האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה ללשון העברית (נקראת גם בקיצור: "האקדמיה ללשון" ובהקשר המתאים - "האקדמיה") היא "המוסד העליון למדע הלשון העברית" על פי חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953[1]. האקדמיה היא ממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית. היא פועלת לכוון את התפתחות השפה העברית, כפי שמלמדות מטרותיה המפורטות בתקנונה:

1. לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה;
2. לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיו וגלגוליו;
3. לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.

שימור וטיפוח הלשון הם תופעות מודרניות, הקשורות לעליית הלאומיות וכינון מדינת לאום. ההשראה להקמת האקדמיה הגיעה ממקבילתה בצרפת, שבה הוקמה האקדמיה הצרפתית, למטרות שימור הצרפתית וטיפוחה. אך מטרות מטפחי הלשון העברית, יחידים וארגונים, במיוחד מאז שלהי המאה ה-19, הוכתבו על ידי ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, רובדי השפה השונים במשך התקופות, ותפוצת השפות הזרות בקרב הפזורה היהודית ברחבי העולם, ומאידך ובשל היותה של השפה העברית גורם מרכזי ברעיונות הלאומיות היהודית, הציונות ותקומת ישראל מאז תקופת העלייה הראשונה, היו המטלות שניצבו לפני "ועד הלשון העברית" ואחר כך האקדמיה ללשון העברית, גדולות ונרחבות פי כמה ממקבילותיה באומות העולם.

משנת 1993 מכהן כנשיא האקדמיה הפרופסור משה בר-אשר. חברים בה כ-35 חברים, ובנוסף אליהם ישנם גם חברים יועצים וחברי כבוד.

כל אדם רשאי להגיש שאלה או בירור בקשר לשפה העברית לאקדמיה ולקבל מהאקדמיה תשובה רשמית.

בחודש ינואר 2015 חנכה האקדמיה את "אתר המבקרים לשפה העברית באינטרנט" ואת "יום הלשון העברי" לכבוד יום הולדתו של אליעזר בן יהודה.

האקדמיה ללשון העברית
סמליל האקדמיה ללשון העברית
Academy of the Hebrew Language
בניין אליעזר בן יהודה בקמפוס האוניברסיטה העברית
תאריך ההקמה שנת 1890 - ועד הלשון העברית
משנת 1953 - האקדמיה ללשון העברית
סוג המוסד הפוסק בתחום הלשון העברית
נשיא הפרופסור משה בר-אשר
מיקום רחוב דרך ליאון סימון בירושלים
קמפוס קריית האוניברסיטה העברית, גבעת רם
קואורדינטות 31°46′20″N 35°11′55″E / 31.772316666667°N 35.198530555556°E
https://hebrew-academy.org.il/
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2
 
האקדמיה ללשון העברית
האקדמיה ללשון העברית
סמליל האקדמיה ללשון העברית עד 2007
סמליל האקדמיה ללשון עד 2007
סמליל האקדמיה ללשון העברית בשנת 2008
סמליל האקדמיה ללשון בשנת 2008

סמכויותיה

האקדמיה היא המוסד הפוסק בתחום הלשון, והחלטותיה בענייני דקדוק, כתיב, מינוח או תעתיק שנתפרסמו ב"רשומות" מחייבות את מוסדות החינוך והמדע, מוסדות המדינה והרשויות המקומיות[2]. ההחלטות אינן מחייבות את הציבור הרחב, ולכן השפעתה על משתמשי השפה אינה רבה כל כך, בפרט בכל הנוגע לחידושי מילים, אף על פי שישנם לא מעט חידושי לשון שהתקבלו בציבור.

באוגוסט 1948 התכנס הוועד המרכזי של ועד הלשון העברית, והודיע כי הושלמו ההכנות לייסוד האקדמיה ללשון העברית, הרחבתה והחיאתה, כמוסד שיעמוד לרשותה ובחסותה של ממשלת ישראל[3].

עם חקיקת חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953 מונתה ועדה לבחירת הרכב האקדמיה הראשון. ועדה זו הורכבה מ-11 חברים, בהם 6 שמונו בידי הממשלה ו-5 על ידי ועד הלשון העברית[4]. בשלב ראשון מונו לאקדמיה 15 חברים: הסופרים יצחק דב ברקוביץ, ש"י עגנון, חיים הזז, המשוררים יעקב כהן, זלמן שניאור, דוד שמעוני, אנשי המדע נפתלי הרץ טור-סיני, זאב בן-חיים, שמואל ייבין, יוסף יואל ריבלין, יוסף קלויזנר, דוד צבי בנעט, מנחם זולאי, יעקב פולוצקי וחנוך ילון.

