האינתיפאדה הראשונה

האינתיפאדה הראשונהערבית: الانتفاضة الفلسطينية الأولى, תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) הייתה התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב-9 בדצמבר 1987, נחלשה באופן משמעותי לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 ורשמית הסתיימה עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993. במהלכה התקוממו התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה נגד השלטון הישראלי. האינתיפאדה נקראה לעיתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים ובכלי-נשק מאולתרים אחרים. עם פרוץ "האינתיפאדה השנייה" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.

Intifada1990
כרזה פלסטינית מתקופת האינתיפאדה הראשונה, המתארת רגל חייל צה"ל הדורכת על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ונפצעת ממסמרים, 1990
TireNail1-2
מתקן מאולתר לתיקור כלי רכב 'רכים' ('נינג'ה') עשוי ממסמר ודיסקית גומי. יחידות כאלה פוזרו על ידי פלסטינים בכבישי יהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה הראשונה.
האינתיפאדה הראשונה
מלחמה: הסכסוך הישראלי-פלסטיני
תאריך התחלה: 9 בדצמבר 1987
תאריך סיום: 13 בספטמבר 1993
משך הסכסוך: 5 שנים ו-39 שבועות
קרב לפני: מלחמת דרום לבנון
קרב אחרי: האינתיפאדה השנייה
מקום: רצועת עזה, יהודה ושומרון, ישראל
תוצאה: דעיכת אלימות ב-1991 ומשא ומתן שהוביל להסכמי אוסלו (1993)
הצדדים הלוחמים
מפקדים
אבידות

164 הרוגים

1491 הרוגים[1]

הרקע לאינתיפאדה

בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה הייתה עלייה במספר האירועים בעימות בין הפלסטינים לישראלים. ב-8 באוגוסט 1987 נרצח קצין מילואים ישראלי וכעבור שבועיים סוכל ניסיון פיגוע התאבדות בירושלים. בשבוע אחד בספטמבר נרצח חייל ואירעו שלושה פיגועי דקירה בישראלים.

ב-1 באוקטובר 1987 חיילי צה"ל הרגו שבעה מחבלים מעזה שהיו חברי ארגון הג'יהאד האסלאמי, וכמה ימים לאחר מכן ירה מתנחל ישראלי בילדה. נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הידרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון ביהודה, שומרון ועזה, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס לבלאטה זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא-אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.

על פי הערכות ישראליות, האינתיפאדה הייתה תופעה ספונטנית בחלקה. לאחר שהחלה, ניסה אש"ף לטעון כי הוא ארגן אותה, אולם היסטוריונים רואים בטענה זו ניסיון שלאחר-המעשה להציג יותר שליטה והשפעה בשטח ממה שהיו לאש"ף בפועל.

גורמים לאינתיפאדה

הועלו השערות רבות לגבי הגורמים לאינתיפאדה. השערות אלו כוללות:

שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום-יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית. זה יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל הוביל לפיצוץ.

[1]
  • הקצנה בימין הישראלי - הקריאות המתגברות של הימין בישראל לטרנספר, הכרזתו של אריאל שרון על מעבר לבית ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים והשמועות על השתלטות יהודית על רובע זה בעקבותיה וכן הניתוק של השכונות היהודיות מחברת החשמל המזרח ירושלמית (שגרמו לשמועות על כוונות השתלטות עליה) תרמו להתססת הרוחות אצל הפלסטינים.[2]
  • ירידה בתל"ג לנפש לאחר 15 שנות צמיחה - בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 - גבר קצב הגידול הטבעי של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה בגלל שיפור בשירותי הרפואה וירידה בתמותה. בנוסף, הירידה בהכנסות מדינות ערב מנפט הביאה לירידה חדה בהגירה החוצה ולגידול נוסף באוכלוסייה. היקף הצמיחה בתל"ג של יהודה, שומרון וחבל עזה ירד והביא לראשונה לירידה בתל"ג לנפש. האבטלה גדלה, חלקית בגלל העלייה בהיקף ההשכלה של האוכלוסייה וסירוב הצעירים המשכילים לעבוד בעבודות פשוטות, המשרות היחידות שהוצעו להם.[3] בעוד שמצבם של ערביי יהודה, שומרון ועזה היה טוב מאשר במדינות ערב[4] הרי נקודת הייחוס שלהם היה המשק הישראלי בו רבים מהם עבדו, וביחס אליו ראו עצמם כעניים.
  • טענות לגבי ניצול ישראלי של משאבים פלסטיניים - נטען שישראל לא השתמשה בכל כספי המסים שגבתה מהפלסטינים לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית (למרות הצהרותיה הפומביות על כך). בנוסף, האיסור למעשה על פיתוח מקורות מים והמכסות הנמוכות של מים לפלסטינים לעומת אזרחי ישראל, תרמו לתחושה שישראל מנצלת את תושבי יהודה, שומרון ועזה למטרותיה ואיננה מתחשבת בהם כלל.
  • סיבות פנים-ערביות - הפלסטינים חשו כי ננטשו בידי בעלי-בריתם הערבים, ואש"ף כשל בהבטחתו להשמיד את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית. רבים מהם חשו כי הם עתידים לחיות את שארית חייהם כאזרחים סוג ב', ללא זכויות פוליטיות מלאות.[5] ב-11 באפריל 1987 נחתם בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן הסכם לונדון, המקדם את האופציה הירדנית ומציע שליטה ירדנית בשטחי יהודה ושומרון, תוך התעלמות ממעמדו של אש"ף בשטחים, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. הידיעות על הסכם לונדון גרמו לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לירדן ולישראל.[6]
  • הקצנה דתית - ההקצנה הדתית בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן תרמה גם היא להתססת הרוחות וחיזקה את הזרם הדתי. תופעה זו עודדה ברובה על ידי ישראל, שראתה בתנועות הדתיות מכשול בפני אש"ף. ישראל הניחה לתנועת המוגמע' (התנועה שממנה צמח חמאס) להשתלט למעשה על כל הארגונים הדתיים, תוך דחיקת הגורמים המתונים. רק באמצע 1987 ניסתה ישראל לעצור התפתחות זו ונכשלה.[7]
  • בחודשים יולי-אוגוסט 1987 התקיימה סדרת פגישות בין איש תנועת החרות פרופסור משה עמירב לבין בכיר אש"ף בשטחים פייסל חוסייני, בתיווכם של דוד איש שלום ופרופסור סרי נוסייבה, מאוניברסיטת אל-קודס. במהלכה נוסח ביום 25 באוגוסט מזכר הבנות, שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת. סדרת פגישות זו היוותה אופק מדיני בעיני אנשי אש"ף בשטחים, אולם לאחר שדבר הפגישות והמזכר דלפו לתקשורת, הורה שמיר על הפסקת המגעים ועל מעצרו המנהלי של חוסייני.[8] לדעת עמירב[9] ואיש שלום[10], האכזבה של הפלסטינים מכישלון ההסכם הייתה מהגורמים לאינתיפאדה.
  • הצטברות של אירועים שבהם נהרגו פלסטינים על ידי צה"ל, ובמיוחד חיסול ששת אנשי הג'יהאד האיסלמי שהיו מעורבים ברצח איש השב"כ, הביאו לתסכול שעורר את האינתיפאדה.[10]
  • הצלחות של פיגועים נגד חיילי צה"ל, ובמיוחד בליל הגלשונים הביאו להתעוררות של הפלסטינים למאבק בישראל.[10]

