האל הבן

האל הבן או אלוהים הבןיוונית: Θεός ὁ υἱός, בלטינית: Deus Filius) הוא, באמונה הנוצרית, אחד משלושת פניו של השילוש הקדוש, יחד עם האל האב ורוח הקודש. הוא מתואר כלוגוס, "הדבר" או "המאמר", של האלוהות, והתגשם בעולם בבשר בדמות ישו.

הרוב המוחלט של הכנסיות הנוצריות, מאז ועידת ניקיאה ב-325, מקבל כי האל הבן הוא הישות היחידה שלא נבראה על ידי האל האב אלא נולדה ממנו, ולכן הוא יחיד ומיוחד ביקום כולו; כי השניים חולקים מהות אחת ומהווים אלוהים ביחד, והיחס ביניהם של אב המוליד את הבן הוא חלק מטבעו של האל האחד המתגלם בשילוש; כי על אף טבעם המשותף, שניהם גם בעלי אישיות אוטונומית ונפרדת; וכי הבן התקיים מאז ומתמיד, ולא היה שום שלב בו האב היה לבדו. אמונות אלה בוטאו בניקיאה במילים: "בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד." הנצרות המערבית, הן הקתולים והן הפרוטסטנטים, מאמינה כי רוח הקודש נמשכת מן האב ומן הבן גם יחד. לעומת זאת הכנסיות המזרחיות, האורתודוקסים והאוריינטלים גם יחד, רואים באב לבדו את מקורה.

אבות הכנסייה, כמו אירנאוס, הסבירו לאחר מכן שהבן הוא הביטוי המושלם של צלם אלוהים, וכי כשברא האב את בני האדם בצלמו הוא יצר אותם להיות דומים לבן. אך החטא הקדמון השחית את טבעם. כדי לגאול את האנושות ולכפר על חטאיה, האל הבן התגלם בבשר בדמותו של ישו, שהוא בו-זמנית זהה לו לחלוטין וגם בנה של מרים הבתולה, דם מדמה ובשר מבשרה. כך היו לישו טבע אלוהי וטבע אנושי גם יחד, הכרוכים זה בזה באורח נסי. מאחר שהוא גם שמימי וגם גשמי, יכל ישו לגשר על הפער בין בני האנוש שנפלו ממעמדם לאביו ולגאול אותם מחטאותם.

מושג "האל הבן" כשלעצמו לא מופיע בברית החדשה, אם כי ישו מכונה "בן האלוהים". בין היתר, שמעון בר יונה קורא לו "בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים" בבשורה על פי מתי ט"ז ט"ז. הבשורה על-פי יוחנן י"ז ה' מצטטת אותו פונה לאלוהים בבקשה "פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם". רעיון האל הבן, כמו מושג השילוש בכללו, הצטלל כשאבות הכנסייה נדרשו להסביר לקהל את ההבדל בין העולם הנברא לישו עצמו, שהיה הרי גבוה הימנו. היה זה יוסטינוס מרטיר ששאל את משפט הפתיחה של הבשורה על-פי יוחנן, "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר", וזיהה בין "הדבר" לבין המושג הפילוסופי של הלוגוס (אף כי "הדבר" מתורגם כ'לוגוס' במקור היווני של הבשורה, כנראה שלא התכוונו למלוא המשמעות הפילוסופית הנלווית), ה"מילה" או ה"הגיון". דימוי זה הפך משפיע ביותר ומרכזי במחשבת ימי הביניים. מרטיר יצר את האנלוגיה לפיה היחסים בין ישו לאל האב דומים ליחסים שבין המוח למילים, שהם בו-זמנית נפרדים ומאוחדים, בעוד כל היתר נברא על ידי האל ולא הולד ממנו. הדוקטרינה של האל הבן ונצחיותו אוששה סופית במאבק נגד המינות האריאנית, כשאריוס איש אלכסנדריה טען כי האב נעלה על הבן ואף כי הלה אכן מולד ממנו, היה שלב בו התקיים האב לבדו בטרם היות הבן. הרעיונות האריאניים הוקעו בניקיאה ב-325.

באמנות הנוצרית, בתיאורים של העולם לפני הולדת ישו בן-האנוש, מוצגים ה"לוגוס" או האל הבן לעיתים תכופות עם אפיוניו המקובלים של ישו, אך לא תמיד. כמו כן, ה"לוגוס" הופיע בעולם עוד לפני ההתגלמות בבשר: מלבד התיאורים השונים בברית הישנה המקובלים בפרשנות הנוצרית כהופעות של השילוש (כמו התגלות המלאכים לאברהם באלוני ממרא), אוסביוס מקיסריה הסביר כי "שַׂר צְבָא ה'" שפגש את יהושע לפני יריחו הוא האל הבן.