מפעל המינוח, חידושי הלשון והחלטות האקדמיה

מפעל המינוח הרחב באקדמיה ולפניה בוועד הלשון, שינה את פני העברית במהלך מאה השנים האחרונות. עשרות אלפי מונחים חדשים נקבעו בכל התחומים המקצועיים. מפעל זה כלל את הסדרת המינוח הקיים, לצד חידושים בשיתוף פעיל של אנשי מקצוע המשתמשים בעצמם במונחים. מונחים רבים שחודשו לכאורה מחוץ לכותלי הממסד הלשונאי: האקדמיה וועד הלשון, נקבעו למעשה בשיתוף נציגיו, לדוגמה בצה"ל.

בין חידושי האקדמיה שנקלטו במידה זו או אחרת: קלטת ("קסטה"), עיצומים ("סנקציות"), שדולה ("לובי"), מדגש ("מרקר"), מרשם רופא ("רצפט"), סוללה ("בטרייה") ופעלולים ("אפקטים"). הצעות רבות אחרות, כגון "אימונית" (טרנינג), "גלגשת" (סקייטבורד), "הסעדה" (קייטרינג) ו"מרשתת" (אינטרנט), לא נקלטו והציבור משתמש כמעט בלעדית במונח הלועזי. לעיתים מתקבל חידוש מן הציבור הרחב, במקום החידוש שהציעה האקדמיה. כך, למשל, המונח "ממעך" שהציעה האקדמיה, נדחה על ידי המונח הנפוץ בציבור "כותש שום" (האקדמיה אישרה את המונח המקובל בציבור והוא הופיע במילון מונחים לשימוש כללי, תשס"א).

בין החלטותיה החשובות של האקדמיה:

  • כללי הכתיב חסר הניקוד[5], שהוא הכתיב הרווח בימינו.
  • כללי הפיסוק[6].
  • כללי התעתיק[7], כולל החלטות על התעתיק לצורך שילוט ומיפוי והפניה למסמך של ההחלטות על תעתיק השמות מלועזית לעברית.

בנייני האקדמיה

Academy of the Hebrew Language - 2
בניין זלצמן - הבניין הראשי של האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה שכנה בבית המעלות עד שנת 1959 בדירת שלושה חדרים עד לסוף שנות ה-50 כאשר עברה אל שני מבנים ברחוב דרך ליאון סימון בקריית האוניברסיטה העברית שבגבעת רם. בניין האקדמיה נבנה בסגנון הבינלאומי ותוכנן בידי לאה אטיאס ואהרון קשטן שזכו בתחרות פומבית. מבני האקדמיה היו מן הבניינים הראשונים של הקמפוס בגבעת רם. אבן הפינה לשני בנייני האקדמיה הונחה בי"ב באייר תשט"ז (23 באפריל 1956), וכעבור שלוש שנים, בי"ט באייר תשי"ט (27 במאי 1959) התקיים טקס פתיחה חגיגי[8]. בין הנוכחים בטקס היו נשיא המדינה יצחק בן צבי, פרופ' נפתלי הרץ טור־סיני, שר החינוך והתרבות זלמן ארן, נשיא האוניברסיטה העברית בנימין מזר, ראש הממשלה לשעבר חבר הכנסת באותם הימים משה שרת, ראש עיריית ירושלים גרשון אגרון וראש עיריית תל אביב חיים לבנון. הבית נקרא על שם התורמים למימון בנייתו שמחה זאב ומלכה זלצמן[9]. בין שני מבני האקדמיה ישנה רצפת פסיפס של בית הכנסת העתיק בבית שאן, שהובאה לאקדמיה באדיבות אגף העתיקות של משרד החינוך והתרבות.

בניין שמחה זאב ומלכה זלצמן

בית שמחה זאב ומלכה זלצמן (הכתיב המדויק על הבניין הוא: בית שמחה זאב ומלכה זאלצמאן) הוא הבניין הראשי, שבו יושבת הנהלת האקדמיה, וכן המזכירות המדעית וההוצאה לאור וחלק מעובדי מפעל המילון ההיסטורי, נמצא בקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם.

בניין אליעזר בן יהודה

מגילת היסוד לבית האקדמיה

ב"ה
מגילת היסוד לבית האקדמיה ללשון העברית על שם שמחה-זאב ומלכה זלצמן בקרית האוניברסיטה העברית בירושלים

האקדמיה ללשון מגילת היסוד 1956 צלם יהודה איזנשטרק גנזך המדינה
היום, יום שני בשבוע, שנים עשר באייר תשט"ז, בשנה התשיעית לעצמאות ישראל בארצו, הניחו כאן חברי האקדמיה, ידידה ועובדיה את אבן-היסוד לבניין זלצמן בקריתה החדשה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בירת ישראל הנצחית, בנוכחות מר זלצמן ומשפחתו ובמעמד שרי הממשלה, ראשי ההסתדרות הציונית בארץ ובתפוצות, באי כח האוניברסיטה העברית ומוסדות מדע וכלכלה, נציגי הקרן האמריקאית למוסדות תרבות בישראל ואישי הציבור. האקדמיה ללשון העברית, שתשכון בבית זה ושבניין זה יסייע לה להגשמת מטרתה הנשגבה במדע ובחיים לקידום לשוננו ותרבותנו בארץ ובעולם, מביעה בזה תודה עמוקה לאיש הנדיב ואציל הרוח, שהבניין ייקרא על שמו, ולקרן המסייעת לגמר המצווה, שהוא התחיל בה.
והנה בא בניין זה מעון וסמל ללשונו ולרוחו של ישראל ועם הנצח.
[חתימות]