מדיניות ישראל

מדיניות ישראל בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לפני האינתיפאדה כללה בין היתר:

Intifada erase slogan
חיילים מורים על מחיקת ססמאות בג'בליה 1988
  • משמר הגבול היווה את הכוח העיקרי לטיפול בהפרות סדר וגובה על ידי צה"ל
  • הימנעות מחיכוך עם האוכלוסייה
  • צעדי ענישה ועידוד מקומיים בהתאם להתנהגות התושבים
  • בידוד מהומות
  • אבטחת צירי תנועה בתוך הערים
  • עוצר היווה אמצעי ענישה מועדף בשל הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה
  • ניסיון לפקח על יהודה, שומרון ועזה תוך הוצאה מינימלית
  • חלוקה של היתרי עבודה בישראל (כמעט) לכל דורש
  • יצירת תלות כלכלית בישראל
  • אי טיפול מעשי בפליטים (התוכנית ליישוב הפליטים שיושמה טיפלה רק בכמחצית מהגידול הטבעי)
  • מתן אפשרות לאש"ף להזרים כספים ליהודה, שומרון ועזה
  • סיוע לירדן לשמור על מעמדה ביהודה ושומרון ולחדור לרצועת עזה.

אירועים

פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה

האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה שנהרגו בתאונת דרכים לאחר שנהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום למחסום ארז, בארבע אחר הצהריים ב-8 בדצמבר 1987. השמועות שנפוצו כאילו לא הייתה זו תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לפני-כן, ב-6 בדצמבר, בשוק המרכזי בעזה, עוררו מהומות במחנה. למחרת בבוקר, ב-9 בדצמבר, החלו בני נוער במחנה ליידות אבנים לעבר חיילי צה"ל. בזמן שערכו חיפוש במחנה אחר המיידים, הקיפה קבוצת פלסטינים את הג'יפ ותקפה את הקצין שהופקד לשמור עליו. אחד מהם ניסה לחטוף את נשקו ושני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר הג'יפ. הקצין פתח באש ומהירי נהרג חאתם אבו סיסי, בן 17. מאוחר יותר באותו היום, חטפו אלפי פלסטינים את גופתו מחדר המתים בבית החולים שיפא וערכו לו מסע הלוויה שהפך להתפרעות ובמהלכו נשמעו הקריאות "אטבח אל-יהוד".[11] התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, 9 בדצמבר 1987, נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. מג'בליה התפשטו המהומות למחנות פליטים אחרים ברצועה, לערים ברצועה, למחנות הפליטים ביהודה ושומרון, לערי יהודה ושומרון, לכפרי יהודה ושומרון ולבסוף הובאו לירושלים ב-19 בדצמבר.

בימים הראשונים היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים, התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.

חוסר הארגון הסתיים כאשר הוקמו ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה וכן "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (שהוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988) שעמדה למעשה בראשן.

מכיוון שאש"ף לא ארגן את המהומות בראשיתן הייתה סכנה מבחינתו לאבד את השטח לטובת הכוחות המקומיים. ניסיונות של אש"ף להציג את ההתקוממות כיוזמה שלו נתקלו בהתעלמות או בבוז. עם זאת, אש"ף הצליח להטיל את מרותו על המפגינים משום שמרבית אנשי הוועדות העממיות וכל אנשי המפקדה המאוחדת היו חברים בו וראו את עצמם (לפחות עקרונית) כפופים למרותו. כתוצאה מחוסר רצונה של המנהיגות המקומית להתעמת עם אש"ף, בשל החשש מחשיפה על ידי השב"כ וכן בשל היותם של מרבית המנהיגים משולי החברה הפלסטינית לפני האירועים (מצב זה השתנה במהירות עם תחילת האינתיפאדה), נותרו מנהיגי האינתיפאדה המקומיים אנונימיים, דבר שהקל על אש"ף לטעון לשליטה באירועים. עם זאת, אש"ף ושלוחיו לא פעלו לבדם בשטח, ולראשונה הארגון מצא את עצמו מתחרה בארגונים אסלאמיים קיצוניים - חמאס (שהוקם בתחילת האינתיפאדה) והג'יהאד האסלאמי, שגם להם היה חלק בליבוי האלימות.

בתחילת האינתיפאדה מרבית הפעילות נעשתה באמצעים פשוטים: עשרות צעירים פלסטינים בני-עשרה ארבו לסיורים קטנים של חיילי צה"ל, והמטירו עליהם אבנים גדולות תוך ניסיון לפגוע בכוח הזרוע וביתרון מספרי אדיר. כמו כן נערכו הפגנות רבות. בתקופה זו נעשה ניסיון להימנע מהפעלת נשק חם כלפי צה"ל והמתנחלים וזאת למרות הוראות סותרות שהגיעו מהנהגת אש"ף. בעוד שבתחילה הצליח ניסיון זה הרי ככל שעבר הזמן התמוססה הצלחתו.

