האנשה

האנשהלעז: אנתרופומורפיזם) היא ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם (בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, אלים וכן הלאה). האנשה משמשת לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי בשירה ובפרוזה/סלנג יומיומי.

השימוש בהאנשה

בדיבור ובכתיבה, האנשה יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעים שונים:

האנשה במיתולוגיה ובדת

בדתות ובמיתולוגיות עתיקות רבות, שהידועה בהן היא המיתולוגיה היוונית, ניתנו לאלים השונים תכונות אנושיות רבות, ביניהן רגשות כגון אהבה, שנאה וקנאה. האלים מיוצגים לעיתים קרובות כבעלי גוף אנושי.

בדתות ובמיתולוגיות רבות מוצגים בעלי חיים כיצורים חיים, שבהן חלקן הופכות למפלצות וליצורים התופסים מקום נרחב בדתות השונות, כמו גוף העולם (המוצג כשחיות מחזיקות אותו בדתות רבות).

האנשה בספרות

בפרוזה נעשה בהאנשה שימוש מורכב יותר מאשר בשפת היומיום או בשירה. במסגרת זו הופך החפץ, החיה, או המושג המואנש לדמות של ממש בסיפור, לעיתים אף הדמות המרכזית. האנשה מסוג זה נפוצה במספר ז'אנרים ספרותיים. בספרות ילדים נעשה שימוש כה נרחב בהאנשת בעלי חיים ('פו הדב', 'גבעת ווטרשיפ' ורבים אחרים) עד כי חיות מואנשות הפכו כמעט למרכיב סטנדרטי בז'אנר זה.

גם בז'אנר הפנטזיה נעשה שימוש רב בהאנשה, בדרך כלל כתוצאה של קסם. במסגרת ז'אנר זה נעשו מספר ניסיונות בהאנשה של מושגים מופשטים: הסופר טרי פראצ'ט כלל בסדרת ספרי 'עולם הדיסק' מספר דמויות מואנשות, שהידועה בהם היא דמות המוות; הסופר פירס אנתוני פרסם סדרת ספרים העוסקת בהתגלמויות האנושיות של מוות, טבע, זמן, מלחמה, גורל, טוב ורע; וגם ניל גיימן האניש מושגים מופשטים כגון 'חלום' ו'תשוקה' בסדרת ספרי הקומיקס 'סאנדמן'. בנוסף, רוב הסרטים המצוירים של חברת וולט דיסני מציגים חיות מואנשות (רובין הוד למשל).

השימוש בהאנשה היא דרך נפוצה בכתיבה הפוליטית או הסאטירית. במקרה זה משמשות הדמויות המואנשות כדרך לייצוג דמויות סטראוטיפיות, המתייחסות לסוג מסוים או לשכבה מסוימת של בני אדם. דוגמה בולטת לכתיבה מסוג זה היא ספרו של ג'ורג' אורוול 'חוות החיות', המהווה משל פוליטי.

בנוסף לשימושים אלו בהאנשה בז'אנרים שונים, משמשת ההאנשה לעיתים להעתקת נקודת התצפית בסיפור, על ידי הצגתו מפיה של חיה או חפץ דומם. טכניקה זו מנוצלת, למשל, בספרו של פול אוסטר, 'טימבוקטו'.

מופעים מואנשים בעולם החי

מופעים רבים בעולם הטבע, ובפרט בעולם החי, מפורשים באופן אינטואיטיבי כמעידים על תכונות אנושיות של נושאיהם.