Der Garten der Lüste - Christus, Adam und Eva
האל הבן, או ה"לוגוס" האלוהי, עם אדם וחוה בגן עדן. מצויר באופן המזכיר את דמות ישו באמנות. פרט בגן התענוגות הארציים להירונימוס בוש, בערך 1500.

לקריאה נוספת

אינקרנציה

אינקרנציה (בלטינית: incarnatio; מהמילה incarnare‏, in משמעותו בתוך, caro משמעותו בשר, מתורגם כ"התגשמות", "התגלמות" או "התאנשות") הוא מונח תאולוגי נוצרי, הבא לתאר את התגשמותו בבשר ודם של האל הבן (גם הלוגוס, "הדבר"), אחד משלושת מרכיבי השילוש הקדוש, כשמרים הבתולה התעברה מרוח הקודש והרתה את ישו. דוקטרינה זו מתייחסת לאיחוד הטבע האנושי והטבע האלוהי בישו עצמו.

אסכולת אלכסנדריה (נצרות)

אסכולת אלכסנדריה או הדידָסקאלִיה (ביוונית: Διδασκαλία, "הוראה") הייתה מרכז לתאולוגיה ופילוסופיה נוצריות שפעל בעיר אלכסנדריה שבמצרים מן המאה השנייה ועד המאה השביעית. האסכולה הייתה אחת משתי המובילות בעולם הנוצרי בשעתה, לצד וכנגד אסכולת אנטיוכיה. היא דגלה בפרשנות כתבי הקודש באמצעות אלגוריה ובהדגשת טבעו האלוהי של ישו בתחום הכריסטולוגיה.

אסכולת אנטיוכיה (נצרות)

אסכולת אנטיוכיה היא כינוי מאוחר להשקפה, להגות ולפרשנות של קבוצת תאולוגים נוצרים בולטים שפעלו בעיקר מן העיר אנטיוכיה, בין המאות השלישית והחמישית לספירה. הם היו אחת משתי האסכולות ההגותיות העיקריות בנצרות בזמנם, לצד אסכולת אלכסנדריה. האנטיוכיים דגלו בחתירה לפשט הכתוב בפרשנות כתבי הקודש ובהדגשת הבידול בין טבעו האלוהי של ישו לאנושיותו, שהייתה אף היא שלמה ורגילה בעיניהם, בתחום הכריסטולוגיה.

אפולינריוס מלאודיקאה

אַפּוֹלִינָרִיוֹס מלַאוֹדִיקֶאָה, שכונה הצעיר (יוונית: Απολινάριος Λαοδικείας, לטינית: Apollinaris Laodiceus, אפולינריס;‏ 315? – 392) היה בישוף בכנסייה המוקדמת, תאולוג והוגה. אבי ההשקפה הכריסטולוגית שנקראה "אפולינריזם" על שמו, ודגלה בכך שהלוגוס-האל הבן מילא כליל את נשמתו ותודעתו של ישו, בעוד אנושיותו הייתה בבשרו בלבד. האפולינריזם הוכרז כמינות על ידי האורתודוקסיה הנוצרית.

אפולינריוס נולד בלאודיקאה (לטקיה) לאביו שאף הוא נשא שם זה. האב היה כומר וכותב נוצרי חשוב, שהגן בעזוז על עמדות ועידת ניקאה נגד המינים האריאנים. אפולינריוס המשיך בדרכו והצטרף לכנסייה ככומר. בערך ב-332 היו הוא ואביו מעורבים בשערוריה ראשונה; שניהם היו מסורים לספרות הקלאסית, ונכחו באירוע שההרטוריקן עובד האלילים אפיפנס הקריא בו המנון שבח לדיוניסוס. מאחר שלא מחו או עזבו, נודו על ידי בישוף לאודיקאה תאודוטס. ב-346 קידם אפולינריוס הצעיר בביתו את אתנסיוס הקדוש, שהיה חברו הטוב, כשזה שב מאחת מגלויותיו אליה גורש עקב התנצחותו הקנאית עם האריאנים. הבישוף החדש בלאודיקאה, גאורגיוס, היה אריאני בעצמו ומיהר לנדות אותו שוב. המוניטין שלו כאורתודוקס התחזק. סביב 360 התמנה הוא עצמו לבישוף המקומי.