הממשל האזרחי הישראלי בשטחים קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1–3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.

החל מפברואר 1988 נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי, עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של מוברק עווד שגורש על ידי ישראל ב-6 במאי. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.

ב-15 בפברואר 1988 התפוצצה בלימסול שבקפריסין ספינת השיבה שאורגנה על ידי אש"ף. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) לנמל חיפה וקליטתה על ידי נציגים מערביי ישראל.

ב-1988 סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום מסים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול יהודה, שומרון ועזה. כשמעצרים לא הובילו לסיום מרד המיסים, ישראל חיסלה אותו על ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.

ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים) עם ישראל והתגבר הכאוס ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-1 ביולי 1988) היו דומות למרד הערבי הגדול (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד ספטמבר 1989), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-15 באוגוסט 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.

בסוף 1988 החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש בבקבוקי תבערה, מעל 100 השלכות רימוני יד, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר מהומות הר הבית ב-1990.

תגובה ישראלית

תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זלזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של יצחק רבין למשך שבועיים לארצות הברית מיד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ידעכו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).

לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות צבא גדולים לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. ב-21 בדצמבר 1987 החליט הרמטכ"ל דן שומרון, לשנות את היערכות הכוחות ביהודה ושומרון. על גזרת שומרון הופקד מפקד אוגדה 162, תא"ל זאב ליבנה, ועל גזרת יהודה הופקד מפקד אוגדה 720, תא"ל בני טרן. מפקד חטיבת איו"ש נשאר לפקד על גזרת בנימין. גזרת מרחב שומרון חולקה לשלושה מרחבים חטיבתיים, כלהלן: על גזרת ג'נין הופקד אל"ם גבי אשכנזי, מפקד חטיבת גולני; על גזרת טול כרם-קלקיליה הופקד אל"ם משה גבעתי מפקד מחוז דן; ועל גזרת שכם הופקד מפקד המרחב הקבוע, סא"ל יהודה מאיר. מפקד אוגדה 162 קבע את מפקדתו בבניין הממשל בשכם. גזרת מרחב יהודה חולקה לשני מרחבי משנה. מפקד המרחב, סא"ל גבי אביב, הופקד על גזרת חברון, והוקם מַשלָ"ט (מֶרכז שליטה) סדיר בגזרת בית לחם. שניהם הוכפפו למפקד אוגדה 720, שקבע את מפקדתו בבניין הממשל בחברון. מאוחר יותר הוקמה אוגדת יהודה ושומרון, בפיקודו של תא"ל גבי אופיר, והוקמו שש חטיבות מרחביות חדשות: חטיבה 'יהודה', חטיבת 'שומרון', חטיבת 'מנשה', חטיבת בנימין' וחטיבת 'עציון'.

עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת שר הביטחון, יצחק רבין, "לשבור ידיים ורגליים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת עוצר המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב-1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המיסים ביחס לשנת 1986 בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם הוראות פתיחה באש אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו הריסת בתים, גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.

המדיניות הישראלית תואמה על ידי "פורום השטחים" בראשות שר הביטחון ודווחה לקבינט. למרות ההשתתפות של כל הגורמים בפורום היו שינויים מקומיים (במיוחד בירושלים) בדרך הטיפול באירועים. למרות צעדיה, ישראל לא הצליחה למנוע את התמוטטות הממשל האזרחי שלה ביהודה, שומרון ועזה.

בירושלים נקטה ישראל תחילה מדיניות של "סיוע" לחסימת השכונות הערביות שבודדו על ידי תושביהן, כענישה לתושבים. מדיניות זו החלה להשתנות באמצע ינואר 1988 כאשר משטרת ישראל החלה לשלוח כוחות גדולים לתוך השכונות הערביות. ב-5 בפברואר פתחה ישראל במבצע "במחשבה תחילה" במסגרתו בוצעה השתלטות מחדש על השכונות הערביות, הטלת עוצר על מרביתן וסגירה למעשה של הר הבית בפני מתפללים לא ישראלים.

המדיניות הבלתי רשמית של הכאת מתפרעים, מדיניות שבוצעה בהפרות פקודה רבות (רובן המכריע לחומרה), זכתה בביקורת נוקבת.

באוגוסט 1988 הוכנסו כדורי פלסטיק לשימוש ישראל, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש וליותר הרוגים אצל הפלסטינים.

ערביי ישראל

ב-17 בדצמבר 1987 התכנסה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת התנועה האסלאמית) והחליטה על שביתה כללית בקרב ערביי ישראל ב-21 בדצמבר שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.

דינמיקה פנים-ערבית

בין 3 בפברואר ל-15 בו 1988 הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. אף על פי שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה הארגונית והכספית באש"ף, בעיקר מאמצע 1988.

אף על פי כן, המשיכה המפקדה הלאומית להוות גורם מרכזי ביהודה והשומרון, הוראותיה בוצעו לרוב, בין השאר בשל הנכונות שלה לסגת מהוראות שהתגלו כבלתי ניתנות לביצוע וכן לימוד הלקחים של אנשיה מההתארגנות בבתי הסוהר הישראלים. לעומת זאת ברצועת עזה, נתקלה ההתארגנות במאבקי כוח עם התנועות האסלאמיות ולאחר מכן ישראל הצליחה למוטט את ההתארגנות בפברואר 1988.

ב-16 באפריל 1988 התנקשה ישראל באבו ג'יהאד, שהיה האחראי מטעם אש"ף על ארגון האינתיפאדה. התנקשות זו אמנם הועילה בטווח המיידי (בשל ניתוק קשרים מסוימים בין הנהגת החוץ של אש"ף לבין הנהגת הפנים) אולם התגלתה לאחר מכן כחסרת השפעה ממשית.

במאי 1988 הצליחה ישראל לשתק למעשה את תנועת הג'יהאד האסלאמי על ידי מעצר מרבית ראשיה.

