האישה החכמה מתקוע

האישה החכמה מתקוע היא דמות מקראית שאינה מזוהה בשמה המפורש, אלא רק לפי מקום מושבה. היא מוזכרת בספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'-כ"ד.

הסיפור במקרא

וַיֵּדַע, יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה: כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ, עַל-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים, בְּפִיהָ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה, וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר, הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, אֲבָל אִשָּׁה-אַלְמָנָה אָנִי--וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ, שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה,[1] וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד, וַיָּמֶת אֹתוֹ.[2] וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה, גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שום [שִׂים]-לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִשָּׁה, לְכִי לְבֵיתֵךְ; וַאֲנִי, אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָו‍ֹן, וְעַל-בֵּית אָבִי; וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ, נָקִי. וַיֹּאמֶר, הַמֶּלֶךְ: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, וְלֹא-יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. וַתֹּאמֶר יִזְכָּר-נָא הַמֶּלֶךְ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, מהרבית [מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ, אֶת-בְּנִי; וַיֹּאמֶר, חַי-ה', אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ, אָרְצָה. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, תְּדַבֶּר-נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּרִי. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת, עַל-עַם אֱלֹהִים; וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה, כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ, אֶת-נִדְּחוֹ. כִּי-מוֹת נָמוּת--וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה, אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ; וְלֹא-יִשָּׂא אֱלֹהִים, נֶפֶשׁ, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. וְעַתָּה אֲשֶׁר-בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--כִּי יֵרְאֻנִי, הָעָם; וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה-נָּא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אֲמָתוֹ. כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, לְהַצִּיל אֶת-אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ, לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת-בְּנִי יַחַד, מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים. וַתֹּאמֶר, שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה-נָּא דְּבַר-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִמְנֻחָה: כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ[3] הַטּוֹב וְהָרָע, וַה' אֱלֹהֶיךָ, יְהִי עִמָּךְ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַל-נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, יְדַבֶּר-נָא, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל-זֹאת; וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי-נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם-אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, מִכֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים[4], לָדַעַת, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.[5] וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אֶת-דְּבַר עבדו [עַבְדֶּךָ]. וַיָּקָם יוֹאָב, וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה; וַיָּבֵא אֶת-אַבְשָׁלוֹם, יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.

ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'-כ"ד
Wise woman of Tekoah
האשה מתקוע מופיעה בפני דוד המלך, תחריט נחושת מעשה ידי קספר לויקן משנת 1712

הרקע למעשה

אמנון בנו של דוד המלך התאהב בתמר אחותו מאב, ובעצת יונדב בן שמעה התחזה לחולה וכשהגיעה אליו תמר להכין לו לביבות, אנס אותה. כאשר שמע על כך אחיה מאב ומאם אבשלום, החליט לנקום באמנון ולהתנקש בו. אבשלום המתין במשך שנתיים וכאשר ערך משתה לרגל גזיזת הצאן, הזמין את דוד להשתתף בו, ודוד סרב. לאחר הפצרות מרובות של אבשלום, הסכים דוד שבני המלך יבואו למשתה. במהלך המשתה הורה אבשלום לעבדיו לחסל את אמנון. לאחר הרצח ברח אבשלום לסבו תלמי מלך גשור ושהה שם במשך שלוש שנים.

כאשר ראה יואב בן צרויה שר צבאו של דוד, שדוד מתגעגע לשובו של אבשלום, הוא מחליט לעשות מעשה אשר ישיב אותו לבית אביו. על פי דרישתו של יואב מתחזה האישה החכמה מתקוע לאלמנה אבלה ומבקשת מהמלך דוד להציל את חיי בנה, שהרג את אחיו, מידיהם של בני משפחתו המבקשים להמיתו. דוד משתכנע כי הצדק עמה ולא עם גואלי דמו של בנה, ומסיק כי האם המוכנה להסתכן למען הצלת חיי בנה מהווה דגם ומופת ליחסו שלו לאבשלום בנו.

