האסכולה הסטואית

האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" - אכסדרת עמודים), היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שמקורה ב"סטיו הססגוני" באתונה, שבו הורה מייסדה, זנון מקיטיון. האסכולה התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה. עיקר עיסוקה היה בחוזק האופי (הטוב) המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי (הרוע). אסכולה זו השפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי[1].

Sanzio 01 cropped
פילוסופיה יוונית
פילוסופיה קדם-סוקרטית
פילוסופיה קדם-אלאטית
האסכולה המילטית
האסכולה הפיתגוראית
האסכולה האלאטית
האסכולה הפלורליסטית
האסכולה האטומיסטית
סופיזם
סוקרטס
אפלטון
פלאטוניזם
נאופלאטוניזם
אריסטו
האסכולה האפיקוראית
האסכולה הסטואית
ציניקנים

משפיעים

התחלת האסכולה הסטואית הושפעה רבות מתורת הרקליטוס, שחזה את כפיפות האדם לחוק הטבע ותיאר את התבונה כרוח של אש יוצרת השוכנת באדם וביקום גם יחד. הציניקנים הורישו לאסכולה את הקוסמופוליטיות, ואמונתם בשלטון העצמי של האדם הטוב תרמה ליצירת האתיקה הסטואית. מדמוקריטוס קיבלה האסכולה את הדטרמיניזם המכניסטי.

השפעה רבה על הסטואיקנים נודעה לדמותו של סוקרטס, שבחייו ובמותו היה מופת של תבונה ושליטה עצמית.

נראה שהתנגדותו הנחרצת של זנון לתורת אפיקורוס הייתה הגורם העיקרי לייסוד אסכולה משלו.