Bottlenose Dolphin KSC04pd0178 head only

דולפינן, הניחן ב"הבעת פנים" המתפרשת כ"חיוך תמידי" בעיני המתבונן האנושי

Shoebill (su neko)

בדומה לדולפינן, גם מנעלן נראה "מחייך" תמידית בעיני המתבונן האנושי. מראה עיניו הגדולות, מבטו הממוקד וראשו הגדול יחסית לגופו – תכונות האופייניות לילדים אנושיים – מעורר רגשי חיבה אצל האדם

Barnowl

עופות שעיניהם בקדמת הראש כמו למשל תנשמת לבנה נדמים כחיות אנושיות ואף אינטליגנטיות

ראו גם

אמצעים פיגורטיביים

אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. אמצעים אלו משמשים בספרות ובעיקר בשירה להמחשה של מושגים מופשטים או של תחושות אישיות שקשה לתארם באופן ישיר. המושג המקורי מכונה "הנושא הראשי" של האמצעי הפיגורטיבי, ואילו התמונה, הנמצאת בדרך-כלל בשדה סמנטי אחר, מכונה "הנושא המשני". יש המתייחסים לכלל האמצעים הפיגורטיביים כ"מטפורה", או במונח "מטאפוריקה", אף כי המונח מתייחס למעשה רק לאחד האמצעים.

ארוס

אֶרוֹס (ביוונית: Έρως, בתרגום חופשי: חשק/תשוקה) הוא אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית. אולם במיתולוגיה הרומית הוא נקרא קופידון (בלטינית: Cupīdō, בתרגום חופשי: חשק/תשוקה) או אמור (בלטינית: Amor, אהבה). ארוס בדרך כלל נחשב בנם של אפרודיטה וארס. עם זאת, סבורים רוב החוקרים כי הוא אל קדום הרבה יותר משניהם, ולמעשה היה אל האהבה הראשי של יוון העתיקה, לפני אימוץ האלה הקפריסאית אפרודיטה.

אתר (מיתולוגיה)

במיתולוגיה היוונית היה האתר (Αἰθήρ - אוויר עליון) ההאנשה של "השמיים העליונים", החלל והרקיע. זהו האוויר הטהור אותו נושמים האלים, בניגוד ל"אר" (Ἀήρ), אותו נושמים בני האדם. אתר היה בנם של ארבוס וניקס, ואחיה של המרה. הוא נשמת העולם וכל החי נובע ממנו.

האתר היה גם חומת ההגנה של זאוס; המחסום שנעל את טרטרוס מהקוסמוס.

בריטניה (דמות)

בריטניה (באנגלית: Britannia) היא דמות נשית המהווה האנשה של בריטניה הגדולה.

השם בריטניה הופיע לראשונה בפיהם של הרומאים והשימוש בו תיאר את הפרובינקיה הרומית בריטניה אשר שכנה על רובו של האי הבריטי. שמה של בריטניה נלקח מהמונח "Pretannia" הנגזר משמם של הפרטנים - תושבי האיים על פי אמונתם של היוונים.

בריטניה זכתה למעמד של אלה בדתם של הרומאים ובזמנים המודרניים היא הפכה להאנשה של בריטניה (הממלכה המאוחדת), והופיעה בין היתר על שטרי כסף של בנק אנגליה ובצדם האחורי של מטבעות בריטיים ישנים דוגמת הפני מימי המלכה ויקטוריה.

דמות

בספרות ובאמנות, דמות היא כל אחד מן המשתתפים ביצירה. דמות כזו שנוצרה בסיפור, במחזה או בשיר קרויה דמות ספרותית, בסרט קולנוע דמות קולנועית, וכאשר נוצרה בסדרת טלוויזיה (לרבות אנימציה), היא קרויה דמות טלוויזיונית. התהליך של פיתוח ויצירת הדמות נקרא אפיון. הדמות היא לרוב של אדם, אך קיימת גם דמות שאינה אנושית, לרבות דמות לא אנושית שמקבלת האנשה דרך היצירה.

האנשה של המוות

בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, התופעה והמושג של המוות מתוארים או מיוצגים על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף, דמות המכונה על פי רוב מלאך המוות, "The Grim Reaper" או פשוט המוות. לתופעה זו, בה הקונספט של המוות מיוצג כישות אנתרופומורפית (התגלמות דמוית-אדם), קוראים האנשה של המוות.

צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.

האנשת מדינות

האנשת מדינות (באנגלית: National personification) היא תיאורם של מדינה או של לאום באמצעות דמות אנושית. הדמות האנושית המייצגת את המדינה עשויה להופיע בכל מדיום פלסטי - בקריקטורות עיתונאיות, בפרסומים תעמולתיים, בפסלים, בציורים ועוד. יש מדינות המיוצגות על ידי מספר דמויות שונות, בהתאם לעניין או לתקופה.

בתקופה הרומנטית רווח בעולם המערבי הנוהג, לתאר את האומה כדמות נשית, בדרך כלל של אלת חכמה או מלחמה, דוגמת אתנה, ופעמים רבות הוצמד לה השם שהעניקו הרומאים לאותה מדינה. על דמויות אלה נימנות, בין היתר, "בריטניה", "גרמניה", "היברניה" (המייצגת את אירלנד), "פולוניה" ו"הלבטיה" (שווייץ). דמות נוספת שנוצרה על בסיס רעיוני זה, היא זו של קולומביה המייצגת את ארצות הברית. תיאור המדינה בדמות אם רווח גם הוא, ועל אלה נמנות, בין היתר, "אמא אלבניה" (Nëna Shqipëri), "אמא ארמניה" (Մայր Հայաստան), האם סוואה (Moder Svea) בשוודיה, "בהאראט מאטה" ("אמא הודו" - भारत माता), "אמא רוסיה" (Матушка-Русь) או "אם הגאורגים" (כרתליס דדה - ქართლის დედა).

במקרים אחרים הושם דגש דווקא על פשטות הדמות, שנועדה לתאר אזרח מהשורה. על אלה נמנים הגאוצ'ו בארגנטינה, ג'ון בול, הגבר השמן והגוץ המסמל את אנגליה, "אולה נורדמן" (Ola Nordmann), האיש מן השורה המייצג את נורווגיה או "חואן דה לה קרוס" הפיליפיני.

אלגוריה לאומית נפוצה נוספת מתבססת על דמויות של אנשי מרות, חיילים או שוטרים. בין אלה ידועים ה"מאונטי" (Mountie), שוטר רכוב המסמל את קנדה, ג'וני רבל (Johnny Rebel: ג'וני המורד), החייל שסימל את קונפדרציית המדינות של אמריקה בעת מלחמת האזרחים האמריקנית או הדוד סם, דמות שנולדה בעת מלחמת 1812, ככל הנראה במחנה צבאי, כביטוי לארצות הברית. בתקופת מלחמת צרפת-פרוסיה ולאחריה נהג אונורה דומייה לתאר בקריקטורות שלו את פרוסיה בדמותו של ביסמרק.

הדמות האנושית המסמלת את ישראל היא שרוליק, הנער שיצר דוש. שרוליק מתואר בדרך כלל כנער צעיר עם כובע טמבל וסנדלים תנ"כיים, הלבוש במכנסי חאקי קצרים. בעתות מלחמה, נהג שרוליק ללבוש מדים ולהתגייס להעלאת המורל הלאומי.

יש מדינות בהן נהוג תיאור המדינה כבעל חיים. תיאור זה רווח לבדו או לצדה של הדמות האנושית המייצגת את המדינה. דוגמאות לאלגוריה מעולם החי הן "הרימאו בלאנג" (Harimau Belang), הטיגריס המלאי כמייצג את מלזיה, הקיווי בניו זילנד, "הקנגורו המתאגרף" באוסטרליה, התרנגול הגאלי בצרפת, והדוב הרוסי ברוסיה.

סוג נוסף להאנשת מדינות הוא תופעת האינטרנט פולנדבול (Polandball), קומיקס שבו מוצגות מדינות ככדורים המנהלים דיאלוג, שעל גביהם דגלי המדינות.