האקדמיה ללשון טקס אבן הפינה 1956 צלם יהודה איזנשטרק גנזך המדינה
יריית אבן הפינה לבנין ע"ש זלצמן, 1956

הבניין השני של האקדמיה, הקרוי גם: "יד אליעזר בן יהודה", נמצא בסמוך לבניין הראשי, ובו יושבים שאר עובדי המילון ההיסטורי, וכן עובדי המחשוב של האקדמיה.

קריית האקדמיה ללשון העברית

בשנת 2012 החליטה ממשלת ישראל על הפיכתה של האקדמיה לגוף עצמאי והקמתו של בניין חדש שבו ירוכזו כל יחידות האקדמיה. בתחילת שנת 2014 אושרה התוכנית לבנות קריה חדשה לאקדמיה, שתכלול גם מוזיאון לשפה העברית, מכוני מחקר, וספרייה. הקריה החדשה אמורה לקום באזור קריית הלאום בירושלים[10].

השם "אקדמיה"

בשנת 1950 ביקש נשיא ועד הלשון העברית פרופסור נפתלי הרץ טור-סיני מחברי הוועד להציע שם עברי למונח אקדמיה. לדבריו רוב החברים התנגדו לשינוי השם משום "שאין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבינלאומי הזה, שנתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה." (ארכיון המדינה, ג/43/5551/10). יצחק בן צבי, אז חבר כנסת וחבר ועד הלשון הציע את השם "תחכמונה". ראש הממשלה דוד בן-גוריון הציע את השם "תחכמון" והסביר שהשם "אקדמיה" אינו בינלאומי כפי שנהוג לחשוב אלא מקובל רק בקרב האומות יורשות התרבות היוונית-רומאית. (ארכיון המדינה, ג/43/5551/10). במכתב לבן-גוריון יוסף קלוזנר, נשיא ועד הלשון לצד טור-סיני, כתב:

לאומי אני בכל ליבי ונפשי, אבל אין אני פוסל מלות מקובלות בכל לשונות התרבות. אין הלאומיות שלי פוסלת התקרבות בינלאומית במקום שאין התקרבות זו מזקת לאינטרסים לאומיים חשובים.

ארכיון המדינה, ג/43/5551/10

. בשנת 1953 הוגש לאישור הכנסת "חוק המוסד העליון ללשון העברית", אז נקבע השם "אקדמיה ללשון" באופן רשמי. משה שרת, אז ממלא מקום ראש הממשלה, הציע את החלופות: תחכמון ומילשן. בדיון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת בנושא שרת אמר:

כאשר באים להקים מוסד ללשון העברית, הוא צריך להיות זך כגביש. זה לא יכול להיות תחת שם זר, בבחינת טומאה בהיכל הקדושה. במידה שיש לי חוש ללשון, חוש זה סולד מפני כך שדווקא המוסד העליון ללשון העברית ייקרא בשם לא עברי. אני מציע לומר בחוק שמוקם בזה מוסד שימלא את תפקיד האקדמיה למדע הלשון העברית ומוסד זה יקבע אחר-כך את שמו.

ארכיון המדינה, כ/60/60/1

. הוועדה קבלה את הצעת שרת והוסיפה לנוסח החוק את המשפט "ושמו יקבע על ידו". אמנם, עד היום שמה של האקדמיה ללשון העברית לא הוחלף.

באתר האינטרנט של האקדמיה כתשובה לשאלה: מדוע בשמה של האקדמיה ללשון העברית נכללת המילה "אקדמיה", שמקורה לועזי, האקדמיה ענתה[11]:

כל שפה ולשון שואלת מילים מלשונות אחרות ומשאילה להן מאוצרה. מאות רבות של מילים שאלה העברית כבר בתקופותיה הקודמות - המקרא וחז"ל - אשר היו בהם שמות מוסדות נכבדים ומקומות ציבור, ולא נמנעו מכך אנשי הדורות וחכמיהם - סנהדרין, אצטדיון, אכסניה, פרדס, סנגוריה, מוזיאון, תיאטרון, אוניברסיטה וטכניון הן דוגמאות אחדות לכך. כמוהן גם המילה "אקדמיה".

בשנת 2010 נשיא האקדמיה משה בר-אשר אמר לעיתון מעריב:

אנו שוקלים ברצינות רבה להתחיל בקרוב בתהליך שינוי השם... כרגע האפשרות המובילה היא שהאקדמיה תקרא מעל"ה, ראשי תיבות של "המוסד העליון ללשון העברית".