לאחר שיוליאנוס הכופר אסר על הנוצרים ללמד את הקלאסיקות היווניות ב-362, במאמץ להרחיק תומכים מעליהם, הבן והאב שיתפו פעולה בתרגום כתבי הקודש ליוונית בסגנון שירי שהיה אמור לספק תחליף הולם. הם העבירו את החומש למשקל הקסמטרי, תרגמו את ספר מלכים לפואמה בעשרים-וארבעה חלקים, ועוד. הצו בוטל על ידי ולנטיניאנוס הראשון וחיבוריהם לא שרדו. אפולינריוס הצעיר נודע כסופר פורה גם בתחומי האפולוגטיקה וכבקיא גדול בלשון העברית. ידוע שכתב ספרים רבים אחרים, בעיקר מתקפות על האריאנים ועל כופרים שונים, אם כי גם מאלו לא נותר כמעט זכר. מתנגדיו האשימו אותו לאחר מותו בכך שייחס לעצמו כתבים שחוברו על ידי גרגוריוס תאומטורגוס ואבות כנסייה אחרים, אם כי אמיתות הטענות מסופקת.

כנאמן להצהרת האמונה של ניקאה מ-325 וכמתנגד עז לאריאנים, החל אפולינריוס להיות מוטרד מהיבטים מסוימים שלה ששיחקו בעיניו לידי הטועים והמינים בתחום הכריסטולוגיה. בהשקפתו היה קרוב לאסכולת אלכסנדריה, שהדגישה את האופן בו האלוהי נוכח בעולם באופן בלתי-אמצעי באמצעות ישו ואת אחדות שני טבעיו, הגשמי והמרומם. הוא נחרד במיוחד מרעיונותיו של מרקלוס מאנקירה (שדעותיו נטו לכיוון שהתוותה אסכולת אנטיוכיה היריבה, ומבחינה מסוימת הקדים את נסטוריוס); הלה הצהיר כי מאחר שהאל האב והאל הבן בשילוש הקדוש חולקים מהות אחת, האל הבן היה אימננטי בתוך האב והתגשם בנפרד רק מתחילת הבריאה. עם הגאולה וכשתושלם מלאכתו, האלוהי שבישו ייסוג חזרה לקיום משותף ובלתי-נפרד כחלק מן האב, ואין לדעת מה יקרה עם האנושי, שהיה מלא ושלם בפני עצמו. אפולינריוס ראה בכך חלוקה מסוכנת באישיותו של בן האלוהים לשני טבעים נפרדים העומדים בזכות עצמם, "שני מושיעים". לפיכך, החל לפתח את האפולינריזם שנקרא על שמו: הלוגוס והמרכיב האלוהי תפסו בגופו של ישו את מקום הנשמה והתודעה האנושיות, שכלל לא היו לו מתוקף ייחודו. למרות שהוכרז ככופר בדיעבד, חלק מדגשיו על אחדות הטבעים עובדו והיוו לבסוף תרומה לנוסחת הפשרה של כלקדון, שעודנה מקובלת כיום על רוב מוחלט של הכנסיות.

דעותיו של אפולינריוס הציתו מחלוקת לראשונה ב-375. אחד מתלמידיו, ויטאליס, נפגש עם בישוף רומי דמסוס הראשון והבהיר לו את שיטת מורו. דמסוס השיב בתחילה שאפולינריוס ניצב בתוך האורתודוקסיה, אך לאחר מכן החל להסס. באותה שנה הוקיע את "כל הטוענים שהלוגוס מילא את תפקיד הנשמה האנושית בתוך ישו"; ב-377 גינה רשמית את הבישוף מלאודיקאה בוועידה ברומא. אבות הכנסייה הקפדוקיים – גרגוריוס מנזיאנזוס, בזיליוס הגדול וגרגוריוס מניסה – כולם הצטרפו למערכה נגדו. המכה הקשה ביותר הונחתה עליו בועידת קונסטנטינופוליס הראשונה ב-381, כשהאפולינריזם הוכרז כמינות גמורה על ידי מאה וחמישים בישופים מכל קצוות האימפריה.

אפולינריוס מת כפי הנראה ב-392. חלק מתלמידיו הוסיפו להורות את שיטתו הכריסטולוגית; הקהילה האפולינרית באנטיוכיה חזרה לאורתודוקסיה ב-425.

אפולינריזם

אַפּוֹלינָרִיזם (יוונית: Απολιναρισμός) היא השקפה כריסטולוגית שנוסחה על ידי הבישוף אפולינריוס מלאודיקאה בשנות ה-360 והוכרזה כמינות על ידי האורתודוקסיה הנוצרית ב-381. עיקרה היה שהלוגוס-האל הבן מתגשם בישו כך שתודעתו ונשמתו אלוהיים לגמרי ורק בשרו אנושי.