מהתנהלותו של יואב אין לדעת את כוונותיו, מפני שהכתוב מתאר רק את הוראותיו המתייחסות להופעה החיצונית שהאישה צריכה לאמץ לה. באקספוזיציה, כמו גם בסיפור עצמו, לא נמסר מידע על הסיבות שהביאו את יואב לבחור באישה הספציפית הזו, כמו גם הסיבה מדוע לא פנה לדוד בעצמו.

יואב הסתכן מאוד בשעה שהטיל על האישה למלא תפקיד מקביל לזה שמילא נתן הנביא, כשנשא את משל כבשת הרש, מפני שהאישה מתקוע אמנם חכמה אבל איננה נביאה, ומי ששלח אותה אינו אלוהים אלא אדם, הכפוף למלך. דוד המלך הכועס עלול לפגוע בשליח כמו באירועים קודמים. (ראו: ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ד-ט"ז). בחכמתה הרבה מצליחה האישה מתקוע לשכנע את המלך, אך למרות זאת לא זכתה ששמה יוזכר במפורש.

האישה מתקוע המוגדרת כ"חכמה", מקבילה לאישה חכמה אחרת - האישה החכמה מאבל בית מעכה. זו הפעם השנייה שבא יואב בדברים עם אישה, בספר שמואל ב' כ', בסיפור מרד שבע בן בכרי, מדובר גם באישה חכמה. השוני בין סיפור זה לבין הסיפור בשמואל ב' פרק כ הוא בכך שהאישה החכמה מאבל בית מעכה פועלת מיוזמתה. שתי הנשים ניחנות בכושר שכנוע ושתיהן רוצות למנוע שפיכות דמים.

המשפט המבוים של האישה החכמה מתקוע

לאחר רצח אמנון, ברח אבשלום אל סבו תלמי בן עמיהוד מלך גשור. נושאו של הסיפור הוא התפייסות דוד ואבשלום, אשר תחילתה בניסיון לשכנע את דוד להסכים להחזרת אבשלום מגלותו בגשור. הרעיון מרכזי בסיפור הוא ההתנגדות לגאולת דם, במקרה של רצח ובמיוחד במקרה של רצח אח. התנגדות זו באה לידי ביטוי בדברי האישה שאף על פי שהיא מתייחסת למקרה הפרטי שלה, דבריה הם בעלי משמעות ותוקף כללי.

שיחה זו של האישה החכמה מתקוע היא בין הארוכות בתנ"ך. בשיחה רגילה בתנ"ך יש לפחות שני מהלכים עד שלושה מהלכים. שיחה זו מורכבת מחמישה עשר מהלכים. שמונה פעמים מדברת האישה ושבע פעמים מדבר דוד. כמו אצל נשים מצילות אחרות - רחב (ספר יהושע ב ט-יג), אביגיל (שמואל א כה) האישה החכמה מאבל בית מעכה (שמואל ב כ טז-כב), אסתר המלכה (מגילת אסתר), היה לרטוריקה וכוח השכנוע של האישה החכמה מתקוע, תפקיד נכבד במעשה ההצלה של אבשלום למרות שבניגוד לשאר המצילות, היא לא זו שיוזמת את הצלת אבשלום אלא יואב שר צבאו של דוד. הנאום ומסגרתו ערוכים במבנה קודקודי (כיאסטי), כאשר הרעיון המרכזי של הקודקוד נמצא במרכזו של הנאום.[6]

חכמתה של האישה לא מתבטאת רק בכישרון המשחק שלה, אלא גם בכושר הדיבור שהיא ניחנה בו. היא מתבטאת בנימוס המזוהה עם נשות חצר המלוכה. היא משתמשת במטפורה: "וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה,[7] לְבִלְתִּי שום (שִׂים) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אמנם יואב מדריך אותה מה לומר וכיצד להופיע (פסוקים ב-ג), אך עליה להגיב כראוי ובנימוס המתבקש לדברי המלך, ולכוון את השיחה על מנת להשיג את המטרה אשר לשמה נשלחה.[8]

האישה מתחילה בהצגת המשל, (פסוקים ה-ז). תכליתו של משל זה היא להשיג פסיקה משפטית מאת המלך, מבלי שיידע שאת דינו של בנו שלו הוא חורץ. בכך דומה המשל לנמשל בנושאו המרכזי והוא שאח רצח את אחיו ושלרוצח צפוי עונש מוות.