תקופות האסכולה

  • תקופת הסטואה הקדומה (תחילת המאה ה-3 לפנה"ס עד אמצע המאה ה-2 לפנה"ס): פעלה באתונה בראשות זנון מקיטיון, קלאנתס וכריסיפוס מסולי. משנתם מחולקת ל-3 סוגיות עיקריות:
    • לוגיקה: שבה נכללו תורת ההכרה, ההיגיון והרטוריקה. הלוגיקה היא החשובה ביותר. זנון ניסה לעמוד לראשונה על מבנה הלשון וייסד את תורת הלשון השיטתית. הוא עמד על המשמעות השונה של מילים בהקשר שונה, ומכאן תורת ההיגיון. לרטוריקה ניתנה פחות חשיבות מאשר אצל אריסטו, עקב ירידת כוחה בעולם ההלניסטי והתרחקותם של הסטואיקנים מהמשרות הציבוריות. לעומת זאת, פילוסופים כמו אריסטו ואפלטון, הדגישו את החשיבות של ביקוש האמת בצורה דיאלקטית, והבאתה בצורה ערוכה (רטורית).
    • פיזיקה: שהקיפה את האונטולוגיה, הפיזיקה במובנה הצר, והתאולוגיה. הפיזיקה עסקה ביסודות העולם ובקיומם וטיבם של האלים. לדעת חכמי תקופת הסטואה הקדומה תפקידה הראשון של הפילוסופיה הוא לראות את היסוד העיקרי שבעולם, זה אשר מהווה את עיקר המציאות, כלומר: היסוד המשמעותי והחשוב ביותר. יסוד זה הוא ההרמוניה, הסדר שביקום, שהיוונים כינו בשם "קוסמוס". אנשי האסכולה הסטואית היו מן הראשונים שזיהו את היקום עם אלוהים. קיקרו, בספרו "על טבע האלים", מסביר את מחשבתם של ראשוני הפילוסופים הסטואים שכתביהם אבדו: "אין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה בדעת ובתבונה... התבונה האלוהית חייבת להיות מונחת ביסודו של היקום. שלמותו של הטבע המכיל בתוכו את כל הדברים, מודרכת על ידי הלוגוס. לכן, היקום הוא אלוהים והטבע כולו אלוהי". קלאנתס חשב על השמש כמקום משכנו של אלוהים, שהוא התבונה העילאית שבטבע, או האש האלוהית שביקום. לדעתם הייתה האש בעלת כוח יוצר, הצועד בשיטתיות לקראת התהוות. הטבע הוא חלק מהעולם הגופני, וגם רוח האדם. התכונה החשובה ביותר אצל האדם, על פי גישה זו, היא התבונה. הסטואיקנים היו דטרמיניסטים.
    • אתיקה: בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו הסטואיקנים כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזו או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" - העדר הזעזוע, שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים; כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים, אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלוהים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.
  • בתקופה האמצעית של הסטואה (מחצית המאה השנייה לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס), היו שינויים תרבותיים. הנציגים העיקריים, פנאיטיוס ופוסידוניוס, קירבו את תורתם לתורת אפלטון, והצטרפו להוגי הדעות שהחלו לפרש את המיתולוגיה והדת בצורה אלגורית. הרעיונות של מדינה קוסמופוליטית התאימו לצורכי האימפריה הרומית.
  • בתקופה המאוחרת (מהמאה הראשונה לספירה) התפתחה במיוחד הגות הסטואה ברומא. היצירות הגדולות של תקופה אחרונה זו, להבדיל משתי התקופות הקודמות, מוכרות לנו היטב. אין אלה עוד יצירותיהם של ראשי האסכולות היווניות, אלא של סנקה (3 לפנה"ס–65 לספירה), איש החצר של רומא האימפריאלית שהיה מורהו הפרטי של נירון ושר בממשלתו, של מוסוניוס רופוס (25–80 לספירה) שלימד את התורה הסטואית ברומא ונרדף על ידי נירון, של אפיקטטוס (בערך 55–135 לספירה), עבד משוחרר שדבריו הועברו לנו באופן מהימן על ידי תלמידיו, ובעיקר על ידי אריאנוס, מחברם של שני ספרים ששרדו במרוצת הזמן, "השיחות" ו"המדריך", ולבסוף של הקיסר מרקוס אורליוס (121–180). במסה "על שלוות הנפש" כותב סנקה: "מי שמפחד מן המוות לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו שגורלו כבר נקבע מן הרגע הראשון שהוא בא לעולם, ינהל את חייו ביתר שלווה... מי שכך מכין את עצמו, ומי שכך מצפה לאסונו, דבר לא ידהימו". לדעת אפיקטטוס אין הצדקה לפחד מן המוות. המוות הוא מעבר ממצב אחד למצב אחר בחיק הקוסמוס. היות שהיקום הוא נצחי והיות שנועדנו לשכון בו לנצח, לעולם אין אנו חדלים מלהתקיים. ומרקוס אורליוס אומר: "מי שמפחד מן המוות, מפחד להעמיד במבחן חוסר כל תחושה. אך אם אין כבר תחושה לא תרגיש כל רע". בתקופה זו לא הרבו לעסוק בבעיות עיוניות ומדעיות והתמסרו לשאלות מוסר והתנהגות אנושית. תורת סטואה הפכה לתורה פוליטית, המתמקדת בחינוך. האזרח צריך להיות מוסרי ופטריוט. הם טענו כי דווקא אימפריה שנוצרה בכוח הברזל יש לה המחויבות ליצור עולם אוניברסלי אחד. כל החוקים תלויים בחוקי הטבע, ודבר זה מקנה להם את תוקפם. הנצרות והגנוסיס קלטו את הצד המיסטי של תורת הסטואה, וכתוצאה מכך במאה ה-17 הייתה פריחה מחודשת של תורת הסטואה בעיקר באירופה המערבית. בתורת הסטואה היה יסוד מונותאיסטי ומוסרי, ועקב כך הייתה נפוצה בקרב יהודים. שתי דמויות יהודיות שהושפעו מאסכולה זו היו פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו ערך פילון האלכסנדרוני.
אפיקטטוס

אֶפּיקטֵטוס (ביוונית: Ἐπίκτητος; בערך 55–135) היה פילוסוף יווני מן האסכולה הסטואית.

אפיקטטוס נולד בערך בשנת 55 לספירה בעיר הירפוליס שהייתה בפריגיה (כיום בדרום מערב טורקיה). הוא נולד עבד, נמכר מיד ליד ועבר מעיר לעיר עד שהגיע לרומא כעבד של אפאפרודיטוס, שהיה עבד משוחרר שעלה לגדולה בחצרו של הקיסר נירון. אפיקטטוס היה פיסח, כנראה כתוצאה מאכזריותו של בעליו. אך אפפרודיטוס אפשר לו להשתתף בשיעוריו של הפילוסוף הרומי מוסוניוס רופוס שלימד את התורה הסטואית ברומא. כעבור זמן מה, אפפרודיטוס שחרר את אפיקטטוס מעבדות.