לאחר הוקעת המינות האריאנית בוועידת ניקאה ב-325 וניסוח הצהרת האמונה שהשוותה את האל האב עם האל הבן כחלקים בשילוש הקדוש, עדיין ניצבו אבות הכנסייה מול בעיות שנבעו מההגדרה הכריסטולוגית. תאורטיקנים התלבטו כיצד ייתכן שישו יכל לסבול כאדם אם היה אלוהי, ומן העבר השני עלה חשש שהתגשמות האל בו עשתה את הפן הרוחני המרומם למותנה ונתון לשינוי על ידי הבשר. המחלוקות והקשיים ההגותיים בנדון סערו במלוא עוזם עד לוועידת כלקדון ב-451, בה התקבלה נוסחה המקובלת עד היום על הרוב המוחלט של הכנסיות, ולא נרגעו אף אחריה. קובעי השקפה משני הצדדים חששו שההגדרה בניקאה לא הייתה ברורה כל צרכה. אפולינריוס מלאודיקאה, ניקאי קנאי, נכנס לסוגיה מהכיוון שדגל באחדות שני הטבעים של ישו והתנגד ליצירת בידול כלשהו ביניהם מאחר שהיה בכך כדי לפקפק בהשפעת האל הישירה בתוך העולם; גישה זו יוצגה בעיקר על ידי אסכולת אלכסנדריה (שאפולינריוס היה מקורב לראשיה, במיוחד אתנסיוס) בעוד שיריביה, שהתרכזו סביב אסכולת אנטיוכיה, דאגו יותר מטשטוש ההבדלים בין שני הטבעים ומכך שקירוב יתר ביניהם מציג את האל כמושפע ומשתנה מבריאתו. הדבר שהטריד ביותר את אפולינריוס היה תורתו של מרקלוס מאנקירה (אנקרה). מרקלוס טען, בהתבסס על דברי פאולוס השליח באיגרת הראשונה אל הקורינתים ט"ו כ"ד (וְאַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ כְּשֶׁיִּמְסֹר אֶת־הַמַּלְכוּת לֵאלֹהִים הָאָב) כי הלוגוס/האל הבן היה אימננטי בתוך האל האב ולאחר הישועה יחזור לקיום בלתי-נפרד עמו. גם מרקלוס הוקע כמין וכופר בסופו של דבר. צמצום מעמדו של ישו באופן כזה דחף את הבישוף מלאודיקאה להגן על אלוהותו ונצחיותו.

האב חאלד אנטוליוס אבחן שלושה שיקולים עיקריים שהנחו את אפולינריוס בבואו לגבש את הכריסטולוגיה הייחודית שלו. ראשית, נדרש לשמור על מושא אחד ויחיד לסגידה לישו, ובידול בין טבעיו יצר איום של "שני מושיעים" בגוף יחיד שכל אחד עומד בפני עצמו. שנית, ודאותה ונשגבותה של גאולת העולם תבעה שרק ישות אלוהית תהיה מופקדת עליה, מבלי להיות מותנית או מעורבת עם טבע גשמי שהיה עשוי לשנותה או להשפיע עליה. ולבסוף, דווקא מתוך חשיבות השילוב בין האלוהי לגשמי שסימל ישו כחיבור בין בני האדם לבורא, שוכנע אפולינריוס שקיומם של תודעה ושכל עליונים ואנושיים זה בצד זה בתוכו משמעו היה ביטול האחדות הזו: הצד הרוחני הגבוה בוודאי היה בולע כליל את השני ובכך מסמל לא השתלבות אלא שעבוד וחיסול. המגע בין האדם לאל לא היה של הלימה, אלא היה כרוך בחיסול חלק מהאנושי.