בפסוק ז' נאמר, "וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ", בפסוק זה קיים דמיון צלילי בין המילים, משפחה ושפחה. שני שמות עצם אלו שייכים לשורש אחד. הדמיון הצלילי בין שתי המילים, מבליט את הניגוד בין המשפחה לשפחה, את הניגוד בין עונש לחנינה. השפחה העומדת לבדה מול כל המשפחה הקמה להרוג את בנה. בשל מצב זה היא נזקקת לעזרת המלך. נקמת דם הייתה נפוצה בימים ההם בחברה השבטית, והייתה גם קבילה הלכתית כמופיע במקרא על פרטי דיניו.

כדי שדוד לא יבחין בדמיון המתבקש של המשל לסיפורו האישי נבדל המשל במספר דברים מן הנמשל. כמה משפטים מדבריה נועדו לעורר רחמים בלבו של דוד ולהטות את פסק הדין לכיוון הרצוי של רחמים וחנינה בסוף המשפט. טענותיה נגד עונש מוות מבוססות על תוצאות עונש זה. לדידה המתת הרוצח מרבה שפיכות דמים, ובמקרה של רצח אף מגבירה את סבלם של ההורים, שישכלו שני בנים במקום אחד. מלבד זאת הריגת הרוצח לא תחזיר את הנרצח לחיים. המסקנה העולה מטיעוניה היא: יש לחון את הרוצח. עיקר טיעוניה של האישה החכמה, מכוונים לרעיון המשכיות דורית של בית האב.[9] לאחר הצגת המשל בדבריה, מצליחה האישה לקבל מהמלך התחייבות בשבועה, כדי שהמלך לא יוכל לחזור בו אם יגלה שמדובר בבנו שלו. בפסוקים יב-יד, היא מבטאת בדבריה את משמעות התחייבות שכזו, לגבי אבשלום בנו.

לבסוף היא מסבירה למלך מדוע נקטה בהצגת מצג שווא ולא דיברה בצורה ישירה. הסבר זה נועד לשכך את כעסו של דוד. לשם כך, האישה אף חותמת במחמאה ובברכה. (פסוקים טו - יז)

האישה אינה מזכירה בנאומה את יואב, אך דוד מנחש שיד שר צבאו בדבר. היא אינה מכחישה את העובדה שידו של יואב בדבר ומנסה להסביר את המניעים שהביאו אותו לכך. היא מסירה מעצמה אחריות בהדגישה שפעלה על פי דברי יואב.