אפיקטטוס ייסד בית ספר ברומא שבו לימד את תורת המוסר הסטואית, אך כאשר בין השנים 89–95 הקיסר דומיטיאנוס גירש את הפילוסופים מרומא, אפיקטטוס ורבים מתלמידיו מצאו מפלט בעיר ניקופוליס, שהייתה באפירוס (כיום בגבולות יוון ואלבניה). אפיקטטוס ייסד בית ספר לפילוסופיה בניקופוליס. אחד מתלמידיו היה אריאנוס, שנתמנה אחר כך למושל חבל קפדוקיה (כיום בטורקיה). אריאנוס רשם את דבריו של אפיקטטוס ופרסם אותם בשם "שיחות", שמהן פרסם מאוחר יותר הספר "מדריך". שמעו של אפיקטטוס נודע בכל האימפריה הרומית והגיע עד לקיסר אדריאנוס שבא לבקר בבית ספרו, וראה באפיקטטוס אחד מידידיו. בגיל מאוחר אימץ אפיקטטוס ילד של חבר, ונישא לאשה שטיפלה בילד. אומרים כי אפיקטטוס נפטר בשנת 135 בניקוסיה שבקפריסין, אך למעשה, אין אנו יודעים בוודאות היכן נפטר ומתי.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

האסכולה האפיקוראית

האסכולה האפיקוראית הייתה אסכולה פילוסופית שנוסדה באתונה בערך בשנת 307 לפנה"ס והתבססה על תורתו של הפילוסוף אפיקורוס.

האסכולה הפיתגוראית

האסכולה הפיתגוראית היא אסכולה פילוסופית קדם-סוקרטית, שנוסדה על ידי הפילוסוף פיתגורס ונקראה על שמו.

הפיתגוראים התארגנו בחבורות סגורות, תערובת של אסכולה מדעית ושל כת דתית שדמתה מאוד לאורפיים אך טענה שהפילוסופיה ולא אורח חיים דתי-פולחני, מטהרים את הנפש. הם הקפידו על סודיות ומבחן הקבלה לאגודה היה בין השאר שתיקה למשך 5 שנים (התגליות המתמטיות קיבלו מעמד דתי, נשמרו בסודיות יותר מרעיונות דתיים אחרים). הפיתגוראים עסקו במתמטיקה, מטאפיזיקה, מוזיקה ואסטרונומיה, האמינו בגלגול נשמות, הקריבו קורבנות, ונמנעו מאכילת בשר (צמחונות).

האסכולה הפריפטטית

האסכולה הפריפטטית (περιπατητικός) הייתה אסכולה פילוסופית שנוסדה על ידי אריסטו באתונה בשנת 335 לפנה"ס.

אריסטו נהג ללמד כשהוא מתהלך בחברת תלמידיו בשבילים מכוסים (peripatoi ביוונית). שבילים אלה הקיפו את בנייני הליקיאון. המונח היווני (peripatein) מתייחס למי שמתהלך ומשוחח בעת ובעונה אחת, ומכאן הכינוי "פריפטטים", שדבק בתלמידי אריסטו בליקיאון. הפריפטטים היו מדענים ומלומדים שהקדישו את זמנם למחקר ועסקו בזואולוגיה, בוטניקה, ביוגרפיה, היסטוריה של המדע, פילוסופיה, ספרות ומשפטים.

אחרי מות אריסטו בשנת 322 לפנה"ס תלמידו תאופרסטוס עמד בראש אסכולה זו. אחרי מות תאופרסטוס בשנת 287 לפנה"ס ירש את מקומו סטראטון מלאמפסאקוס, אך האסכולה הפריפטטית לא שרדה זמן רב, ולימוד המדעים עבר מאתונה המתרוששת לאלכסנדריה שבמצרים, והליקיאון הלך ונשכח.