מכל זאת הגיע בישוף לאודיקאה לנוסחה הכריסטולוגית שפיתח לבסוף. הוא הצהיר שאף שייתכן כי לישו הייתה נשמה נחותה או כח חיים בסיסי אנושי, כמו זה של חיה או של אדם המצוי באי-הכרה, האינטלקט והתודעה שלו – הנואוס – לא היו כאלו כלל. תחת זאת, הלוגוס תפס לחלוטין את מקומם בתוכו. הוא היה לא יותר מהאל הבן שעטה בשר, ללא מוח או נשמה אנושיים. גם גופו, אף שהיה רגיל וגשמי, היה שונה במהותו הרוחנית מזה של האדם החוטא שנפל וצאצאיו וספוג כולו באלוהות. החיבור בין הגשמי לנשמתו האלוהית היה מוחלט. מבחינות מסוימות, הבישוף הקדים את זמנו: הוא קבע, באופן שישמש גם את המנסחים בכלקדון, שישו היה אחד בהוויתו (ὁμοούσιος) עם האל האב והאנושות גם יחד. אבל הצורה שבה השתמש במובן זה לא הייתה תוך הצבעה על שני טבעים הפועלים ביחד, אלא על טבע אחד ויחיד שנוצר מחיבור הצד האלוהי עם הגשמי. בכך סלל את הדרך דווקא למונופיזיטיות שיצאה מנקודות הנחה דומות מאוד. תורתו גובשה על ידו במהלך שנות ה-360.

שמע האפולינריזם הגיע לבישוף רומי דמסוס הראשון ב-375, ולאחר היסוס קצר גינה אותו. כשהתפשטה הידיעה, צבר אפולינריוס אויבים מבין גדולי ההוגים. ראשי אסכולת אנטיוכיה, כמו דיודורוס מטרסוס, תקפו אותו בשל פגיעה בנשגבות האל הניצב מעל העולם בכך שהחדיר אותו כליל בגוף אנושי סובל. אבות הכנסייה הקפדוקיים, בזיליוס הגדול ובמיוחד גרגוריוס מניסה, הזדעזעו אף הם והוקיעוהו נחרצות, תוך שהם מדגישים את היות שני הטבעים מושלמים, מובחנים וגם כרוכים זה בזה. אנטוליוס העיר כי חשיבות האפולינריזם נחה פחות בו עצמו ויותר באופן בו אילץ את כל הצדדים במחלוקת הכריסטולוגית לחדד עמדות וניסוחים, צעד חשוב בדרך לכלקדון ולהתפתחויות אחרות. ב-381 הכריזו 150 בישופים בוועידת קונסטנטינופוליס הראשונה על התורה של בישוף לאודיקאה כמינות מוחלטת.

לאחר מות אפולינריוס ב-392 לא נמוגה השקפתו מיד. תלמידיו ומאמיניו התפצלו לשתי כתות, הוויטאליים והפולמיאנים. הוויטאליים שבו אל הכנסייה האורתודוקסית ב-425, והפולמיאנים התמזגו עם המונופיזיטים.

אריאניות

האריאניות הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 - 336; Ἄρειος). האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס. שרידי האריאנים נמוגו במאה השביעית. רק כעבור כאלף שנה, עם הרפורמציה, עלו שוב תאולוגיות בלתי-משלשות.

בית דוד

בית דוד הוא שושלת המלוכה שתחילתה בדוד המלך שהתחתן בבית קודמו, שאול, וממשיך שושלתו, בנו, שלמה המלך. כל מלכי ממלכת יהודה, למעט עתליה, מתייחסים אליו.

האל האב (נצרות)

האל האב בנצרות הוא אחד משלוש הישויות של השילוש הקדוש, המהוות את האלוהים האחד והשלם. האמונה באלוהים כשילוש היא דוגמה עליונה כמעט בכל הכנסיות ומבחן ראשי לאורתודוקסיה, וכל שוללי עיקר זה הוקעו ככופרים לפחות מאז ועידת ניקיאה ב-325. הנצרות מאמינה כי אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע כשלוש ישויות שונות: האב, האל הבן שהתגשם בבשר בישו ורוח הקודש.

בדתות פוליתאיסטיות רבות, האל העליון מתואר כ"אביהם של האלים ובני האדם". ביהדות אלוהים מכונה "אבינו" משום שהוא הבורא והיוצר, קובע החוקים והמגן, בדומה לתפקידו המסורתי של אב במשפחה. בדומה לכך, בנצרות ניתן לאל האב תואר זה מסיבות אלו, אך גם משום אבהותו על ישו, מבשר הדת. קשר זה של האל האב אל בנו היחיד, הוא מערכת יחסים אינטימית ובלעדית, החורגת מזו הקיימת ביהדות.