החפצה

הַחְפָּצָה (באנגלית: Objectification, מהמילה הלטינית objectum - חפץ, דבר) - התייחסות אל אדם, או אל כל דבר שאינו חפץ, כאל חפץ. אין המדובר רק בדה-הומניזציה, שלילת אנושיותו של האדם, אלא בהגדרתו מחדש כאובייקט.

בעבדות, למשל, יש החפצה, משום שיש בה התייחסות אל אדם כאילו היה רכושו של אדם אחר, ככלי המשרת את רצונותיו וצרכיו.

בספרות זהו אמצעי ספרותי הפוך להאנשה. בעוד שעבור האנשה די בייחוס פעולות בסיסיות לחפץ או לחיה, כגון דיבור, רגש וחשיבה, כדי שתיאור אדם ייחשב כהחפצה יש לייחס לו פעולות או תכונות שהחברה שוללת מבני אדם. למשל, שייכות ממונית, שימוש בגוף האדם למטרות בזויות, העדר יחס של כבוד והעדר תכונות אנושיות.

במונח נעשה שימוש ביקורתי בתאוריה המרקסיסטית, בעקבות ג'רג' לוקאץ', שביקר את השיטה הקפיטליסטית וטען כי היא הופכת את הפועל לסחורה ולרכוש.

במאה ה-20 נעשה במונח גם שימוש תכוף בתאוריות פמיניסטיות, המבקשות להסביר את היחס אל האישה בחברה המערבית כאל חפץ או אובייקט מיני . המושג מתייחס למצב בו, לדוגמה, שיעור הנשים המופיעות בעירום חלקי או מלא בסרטי קולנוע גדול פי שלושה מזה של הגברים. דוגמה נוספת היא השימוש במין בפרסומות .

מוות

מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה.

העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".

מוזה

במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות. אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמים.

מספרן של המוזות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה עם הזמן, בד בבד עם התפתחות סיפורי המיתולוגיה ועם פריחתן של האמנויות השונות. המיתוס היווני הקדום מספר על מוזה אחת בלבד, אך בהמשך אנו מוצאים עדויות לשלוש מוזות:

אאוידה (Aoide; "שיר", "קול")

מלטה (Melete; "אימון", "תרגול")

מנמה (Mneme; "זיכרון").בסופו של דבר, התקבע מספרן של המוזות כתשע, אך היו אלה הרומאים, שאימצו את המיתולוגיה היוונית לתרבותם, שחילקו ביניהן את תחומי האמנויות. חלוקה זו, שמתבססת על המיתולוגיה האתונאית, נחשבת לחלוקה הקלאסית והמקובלת:

אוטרפה - שירה לירית, מוזיקה והנגינה בחליל.

קאליופה - שירה אפית.

קליאו - היסטוריה.

אראטו - שירת אהבה.

מלפומנה - טרגדיה.

פוליהימניה - שירי תהילה לאלים.

טרפסיכורה - מחול.

תאליה - קומדיה.

אוראניה - אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מדעים.פולחנן של המוזות נתקבל בכל רחבי יוון העתיקה, אך מכיוון שבתחילה הן נחשבו לאלות של מעיינות, הרים ויערות, בדומה לנימפות, המקומות המקודשים להן נשארו באזורים של רוב טבע ומים, בעיקר בקרבת הרים ומעיינות. ההר הליקון שבבויאוטיה, ושני המעיינות בו, נחשב למקום משכנן של המוזות ולאתר האהוב עליהן. לא פלא, אפוא, שהר זה היה מקום פולחנן העיקרי. בנוסף להר זה, גם ההר פארנאסוס שבקרבת דלפי, היה אחד ממקומות הפולחן החשובים ביותר של המוזות, כיוון שהוא נקשר בגורלן - שם הפך אפולו למנהיגן, ונודע בשם "אפולו מוזגטס" (Apollo Mousagetes) - ראש המוזות.