ב-12 ביוני התדרדר המאבק בין חמאס לבין אש"ף לעימות גלוי כאשר בהפגנה במחנה ג'בליה נרמסו תמונותיו של יאסר ערפאת. מאבק זה התחדד בשל שמועות על סיוע ישראלי לחמאס, כישלון ניסיונות התיאום בין הארגונים ומאבקים פנימיים בתוך אש"ף. כישלון ניסיונות ההידברות הביא לחתימת אמנת חמאס ב-18 באוגוסט.

ביוני-יולי 1988 נעשו ניסיונות להשליט את שלטון הוועדות העממיות על השטח. בשלב זה היו מאות ועדות עממיות, חלק נפוצות (ועדות חינוך למשל) וחלקן ייחודיות (ועדת אדמות לדוגמה) ורובן קשורות ברשת של שיתוף פעולה, תוך כפיפות לוועדות אזוריות ולמפקדה הלאומית שעמדה בראשן.

התפתחויות אלו הרעו את המצב הכלכלי של משתתפי האינתיפאדה (כמו גם הפלסטינים בכלל), מצב שהביא את סרי נוסייבה ב-1 באוגוסט 1988 אף לפרסם מאמר הדורש מאש"ף להזרים כסף או לחדול ממתן הוראות.

החל מתחילת האינתיפאדה, הלכה וירדה התמיכה בירדן בשל הגאות הלאומית הפלסטינית, כתוצאה מכך הכריז חוסיין מלך ירדן ב-31 ביולי 1988 על "התנתקות מהגדה המערבית", קרי, ניתוק כל הקשרים בין ירדן והגדה המערבית. החלטה זו החמירה את התדרדרות השירותים ביהודה והשומרון משום שעד אותה עת סיפקה ירדן במידה רבה את השירותים האזרחיים באזור זה.

הניתוק של ירדן מיהודה והשומרון חייב את אש"ף לתפוס את מקומה כמקור הכספי לתשלום חלק מעובדי המדינה (ירדן שילמה כחמישית ממשכורתם) ולארגן את השירותים שאורגנו עד אז על ידה. התפתחות זאת הייתה אחת הסיבות להכרזה של אש"ף ב-15 בנובמבר 1988 בתוניס על הקמת מדינת פלסטין. ההכרזה התקבלה בסיום של המושב ה-19 של המועצה הלאומית הפלסטינית שנערך ללא השתתפות מעשית של נציגי האינתיפאדה. באותו לילה נותק החשמל בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה והוטל עוצר כללי.

אירועים בולטים בהמשך האינתיפאדה

ב-12 בינואר 1989 הורשה יאסר ערפאת לנאום במועצת הביטחון כנציג פלסטין. באותו יום הוטל בצעד חריג עוצר על מזרח ירושלים ונערכו חיפושים נרחבים בסילואן. ב-19 בינואר, הציע יצחק רבין לערוך בחירות לאוטונומיה פלסטינית אבל ההצעה נדחתה הן על ידי אש"ף והן על ידי המפקדה הלאומית כעבור שלושה ימים.

באמצע פברואר 1989 נערכו מספר דיונים בין אישים ממפלגת העבודה לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות פייסל חוסייני. ב-13 במרץ הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-24 באפריל החליטה המפקדה הלאומית על אי הזזת שעונים לשעון קיץ.

במאי 1989 ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד בקרב פעילי חמאס, כולל מעצרו של אחמד יאסין, מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו.

ב- 3 במאי 1989 חייל צה"ל, רב-טוראי אילן סעדון, נחטף ונרצח על ידי אנשי חמאס.

ב-14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ביהודה והשומרון אולם החלטה זו לא מומשה.

ב- 6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דירדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום, ליד קריית יערים ורצח 16 איש.

ב-20-21 בספטמבר פעולה לגביית מיסים בבית סחור הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.

ב-30 בנובמבר 1989, פיגוע הדריסה הראשון כנגד אזרחים - כשמחבל תושב מחנה הפליטים נוסייראת דרס למוות את אביגדור דהרי בצומת גוש קטיף.

ב-15-17 בדצמבר החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.

במהלך 1990 נרגעו במקצת האירועים האלימים, בין השאר בשל מעצרים רבים אותם ביצעה ישראל.

ב-8 באפריל 1990 הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר.

ב-20 במאי נרצחו 7 פלסטינים בראשון לציון בידי עמי פופר. במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו 7 פלסטינים נוספים.

ב-30 במאי באותה השנה נתפסו שתי סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב-20 ביולי.

ב-8 באוקטובר 1990 הביאו פרסומים של תנועת נאמני הר הבית על טקס הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי להתפרצות מהומות הר הבית [2] [3] [4] [5]. במהומות נזרקו אבנים על הכותל המערבי ובפריצת המשטרה להר הבית נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ-200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך יהודה, שומרון ועזה (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן לערביי ישראל.

ב-1991 הביאה מלחמת המפרץ שבה הפלסטינים תמכו בסדאם חוסיין למצב חדש. בשל תמיכתם זו במנהיג ערבי שכבש מדינה שכנה, נחלשה עמדת הפלסטינים בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה הערבית בפרט, והתחזק מאוד מעמדה של ארצות הברית (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום המלחמה הקרה) דבר שאיפשר את כינוס ועידת מדריד.

עם זאת, לא התקבלה החלטה על סיום האינתיפאדה ולמעשה ב-3 במרץ 1991 אף קראה המפקדה הלאומית להגברת ההתנגשויות עם כוחות הביטחון.

ב-17 בדצמבר 1992 החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס במטרה להרגיע את יהודה, שומרון ועזה. הגירוש נכשל מכיוון שהמגורשים התרכזו בסמוך לגבול רצועת הביטחון וקיבלו סיוע מחזבאללה.

אף על פי שוועידת מדריד לא גרמה לסיום האינתיפאדה, הרי שהוועידה מציינת את המעבר המוחלט מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש בסכינאות ותחילת שימוש בפיגועי התאבדות.

ארגונים פלסטיניים

ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה - בכל יישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעיתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים. מנהיגות ההתקוממות הלאומית למעשה כללה ארבעה גורמים עיקריים: פת"ח, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית ומפלגת העם הפלסטינית.