בראש בית הספר עמדו:

אריסטו (334-322) לפנה"ס

תאופרסטוס (322–288) לפנה"ס

סטראטון מלאמפסאקוס (288-269) לפנה"ס

ליקו מטוראס (269-225) לפנה"ס

אריסטו מקיאוס (קיאה) (225-190) לפנה"ס

קריטולאוס (190-155) לפנה"ס

דאודורוס מצור עד 140 לערך לפנה"ס

ארימנאוס עד 110 לערך לפנה"סלאסכולה זו השתייכו אודמוס מרודוס, אריסטוקסנוס, דיקארכוס וקליארכוס.

האקדמיה האפלטונית

האקדמיה האפלטונית הייתה בית ספר לפילוסופיה שנוסד על ידי אפלטון באתונה בערך ב-385 לפנה"ס.

ידידיו של אפלטון רכשו בעבורו חורשת זיתים שהייתה ממוקמת כקילומטר מחוץ לחומות אתונה העתיקה, ושבה על פי המסורת היה קברו של אקאדמוס גיבור המיתולוגיה היוונית, ומכאן השם אקדמיה. חורשה זו (שמקומה המדויק נתגלה בחפירות ארכאולוגיות במאה העשרים) הוקדשה לאתנה אלת החוכמה, ומזה דורות רבים נערכו בה טקסים דתיים הקשורים בפולחן המוזות.

תלמידיו ותלמידותיו של אפלטון לא שילמו שכר לימוד, אך רובם השתייכו למעמדות העליונים שתמכו באקדמיה מבחינה כספית. התלמידים חבשו כובעים מיוחדים ולבשו גלימות קצרות (וכאן מקורן של התלבושות הנהוגות בטקסים אקדמיים). על שער האקדמיה התנוססה הכתובת: "אין כניסה למי שאיננו בקיא בגאומטריה", ואומנם המתמטיקה והגאומטריה תפסו מקום חשוב בתוכנית הלימודים של האקדמיה, לצד הפילוסופיה. תוכנית זו כללה גם אסטרונומיה, מוזיקה, משפטים, וכנראה גם ספרות והיסטוריה. אפלטון ועוזריו ניהלו את הלימודים באמצעות הרצאות, ובצורת הצגת שאלות תוך כדי שיחה על פי שיטת הדיאלקטיקה של סוקרטס.

תלמידו הגדול של אפלטון באקדמיה היה אריסטו, ששהה שם כעשרים שנה וציפה לרשת את מקומו. אך אחרי מות אפלטון עמד בראש האקדמיה אחיינו ספסיפוס, ואריסטו עזב את אתונה. אחרי מות ספסיפוס עמדו בראש האקדמיה קסנוקרטס, פולמון מאתונה וקראטס מאתונה בזה אחר זה.

ב-264 לפנה"ס החלה תקופת האקדמיה התיכונה בראשות ארקסילאוס, ממשיכו של פירון מאליס, מייסד זרם הספקנות בפילוסופיה היוונית. בהשפעת רעיונותיו של אפלטון שלפיהם לא ניתן לרכוש ידע באמצעות החושים, גרס ארקסילאוס כי "דבר אינו ודאי" וכי יש להסתפק בהסתברות. הוא תקף את תורת חכמי האסכולה הסטואית שלפיה קיימת אמת ודאית שהיא התבונה האלוהית המונחת ביסודו של הסדר שביקום, ושניתן להגיע אליה באמצעות ההיגיון.

האקדמיה השלישית שנוסדה על ידי קרנאדס ב-155 לפנה"ס עדיין החזיקה בתורת הספקנות והכחישה את האפשרות להגיע לחקר האמת המוחלטת. אחרי מות קרנאדס ב-129, תלמידו קליטומאכוס שימש כראש האקדמיה עד מותו ב-110. תלמידו, פילון מלאריסה ירש את מקומו כראש האקדמיה. אולם ב-88, בתחילת מלחמות מיתרידטס נאלץ לעזוב את אתונה וקבע את מושבו ברומא. ב-86 לוקיוס קורנליוס סולה, שהטיל מצור על אתונה, הרס את מבני האקדמיה וכרת את חורשת עצי הזית שמסביבם. פילון מלאריסה מת ברומא וב- 84 תלמידו אנטיוכוס מאשקלון שהתגורר באלכסנדריה שב לאתונה וחידש את לימודי האקדמיה בגימנסיון תלמי.