לקריאה נוספת

  • דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, תל אביב: הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד, 2009. עמ' 55-49.
  • יאיר זקוביץ, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב: על תחפושת וגמולה, בסיפורי המקרא, ירושלים: אקדמון, ה'תשנ"ח, עמ' 84-80.
  • אהובה אשמן, תולדות חוה, בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא תל אביב: ידיעות ספרים, 2008. עמ' 94-91.
  • זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד,1991 . עמ' 67-42.
  • מרטין בובר, דרכו של מקרא, חוכמת נשים ופועלן, : ירושלים - מאגנס, 1997, עמ' 135-138.
  • חיים גבריהו, שיבת הנידח לנחלת אלוהים במשל האשה החכמה מתקוע, ירושלים, מוסד ביאליק, בית מקרא, כרך יד, חוברת א (לו) 1969.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ למילה שדה היקרויות רבות במקרא ומשמעויות רבות במקרא. על תחום השדה או המדבר ראו: נחום אברהם: אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 50-47.וראו גם: חיים חיון, ותצא דינה, ירושלים, מאגנס, 2011, עמ' 25-26.
  2. ^ סיפור קין והבל מהדהד בסיפור זה. בשני הסיפורים מסופר על אח הרוצח את אחיו והרוצח אינו נענש. כמו כן יש דמיון לשוני בשני הסיפורים
  3. ^ לשמוע במובן של להבין. ראו בראשית, י"א, י"ז, דברים, כ"ח, מ"ט, ישעיהו, ל"ג, י"ט
  4. ^ על החכמה האלוהית ראו: אלכסנדר רופא, מלאכים במקרא האמונה במלאכים בישראל לאור מסורות מקראיות, כרמל, 2012, עמ' 61-55.
  5. ^ רמז לחכמת מלאכים נמצא בשמואל ב', י"ח, י"ב-י"ז, שם נמשל מלך צור לכרוב מלא חכמה. חכמת דוד מתבטאת בכך, שהוא יודע את כל אשר נעשה ונמצא בארץ. לא נעלם ממנו מאומה.
  6. ^ על המבנה הקודקודי ראו: משה גרסיאל, עולם התנ"ך שמואל ב, תל אביב: דודזון עתי, 1996, עמ' 129-130.
  7. ^ כיבוי נר מסמל אובדן חיים ותקווה בחברה המקראית הקדומה השוו: ספר איוב, פרק י"ח, פסוק ו', ספר איוב, פרק כ"א, פסוק י"ז, ספר משלי, פרק כ', פסוק כ', פסוק כ"ז
  8. ^ על צורת הדיבור ראו : שמעון בר אפרת, העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא, תל אביב: ספרית פועלים, עמ 90-91.
  9. ^ לעניין חשיבותה של המשכיות בית האב במשפחה פטריארכלית השוו: מגילת רות, ד י.
אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

דוד

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפני הספירה (ב' תר"ס) – 970 לפני הספירה (ב' תש"ל), לערך) הוא דמות מקראית, שהיה, לפי המתואר בתנ"ך, מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. התנ"ך אומר כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים רבה.דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב). דוד המלך מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. על פי המסורת המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, ולאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו; אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

האישה החכמה

האם התכוונתם ל...

האישה החכמה מאבל בית מעכה

האישה החכמה מאבל בית מעכה היא דמות מקראית אלמונית אשר אינה מזוהה בשמה המפורש. היא מוזכרת בקשר עם סיפור המצור, שהטיל יואב בן צרויה על העיר אבל בית מעכה במרדף, שערך אחרי שבע בן בכרי.

מעשה אמנון ותמר

מעשה אמנון ותמר הוא סיפור מקראי (בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים א'-ל"ז) המהווה סיפור המשך למעשה דוד ובת שבע, ומוצג במקרא כעונש הראשון שקבל דוד על חטאו. אמנון, בנו של דוד מאחינועם היזרעאלית, התאהב באחותו תמר (בת מעכה בת תלמי מלך גשור), שהייתה אשה יפה. בעצת יונדב בן שמעה, בן דודו, עשה עצמו כחולה, וכשבא דוד לבקרו, בקש שאחותו תמר תבוא לחדרו ותכין לו לביבות בפניו כדי לעורר תאבונו. כאשר הגיעה תמר לחדרו והכינה לפניו את הלביבות, סירב אמנון לאכול עד שכל עבדי המלך הנוכחים בחדר יצאו, והוא יאכל מידיה.

לאחר שיצאו, ביקש אמנון מתמר שתיכנס אל חדרו ותאכיל אותו שם. כשנכנסה לחדרו, ניסה אמנון לפתות את תמר לשכב עימו, משסירבה, בטענה שאל לו לשכב עימה בדרך זנות אלא להסדיר זאת בנישואים רשמיים המאושרים על ידי אביהם, תפס אמנון באחותו ואנס אותה. לאחר מעשה האונס שנא אמנון את אחותו על שסירבה לשתף עימו פעולה ועל שחרפה את מעשהו, ודרש ממנה לצאת מחדרו, על אף בקשתה שיישאנה לאשה כדי להסתיר קלונה, וכמצוות התורה. משסירבה, הורה לאחד ממשרתיו להוציאה מחדרו ולנעול הדלת לבל תנסה להיכנס.