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

השילוש הקדוש

השילוש הקדוש (ארמית: תְּלִיתִיוּתֶא קַדִישְׁתָּא, בכתיב סורי: ܬܠܝܬܝܘܬܐ ܩܕܝܫܬܐ; יוונית: Αγία Τριάδα, לטינית: Sancta Trinitas) יכול להיות אמונת יסוד בנצרות אשר אולי מתייחסת למהותו של האלוהים ושאולי לפיה, אף שיש סיכוי שקיים רק אל אחד, ניתן להניח שיש לו שלוש פנים הכנראה זהות במהותן ובמה שהן, אך כל אחת גם בעלת אישיות נבדלת ועומדת בפני עצמה – האב, האל הבן או הלוגוס האלוהי שהתגשם בבשר בישו, ורוח הקודש. השילוש הוא עקרון אמונה עליון כמעט בכל הכנסיות מאז המאה הרביעית, כשהחולקים על כך סומנו כמינים. יש כיום אך קומץ של קבוצות המגדירות את עצמן נוצריות ושוללות אותו, אם כי היתר בדרך כלל לא מקבלות אותן כלגיטימיות. השילוש מבוסס בין היתר על הכתוב בברית החדשה בספר מתי כ"ח:י"ט, "ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש". לפי הפרשנות הנוצרית האורתודוקסית, רעיון זה מופיע בבירור במקומות רבים בברית הישנה ובברית החדשה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו בבשורה על פי לוקאס וגם בתיאור בריאת העולם בספר בראשית ובמקומות נוספים. עקרונות השילוש אושררו, בוררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-4 ומאה ה-5 בתגובה לרעיונות כפירה שונים. העיסוק התאולוגי בשילוש הוסיף להעסיק את הזרמים הנוצריים השונים, בעצימות משתנה, מאז ועד ימינו.

ומן הבן

ומן הבן (לטינית: Filioque) היא פסוקית שהוספה על ידי הכנסייה הקתולית, למן המאה השביעית ורשמית במאה האחת עשרה, להצהרת האמונה הניקיאו-קונסטנטינופולית. היא מתייחסת לכך שרוח הקודש בשילוש הקדוש נמשכת הן מן האל האב והן מן האל הבן. המילים "ומן הבן" אינן מופיעות בנוסח המקורי, בו כתוב "ומן האב" בלבד. התוספת והתאולוגיה שמאחוריה הן סלע מחלוקת חשוב בין הקתולים לכנסייה האורתודוקסית.

ינוקא

ינוקא (מארמית "ינוקא", תינוק) הוא כינוי שהיה מקובל בקרב חסידי מזרח אירופה לאדמו"רים אשר הוכתרו כשאינם עוד בגיל בר מצווה (בני 13) ולעיתים כונו כך מכיוון שאינם עוד בוגרים או גדולים בתורה כדי להיות אדמ"ורים.

המונח מושפע ככל הנראה מספר הזוהר שבו מוזכרים ילדי פלא בעלי יכולות רוחניות מופלאות. אחד מהם הוא הינוקא מכפר סכנין, שהיה בנו של רב המנונא סבא.

ישו

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus; לפי המשוער סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.

לפי האמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי ונצר לבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים כשהיא בתולה, לאחר שהתעברה באורח נסי מרוח הקודש. בימי חייו סבב בין תושבי הגליל ויהודה, נטבל על ידי יוחנן המטביל, עמד בפיתויי השטן, גייס את שנים-עשר השליחים כתלמידיו וחולל נסים. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. לאחר בואו לירושלים סעד עם השליחים בפעם האחרונה, ואז נבגד על ידי יהודה איש קריות ונמסר לרשויות. ישו נשפט על ידי הסנהדרין והוסגר לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להוציאו להורג בצליבה. בעינויים שסבל רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו, בתנאי שיקבל את היות ישו אלוהי וגואל. על פי הברית החדשה, ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמימה בגופו כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים והמתים.

טבעו, מהותו ומסריו של ישו הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית וליבתה של הדת: התפישה המסורתית ברוב המוחלט של הכנסיות השונות, היא שישו הוא ההתגלמות הגשמית של האל הבן, אחד ממרכיבי השילוש הקדוש, שהתקיים עם אלוהים האב ורוח הקודש מטרם הבריאה והתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; לצד טבעו האלוהי לגמרי היה גם אנושי לגמרי, והדבר אפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלוהים ולקרב אותם לבורא. הקביעה ששני טבעים אלה התקיימו כאחד היא עיקר אמונה עליון עבור רוב הכנסיות מאז ועידת כלקדון ב-451, אם כי יש כנסיות הטוענות שהיה לישו רק טבע אחד מושלם. ישנו גם מיעוט קטן הדוחה את רעיון השילוש. מלבד יסודות אלו, פרשנות מסריו, היחס בין האלוהי לאנושי באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את מושיע האנושות, וחייו ותורתו מצוינים בחגיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם. הטקס המרכזי "סעודת האדון" מוקדש לאכילת יין ולחם ההופכים באופן נסי לדמו ובשרו או לפחות מסמלים אותם. גם לאחר תהליך החילון במאות האחרונות, בעולם הנוצרי עדיין נתפש ישו כמורה מוסרי וכדמות מופת, למרות היחלשות או דחיית האמונה ביסודות העל-טבעיים שבדת. הוא דמות חשובה ביותר בתרבות המערבית ובתרבות העולם בכלל.

