בין ברית המועצות לבין הארגון לשחרור פלסטין בין השנים 1985-1968, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2008.
  • דוד קורן, זהותו הדתית של אש"ף: 1973-1964, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2007.

מאמרים

  • אפרים לביא, זיקות גומלין מוסדיות בין אש"ף לבין הרשות – המשמעויות המדיניות, בתוך: אשר ססר (עורך), הפלסטינים לאחר עידן ערפאת, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1971, 1974, 1977.
  2. ^ פתח הגדיל כוחו במועצה הלאומית הפלסטינית, דבר, 10 בינואר 1969
  3. ^ 3.0 3.1 אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 10, 130.
  4. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 133.
  5. ^ מאיר פעיל, מלחמות ישראל : מלחמת לבנון, אתר מט"ח
  6. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 167.
  7. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 280-279.
  8. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 111.
  9. ^ ביקורת: יהושע פורת, ‏ניתוח פוליטי-צבאי מהימן של ארגוני הפדאיון הפלסטינים, המזרח החדש כט, 1980, עמ' 231-229.
א-סאעקה

אַ-סַּאעִקַה (בערבית: الصاعقة – "רעם", "סערה"; תעתיק מדויק: אלצאעקה), הנקרא גם חלוצי מלחמת השחרור העממית (طلائع حرب التحرير الشعبية), הוא ארגון פלסטיני צבאי ופוליטי הפועל בסוריה ומשמש הזרוע הפלסטינית של מפלגת הבעת' הסורית. הארגון חבר רשמית באש"ף אך אינו פעיל בו.

האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני

האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני (בערבית: الاتحاد الديمقراطي الفلسطيني - 'אל אתיחאד אל דמוקרטי אל פלסטיני', ידוע בדרך כלל כ"פיד"א", בערבית: فدا) היא מפלגה פלסטינית קטנה הפעילה באש"ף וברשות הפלסטינית.

הדגל הפלסטיני

הדגל הפלסטיני, או דגל אש"ף, משמש את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף, והוא אחת הגרסאות המוקדמות של הדגל הפאן-ערבי. גרסה ראשונה של הדגל הזה שימשה בחיג'אז בעת המרד שהוביל השריף חוסין מהמשפחה ההאשמית במכה נגד האימפריה העות'מאנית. מרד זה התחולל במהלך מלחמת העולם הראשונה בשיתוף פעולה עם האימפריה הבריטית.

צבעי הדגל הם שחור, לבן, ירוק ואדום. בדגל הפלסטיני ובדגל ירדן הם מסודרים כשלושה פסים אופקיים שווים ברוחבם, ומשולש אדום שווה-שוקיים שבסיסו תורן הדגל, וקודקודו נמצא במרכז הדגל, או בשליש המרחק מהתורן. בדגל ירדן יש במרכז המשולש האדום כוכב בעל שבעה קודקודים המסמל את שבעת הפסוקים הראשונים בקוראן. הכוכב אינו כלול בדגל הפלסטיני. הדגל זהה גם לדגלה של מפלגת הבעת'.

דגלים בעיצוב דומה, הכוללים את הצבעים האלה או חלקם, מייצגים מדינות ערביות שקיבלו את האידאולוגיה הלאומית הערבית. מדינות שבהן האידאולוגיה השלטת היא דתית-אסלאמית, או סוציאליסטית, או כל אידאולוגיה אחרת, משתמשות בדגלים בצבעים שונים ובעיצוב שונה (למשל: ערב הסעודית או לוב בתקופת שלטונו של מועמר קדאפי). גם בקרב הפלסטינים, תנועות פוליטיות שדוגלות בשלטון איסלאמי, כמו חמאס, משתמשות בדגלים ירוקים, ואילו תנועות סוציאליסטיות, כמו החזית העממית לשחרור פלסטין, משתמשות בדגלים אדומים. עם זאת, הצבעים הפאן-ערביים הם המזוהים ביותר עם הפלסטינים ועם שאיפתם למדינה.

בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל אסרה על הנפת הדגל הפלסטיני, ששימש גם כדגל של אש"ף שהוגדר כארגון טרור, בתחומיה ובתחומי רצועת עזה והגדה המערבית. מאז החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993, האיסור לא נאכף.

ב-10 בספטמבר 2015 התקבלה בעצרת האו"ם החלטה בעד הנפת הדגל הפלסטיני במטה הארגון. תמכו 119 מדינות, התנגדו 8 ונמנעו 45. בסוף אותו חודש הונף הדגל לראשונה מחוץ למטה האו"ם. במעמד זה הכריז יו"ר הרשות, אבו מאזן, על ה-30 בספטמבר כ"יום הדגל הפלסטיני".

החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין

החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בערבית: الجبهة الديمقراطية لتحرير فلسطين - אלג'בהה אלדימֻקרטיה לתחריר פלסטין) הוא ארגון פוליטי מיליטנטי פלסטיני-קומוניסטי, בעבר ארגון טרור, שהתפצל מהחזית העממית ב-22 בפברואר 1969, בין השאר משום שהתנגד לביצוע פיגועי ראווה המוניים, שכן אלה עלולים ליצור דעת קהל שלילית כלפי המאבק הפלסטיני.

החזית לשחרור פלסטין

החזית לשחרור פלסטין (חש"פ) (בערבית: جبهة تحرير فلسطين, תעתיק מדויק: ג'בהת תחריר פלסטין) היא ארגון טרור פלסטיני שמושבו בלבנון, עם בסיסים בתוניסיה ובעיראק. הארגון חבר באש"ף.

הארגון הוקם ב־24 באפריל 1977 בעקבות פיצול בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל. בראשות הארגון החדש עמדו מוחמד זיידאן (אבו עבאס) וטלעת יעקוב. הארגון ביצע במהלך השנים פעולות טרור כנגד מטרות אזרחיות וצבאיות ישראליות, ובכללן מספר ניסיונות חטיפה כושלים. הארגון פעיל בעיקר באזור הגבול ישראל-לבנון.

על רקע המרד הפנימי בפת"ח לאחר מלחמת לבנון הראשונה, התפצל הארגון לשלוש סיעות. כל סיעה המשיכה לשמור על השם המקורי ולטעון כי היא מייצגת את הארגון:

הסיעה הפרו-סורית בראשות עבד אל-פתאח ע'אנם, חבר הוועד המרכזי של הארגון, השתלטה על משרדי הארגון בדמשק, ותמכה בקבוצת המורדים בפת"ח ובארגוני חזית הסירוב הנתמכים על ידי סוריה. הסיעה ביצעה פעולות טרור נגד ישראל לאורך הגבול הלבנוני.

הסיעה הפרו-לובית בראשות טלעת יעקוב, המזכיר הכללי של הארגון. הסיעה נשארה נייטרלית במאבק בין הארגונים הפלסטיניים השונים, ומיקמה את כוחותיה בלבנון. היא קיבלה סיוע כספי ואימון משלטונות לוב. יעקוב נפטר ב־1988 מהתקף לב, והסיעה התפרקה.

הסיעה הפרו-אש"פית בראשות מוחמד זיידאן (אבו עבאס), סגן המזכיר הכללי של הארגון, צידדה בפת"ח ובערפאת. אבו עבאס הצטרף לאש"ף והעביר את מפקדותיו ואנשיו לתוניס. לאחר ההתקפה על האונייה אקילה לאורו באוקטובר 1985, הוא גורש על ידי הרשויות התוניסאיות והקים מחדש את מפקדותיו בבגדאד, שם קיבל תמיכה מהשלטון העיראקי. סיעתו הייתה הגדולה ביותר, וכוחה הצבאי מנה כ-400 לוחמים.בנובמבר 1986 פתחו אבו עבאס ויעקוב במשא ומתן למיזוג בין סיעותיהם, אך המיזוג צלח רק ב־1989, לאחר מותו של יעקוב. אבו עבאס, שהיה המזכיר הכללי החדש, נבחר לוועד הפועל של אש"ף והארגון הפך למעשה לנספח של פת"ח, למרות שנתמך לוגיסטית ובאימונים על ידי לוב וסוריה.