המוזיאון, שבו מרוכזים כיום יצירות אמנות ושכיות חמדה, היה בראשיתו, כפי ששמו מרמז, מקדש למוזות. אחד ממקדשי המוזות המפורסמים ביותר היה המוזאיון שהוקם לכבודן באלכסנדריה, שבו שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

בימי קדם, לפני שהאמן - בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף - היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" של הומרוס ו"תיאוגוניה" של הסיודוס ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

מותג

מוּתָג הוא מונח מתחום השיווק המתאר חברה, מוצר, קו מוצרים או שירות, ובהכללה גם גורמים נוספים כמו עמותה, אתר תיירות, מפלגה ואף אדם פרטי. המונח מותג מתייחס לסך כל העמדות, הרגשות והתפיסות הקיימות אצל הצרכנים בנוגע לאובייקט, ארגון או רעיון מסוים. עמדות ורגשות אלה מכונים לעיתים גם "נכסי המותג". מותג הוא למעשה יצירת "ישות" יש מאין, בדיוק כפי שבעולם החשבונאי-משפטי חברה בע"מ היא "ישות נפרדת" מבעליה, כך גם בעולם השיווק: המותג מהווה "ישות נפרדת משל עצמה" (האנשה) עם: ערכים, אופי, "אישיות" ועוד.

מטרתו של המשווק היא לייחס למותג ערכים חיוביים, כמו איכות, יוקרה, הנאה או תמורה טובה לכסף. עם זאת ייתכן בהחלט שלצרכנים יהיו עמדות שליליות כלפי מותג מסוים. הדבר ייחשב בדרך-כלל לכישלון של התהליך השיווקי.

בעבר היה נהוג להתייחס בשם מותג רק אל הסממנים הוויזואליים של התאגיד או המוצר, כגון שם, סיסמה (סלוגן או מוטו), סימן מסחרי, לוגו (סמליל) וסימנים ויזואליים אחרים כמו צבעים (צהוב של מקדונלד'ס) או עיצוב (מחשבי iMac של אפל), אולם כיום מקובל להגדיר את הסימנים הוויזואליים רק כחלק מהמותג והם מכונים בשם זהות מותגית.

המונח העברי, תחדיש שיצרו פרופ' דב יזרעאלי ופרופ' מיכאל פרי, הוא הלחם של המילים "מוצר" ו"תג".

משל

משל הוא סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל (דהיינו, שיש לו משמעות מעבר לתוכנו המפורש והגלוי) השייך לסוגת הסיפור העממי יחד עם המעשייה, האגדה, הפתגם והמכתם (Epigram).

על-פי-רוב, דן המשל בבעלי חיים אשר עוברים תהליך של האנשה. שימוש בחיות, או בפשוטי עם, יצורי בריאה פחותי חשיבות ומעמד בעיני המאזין, כנושאי המסר, מטרתו להנמיך הגנותיו, להחליש התנגדותו של המקשיב למסר, לאפשר לו הפעלת שיפוט על נושאי המסר ובעקיפין על עצמו, ובכך להקל על הפנמת מוסר ההשכל.

בספרי הנביאים שבתנ"ך משתמשים רבות במשלים כדי להעביר מסרים למלך או לעם. על שלמה המלך מסופר שידע משלים רבים ולפי המסורת אף כתב את ספר משלי שבו משלים רבים. משל מפורסם מהתנ"ך הוא "משל יותם" המוכר גם כמשל העצים (שופטים, ט', ז'-כ').

ידועים מאוד הם גם משלי ישו שבברית החדשה, כמו משל הבן האובד או השומרוני הטוב.

לרוב, משמש המשל כאמצעי חינוכי להעברת מסרים מוסריים או התנהגותיים.

מחברי משלים מפורסמים נוספים היו איזופוס, לה פונטיין וקרילוב.

נימפה

נימפה (ביוונית: νύμφη - אשה צעירה) היא יצור על-טבעי במיתולוגיה היוונית. הנימפות היו חציין אל וחציין בנות תמותה והיו קשורות לאתר מסוים בטבע.