תמר, שהייתה לבושה כתונת פסים, קרעה את כותנתה, שמה אפר על ראשה (סימני אבלות), וזעקה על העוול שנעשה לה. כאשר שמע זאת אבשלום, אחיה מאב ומאם, הורה לה להשתיק את העניין בתואנה שאמנון הוא אחיה; אולם בלבו זמם לנקום באמנון ולכן היה מעוניין שהנושא יושתק כדי ליצור "שקט תעשייתי" לשם הצלחת פעולת הנקם.

משפט שלמה

משפט שלמה הוא סיפור מקראי המופיע בפרק ג' בספר מלכים א'. על פי המסופר, שלמה המלך שימש שופט במקרה של שתי נשים, שטענו כל אחת לאימהות על ילד, ובתרגיל מבריק הצליח לגרום למתדיינות להסגיר את רגשותיהן הכמוסים, באופן שהבהיר לכול מי מהן היא האם האמיתית ומי המתחזה. הסיפור מדגים את חוכמתו הרבה של שלמה, שמתואר במקרא כחכם באדם.

סיפור קצר זה, שיש בו ממאפייני החידה הבלשית, נחשב במחקר לגרסה של סיפור עם, ונמצאו לו מקבילות רבות בפולקלור העולמי. הסיפור משך את תשומת לבם של פרשנים וחוקרים רבים, שעמדו על תכונותיו האמנותיות וביארו אותו. כמו כן הוצעו לסיפור קריאות חתרניות, בין השאר מנקודת מבט פמיניסטית.

נס אסוך השמן

נס אסוך השמן, הוא נס המופיע בספר מלכים ב', פרק ד', פסוקים א'-ז' שאותו חולל אלישע הנביא, לאישה שהייתה נתונה במצוקה. הוא נענה לבקשת עזרה של אלמנה מבני הנביאים, שלא היה בידיה את הממון הנדרש לתשלום חובותיה לנושה שאיים בשל כך, לקחת ממנה את ילדיה ולהפכם לעבדים. כל רכושה הסתכם בכד שמן אחד. אלישע הצליח לגרום לכך שכמות השמן בכד תספיק ליציקתו בכל הכדים ושאר המיכלים, ששאלה על פי עצתו משכניה. מכירת חלק מהשמן נועדה לכיסוי חובותיה וחלקו הנותר לתשלום עבור צרכיה וצרכי ילדיה.

נס זה הוא חלק ממחזור אלישע העוסקים בניסים שחולל, וייחודו נובע מכך, שהיה זה הנס הראשון שעשה אלישע ליחיד, השונה במהותו מפעילותו הקודמת במישור הלאומי.

סיפור נבל הכרמלי

סיפור נבל הכרמלי מופיע בספר שמואל א' פרק כ"ה. הסיפור דן במערכת היחסים בין שלוש הדמויות: דוד, אביגיל ונבל. עיקר הסיפור נסב על התקרית בין דוד לנבל על אף שהשניים לא נפגשו פנים מול פנים.

עלילת הסיפור מתפתחת לקראת תוצאת הרת אסון אך זו נמנעת בידי אשת נבל, אביגיל. אביגיל היא זו שמביאה למפנה חיובי בעלילה. הרעיון המרכזי של הסיפור מובע באמצעות דמותה של אביגיל והוא: שאל לאדם לעשות דין לעצמו ולהתנקם. כלומר אל לו לאדם לקחת את החוק לידיים.

רצח אמנון

רצח אמנון הוא מאורע מקראי המהווה המשך למעשה אמנון ותמר, במהלכו אבשלום אחי תמר מאב ומאם, יוזם ומביא לידי ביצוע את רציחתו של אמנון אחיו מאב, כנקמה על שאנס את תמר אחותו. לאחר מעשה האונס בקש אבשלום מתמר שלא לעורר על כך מהומה בטענה שמדובר באחיה ולא באדם זר. אולם למעשה מטרתו של אבשלום בכך הייתה ליצור שקט תעשייתי, כדי לאפשר לו לתכנן את פעולת הנקמה באמנון.