הארגון ביצע מספר פעולות טרור ידועות, חלקן מתוחכמות במיוחד, ושימש כמודל לדוגמה לארגוני טרור פלסטיניים אחרים. יש לו יחידה ימית ויחידת מטוסים קלים ודאונים לפיגועי טרור בתוך ישראל.

בשנים האחרונות ראשי הארגון משתלבים פוליטית באש"ף ובפת"ח, למרות שהמסגרת הארגונית העצמאית של החזית נשמרה, במיוחד במחנות הפליטים בלבנון. אנשי הארגון מעורבים, יחד עם אנשי פת"ח, בעימותים מקומיים נגד ארגונים הנתמכים על ידי סוריה.

לאחר הסכמי אוסלו קיבל אבו עבאס את החלטת אש"ף להימנע מביצוע מעשי טרור. הארגון התמקם בלבנון ובתוניס, שם יש לו כוח המונה כמה מאות לוחמים. לארגון אין כמעט תמיכה בקרב הפלסטינים בשטחים.

באפריל 2003 נעצר אבו עבאס בעיראק על ידי הכוחות האמריקאיים. הוא מת בכלא האמריקאי במרץ 2004.

המועצה הלאומית הפלסטינית

המועצה הלאומית הפלסטינית (בערבית: المجلس الوطني الفلسطيني) היא הגוף המחוקק של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הבוחר את הוועד הפועל של אש"ף, המנהיג אותו בין כינוסי המועצה. החלטות שונו ברוב יחסי של שני שלישים מן הקולות. חבריה מייצגים זרמים שונים בציבור הפלסטיני, והמועצה מתכנסת בדרך כלל כל שנתיים. המועצה שימשה כפרלמנט גולה של הפלסטינים, עד שבית הנבחרים נהיה המועצה המחוקקת הפלסטינית ב-1996.

מאז 1993 יושב ראש המועצה הוא סלים אל-זענון.

הפיגוע במלון סבוי

הפיגוע במלון סבוי היה פעולת טרור שביצעו שמונה מחבלים מארגון הפת"ח בתל אביב בלילה שבין 5 ו-6 במרץ 1975. מטרת הטרוריסטים הייתה תפיסת בני ערובה שישוחררו בתמורה לשיחרור מחבלים. בפעולה נרצחו 8 אזרחים ושלושה חיילים.

הפיגועים בנמלי התעופה של וינה ורומא

הפיגועים בנמלי התעופה של וינה ורומא הם שני פיגועי ירי שבוצעו ב-27 בדצמבר 1985.

בפיגועים נרצחו 19 בני אדם ונפצעו 138.

בשעה 08:15 ניגשו ארבעה מחבלים חמושים לדלפקי אל על ו-TWA בנמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י שברומא, והחלו לירות לעבר הנוסעים שעמדו בתור לקבלת הכרטיסים. המחבלים רצחו 16 בני אדם, ביניהם ילד, ופצעו 99. שלושה מחבלים נהרגו על ידי המשטרה ואחד נפצע ונעצר.

מספר דקות לאחר מכן בנמל התעופה הבינלאומי וינה-שווכאט שלושה מחבלים השליכו רימונים לעבר העומדים בתור מול דלפק אל על בנמל, המחבלים רצחו שניים ופצעו 39, אחד מהם נפטר מפצעיו ב-22 בינואר 1986. לאחר הפיגוע נמלטו המחבלים, ובמרדף שערכה אחריהם המשטרה האוסטרית נהרג אחד ונתפסו השניים הנותרים.

בתחילה הואשם הארגון לשחרור פלסטין באחריות לפיגוע, אך מנהיגו יאסר ערפאת הכחיש את האשמות וגינה את האחראים. באש"ף טענו כי ההתקפות נועדו לכפות על אוסטריה ואיטליה את ניתוק הקשרים עם הפלסטינים.