אפרת זמר, מעריב 4/1/2010

את המילה "אקדמיה" יש להגות, על-פי האקדמיה, בהטעמה מלרעית, על משקל "אוכלוסייה", אך רבים בציבור הוגים אותו בהטעמה מלעילית.

השיח הציבורי על האקדמיה

Academy of the Hebrew Language - 3
רצפת בית הכנסת העתיק

מעת היווסדה ספגה האקדמיה ללשון העברית ביקורת בחוגים שונים. בשנת 1953, זמן קצר לאחר היווסדה, אמרה עליה המשוררת לאה גולדברג: "מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על ידי העם וע"י טובי הסופרים והמשוררים."[12] רבים מתחו ביקורת על כך שמהרכבה הראשון של האקדמיה נעדר אברהם שלונסקי. אמר על כך אברהם חלפי: "זו אקדמיה ללא כינור ראשון. משהו צורם את האוזן למשמע מקהלת השמות המשתתפים בה. הרי שלונסקי הוא אדריכל העברית המודרנית, ואין לתאר את הלשון ללא חידושי השמות, התארים ופעלים על כל צורותיהם שהכניס בה"[13]. מאוחר יותר מונה אף שלונסקי לחבר באקדמיה. יונתן רטוש שאל: "איזו דמות יש לו ל'ועד הלשון העברית' ללא חבר אחד ששפת אמו היא עברית, ללא אחד שהוא יליד הארץ?"[14] ומאמר מערכת בעיתון "משא" קבע: "בהרכבה זה, מופיעה האקדמיה כמוסד 'אקדמאי' שהוא אמנם 'מורם מעם', ע"פ השמות הנעלים של משתתפיו, אלא שמורם ממנו גבוה מדי, כשפריר עליון של מלכות הרוח ו...הכבוד. ותחת מוסד מעשי שהוא צורך חיוני לארץ למילוי משימות של קביעת הלכות ומתן גושפנקא רשמית לשפה המתהווה בכל שדרות העם - תהיה לנו 'מועצת זקנים' בבחינת שבת תחכמוני."[14]

חלק מהחלטותיה של האקדמיה ללשון העברית לאורך השנים היו שנויות במחלוקת, ונתקלו בהתנגדות מצד ציבור דוברי השפה, כותבים ולשונאים.

סוג אחד של ביקורת מפנה את חציו כלפי עצם היומרה של גוף מרכזי כלשהו לקבוע החלטות "מלמעלה" בנוגע ללשון, אשר מטבעה מעוצבת בידי העם. גלעד צוקרמן תוהה: "אחת משלוש המטרות של האקדמיה ללשון העברית היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אולם, האם אין זה אלא אוקסימורון? אם אנו רוצים ששפה תתפתח על-פי טבעה, מדוע לכוון אותה?"[15]

סוג שני של ביקורת מצביע נקודתית על כך שהקשר שבין האקדמיה לבין הציבור דובר העברית אינו בהכרח הדוק, וכך רבים מתחדישיה אינם נקלטים בציבור כלל, ובעצם אינם רלוונטיים. כדוגמה ניתן לקחת את המילה "hit" ("להיט"): הצעותיה השונות של האקדמיה למונח עברי לא התקבלו בציבור, ורק מילה שנטבעה ברדיו היא זו שזכתה לאהדת הציבור, ובסופו של דבר גם התקבלה על ידי האקדמיה עצמה.

כמענה לטענה הראשונה מסבירים דוברי האקדמיה כי אין היא מתיימרת לקבוע את צורתה של הלשון באופן מחייב, אלא רק להציע תקן למעוניינים בכך. כתגובה לטענה השנייה מצביעה האקדמיה על שורה של מילים שאכן התקבלו היטב בציבור, כך שמבחינתה אין היא בלתי רלוונטית, גם אם חלק מתחדישיה נדחים בסופו של דבר.

בעבר הייתה נטייה בקרב לשונאים לדבר על צורות "נכונות" ו"בלתי נכונות" בעברית, אך כיום התפיסה הרווחת היא שאין מונח שאינו נכון, אלא רק שאינו תקני ברובד מסוים של הלשון; שינוי תפיסה זו משתקף גם ביחסה המשתנה של האקדמיה במהלך השנים לתחדישיה והחלטותיה, שכיום נתפסות פחות מחייבות ויותר בגדר המלצות וקביעת תקן.

פרסומים

לאקדמיה פרסומים רבים בתחום השפה העברית, ובהם:

מפעל מחקר רחב היקף של האקדמיה הוא המילון ההיסטורי ללשון העברית, שנועד להציג את אוצר המילים של העברית בגלגוליו במהלך תולדותיו. קטע מתוך המילון שכבר פורסם, המוקדש לשורש "ערב", משתרע על 75 עמודים, ומרמז על היקפו הגדול של מפעל זה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

למושגים, תחומים ומאמרים בנושא עברית, ראו פורטל השפה העברית.