    • "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" - הוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988. עמדה למעשה בראש הוועדות העממיות והיוותה את הנהגתם, ככל שעבר הזמן נחלשה השפעתה והחברים בה נהיו זוטרים יותר ויותר.
    • ועדות ההלם או כוחות ההלם - הזרוע הצבאית של הוועדות העממיות, הוקמו לראשונה ב-17 בספטמבר 1987 על מנת לפגוע במשתפי פעולה. ככל שהתקדמה האינתיפאדה הפכו לגורם משמעותי יותר בתוך הוועדות העממיות עד כדי השתלטות עליהן.

החמאס - הוקם בתחילת האינתיפאדה והיה לגורם מרכזי בה, אך לא היה שותף למנהיגות ההתקוממות הלאומית.

הג'יהאד האסלאמי - היה אחראי על ההתפרצות הראשונית של האירועים אולם במהירות נדחק והיה לגורם שולי בהם, בין השאר בשל היותו מורכב למעשה משלוש קבוצות ללא קשר ביניהן.

תפקיד אש"ף

אש"ף לא יזם את האינתיפאדה, אבל התערב במהירות תוך מאבק פנימי בין הארגונים השונים וחיצוני (עם התנועות האסלאמיות):

מטרות האינתיפאדה

המטרות של האינתיפאדה התחלקו לשניים:

  1. מטרות מיידיות שקשורות ליהודה, שומרון ועזה עצמם.
  2. מטרות מדיניות ארוכות טווח.

מטרות מיידיות

  • חסימת כבישים בפני צה"ל
  • השתלטות על ריכוזי האוכלוסייה
  • סילוק שרון מהרובע המוסלמי[2]
  • ביטול צווי הגירוש ושחרור העצורים
  • הפסקת הפקעת אדמות
  • ביטול המע"מ
  • עריכת בחירות מוניציפליות וכינון ממשל עצמי
  • הריגת יהודים

מטרות ארוכות טווח

המטרות המדיניות של האינתיפאדה היו תלויות בגורמים השונים:

  • אש"ף - הקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, שבירתה ירושלים.
  • התנועות האסלאמיות - הריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבותיה.

השפעות האינתיפאדה

ההשפעות המדיניות של האינתיפאדה היו מרחיקות לכת, בפעם הראשונה הצליחו הפלסטינים להביא להכרה מדינית רחבה בשאיפתם למדינה. הפלסטינים הצליחו להציג במהירות את מאבקם כמאבק בכיבוש אכזרי ומדכא וכבר ב-11 בדצמבר 1987 התקבלה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון. בנוסף על כך, הדיון על מעמד יהודה, שומרון ועזה שהוקפא מאז התמוטטות שיחות האוטונומיה התחדש ולבסוף הביא לנסיגה ישראלית מעמדותיה הקודמות.

במאי 1989 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית תוכנית של 4 נקודות להפסקת האלימות. הצדדים אמנם לא דחו רשמית את התוכנית אולם היא לא התממשה ולכן הציעה בספטמבר תוכנית דומה של 5 נקודות. גם תוכנית זו לא מומשה אולם גרמה לקשיים קואליציוניים בישראל (שגרמו מאוחר יותר לנפילת ממשלת האחדות) וכן היווה בסיס לועידת מדריד.

בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל ליהודה, שומרון ועזה, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.

הבעיות שהוצפו על ידי האינתיפאדה עלו לדיון לא רק בעולם כולו (בעיקר בכל הנוגע לשאלות של בעיות הומניטריות), אלא גם בציבור הישראלי עצמו; האינתיפאדה הובילה לפיצול בקרב ציבור זה. כאשר אנשי הימין הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל ואילו אנשי השמאל טענו כי הבעיה נובעת מכיבוש יהודה, שומרון ועזה. ויכוח זה היה אחראי במידה רבה לפירוקה של ממשלת האחדות הלאומית ועוד לפני כן גרם להאשמות חריפות כלפי ראשי צה"ל (שלכאורה אינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות) וכלפי יצחק רבין, שר הביטחון דאז, שלכאורה בלם את צה"ל בפעילותו.

בקרב המתנחלים הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף להתקפות של קבוצות קטנות שלהם כלפי צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי יהודה, שומרון ועזה.

יש אומרים כי האינתיפאדה הובילה לעלייתן של תנועות השמאל (כגון שלום עכשיו) בישראל, ולבחירתו המחודשת של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992. האינתיפאדה נעצרה לחלוטין רק עם הסכמי אוסלו בשנת 1993 שהביאו לנסיגה חלקית של ישראל.

לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.

מבחינה כלכלית גרמה האינתיפאדה נזק משמעותי, בעיקר לפלסטינים שנותקו מהעבודה בישראל וכן הושמו בעוצר. גם ישראל נפגעה מהבחינה הכלכלית אולם עם תחילת העלייה מברית המועצות לשעבר הצליחה להתאושש.

בקרב ערביי ישראל גרמה האינתיפאדה להתגברות ההזדהות עם ערביי יהודה, שומרון ועזה ולהקצנה פוליטית.[דרוש מקור]

על פי נתוני ארגון בצלם נהרגו ב"אינתיפאדה הראשונה", מפריצתה ועד סיומה בשנת 1991, 84 ישראלים (מתוכם 56 אזרחים ו-28 חיילים), ו- 1,593 פלסטינים. בנוסף נהרגו למעלה מאלף פלסטינים על ידי פלסטינים אחרים במהלך האינתפאדה, בעקבות סכסוכים פוליטיים פנימים או האשמות בשיתוף פעולה עם ישראל.

הרוגים ישראלים ב"אינתיפאדה הראשונה" ואחריה, עד לשנת 1999 (שנה לפני פרוץ "האינתיפאדה השנייה"). מתחת לקו האדום אזרחים. מעל לקו האדום חיילים (על פי נתוני "בצלם").