תקופת הספקנות נמשכה עד שאנטיוכוס מאשקלון גישר בין האידיאות של אפלטון לבין תורת האסכולה הסטואית. הוא טען כי האידיאות אינן טרנסצנדנטיות אלא שוכנות באדם עצמו שתבונתו היא חלק של התבונה האלוהית, וכי עולם החושים גם הוא בעל נשמה בהיותו חלק של היצירה האלוהית.

לעומת זאת, פלוטינוס (205-270 לספירה) קרא להפרדה מוחלטת בין עולם החושים לבין עולם האידיאות הנמצא מחוץ לעולם החומר שבחלל ובזמן ונתפס באמצעות השכל בלבד ללא עזרת החושים. בכך הייתה משום חזרה אל רעיון האידיאות המקורי של אפלטון, וכאן מקורו של המונח נאופלטוניזם.

האקדמיה האפלטונית הוקמה מחדש ב-410 לספירה על ידי פלוטרכוס מאתונה, שהוא ותלמידיו ראו את עצמם כממשיכיו של פלוטינוס. היא התקיימה עד 529 לספירה, כאשר נסגרה בפקודת יוסטיניאנוס הראשון קיסר האימפריה הביזנטית.

הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים.

חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.

המאה ה-3 לפנה"ס

המאה ה-3 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 201 לפני הספירה. זוהי המאה השלישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במהלכה הופצה התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי, שצמח על האימפריה האדירה שכבש אלכסנדר הגדול, ונוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה.

מאבקים רבים התרחשו בעולם ההלניסטי המפולג, כשמקביל התגבשה רומא ככוח החזק באיטליה וכמעצמה אזורית אימפריאליסטית.

ודאות

ניתן להגדיר ודאות בשלוש דרכים:

ידע מושלם, חסין באופן מוחלט מפני טעויות

מצב נפשי של היעדר ספק

תחושת ביטחון המאפשרת להכריע בשאלות מעשיותאי-ודאות הוא מושג שמציין את היעדרה של הוודאות המלאה.

זנון מקיטיון

זנון מקיטיון (333 לפנה"ס – 264 לפנה"ס) היה מייסדה של האסכולה הסטואית בפילוסופיה היוונית.

כריסיפוס מסולי

כריסיפוס מסולי (ביוונית: Χρύσιππος ὁ Σολεύ; בערך 280 לפנה"ס - בערך 207 לפנה"ס) היה פילוסוף סטואי יווני.

ילדותו של כריסיפוס לוטה בערפל, אך ידוע שגדל בעיר סולי שהייתה בחבל קיליקיה בדרום מזרח אסיה הקטנה. הגיע לאתונה כדי ללמוד פילוסופיה אחרי שאיבד את ירושתו בגין תביעה משפטית. באתונה היה תלמידו של קלאנתס שעמד בראש האסכולה הסטואית, מיסודו של זנון מקיטיון. אחרי מות קלאנתס הפך כריסיפוס לראשה של אסכולה זו.

אם כי זנון היה מייסדה של האסכולה הסטואית, כריסיפוס היה המלומד והפורה שבאנשיה. הוא נתן את הצורה ההיסטורית לאסכולה זו שאחרי מותו התפשטה בכל רחבי העולם העתיק כחלק של התרבויות היוונית והרומית. הוא סיווג את התורה הסטואית ללוגיקה (תורת ההיגיון), לפיזיקה (מדעי הטבע) ולאתיקה (תורת המוסר).

כריסיפוס נהג לכתוב הרבה (אומרים שלא פחות מחמש מאות שורות ליום), אך מתוך כ-700 חיבוריו לא שרד דבר מלבד קטעים אחדים הנכללים בכתביהם של קיקרו, של סנקה ושל סופרים אחרים. הוא נטה לוויכוחים ולפעמים החזיק בשני הצדדים של הוויכוח, וניסה להוכיח דבר והיפוכו. בהשפעת תורתו של הרקליטוס טען כריסיפוס שאין כל משמעות לטוב ללא הרוע, וליום ללא הלילה, המהווים חלק של הסדר שביקום שביסודו מונחת התבונה האלוהית (לוגוס).