חז"ל תפסו את ישו כאדם שלילי ושנוא, ולעומת זאת בקרב המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. מציאותו ומעשיו של ישו ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה בעולם האקדמי. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם ישו אכן התקיים בפועל והפיץ בשורה רוחנית, אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו בכתבי הקודש הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש ישו על ידי מאמיניו כגילום האל אלא כמשיח ונביא בלבד.

כריסטולוגיה

כריסטולוגיה (Christology, הלחם המילים χριστός = מושיע, λογία = תורה, מתורגם לרוב כתפישת המשיח) היא ענף בהגות הנוצרית העוסק בישו כמשיח וכמושיע ובכל הנאמר עליו בפן זה של הווייתו.

בנוסף, עוסקת הכריסטולוגיה בשאלות איך העריכו את ישו תלמידיו וההולכים בעקבותיהם, מה מאפיין בכתובים, בעיקר בבשורות ובמכתבי הברית החדשה, את ישו כמושיע. מהו המקום אותו תופס ישו בעולם הזה ובעולם הבא, מהו טבעו (מהותו) ומה אישיותו, מה מערכת הגומלין בינו לבין האל האב ושאר מרכיבי השילוש הקדוש, ומה משקל הנביא ומשקל האדם בחייו. מחלוקות קשות בנושא זה פילגו את הכנסייה בעיקר במאותיה הראשונות. אף שהוויכוחים לא הסתיימו ושאלת הכריסטולוגיה הייתה תמיד ועודנה נושא לדיון פורה, הנקודות המרכזיות נחתמו בין ועידת ניקאה ב-325 לוועידת כלקדון ב-451. נקבע כי ישו היה התגשמותו בבשר של האל הבן בשילוש שהיה קדום כמו האב, וכי היו לו שני טבעים מושלמים, אנושי ואלוהי, שפעלו יחדיו.

נקודת המוצא שעוררה את הדיון הכריסטולוגי הייתה האמונה בתחיית ישו. מתחייה זו היו שהסיקו כי ישו היה בן האלוהים. אם ישו היה בחייו בן האלוהים, כלומר בעל טבע אלוהי, צריך לדון בטבע האנושי לעומת הטבע האלוהי שלו ובשילוב או מיזוג שני טבעים אלו.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מיכאל

המלאך מיכאל הוא דמות יהודית מיתולוגית, המופיעה בקבלה היהודית ובאמונות העממיות הנחשב כשרם של ישראל.

משמעות השם בעברית היא "מי כאל", כלומר שבח לאל שאין כמותו. השם "מיכאל" בגרסותיו השונות (כדוגמת מייקל או מיכאיל) נפוץ מאוד בעולם כשם פרטי.

נסטוריאניזם

נֶסְטוֹרְיאניזם היא אחת ההשקפות שהנצרות הרשמית - הביזנטית והקתולית - סימנה כמינוּת. עיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו.

נֶסְטוֹריוֹס (ביוונית: Νεστόριος;‏ 386–451 לערך) היה תלמידו של תאודור ממופסואסטיה (350–428), איש אסכולת אנטיוכיה שטען כי מקורו של ספר איוב אלילי, ספר שיר השירים הוא בעל משמעות חושנית, נבואות הברית הישנה שעל פי האורתודוקסיה הנוצרית מכוונות לישו, הן היסטוריות ומכוונות לדורותיהם; מרים אינה אם האלוהים (ביוונית: Θεοτόκος, תאוֹטוֹקוֹס – יולדת האל), אלא אמו של ישו כבשר ודם (ביוונית כריסטוטוקוס – יולדת המשיח). דעה זו הייתה בניגוד לדעתו של הפטריארך של אלכסנדריה קירילוס האלכסנדרוני, שראה את בנה של מרים כזהה עם האל הבן-הלוגוס, שהוא צאצא נצחי של האל-האב.