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בצלם - נתונים - הרוגים באינתיפאדה הראשונה
  2. ^ 2.0 2.1 זאב שיף ואהוד יערי, אינתיפאדה, הוצאת שוקן, 1990
  3. ^ Gād G. Gîlbar, Population dilemmas in the Middle East, pages 52-62
  4. ^ מרדכי א' שורץ, לא מהחרם תצמח לפלסטינים הישועה, באתר ynet, 30.05.10
  5. ^ Ziyād Abū Amr, Islamic fundamentalism in the West Bank and Gaza, pages 61-62
  6. ^ יעל פישביין, "יצא מהבונקר של שמיר", דבר, 26 בפברואר 1988
  7. ^ Robert Owen Freedman, The Intifada: its impact on Israel, the Arab World, and the superpowers, page 22
  8. ^ שלום ירושלמי, "פרשת עמירב - רטרוספקטיבה", כל העיר, 15 בדצמבר 1989, עמ' 35
  9. ^ רוני שקד, "כך החמיץ משה עמירב את פרס נובל", ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 1993
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 אורי מילשטיין, ‏""יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה", באתר מעריב השבוע, 9 בדצמבר 2017
  11. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 307-306.
13 בספטמבר

13 בספטמבר הוא היום ה-256 בשנה בלוח הגרגוריאני (257 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 109 ימים.

9 בדצמבר

9 בדצמבר הוא היום ה־343 בשנה (344 בשנה מעוברת), בשבוע ה־50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 22 ימים.

אינתיפאדה

אינתיפאדה (בערבית: انتفاضة, תעתיק מדויק: אנתפאצ'ה, "התנערות, התקוממות") הוא שם שניתן לשתי תקופות של התקוממות אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטינים כנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים.

האינתיפאדה הראשונה (שעד פרוץ האינתיפאדה השנייה כונתה "האינתיפאדה") החלה ב-1987, והסתיימה עם ירידה במפלס האלימות בשנת 1991, אף כי יש מי שטוענים שהסתיימה לחלוטין רק עם חתימת הסכמי אוסלו באוגוסט 1993 ויצירת הרשות הפלסטינית בתחילת 1994. האינתיפאדה השנייה, המכונה בפי הערבים "אינתיפאדת אל אקצה" ובפי חלק מהישראלים "מלחמת אוסלו", החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה לאחר מבצע חומת מגן.

ההבדלים המהותיים בין שתי האינתיפאדות הם צורת הארגון, הפעילים בהן, התחום שבו התבצעו וצורת השימוש בנשק. בעוד שהאינתיפאדה הראשונה אופיינה בהשתתפות מאסיבית של האוכלוסייה, שימוש בנשק קר שכלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה והוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק, האינתיפאדה השנייה שהייתה הרבה יותר "מקצועית", הורחבה לכל תחומי ארץ ישראל, נעשה בה שימוש בנשק חם, מטעני חבלה והפעלת מחבלים מתאבדים. עם זאת, אחוז מצומצם יותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית השתתף בפועל בפעולות כנגד מדינת ישראל.

גם מבחינת היקף הנפגעים יש שוני גדול. באינתיפאדה הראשונה נהרגו (בין השנים 88 ל-92) בממוצע כ-456 פלסטינים וכ-24 ישראלים בשנה, בעוד שבאינתיפאדה השנייה נהרגו (בין השנים 2000 ל-2005) בממוצע כ-712 פלסטינים וכ-182 ישראלים בשנה. השנה הקשה ביותר באינתיפאדה הראשונה מבחינת הרוגים ישראליים הייתה שנת 1992 שבה נהרגו 34 ישראלים, לעומת זאת באינתיפאדה השנייה השנה הקשה ביותר הייתה שנת 2002 שבה נהרגו 452 ישראלים.

לפי דו"ח של ארגון בצלם, באינתיפאדה הראשונה נהרגו 1,593 פלסטינים ו-84 ישראלים (ביניהם אזרחים ואנשי כוחות הביטחון), ובאינתיפאדה השנייה נהרגו 4,944 פלסטינים ו-1,011 ישראלים.

המהומות בצרפת שפרצו בסוף 2005 כונו על ידי רבים "האינתיפאדה הצרפתית" ואחרים אף קראו להן "אינתיפאדת אירופה" עקב התפשטות המהומות לערים במדינות אחרות באירופה.

הבחירות לכנסת השתים עשרה

הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ט, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס־קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יומיים לפני הבחירות, ב־30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב־1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ־1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות שהתקיימו במועדן המקורי.

היסטוריה של מדינת ישראל

מדינת ישראל קמה עם הכרזת העצמאות בארץ ישראל בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.

עם הקמתה התגוררו בה כ-716,000 יהודים, שהיו כ-7% מן העם היהודי באותה עת. מספר מדויק של ערבים אינו ידוע, ההערכה שכ-700,000 ערבים עזבו את הארץ בעת מלחמת העצמאות והיו לפליטים במדינות ערב וכ-156,000 נשארו במדינה. עלייה גדולה וריבוי טבעי הביאו את אוכלוסיית המדינה במאי 2016 ל-8.522 מיליון תושבים, כ-74.8% הם יהודים (כ-6.377 מיליון), כ-20.8% הם ערבים או דרוזים (כ-1.771 מיליון), וכ-4.4% אחרים, שהם כ-374 אלף נוצרים לא-ערבים, בני דתות אחרות וחסרי סיווג דת במשרד הפנים. המספרים אינם כוללים עובדים זרים אשר הערכת מספרם היא בכ־192,000.ישראל קמה כמדינה מוקפת אויבים, ומיום הקמתה עברה המדינה מלחמות אחדות, וחתמה על הסכמי שלום עם שכנותיה מצרים וירדן. הסכסוך העיקרי המעיב במאה ה-21 על ביטחון תושביה הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הכנסת השתים עשרה

הכנסת השתים עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השתים עשרה, הושבעה ב-21 בנובמבר 1988 (י"ב בכסלו ה'תשמ"ט). כהונת הכנסת נמשכה 3 שנים ו-8 חודשים, והסתיימה ב-13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה.

במהלך כל כהונתה של הכנסת השתים עשרה נמשכה האינתיפאדה הראשונה, החל גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, התרחשה מלחמת המפרץ.

המפלגה הדמוקרטית הערבית

המפלגה הדמוקרטית הערבית (בערבית: الحزب الديمقراطي العربي) הידועה בראשי תבות מד"ע היא מפלגה שהוקמה בכנסת ה-11 על ידי ח"כ עבד אל-והאב דראושה אשר פרש ממפלגת העבודה, על רקע האינתיפאדה הראשונה.