הערות שוליים

  1. ^ חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953, באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ סעיף 10 לחוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953
  3. ^ "הושלמו ההכנות להקמת אקאדמיה לעברית", הארץ, 20 באוגוסט 1948
  4. ^ "משאל על האקדמיה והרכבה", משא – במה לספרות אמנות וביקורת 12(28), 1953
  5. ^ עיקרי הכתיב חסר הניקוד, באתר האקדמיה ללשון העברית
  6. ^ כללי הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
  7. ^ כללי התעתיק, באתר האקדמיה ללשון העברית
  8. ^ חנוכת בית האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, 27 במאי 1959
  9. ^ האקדמיה ללשון העברית - בית זאלצמאן חנוכת הבית, ירושלים, 27 במאי 1959
  10. ^ קשת רוזנבלום, אושרה תוכנית המשכן החדש של האקדמיה ללשון עברית בירושלים, באתר הארץ, 27 בינואר 2014
  11. ^ אתר "השפה במרכז"
  12. ^ משאל על האקדמיה והרכבה, משא, עמ' 2
  13. ^ משאל על האקדמיה והרכבה, משא, עמ' 2-3
  14. ^ 14.0 14.1 משאל על האקדמיה והרכבה, משא, עמ' 3
  15. ^ גלעד צוקרמן, ישראלית שפה יפה, תל אביב: עם עובד, 2008, עמ' 57
World Wide Web

World Wide Web (בקיצור "Web", בראשי תיבות WWW; בתרגום חופשי לעברית: "רשת כלל־עולמית", ובמינוח האקדמיה ללשון העברית: "המארג הכלל־עולמי", או בקיצור "המארג"), הוא מרחב של מסמכי היפרטקסט מקושרים המכונים דפי אינטרנט או דפי Web (ובמינוח שקבעה האקדמיה ללשון העברית: "דף המארג"), והוא כולל משאבים אלקטרוניים אחרים כמו תמונות, קובצי וידאו וצליל ותוכניות. הווב נגיש דרך האינטרנט.

הקישור בין הדפים מתקיים באמצעות היפרטקסט - טקסט שבחירה בו מובילה את המשתמש לדף אינטרנט אחר. דפי אינטרנט וההיפרטקסט נקראים באמצעות תוכנת דפדפן, שקוראת את דפי האינטרנט משרתי אינטרנט ומציגה אותם על המסך. מכלול של דפי אינטרנט שנוצרו על ידי גורם אחד, קשורים לאותו נושא ושמורים תחת שם דומיין אחד נקראים אתר אינטרנט.

קצב הגידול המהיר להפליא של הטכנולוגיה החדשה נבע מאימוץ שלה כמעט בצורה מידית על ידי המגזר המסחרי והפרטי, לצורכי פרסום ומסחר, חינוך, פורנוגרפיה, ועוד.

לאחר תקופת קליטה קצרה, אומצה הטכנולוגיה החדשה גם על ידי תעשיית מערכות המידע בארגונים, שחיפשו דרך לחזור למחשוב מרכזי החוסך בעלויות תחזוקה של מערכות מחשוב מבוזרות, מבלי לאבד את יתרונות המחשוב המבוזר כגון עיבוד מקומי ויכולות גרפיות.

אקטואליה

אקטואליה (לפי האקדמיה ללשון העברית: עִנְיְנֵי דְּיוֹמָא) היא אוסף התהליכים והאירועים המתרחשים בזמן הנוכחי. כאשר התהליך מסתיים או האירוע מתרחק הוא כבר לא נחשב לאקטואליה אלא להיסטוריה. התהליך תלוי במידת המעורבות, כך שאירועים מסוימים עשויים עדיין להיחשב כחלק מהאקטואליה במקום אחד או עבור אנשים מסוימים ואילו עבור אנשים אחרים או מקומות אחרים הם כבר חלק מההיסטוריה. דוגמה לכך היא רעידת האדמה באוקיינוס ההודי שנחשבה לאקטואליה כאשר התרחשה בדצמבר 2004, כחודש לאחר מכן, בסוף ינואר 2005, נחשבה עדיין לאקטואליה מבחינת המדינות בהן היא התרחשה; ובסוף אפריל 2005 האירוע נחשב עדיין לאקטואליה רק בעיני האנשים שנפגעו ממנו.

דיווחי אקטואליה תופסים מקום מרכזי באמצעי התקשורת. בעיתונות היומית ובשבועוני החדשות הם מהווים חלק עיקרי. גם ברדיו הם תופסים מקום נכבד, בדמות משדרי חדשות תמציתיים ויומני חדשות העוסקים באקטואליה בהרחבה. המצב דומה גם בחלק מערוצי הטלוויזיה, ומגיע לשיא בערוצים כדוגמת CNN, המקדישים את כל זמנם לאקטואליה.