לפי האגדה, הנימפות לא היו אלות ולא נצחיות, אבל משך חייהן היה רב מאוד וכוחן עלה על זה של בני האדם. הנימפות מתקשרות ליצירה ולהתפתחות שבטבע והן לרוב האנשה של אחד מהמוטיבים שלו. ביתן של הנימפות הוא בהרים, ביערות, במעיינות, בנהרות ובמערות והן קשורות אליו בקשר בל ינותק.

הנימפות מתוארות בדרך כלל כנערות צעירות ויפות, חובבות מחול, מוזיקה, מותחות קשת בפמליה של אפולו, דיוניסוס, ארטמיס, מפלרטטות עם סילנים, סאטירים ובני אדם (המלך נומה, אגריה), שאינן מסיבות נזק למין האנושי, אך עם זאת, מושכות בכוח את מי שהן אוהבות למקום שלהן. חייהן תלויים בסביבתן וכשהן נעקרות ממנה, חייהן נתונים בסכנה. כשכעסו, בדרך כלל בעקבות נזק שנגרם לביתן, הן נהפכו למסוכנות.

נימפה במיתולוגיה היוונית והרומית כינוי לאלות טבע משניות, השוכנות באחו, בחורשות, בהרים, במערות, במעיינות, בנהרות ובימים. הנימפות לא היו בנות אלמות, אבל האריכו ימים, לא הזדקנו ונחשבו לנוטות חסד לבני אנוש.

אלת הציד ארטמיס לוותה על ידי חבורה של נימפות, הפליאדות.

האסטרואיד 875 Nymphe שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמן.

ניקה

נִיקֵה (יוונית: Νίκη, "ניצחון") הייתה אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית ובת לוויתם של זאוס, ראש האלים, ושל אתנה, אלת החכמה ותכסיסי המלחמה. היא הייתה יכולה לרוץ ולעוף במהירויות עצומות, אך זולת תכונה זו, היא לא התייחדה ביכולות נוספות. ניקה הייתה בתם של פאלאס וסטיקס, ואחותם של קראטוס, ביה וזלוס. בקרב הרומאים היא נודעה כויקטוריה.

באמנות ניקה תוארה כאישה מכונפת, העוטה לגופה גלימה מתנפנפת ומחזיקה בידיה מטה, בקבוקון או כד, ולעיתים אף כלי נגינה, דוגמת חליל או לירה. על פי רוב, היא יוצגה כדמות זעירה הניצבת על כף ידו של אל אחר, מציצה מבין בגדיו וגלימותיו או מעופפת ממעל לו, סמל לניצחון ולתקווה.

ייצוגה האמנותי הידוע ביותר הוא הפסל ההלניסטי "ניקה מסמותרקיה" (Νίκη της Σαμοθράκης), שבו מתוארת האלה כדמות מכונפת הניצבת מול הרוח. כיום, הפסל נמצא במוזיאון הלובר בפריז, והוא נחשב לאחד מאוצרות האמנות הגדולים של המוזיאון, אף על פי שידיו וראשו אבדו במרוצת השנים. פסל ידוע נוסף הוא ניקה של הפסל היווני פאוניוס מהמאה החמישית לפני הספירה. פסל זה מוצג במוזיאון הארכאולוגי של אולימפיה.

נמסיס

נמסיס (ביוונית: Νέμεσις), או רמנוסיה, היא אלת הנקם והשילם במיתולוגיה היוונית. משמעות שמה הוא "להעניק את מה שנועד" ("To give what is due"), או חלוקת המזל, ללא קביעה ערכית של מזל טוב או רע.⁦

סרטי קולומביה

סרטי קולומביה (באנגלית: Columbia Pictures) היא חברת סרטים, הפקות והפצות אמריקאית. מרכז החברה בהוליווד שבקליפורניה. החברה, הנמצאת בשליטת סרטי סוני, היא כיום חברת האולפנים החמישית בגודלה בעולם.