הסכם לונדון (פרס-חוסיין)

הסכם לונדון נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.

ההסכם, אשר נחתם בחשאי ונוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית באמצעות ועדות בילטרליות, שבאחת מהן תדון ישראל מול נציגות ירדנית-פלסטינית.

ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה עם חוסיין, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם.

עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת הליכוד, ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש מפלגת העבודה ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות ב-1984, כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת 1990, עקב כישלונו של פרס להפיל את הממשלה, בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל וחרדים צרה, במה שכונה לימים "התרגיל המסריח", הקים שמיר ממשלת ימין צרה יחד עם החרדים. ממשל בוש הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. זאת בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה. ישראל זנחה את העיקרון הזה לאחר הקמתה של ממשלת ישראל העשרים וחמש ב-1992 והחלטתה להכיר באש"ף.

התנועה האסלאמית

התנועה האסלאמית היא תנועת אסלאם פוליטית ישראלית השואפת לעודד את האסלאם בקרב ערביי ישראל. לתנועה מאפיינים רבים הזהים למאפייני תנועת האחים המוסלמים וכמותה היא פועלת בשני מישורים עיקריים: דתי (חינוך מוסלמי, שירותי דת) וחברתי (שירותי רווחה). התנועה משתייכת אידאולוגית לקבוצה רחבה של תנועות אסלאמיות בעולם השואפות לתחיית האסלאם ודוגלות בעיקרון: "האסלאם הוא הפתרון", אך היא נבדלת מהם בעידודה את הלאומיות הפלסטינית, בעוד התנועות האחרות דוגלות בעידוד זהות דתית-מוסלמית, והדחקת הזהות העדתית והלאומית.התנועה נוסדה ב־1971, וב־1996 התפלגה לשני פלגים: הפלג הצפוני הקיצוני והפלג הדרומי המתון יותר. הצפוני מחרים את הבחירות לכנסת ובשנת 2015 הוכרז הפלג הצפוני כהתאחדות בלתי מותרת. הפלג הדרומי נחשב למתון יותר, ונציגים מטעמו משמשים כחברי הכנסת מטעם במסגרת מפלגת רע"מ אשר רצה לרוב לכנסת בסיעה משותפת עם מפלגות אחרות (כגון רע"מ-תע"ל והרשימה המשותפת) החל מהכנסת הארבע עשרה.

חטיבה 5

עוצבת השרון - חטיבה 5 (בעבר חטיבת גבעתי וגם חטיבה 17), היא חטיבת חיל רגלים ממוכן (חיר"מ) במילואים ששורשיה בחטיבת גבעתי ההיסטורית. החטיבה השתתפה בכל מערכות ישראל עד כה והיא ממשיכה לשאת בנטל הביטחון במסגרת מערך המילואים גם כיום. על אף הקשר הישיר בין חטיבה 5 לחטיבת גבעתי מתש"ח (נסי המערכה של חטיבת גבעתי ממלחמת השחרור מתנוססים על נס חטיבה 5, וכן תג היחידה של חטיבה 5 זהה לתג החטיבה של גבעתי בתש"ח), אין כל קשר ישיר בין חטיבה 5 לחטיבת גבעתי דהיום. ב-4 ביוני 2017 הוחלט על הוספת שם לחטיבה, ומעתה החטיבה תקרא "עוצבת השרון - חטיבה 5".

חטיבת גבעתי

חטיבת גבעתי (חטיבה 84) היא חטיבת חיל רגלים סדירה בצה"ל, הנמצאת תחת עוצבת הפלדה. החטיבה הוקמה בשנת 1983 ונקראה על שם חטיבת גבעתי שפעלה במלחמת העצמאות.

חיילי חטיבת גבעתי חובשים כומתה בצבע סגול עם סמל חיל רגלים ונועלים נעליים שחורות. סמלה של החטיבה משלב בתוכו את סמלי חטיבת גבעתי שלחמה בתש"ח וסיירת שקד.

חצצית

"חצצית" הוא שמו של אמצעי לפיזור הפגנות ומערכת נשק אל-הרג העושה שימוש ביידוי אבני חצץ לצורך פיזור הפגנות אלימות ומהומות.

טרור פלסטיני

טרור פלסטיני הוא טרור המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטינים. רוב הטרור הפלסטיני מופנה נגד יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה וכן נגד תושבים או תיירים בישראל, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חלק מהטרור הפלסטיני מופנה גם כלפי ערבים ואף כנגד הפלסטינים עצמם.

מונח זה מציין גם פעולות טרור של ערביי ארץ ישראל כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).

י"ח בכסלו

י"ח בכסלו הוא היום השמונה עשר בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

מחנה הפליטים ג'באליה

מחנה הפליטים ג'באליה (בערבית: مخيّم جباليا) הוא מחנה פליטים פלסטיני הממוקם בצפון רצועת עזה כ-3 קילומטרים מצפון לעיר ג'באליה. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, מנתה אוכלוסיית המחנה ב-2006, 93,455 נפש. על פי אתר אונר"א מונה האוכלוסייה במחנה 110,000 נפש. שטח המחנה הוא 1.4 קילומטר רבוע, עובדה העושה אותו אחד ממקומות היישוב הצפופים ביותר בעולם.

בשלהי מלחמת העצמאות הוקם מצפון לכפר ג'באליה מחנה פליטים אליו הגיעו כ-35,000 פליטים שברחו מהערים והכפרים בשפלת יהודה. בתחילה, סיפקה להם אונר"א אוהלים ולאחר מכן הוקמו במחנה בתים מבלוקים המחופים בגגות אזבסט. גודלו הרגיל של בית משפחתי הוא כ-40 מטר רבוע והסמטאות במחנה צרות מאוד, לעיתים, ברוחב הקטן ממטר.

במשך כל שנות השלטון הישראלי היה מחנה הפליטים ג'בליה מוקד לאי שקט ולהתנגדות לשלטון הישראלי. ב-9 בדצמבר 1987 החלה במחנה הפליטים האינתיפאדה הראשונה לאחר שלווית ארבעה פועלים פלסטינים, שנהרגו כתוצאה מפגיעת משאית ישראלית ברכבם, הפכה להפגנת זעם כלפי השלטון הישראלי. משם התפשטו המהומות לשאר רצועת עזה וליהודה ושומרון. בהמשך, היה מחנה הפליטים ג'בליה מוקד פעילות של תנועת החמאס. המחנה נחשב כמעוז התנועה ורבים ממנהיגי החמאס הגיעו ממנו.