ביוגרפיה

המונח בִּיּוֹגְרַפְיָה (מיוונית: ביו - חיים, גרפיה - כתיבה) משמעו כתיבת תולדות חיים של אדם (במינוח האקדמיה ללשון העברית: סִפּוּר חַיִּים). המונח מתייחס לרוב לסוגה בספרות ובקולנוע, המתאר את תולדות חייו של אדם מסוים. ביוגרפיה יכולה לתאר אדם ממשי או בדיוני, אך השימוש במושג מתייחס בדרך כלל לדמות שחיה במציאות. ביוגרפיה מתאפיינת בתיאור אינטימי ומפורט של חיי האדם, והיא עוסקת לא רק בעובדות יבשות, אלא גם ברגשותיה ומחשבותיה של הדמות. פעמים רבות מלמדת הביוגרפיה לא רק על האדם שבו היא עוסקת, אלא שופכת אור דרכו על כל הסביבה שבה חי.

היסטולוגיה

הִיסְטוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Histology, על פי האקדמיה ללשון העברית: תּוֹרַת הָרְקָמוֹת, חֵקֶר הָרְקָמוֹת) היא תחום בביולוגיה החוקר את מבנה הרקמות.

העברית (כתב עת)

העברית הוא כתב עת לענייני השפה העברית בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, המופץ כארבע פעמים בשנה. כתב העת פונה אל הקורא העברי המשכיל, ובכך הוא משמש מעין מקבילה עממית יותר ל"לשוננו", כתב העת המדעי לחקר הלשון העברית, גם הוא בהוצאת האקדמיה ללשון העברית.

כתב העת החל לצאת לאור בשנת ה'תש"ה, ועד לשנת ה'תש"ע נקרא לשוננו לעם. קדם לכתב העת מדור שבועי בשם זה שהתפרסם בשנת תרצ"ג בעיתונים "דאר היום" ו"הארץ", ובשנים תרצ"ה עד תש"ח ב"הארץ" לבדו. הקונטרס הראשון של כתב העת "לשוננו לעם", שיצא לאור בתמוז תש"ה, כלל טקסטים שהודפסו בחודשים שבט עד ניסן תש"ה במדור "לשוננו לעם" ב"הארץ".עם עורכי כתב העת נמנו יצחק פרץ, עלי איתן ומאיר מדן; שושנה בהט, יוסף עופר, דוד טלשיר; חיים א' כהן ומשה פלורנטין. העורכת הנוכחית היא לובה חרל"פ.

בכל גיליון של "העברית" מתפרסמים מאמרים אחדים בנושאי השפה העברית. לעיתים יוצא לאור גיליון המוקדש לנושא יחיד, כגון חוברת נט/א-ב (תשע"א) שהוקדשה לאליעזר בן-יהודה.

חוברות מיוחדות אחדות מוקדשות לכללי הכתיב והדקדוק של העברית:

כללי הפיסוק וכללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו לעם, טבת תשס"ב

החלטות האקדמיה בדקדוק, לשוננו לעם, תשרי תשס"ז

כללי נטיית השם, לשוננו לעם, תש"ס-תשס"א

כללי התעתיק, העברית, תשע"ב

ועד הלשון העברית

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920-1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

טילדה

טילדה (~) (על פי האקדמיה ללשון העברית: גַּל, באנגלית: Tilde) היא סימן כתב המשמש כסימן דיאקריטי בספרדית ובפורטוגזית. במקור שימש לציון ראשי תיבות וכיום יש לה שימושים מגוונים בהקשרים שונים.

המילה טילדה (tilde בספרדית) מקורה מהמילה הלטינית titulus שפירושה כותרת או כתב עילי.

כוריאוגרפיה

כוריאוגרפיה היא היצירה של התנועה. פעולת "חיבור" מחול, כאשר השפה התנועתית היא חופשית ואינה מוגבלת. הכוריאוגרף (יוֹצֵר מְחוֹלוֹת על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית) לא חייב להיות רקדן במקצועו. היצירה של התנועות נעשית אצל כל כוריאוגרף בדרכו שלו כאשר ברוב המקרים ישנו סגנון אישי שמנחה אותו. את תחום הכוריאוגרפיה אפשר להשוות לבימוי, הלחנה, כתיבה, ציור וכל יצירה חופשית שאדם יוצר בכל תחום שהוא. בכוריאוגרפיה חומר היצירה הוא הרקדנים והחלל והכוריאוגרף הוא האחראי להוות את השפה תנועתית שהיצירה במלואה שמורכבת מגורמים שונים. תחום הכוריאוגרפיה התפתח במהלך השנים מאז התקופה של התמקצעות המחול ועד התקופה הזו וממשיך להתפתח. כיום לכל כוריאוגרף יש שפה תנועתית שהוא מסגל לעצמו במהלך חייו ובמהלך הניסיון שלו ככוריאוגרף.