החברה הוקמה בשנת 1918 בשם "כהן - ברנדט - כהן" על שם מייסדי החברה, האחים ג'ק והארי כהן וג'ו ברנדט. החברה הוציאה את סרטה הראשון באוגוסט 1922. בשנת 1924 שינתה את שמה לשם "סרטי קולומביה". כעבור שנתיים הפכה לחברה ציבורית.

בשנותיה הראשונות הייתה "קולומביה" חברה קטנה בהוליווד, אולם היא גדלה במיוחד בסוף שנות העשרים, כתוצאה מעבודה מוצלחת עם הבמאי פרנק קפרה. בשנות ה-30 כבר הייתה אחד מהאולפנים הגדולים בארצות הברית. בשנת 1982 נרכשה החברה על ידי קוקה-קולה וחברת הבת שלה TriStar Pictures. בשנת 1989 נרכשה על ידי התאגיד היפני סוני.

סמל החברה הוא האנשה של ארצות הברית - דמותה של קולומביה מחזיקה בלפיד (רמז לפסל החירות).

במהלך השנים הפיקה החברה והפיצה אלפי סרטים. בין המפורסמים שבהם ניתן למנות את: "הגשר על הנהר קוואי" (1957), "לורנס איש ערב" (1962), "אדם בעקבות גורלו" (1969), "קרמר נגד קרמר" (1979), "מכסחי השדים" (1984), "חברים" (1985), "בחורים טובים" (1992), "ארין ברוקוביץ'" (2000),"בלאק הוק דאון" (2001), "ספיידרמן" (2002), "זכרונותיה של גיישה" (2005), "הפנתר הוורוד" (2006) ו-"2012" (2009).

עציץ פרחים

עֲצִיץ פְּרָחִים (לעיתים נקרא "פרח עציץ") הוא שיר קצר מנוקד פרי עטו של חיים נחמן ביאליק. השיר אויר על ידי בתיה קולטון.

השיר עוסק בעציץ פרחים הנמצא על החלון ובגעגועיו אל הטבע שנמצא בגן, עליו הוא מסתכל כל היום וממנו נעקר. העציץ עובר האנשה ומאופיין, בדומה לאדם, בבדידות.

מרית בן-ישראל מצביעה על היות השיר חלק מחוויה אישית של המשורר חיים נחמן ביאליק, שגדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע אל היופי של הטבע בתוך הבדידות העירונית.

ישנם גם פירושים לשיר כתיאור של חווייתו של ביאליק כנער "הכלוא" בישיבה וכמה לצאת אל החופש החילוני.

תמיס (מיתולוגיה)

תמיס היא אלת הצדק במיתולוגיה היוונית. היא הטיטאנית אשר ייצגה את החוק העליון והסדר, והייתה אף אלת הנבואה ואחראית לאורקלים, בהם האורקל מדלפי. בתפקיד זה הייתה "הקול האלוהי" - תמיסתס, שהציג בפני האנושות את חוקי הצדק והמוסר.

תמיס הייתה כלתו של זאוס ויועצת עבורו לענייני החוק העליון והגורל. היא מזוהה לעיתים עם האלה דמטר, וכן ילדיה של תמיס הם בעלי תפקידים זהים לשל פרספונה, בתה של דמטר. היא אף מזוהה עם גאיה ששירתה כ"קול האדמה".

האסטרואיד 24 תמיס שהתגלה ב-5 באפריל 1853 על ידי אניבאלה דה גאספריס, נקרא על שמה.

תנטוס

תָנָטוֹס (ביוונית: θάνατος, "מוות") היה התגלמות המוות במיתולוגיה היוונית. הוא שכן בעולם התחתון ונחשב לישות מפחידה ביותר, המביאה איתה את צינת הלילה ואימת המוות. בקרב הרומאים הוא נודע כמוֹרְס (Mors).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.