מחשבתו של כריסיפוס הושפעה בתחילה מן הפילוסופים ארקסילאוס (שנמנה עם זרם הספקנות בפילוסופיה היוונית) ואריסטו מכיוס (שהיה תלמידו של זנון מקיטיון), אך לבסוף פיתח את עיקרי תורתו של מורהו קלאנתס. כריסיפוס האמין כי המידות הטובות קשורות קשר בל יינתק עם נפשו וגופו של האדם, וכי נדרשת הרמוניה של גוף ונפש ומידות טובות כדי לחיות חיים בריאים. לדעתו, על האדם לטפח את התכונות המבדילות אותו מן החיות כמו: המתינות, התבונה, הגבורה והכנות.

כריסיפוס חשב כי האצילות נרכשת באמצעות המידות הטובות, ולא ייחס כל חשיבות לתוארי אצילות העוברים בירושה. הוא בז לתהילה ואמר שכל התהילה שבעולם אינה שווה שאדם בעל בינה ינקוף אצבע למענה. היות שלדעתו כל בני אדם מוצאם ממקור אלוהי, הוא הטיף לאהבת הזולת ולטיפוח החברה האנושית כדי להגיע לשיווי משקל חברתי. האסכולה הסטואית דגלה בחזון אחרית הימים של מדינה אוניברסלית שבה לא יהיו אומות ומעמדות, שבה ישלטו הפילוסופים, וכל בני האדם יהיו אחים כילדיו של אלוהים, שהוא היקום וההיגיון הצרוף.

יש שני סיפורים על מותו, ושניהם קשורים ליין. לפי אחד מהם, כריסיפוס שתה יין במשתה קרבן, נהיה מטושטש ומת לאחר חמישה ימים. לפי סיפור אחר, הוא ראה חמור אוכל תאנים, וביקש מאישה זקנה להשקות את החמור כדי "לשטוף את התאנים", ומת מצחוק זמן קצר לאחר מכן.

חייו מתוארים בספר השביעי של "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים" מאת דיוגנס לארטיוס.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מצפון

מצפון הוא מרכיב של נפש האדם המנחה אותו בתחום המוסר: מוביל לתחושות, רגשות או חרטה, המדריכים את האדם או מייסרים אותו, בנוגע לפעולות, מעשים או חוסר מעשים, המנוגדים לתפיסת צווי ההתנהגות המוסרית כפי שהם נתפסים על ידי האדם, או עולים אתם בקנה אחד. ״יסוריי מצפון״ הוא מונח המתאר את רגשות האשמה אשר תוקפים אדם לאחר שעשה מעשה שאינו מוסרי בעיניו.

למרות שתחושות כאלה אינן באות בהכרח ממקור אינטלקטואלי, הן עשויות לגרום לאדם לבחון את התנהגותו ולהימנע מפעילות שאינה עולה בעיניו עם המוסר. הנושא של המצפון נדון בהרחבה בפילוסופיה ונמצא עליו חומר רב.

קיקרו וסנקה סיווגו את המצפון כקול הפנימי המקטרג והמסנגר על התנהגות האדם על פי המוסריות שבה, האסכולה הסטואית העמידה את המצפון על יצר הקיום. כריסיפוס מסולי הגדיר את המצפון כתודעת ההרמוניה של האדם. בימי הביניים הוא נחשב כחוק התבונה (lex rationis) שהאלוהים נטעו בעולם. שפטסבורי האמין כי קיימת בלבו של האדם הרגשה המבחינה בכך שרוחו של האדם נמצא בהרמוניה עם הסדר הקוסמי. בטלר סבר כי עקרונות המוסר נטועים בנפש האדם, וקאנט זיהה בין המצפון ורגש החובה כשלעצמו.

נאופלאטוניזם

נאופלטוניזם הוא מונח מודרני לאסכולה פילוסופית דתית ומיסטית שהתגבשה במאה ה-3 לספירה. המונח הוטבע על ידי תומאס טילור (Thomas Taylor) בתרגומו לשש האנאדות של פלוטינוס. הסיבה שהוגים אלה נקראו נאופלטונים, למרות שהם כינו את עצמם אפלטונים, היא המחשבה לפיה הפילוסופיה של הוגים אלה שונה באופן מהותי מהפילוסופיה של אפלטון.