בשנת 428 קיבל נסטוריוס את משרת ארכיבישוף קונסטנטינופוליס, ולקח עמו את טענתו ודעתו של מורו, תיאודור ממופסואטיה בנוגע למרים – היינו, שהיא אמו של האנושי בישו בלבד ולא גם של האלוהי שבו, על פי טענת האורתודוקסיה. ב-430 כונס ברומא סינוד, שתבע מנסטוריוס לחזור בו, אך הוא סירב. על-מנת לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת בין נסטוריוס לקירילוס האלכסנדרוני, כינס בשנת 431 הקיסר תאודוסיוס השני, ועידה אקומנית באפסוס שידועה כוועידת אפסוס. ועידת אפסוס גינתה ונידתה את נסטוריוס, שחזר למנזרו באנטיוכיה, וכעבור שלוש שנים הגלה אותו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי (425–455) לנווה מדבר בלוב, שם הוא מת.

חסידי נסטוריוס בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך וכתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס (רופא יווני קדום, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה). דרך הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים. הנסטוריאנים העבירו את מרכזם לניסיביס שבפרס. הכנסייה העצמאית שהקימו, הכנסייה האשורית, נקראה "כנסיית המזרח" או "הכנסייה הנסטוריאנית-אשורית". כנסייה זו שגשגה עד המאה ה-13, אבל מאז הצטמצמה מאד.

על פי ההשערה הרווחת, כיום יש לכנסייה זו כ-100,000 מאמינים, המרוכזים במזרח התיכון (בעיקר בעיראק), בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות. ראש הכנסייה הנסטוריאנית מכונה "הפטריארך של בבל"; בעבר ישב בבגדד, וכיום מושבו בארצות הברית. חברי הכנסייה מבקשים כי הכנסייה תכונה הכנסייה "האשורית" וכי מאמיניה יכונו "אשורים".

נצרות

הנצרות היא דת אברהמית שצמחה לפני כאלפיים שנה והתפשטה מארץ ישראל. היא הדת הגדולה בעולם ומספר המאמינים המשתייכים לפלגיה הרבים נאמד בלמעלה מ-2.3 מיליארד איש. כל הכנסיות הנוצריות מעמידות במרכז משנתן את דמותו של ישו, הנחשב למייסדה של הדת ולמורה דרכה. הרוב המוחלט ביניהן מקבל את אמונת היסוד כי ישו הוא בן האל, אחד משלושת מרכיביו השווים – יחד עם האל האב ורוח הקודש – של השילוש הקדוש שמהווה את אלוהים האחד, וכי התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות מחטאיה ומת בצליבה כקורבן לשם כך. ישועת האדם מותנית בקבלת ישו כמשיח וכאלוהי. קיימות כנסיות הדוחות את מושג השילוש ואף קבוצות שוליים המזדהות כנוצריות ורואות בישו בן-תמותה בלבד, אם כי היתר לא מכירות בהן כלגיטימיות.

החלוקה הבסיסית בעולם הנוצרי היא בין הזרמים של ארצות מערב ומרכז אירופה ומושבותיהן מעבר לים לבין הזרמים של ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הפער נובע מגורמים תרבותיים וגאוגרפיים, בעיקר בין המערב שהשתמש בלטינית למזרח שהעדיף יוונית או שפות מקומיות, כמו גם מחלוקות תאולוגיות שונות. כנסיות המערב מונות בעיקר את הקתולים המכירים בסמכות האפיפיור והמסורה, ואת הפרוטסטנטים הדוחים את שתיהן, מעניקים חשיבות רבה לפרשנות האישית של כתבי הקודש ומפוצלים לרבבות גופים עצמאיים הנעדרים היררכיה ברורה. כנסיות המזרח כוללות, בין היתר, את האורתודוקסים הרואים את פטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" בקרב מנהיגיהם ואת האוריינטלים הנבדלים מכל הקודמים בכך שהם דוחים את החלטות ועידת כלקדון מ-451 וגורסים שלישו היה טבע אחד בלבד.

הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, קודם כל ככת יהודית קטנה שקידמה את תורת ישו ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים מאירופה ברחבי העולם וכיום רוב הנוצרים הם תושבי מדינות שמחוץ לעולם המערבי. לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב.

נצרות אורתודוקסית

הנצרות האורתודוקסית, או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות אוטוקפאליות (עצמאיות) המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו בביזנטיון, בניגוד לנצרות הקתולית, אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות המזרח התיכון ובמזרח אירופה, אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום.

בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוקסית". ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופאפיזם). לעיתים מכונה האורתודוקסיה "נצרות יוונית" בשל המורשת היוונית החזקה שלה, אך אין להתבלבל עם הכנסיות דוברות-היוונית בתוכה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.