שנתיים לאחר אונס תמר, הזמין אבשלום את דוד אביו לחגוג עימו את גז הצאן במשתה שהוא עורך, כפי שהיה נהוג בעבר. דוד סירב להשתתף. אבשלום ניסה לשכנעו שלפחות אמנון יבוא, ולאחר הפצרות מרובות מצד אבשלום, אישר דוד את הגעתו של אמנון ושאר בני המלך למשתה. אבשלום הורה לנעריו שבשעה שאמנון יהיה שתוי ביין, יקומו עליו ויהרגוהו, תוך שהוא מבטיח להם גיבוי מצידו למעשה, ודאגה לכך שלא ייענשו. הנערים ביצעו את ההוראה ורצחו את אמנון.

כשראו זאת שאר בני המלך, ברחו משם על פרדיהם, כי חששו שאבשלום מנסה לחסל את כל זרע המלוכה כדי להבטיח את מלכותו העתידית. עוד בטרם הגיעו בני המלך אל ארמון המלך, נפוצה שמועה שאבשלום אכן חיסל את כל בני המלך. דוד קרע את בגדיו ונשכב על הארץ כדרך אבלים. יונדב בן שמעה מיהר להרגיע את המלך, שרק אמנון מת מאחר שאבשלום שמר לו טינה על שאנס את אחותו. כעבור זמן מה שבו בני המלך והתברר שאכן רק אמנון מת.

אבשלום ברח לגשור על מנת לחסות בצילו של סבו תלמי מלך גשור עד יעבור זעם. דוד התאבל על אמנון במשך שלוש שנים, אז ניחם על אמנון ונכסף לשובו של אבשלום. יואב ראה זאת והורה לאשה תקועית לבקש מהמלך באמצעות משל מרומז להשיב את אבשלום לירושלים. דוד נאות לבקשה, והורה ליואב להביאו לירושלים, ואכן יואב השיבו לירושלים.

תקוע (יישוב מקראי)

תְּקוֹעַ היה יישוב קדום ששכן בגבול שבין מדבר יהודה והר יהודה, כ-10 ק"מ דרומית-מזרחית לבית לחם, ואשר נזכר מספר פעמים במקורות. אף שהיישוב נמצא בנחלת שבט יהודה, הוא לא מוזכר ברשימת הערים שבנחלת השבט בנוסח המסורה של ספר יהושע. יחד עם זאת היישוב מוזכר בנחלת השבט בתרגום השבעים.

דוד המלך
משפחתו
אבותיו יהודהתמרפרץנחשון בן עמינדברותבעזעובדישי
אחיו ואחיותיו אליאבשמעהצרויהאביגיל
בניו ובנותיו אמנוןתמראבשלוםאדוניהכלאבשפטיהשלמה
אחייניו יואבאבישיעשהאלעמשא בן יתריונדב בן שמעה
נשותיו אביגילאביטלאחינועם היזרעאליתבת שבעחגיתמיכלמעכה בת תלמיעגלה
יצירות המיוחסות לו צוואת דודקינת דודקינת דוד על אבנרדברי דוד האחרוניםשירת דוד • חלק ממזמורי תהלים
מאורעות בחייו שתוארו במקרא דוד וגולייתסיפור נבל הכרמלידוד ובת שבעמרד שבע בן בכרי • האישה החכמה מתקוע • מעשה אמנון ותמררצח אמנוןדוד ויהונתן
אגדות עליו דוד והצרעה והעכביש
שונות מרב בת שאולפלטי בן לישבית דודאבישג השונמיתברזילי הגלעדיגיבורי דודכתובת תל דןקבר דודמשיחהמלך דוד (סרט)מגן דוד
הנצחה
באומנות דוד (מיכלאנג'לו)דוד (דונטלו)דוד (ברניני)דוד (ורוקיו)
הנצחות עיר דודמגדל דודמלון המלך דודמלון מצודת דודרחוב המלך דודשדרות דוד המלך

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.