הנאופלטוניות יצרה סינתזה בין מגוון אסכולות פילוסופיות, בהן האסכולה הפיתגוראית, האסכולה הסטואית והפילוסופיה של אפלטון. כמו כן, היא קלטה לתוכה אמונות, פולחנים ומנהגים מהפוליתאיזם היווני והמזרחי, כולל אלכימיה ומאגיה.

פלוטינוס נחשב כאביו של הנאופלטוניזם משום שהיה הראשון שניסח בצורה בהירה ונרחבת תורה זו. קדמו לו הפילוסופים מאסכולות הביניים שהכינו את הקרקע לעליית האסכולה הנאופלטונית. מבין האסכולות הנאופלוטיניות המאוחרות, הבולטת ביותר הייתה האסכולה האתונאית שהייתה למעשה האקדמיה האפלטונית שהפכה לפלוטינית. בניגוד לאסכולה האלכסנדרונית, שחלק מאנשיה קיבלו על עצמם את הנצרות, אסכולה זו נשארה אחד מהמבצרים האחרונים של הפוליתאיזם עד לסופה.

על טבע האלים

על טבע האלים (בלטינית: De Natura Deorum) הוא דיאלוג פילוסופי שנכתב על ידי הפילוסוף הרומאי מרקוס טוליוס קיקרו ב-45 לפנה"ס.

דיאלוג זה כולל שלושה ספרים שבכל אחד מהם מתקיים דיון על אודות התאולוגיה של אסכולות פילוסופיות שונות. הדיאלוג מתרכז בדיון על אודות התאולוגיה של האסכולה האפיקוראית, של האסכולה הסטואית ושל האקדמיה האפלטונית.

קיקרו, שהקדיש את הדיאלוג לידידו ברוטוס, אינו לוקח חלק פעיל בוויכוח. גאיוס וליוס מייצג את האסכולה האפיקוראית, קווינטוס לוקיוס באלבוס - את האסכולה הסטואית, וגאיוס קוטה - את זרם הספקנות של האקדמיה האפלטונית, שעמו נמנה גם קיקרו עצמו.

הספר הראשון כולל את המבוא, את דברי וליוס בזכות התאולוגיה האפיקוראית, ואת דברי הביקורת של קוטה על תאולוגיה זו. הספר השני מתרכז בדברי באלבוס בזכות התאולוגיה של האסכולה הסטואית, ובספר השלישי ניתנים דברי הביקורת של קוטה על דבריו של באלבוס.

פילוסופים אלה מציגים את דעותיהם של הפילוסופים מן העת העתיקה באשר לאלים ולהשגחה העליונה. האתאיזם הנסתר של אפיקורוס, שסבר כי האלים מורכבים מאטומים וכי אין להם כל עניין בבני האדם, מותקף על ידי קוטה שקיקרו שם את הדברים בפיו. קוטה מנתץ גם את טיעוניהם של הפילוסופים הסטואיים בדבר ההשגחה העליונה. (על פי התאולוגיה הסטואית קיימים אלים רבים, אך כולם מובלים על ידי התבונה האלוהית).

קיקרו משוכנע כי האמונה בקיומם של האלים ובהשפעתם על העולם חייבת להיות מעוגנת בחיי אנוש. היות שלאלים יש השפעה רבה על ממשלות העיר והמדינה, היא משותפת לכל העמים, וכמוה כחוק הטבע, צריך לחזק אמונה זו בקרב המון העם. קיקרו סבור כי קיומם של האלים הוא הכרחי, ובאותו אופן הוא חושב גם על אודות הישארות הנפש.

אך נראה כי הוא מסתייג מריבויים של האלים, ואינו רואה בהם אלא תולדה של אל אחד שאותו הוא רואה כישות חופשית שאיננה מתמזגת עם יסודות בני תמותה - ישות המניעה את כל הדברים שהיא עצמה בעלת תנועה נצחית. נראה כי קיקרו לווה מאפלטון את רוב טיעוניו אלה - טיעונים ששימשו גם את הנוצרים הראשונים במאבקם נגד האתאיזם.

דיאלוג זה של קיקרו והמסות הפילוסופיות שלו "על הנבואה" ו"על החובות" השפיעו רבות על הפילוסופים של עידן האורות מן המאה השמונה עשרה ובהם וולטר שאמר כי הדיאלוג "על טבע האלים" הוא אולי הספר הטוב ביותר שנכתב בעת העתיקה.