במקור, שימש מונח זה בתחום המחול אך כיום משתמשים בו בתחומים רבים ושונים כגון:

קרבות מבויימים - בקולנוע, בתיאטרון, מופעים ועוד

התעמלות אמנותית והתעמלות קרקע

החלקה אמנותית על הקרח

מצעדים

מופעי רחוב

מופעי ראווה

סינמטוגרפיה

בלט

משחק (תיאטרון או קולנוע)

כירורג

כירורג (על פי האקדמיה ללשון העברית: רוֹפֵא מְנַתֵּחַ) הוא רופא המתמחה בכירורגיה כללית.

כתיב מלא

כתיב חסר ניקוד הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באמות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור [v]‏) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית.

מקף

המקף (־, בחלק מהטקסטים הישנים ⸗) הוא סימן פיסוק שמטרתו העיקרית היא קישור בין שתי מילים. יש המבלבלים בין המקף ובין הקו המפריד (–), המשמש להפרדה בין חלקי המשפט.

מקורו של המקף הוא טעם מקרא, בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית מודרנית שיובאו משפות אירופיות, והוא מופיע בראש השורה (ולא באמצעה, כמו המקף האנגלי והקו המפריד).

סולידריות חברתית

בסוציולוגיה ובפוליטיקה, סולידריות (לפי האקדמיה ללשון העברית, בעברית אַחֲוָה) היא רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם. המונח מצביע על היחסים החברתיים הקושרים אנשים אחד לשני.

סינגל

סינגל (מאנגלית: Single - יחיד (בודד); לפי האקדמיה ללשון העברית, בעברית: חַדְשִׁיר) הוא תקליט, קלטת שמע או תקליטור המכיל שיר בודד או מספר שירים מצומצם. בעבר נקרא תקליט שדרים, תקליטון שדרים או תקליטון. בדרך כלל מיועד הסינגל לקדם את מכירותיו של אלבום מוזיקה חדש היוצא בסמוך ליציאת הסינגל (או הסינגלים). עם זאת, ישנם מקרים שבהם יוצא הסינגל בלי תלות לאלבום.

בחלק מהמקרים, יוצאים מספר סינגלים המשויכים לאלבום אחד. בדרך כלל יוצאים שניים עד ארבעה סינגלים מאלבום (תלוי במידת ההצלחה של האלבום ושל הסינגלים הקודמים), אך המספר אינו קבוע. כך למשל מאלבומו של מייקל ג'קסון "Thriller", נשלחו לתחנות הרדיו שבעה סינגלים.

המונח "סינגל" באנגלית (במשמעות המילולית, "בודד") נדרש כמונח נגדי - לתקליט אחד שהכיל אלבום מוזיקה שלם. זאת לאחר שהחלה ההפצה של אלבומי מוזיקה ארוכי הנגן שהכילו מספר שירים בכל צד של התקליט, שכן לפני הופעת אלבומי המוזיקה בתקליט אחד כל התקליטים בעולם היו בעצם "סינגלים" שהכילו שיר אחד או שניים.

ספקטרום

סְפֶּקְטְרוּם (באנגלית: Spectrum) היא מילה כללית המשמשת בתחומים רבים לתאר בדרך כלל מצב הקשור ברציפות כלשהי. ב-17 בנובמבר 2014 האקדמיה ללשון העברית קבעה כי המונח העברי למלה זו הוא למעשה מִקְשֶׁתֶת.

השימוש במונח נעשה לראשונה במדע האופטיקה כדי לתאר את צבעי הקשת בתחום הנראה המופרדים על ידי מנסרה אופטית (פריזמה). מאז התפתח השימוש במונח למשמעויות בתחומים רבים כאנלוגיה לנושא באופטיקה, כמו למשל "ספקטרום של דעות פוליטיות" או "ספקטרום פוליטי", "ספקטרום השימוש בסמים", "ספקטרום הפרעות מצב רוח" ו"ספקטרום אוטיסטי". כאנלוגיה, ערכים בתוך הספקטרום אינם בהכרח מוגדרים בצורה כמותית או מספרית. שימוש זה מתייחס לקשת רחבה של מצבים או התנהגויות המאוגדות יחדיו ונחקרות תחת אותו כותר לצורך הפשטתן.

פודקאסט

פודקאסט (באנגלית: Podcast; על פי החלטות האקדמיה ללשון העברית: הֶסְכֵּת) הוא מעין תוכנית רדיו או טלוויזיה, המופצים באינטרנט באמצעות מנוי חינמי או בתשלום, וניתן להאזין להם בכל זמן ובכל מקום (Radio-On-Demand).

פסטיבל

פסטיבל (בלועזית: Festival. לפי האקדמיה ללשון העברית: תְּחִגָּה) הוא חגיגת אירועים אמנותיים או בידוריים בהיקף גדול מהרגיל. אירועי ותכני הפסטיבל הם על פי רוב בעלי מכנה משותף, כמו נושא או צורה אומנותית. רבים מהפסטיבלים מתקיימים באופן סדיר פעם בשנה.