ארגונו של אבו נידאל לקח על עצמו את האחריות לפיגועים, כתגובה למבצע רגל עץ, שבו הפציצו מטוסי חיל האוויר את מפקדות אש"ף בתוניס ב-1 באוקטובר 1985. ממשלת לוב הואשמה בסיוע למחבלים, אך היא הכחישה האשמות אלו, למרות שטענה כי הפיגועים הם "פעולות הגבורה שמבצעים בני השהידים של סברה ושתילה."

הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

ועידת רבאט

ועידת רבאט הייתה ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית שהתרחשה באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו. הפעולה החשובה ביותר של הוועידה הייתה ההחלטה להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

חזית השחרור הערבית

חזית השחרור הערבית (בערבית: جبهة التحرير العربية - ג'בהת אל-תחריר אל-ערבייה) היא ארגון טרור פלסטיני שמאלי, שבסיסו בעיראק. הארגון חבר באש"ף.

הארגון הוקם כקבוצת גרילה באפריל 1969 בחסות מפלגת הבעת' העיראקית. הארגון דגל באידאולוגיה פאן-ערבית, ושם לו כמטרה לשים קץ ל"פלסטיניזציה" של הסכסוך. למרות זאת, חזית השחרור הערבית הצטרפה לאש"ף ביולי 1969.

הארגון הונהג בעבר על ידי מוניף אל-רזאז (בשנות ה־60 וה־70) זיאד חיידר (שהתמנה למזכיר הכללי ב־1970),, עבד אל-ווהאב אל-קייאלי (ב־1972-1974), עבד אל-רחים אחמד (1975-1993) ומוחמד איסמעיל (1993), וכיום הוא מונהג על ידי המזכיר-הכללי ראקד סאלם. מנהיג נוסף של הארגון הוא חוסיין רחאל.

בין הפיגועים הבולטים אותם ביצע הארגון ניתן למנות את הפיגוע בכפר יובל והפיגוע במשגב עם.

בשנות ה־70 לארגון היה חלק חשוב בחזית הסירוב, שהתנגדה לתהליכי השלום של אש"ף. הארגון התנגד להסכמי אוסלו, אבל שמר על חברותו באש"ף.

חזית השחרור הערבית מפרסמת ירחון הנקרא "סוואת אל-ג'מהיר" (קולות ההמונים). העורך הראשי הוא מזכ"ל הארגון, ראקד סאלם. משרדי העיתון נמצאים ברמאללה בבניין רמוּן, שם גם נמצאים משרדי לשכת הארגון ונציגות מפלגת הבעת' העיראקית.

חזית השחרור הערבית נותרה קבוצה קטנה ושולית, שחסרה את התמיכה החילונית של ארגונים כמו פת"ח או את התמיכה האיסלאמית הדתית של ארגונים כמו חמאס. בשנת 2002, רוב עבודת הארגון הייתה בחלוקת מענקים של הממשלה העיראקית (בראשות סדאם חוסיין) למשפחות ה"שאהידים" בפלסטין.

במהלך מבצע חומת מגן תפס צה"ל מסמכים, קלטות וידאו ומחשבים במשרדי הארגון ובמשרדי מפלגת הבעת' העיראקית ברמאללה. החומרים שנתפסו כללו פירוט על הסיוע העיראקי בעידוד התקפות טרור נגד ישראל.

למרות התמיכה הכספית הגדולה מעיראק, חזית השחרור הערבית כמעט לא ביצעה פיגועי טרור נגד מטרות ישראליות. התמיכה בארגון, הן בקרב הפלסטינים בשטחים והן בקרב הפליטים הפלסטינים בגולה, קטנה מאוד, והוא נחלש משמעותית לאחר נפילת שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק שהביאה להפסקת הזרמת הכספים אליו. כיום לארגון יש בסיסים בעיראק ובלבנון. ברמאללה, משרדי הארגון משותפים לו ולארגון החזית לשחרור פלסטין.