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

נשים בשחור

נשים בשחור היא תנועת שמאל בינלאומית שמקורה בישראל, הפועלת להגדרתה כנגד אלימות באמצעים בלתי אלימים. על פי נתוני הארגון, רשומים בו כ-10,000 חברים וחברות, אשר טוענים כי בעיות האלימות נגד נשים והמלחמות קשורות זו לזו[דרוש מקור]. התנועה מורכבת בעיקר מנשים, ומשתפת פעולה גם עם גברים המזדהים עם עקרונותיה.

הקבוצה הראשונה הוקמה בירושלים בשנת 1988 בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה, וכמחאה על צעדים צבאיים שנעשו על ידי מדינת ישראל ביהודה ושומרון.

מקימות הארגון הכריזו על הקמת משמרת מחאה קבועה בימי שישי בכיכר צרפת שבירושלים, בה ילבשו בגדים שחורים לזכר האנשים שנהרגו במהלך המאבקים בין ישראל לפלסטינים משני צדי המתרס; הפגנה זו כוללת בעיקר שלטים שעליהם הכיתוב "די לכיבוש". בשנים הראשונות, צורת מחאה זו התפשטה לערים נוספות, ולקראת סוף האינתיפאדה הראשונה היו כשלושים משמרות מחאה במקומות שונים בארץ. עם חתימת הסכם אוסלו תפוצת הארגון בארץ החלה במגמת ירידה. בהפגנה לציון 20 שנה להקמת הארגון השתתפו מאות ספורות של משתתפים.לתנועה אין מצע רשמי פרט להתנגדות לשליטה הישראלית בשטחים, כאשר כל קבוצה רשאית לבחור לעצמה אידאולוגיה נוספת בתחומים שונים; כך לדוגמה נחלקות ההתארגנויות השונות בשאלה האם לאפשר הצטרפות גברים לקבוצה.

הארגון זכה לתמיכה גם בקרב נשים יהודיות בחוץ לארץ, שהחלו בתמיכה בפעילות בישראל, ובהמשך החלו לפעול גם בעניינים מקומיים. מלחמת עיראק הובילה לעלייה בהצטרפות נשים לקבוצות הארגון שבארצות הברית, כשפעילותן מתמקדת בהתנגדות למלחמה זו.

בעקבות מבצע עופרת יצוקה ארגן "נשים בשחור" הפגנות כנגד המבצע. פעילות הארגון כתבו מאמרים כנגד המבצע.

תנועת נשים-בשחור בישראל זכתה בפרס אאכן לשלום (1991), בפרס השלום של העיר סאן-ג'ובאהי ד'אסו באיטליה (1994) ובפרס Peacemaker מטעם אגודת השלום היהודית (2001). בשנת 2001 הוענק לתנועת-נשים בשחור העולמית פרס המיליניום לשלום על ידי קרן הפיתוח לנשים של ארגון האומות המאוחדות (UNIFEM).

נשק קל של צה"ל

נשק קל הוא כלי ירייה בעלי קליבר קטן מ-20 מ"מ. בצה"ל משתמשים במגוון סוגים של כלי נשק קל, חלקם תוצרת ישראל וחלקם נקנים ממדינות אחרות, בעיקר ארצות הברית ומדינות אירופה (בהן בולטות בלגיה וגרמניה). הטבלה מסכמת את הדגמים העיקריים. תיאור של רוב תתי דגמים ופיתוחים נמצא בערכים על כלי הנשק עצמם.

כלי נשק שנמצאים בשירות בעשור השני של המאה ה-21 מודגשים ברקע תכול.

עמוס מלכא

עמוס מלכא (נולד ב-24 בינואר 1953) היה אלוף בצה"ל, בין 1996–1998 כיהן כראש מפקדת חילות השדה (מפח"ש, כיום זרוע היבשה) ובין 1998- 2001 כראש אגף המודיעין (אמ"ן).

התגייס לחיל השריון ב-1972, ובמלחמת יום הכיפורים לחם במסגרת כוח בה"ד 1 במעברי הגידי והמיתלה. לאחר המלחמה סיים את קורס הקצינים, ועבר דרך כל שלבי הפיקוד במסגרת חיל השריון: מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, סגן-מפקד גדוד, ומפקד גדוד 429 של חטיבה 211 במלחמת שלום הגליל במהלכה נפצע ביום הרביעי של הלחימה. שירת כמפקד חטיבה 27 וחטיבה סדירה 211. מלכא הקים את חטיבת מנשה בגזרת ג'נין בעת האינתיפאדה הראשונה ובכך היה לאיש השריון הראשון שפיקד על חטיבת בט"ש (ביטחון שוטף). פיקד על חטיבת ההדרכה המרכזית של חיל השריון (חטיבה 460), בה מוכשרים מפקדי טנקים (מט"קים) וקציני שריון. ב-1992 קיבל מלכא דרגת תת-אלוף ומונה לפקד על אוגדת מילואים, ושנה לאחר-מכן מונה לפקד על עוצבת הפלדה.

ב-1996 קיבל דרגת אלוף ומונה לראש מפח"ש (מפקדת חילות-השדה, כיום זרוע היבשה), וב-1998 מונה לתפקיד ראש אמ"ן.

מלכא פרש מצה"ל ב-2002 ופנה לעסקים; הוא הקים את חברת AM-DASC העוסקת בייעוץ ביטחוני ובקידום מיזמים טכנולוגיים, משמש כדירקטור חיצוני בחברת אי.די.בי. פיתוח, וכדירקטור בבנק אוצר החייל. ב-2005 מונה ליו"ר אלבר, העוסקת בליסינג ומימון. בינואר 2007 מונה ליו"ר חברת פלסן סאסא העוסקת בפתרונות מיגון לשוק הביטחוני המקומי והבינלאומי. מכהן כיו"ר חבר המנהלים של חב' לוג'יק, וכדירקטור בחברת נייטרון אבטחת מידע.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.