הדיאלוג "על טבע האלים" תורגם מלטינית לעברית על ידי אביבה קציר שהוסיפה לטקסט הערות רבות. יוחנן גלוקר הוסיף לו מבוא מקיף. (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1992).

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה יוונית

הפילוסופיה היוונית עסקה בתפקידם של ההגיון והחקירה בבניית מאגר הידע והאמונות האנושי. המדע והפילוסופיה המערבית המודרנית נשענים על יסודות רבים שהניחה הפילוסופיה היוונית.

ציניקנים

הציניקנים (יוונית: κυνικοί. שם הזרם: κυνισμός) היוו זרם פילוסופי ואורח חיים בעת העתיקה ביוון. אנטיסתנס יסד את הזרם הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. עם שינויים שונים, זרם זה המשיך להתקיים עד קצו של העולם הרומי במאה ה-6 לספירה.

הרציונל המרכזי של הפילוסופיה הוא כי בני אנוש יכולים להשיג אושר על ידי אימון יסודי ועל ידי חיים באופן הטבעי עבור אנשים, דרך דחיית כל התאוות הבסיסיות כגון ממון, כח, יחסי מין, ותהילה. כתחליף לתאוות, על האדם לחיות חיים המופשטים מכל אחזקה חומרית.

קלאנתס

קְלֵאַנְתֶס (Κλέανθης; ‏301 – 232 או 252 לפנה"ס) היה פילוסוף סטואי יווני.

נולד בעיר אסוס בצפון-מערב אסיה הקטנה, שם עסק באיגרוף. הגיע לאתונה כשבכיסו ארבע דרכמות בלבד, שם שמע את הרצאותיו של הפילוסוף קראטס מן האסכולה של הציניקנים. אחר כך למד במשך תשע עשרה שנה אצל זנון מקיטיון, מייסד האסכולה הסטואית. הוא סירב לקבל תמיכה ציבורית והתפרנס מעבודת לילה כסבל של כדי מים בשירותו של גנן. היה חזק בגופו ולמוד-סבל. הוא זכה להערכה רבה הודות למוסריותו. בשנת 263 לפנה"ס, עם מותו של זנון, הפך ליורשו כראש האסכולה הסטואית, אך המשיך להתפרנס מעבודת כפיים.

קלאנתס כתב כחמישים חיבורים, שמהם נשתמרו קטעים בלבד. חיבורו "שיר הלל לזאוס" (ראש האלים ואל השמים במיתולוגיה היוונית) נשתמר אצל סטובאוס, מלקט כתבי יד יווניים עתיקים בן המאה החמישית לספירה. קלאנתס חשב על השמש כמקום משכנו של אלוהים, שהוא התבונה העילאית שבטבע, או האש האלוהית שביקום (על פי התורה הסטואית אלוהים לא ברא את היקום, אלא הוא היקום עצמו).

לדעת קלאנתס המידות הטובות מהוות הסכמה מרצון עם התבונה שבטבע, ולפיכך, לחיות בהתאם למידות הטובות פירושו לחיות בהתאם לטבע. הוא פיתח תורה חדשה בדבר נפש האדם, וחשב כי הישארות הנפש לאחר המוות תלויה בדרך חייה בעולם הזה. הקטעים העיקריים של חיבוריו נמצאים בלקט של סטובאוס ובספרו של דיוגנס לארטיוס, סופר בן המאה השלישית לספירה שחיבר סקירה על חיי הפילוסופים היווניים ודעותיהם. קטעים אחרים מופיעים בכתביהם של מרקוס טוליוס קיקרו ושל סנקה.

קלאנתס מצא את מותו בהימנעות מכל מזון. הוא לקה בכיב בחניכיו שהתנפחו ונרקבו. הרופאים ציוו עליו להימנע מאכילה לזמן מה. מצבו השתפר עד כדי כך שהרופאים הכריזו עליו כאדם שנרפא, והרשו לו לשוב לשיגרת חייו. אך משום שהיה כבר במחצית הדרך אל מותו, הוא אמר שהחליט לא לחזור לאחור, להמשיך בצום ולעבור את השלב שבו התקדם כל כך.

אחרי מותו, תלמידו כריסיפוס מסולי הפך לראש האסכולה הסטואית.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטית • האסכולה הסטואית • האסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.