יאסר עבד רבו

יאסר עבד רבו (בערבית: ياسر عبد ربه; נולד ב-1944 ביפו) הוא פוליטיקאי פלסטיני, חבר בוועד המנהל של הארגון לשחרור פלסטין ולשעבר מזכ"ל הוועד הפועל של הארגון. היה ממנהיגי ארגון הטרור של נאיף חוואתמה ויושב ראש יוזמת השלום, יוזמת ז'נבה, הפלסטינית.

ליילה ח'אלד

ליילה ח'אלד (בערבית: ليلى خالد, תעתיק מדויק: לילא ח'אלד; נולדה ב-9 באפריל 1944) הייתה בצעירותה מחבלת בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין וכיום היא חברה במועצה הלאומית הפלסטינית. ח'אלד ידועה בעיקר בשל פעילותה בחטיפת מטוסים, ביניהם טיסה 840 של חברת TWA באוגוסט 1969, וניסיון חטיפת מטוס אל על כחלק מסדרת חטיפות מטוסים מתואמת ב-6 בספטמבר 1970.

מבצע דרך נץ

מבצע דרך נץ הוא פשיטה שבוצעה על ידי שייטת ספינות הטילים ושייטת 13 של חיל הים הישראלי ב-4 באפריל 1985, בו טיבעו כוחות שייטת 13 בנמל ענאבה שבאלג'יריה את הספינה "מון לייט", שנועדה לשמש את ארגון אש"ף כדי לבצע פיגוע מיקוח בישראל.

מבצע הצגת תכלית

מבצע הצגת תכלית היה מבצע צבאי שבוצע בתוניסיה על ידי צבא הגנה לישראל ב-16 באפריל 1988, כפעולה משולבת של כוחות שונים כגון סיירת מטכ"ל, שייטת 13, חיל האוויר ושייטת ספינות הטילים ובשיתוף פעולה עם "המוסד". במהלך המבצע התנקשו לוחמי הסיירת בחיי ח'ליל אל-וזיר (בערבית: خليل الوزير), המוכר בכוניה אבו גִ'האד (ابو جهاد על שם בנו הבכור ג'יהאד) (10 באוקטובר 1935 - 16 באפריל 1988), שהיה ממייסדי תנועת פת"ח וראש הזרוע הצבאית של אש"ף, ושימש כסגנו של יאסר ערפאת.

מבצע רגל עץ

מבצע רגל עץ הוא מבצע בו הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי את מפקדות אש"ף בתוניסיה ב-טז בתשרי תשמ"ו, 1 באוקטובר 1985. מבצע זה הוא ההפצצה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי, כ-2,300 ק"מ. במבצע זה גם בוצע תדלוק אווירי באמצעות מטוסי בואינג 707 ("ראם"). גם כאן, זהו התדלוק האווירי המרוחק ביותר שנעשה על ידי חיל האוויר הישראלי עד אותו זמן.

פת"ח

תנועת הפַתְ"ח (בערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני.

פתחלנד

פתחלנד הוא כינוי ישראלי לשטח מאדמת לבנון אשר נשלט במשך כ-10 שנים על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אין לשטח זה גבולות רשמיים, אך מדובר על האזור הדרום-מזרחי של לבנון (הבקאע), סמוך לגבול עם ישראל, בעיקר באזור החרמון.

הכינוי לאזור ניתן על ידי אלוף פיקוד הצפון הישראלי ב-1969, דוד אלעזר.

צבא השחרור הפלסטיני

צבא השחרור הפלסטיני (או בקיצור צש"פ; בערבית: جيش التحرير الفلسطيني, בתעתיק: ג'יש א-תחריר אל-פלסטיני) הוא ארגון מיליטנטי לאומי פלסטיני. הארגון הוקם לכאורה כזרוע הצבאית של הארגון לשחרור פלסטין בפסגת הליגה הערבית בספטמבר 1964, שנערכה באלכסנדריה שבמצרים, במטרה להילחם במדינת ישראל כחלק מאש"ף. עם זאת, הארגון כמעט מעולם לא היה תחת שליטה אפקטיבית של אש"ף, אלא נשלט לרוב על ידי ממשלות של כמה מחברות הליגה הערבית ובראשן ממשלת סוריה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.