פרוור

פרוור (כך הכתיב הנכון על פי האקדמיה ללשון העברית; נכתב גם פרבר) הוא אזור מגורים גדול, הממוקם בפריפריית עיר או מטרופולין, כאשר רוב הגרים בו עובדים במרכז העיר.

המונח האנגלי Suburb, משמעו "תת-עיר".

הפרוורים מאופיינים ב:

מגורים בצפיפות נמוכה המאפשרת איכות חיים כפרית;

הסתמכות גבוהה על רכב פרטי כאמצעי תחבורה;

ריחוק מהשפעתן של אוכלוסיות של שכונות מצוקה.מרבית האוכלוסייה שעוברת לפרוורים חדשים מורכבת, בשנים הראשונות, מזוגות צעירים עם ילדים שיצאו מהעיר הגדולה כדי לאפשר לילדיהם לגדול באזור שקט, שבו אפשר להשיג בית צמוד קרקע במחיר זול יותר.

הפרוורים תפסו תאוצה במאות ה-19 וה-20 כתוצאה משיפור בתשתיות הכבישים והרכבת, שהובילו לגידול במספר בני האדם שנוסעים למקום עבודתם. בהמשך, תהליכים כמו העיור, הצמיחה הכלכלית, גידול האוכלוסייה והשימוש הגדל ברכב פרטי הובילו להתפשטות הפרוורים, בתהליך שנקרא פִּרְווּר.

בקרב ארגוני איכות סביבה כמו גם מתכנני תחבורה ומתכנני ערים רווחת התנגדות לפרווּר, בשל ההשלכות השליליות שיש לטענתם לצורת מגורים זו על תחומים כמו סביבה, תחבורה, שוויון, כלכלה, ובריאות הציבור. באופן כמעט ודאי, פריסת אוכלוסייה בצפיפות מגורים נמוכה של פרוור אינה מאפשרת הפעלת תחבורה ציבורית יעילה, בעיקר במדד של תדירות קווי הנסיעה, ולכן מעודדת עימה גם שימוש קבוע ברכב פרטי לצורכי יוממות.

קטעים בהיסטוריה

הפודקאסט (באנגלית: Podcast; על פי החלטות האקדמיה ללשון העברית: הֶסְכֵּת) "קטעים" (לשעבר "קטעים בהיסטוריה") עוסק במגוון רחב של אירועים, דמויות וסיפורים היסטוריים. את הפודקאסט עורך ומגיש יובל מלחי, מרצה להיסטוריה ובעל תואר שני ביחסים בין לאומיים.

קטעים בהיסטוריה, שעלה לאוויר בשנת 2008, היה אחד הפודקאסטים הראשונים שיצאו לאור בעברית, והוא אחד מעשרת המואזנים באתר iCast.

פרקי קטעים בהיסטוריה עוסקים במגוון רחב של נושאים היסטוריים ובהם מלחמת העולם הראשונה, נפוליאון, לאונרדו דה וינצ'י, שמואל הנגיד, מרד בר כוכבא, ג'ון קנדי ועוד.

בשנים 2015-16 יצאה סדרת פרקים שעסקה בגיבורים היסטוריים נשכחים והופקה בשיתוף עמותת בית אבי חי. במסגרת סדרה זאת, התראיין בפברואר 2016 נשיא המדינה ראובן ריבלין לפרק העוסק במשה רוסנק.

הפרקים מופצים אחת לשבועיים, וזמינים להאזנה במגוון רחב של אתרים ואפליקציות ובהם אתר קטעים בהיסטוריה, itunes, icast ואפליקציה ייעודית למכשירים ניידים. היקף ההאזנות לפרקי הפודקאסט באתר icast בלבד עומד על כמיליון האזנות.

רימייק

רימייק (מאנגלית: Remake) הוא תיאור של יצירת אמנות מצורה מסוימת, אשר מבוססת בעיקר על עבודה מוקדמת יותר, באותו המדיום (יצירה המבוססת על עבודה מוקדמת, אך במדיום אחר - נקראת "אדפטציה").

בתעשיית הקולנוע, רימייק הוא יצירה חדשה של סרט קולנוע, לרוב בהתבסס על התסריט המקורי עם שינויים, תוך שימוש באותו עולם ואותן דמויות ראשיות. האלמנטים החדשים בסרטי רימייק הם לרוב הבמאי ובימוי, צוות השחקנים והאפקטים המיוחדים. למעשה, שיפור ביכולות הטכניות של אפקטים מיוחדים ושילוב גרפיקה ממוחשבת, שלרוב לא היו זמינים בעת צילום הסרט המקורי, הם סיבה נפוצה לצילום רימייק. לעיתים יש גם שינויים בתסריט, ואם השינויים גדולים (ומהווים התחלה לסרטת סרטים חדשה) הסרט נקרא "ריבוט/אתחול".

שמו העברי של הרימייק, לפי קביעתה של האקדמיה ללשון העברית, הוא "תַחְדִיש". הצעה אחרת לשמו העברי של המונח היא "מֶחְדָש".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.