האימפריה הפרתית

האימפריה הַפַּרְתִּית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן, מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס. בהדרגה השתלטה על מסופוטמיה (עיראק של ימינו) בין 190 לפנה"ס ל-224 לספירה, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה (היא מרכז טורקיה של ימינו).

האימפריה הפרתית הייתה אחת מהאימפריות היציבות ביותר של המזרח הקרוב. היא שלטה בכל השטח הקרוי כיום איראן, עיראק וארמניה, וכן בחלקים מטורקיה, גאורגיה, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אפגניסטן וטג'יקיסטן, ולתקופות קצרות בשטחים המהווים כיום חלקים מפקיסטן, סוריה, לבנון וישראל. סופה של אימפריה זו בא בשנת 224 לספירה, כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הווסאלים שלו, והוקמה האימפריה הסאסאנית.

האימפריה הפרתית
Parthian Empire
יבשת אסיה
שפה נפוצה ניב קוינה ושפות פרסיות מקומיות
עיר בירה קטסיפון
משטר מלוכני
הקמה
תאריך
הכרזת עצמאות מהאימפריה הסלאוקית
247 לפנה"ס
פירוק
תאריך
מרד הסאסאנים באימפריה
224
ישות קודמת האימפריה הסלאוקית
ישות יורשת האימפריה הסאסאנית
Parther reich-he
האימפריה הפרתית בשיאה

מקורות

תחילתם של הפרתים בשבט נוודים בשם פרני, שמוצאו איראני, ודיבר שפה איראנית, אשר הגיע לאיראן מאסיה המרכזית. שבט זה היה שבט של רוכבים נודדים אשר רכש מוניטין על ביצוע "היריה הפרתית" - פניה אחורה בעת רכיבה בדהירה במהירות מלאה על מנת לשחרר יריית חץ לאחור.

השפעותיהם של הפרתים הגיעו עד לחצי האי ערב, שם נמצאו בעיר אובר, ששימשה תחנה חשובה לסחר הלבונה, קרמיקות בסגנון פרתי ייחודי. כוחה של האימפריה הפרתית המוקדמת מוערך יתר על המידה, שכן ההיסטוריונים העתיקים אינם מסוגלים להפריד באופן מדויק בין האימפריה הענקית שהוציא מקרבו העם הפרתי, לבין שורשיו המעורפלים.

מעט מאוד ידוע על שורשי הפרתים. לא הייתה להם ספרות משלהם, וכתוצאה מכך ההיסטוריה הכתובה שלהם נוצרה על ידי אויביהם ומתחריהם - הרומאים, היוונים, היהודים ואף, בצידה האחר של דרך המשי, הסינים. קיים אף ויכוח כיצד הם קראו לעצמם. יש המניחים שהאימפריה הפרתית נקראה בשפתם "ארנשאהר"[דרושה הבהרה].

כוחם נוצר משילוב של לוחמת גרילה של שבט נוודים רכוב, עם ארגון חברתי מפותח דיו, שהספיק על מנת ליצור אימפריה רחבה. רוב ממלכתם הייתה מורכבת מממלכות וסאליות, וערים הלניסטיות (פוליס) נהנו ממידה מסוימת של אוטונומיה.

תחילתה של האימפריה

SurenaImage
הנסיך הפרתי, כנראה סורנה

בשנת 247 לפנה"ס הכריז מלך ארשק (ארסאקס), אשר שלט בשבט נוודים בשם "פארני" (שם שהיחס שלו אל המילה "פרתים" עדיין נתון לוויכוח) על עצמאותו מן האימפריה הסלאוקית, באזורים נידחים של צפון איראן, ובכך יסד את שושלת הפרתים. ניסיונות הסלאוקים, וביניהם סלאוקוס השני להכניע את הפרתים נכשלו, ושורה של מושלים בשם ארשאק שלטו באזורים אלו, עד שאנטיוכוס השלישי הצליח להכניעם, ושב וצירף את ארצם אל המדינה הסלאוקית בשנת 206 לפנה"ס.

אך בשלב זה הייתה האימפריה הסלאוקית חלשה מכדי להחזיק בטריטוריה זו. תבוסת הסלאוקים לרומאים בקרב מגנסיה באסיה הקטנה בשנת 190 לפנה"ס הביאה לכך שבמאה השנייה לפנה"ס שבו הפרתים ותפסו את כל הטריטוריות שהיו שייכות להם ממזרח לסוריה. בעת שהפרתים השתלטו על העיר הראט (כיום באפגניסטן) שהייתה ממוקמת על דרך המשי לסין, הם השתלטו על מסחר בין המזרח והמערב, וכל הממלכות ההלניסטיות באזור, שהיו תלויות במסחר זה, נדונו להכבש על ידן. בין השנים 175 לפנה"ס ו170 לפנה"ס כבשו המלכים הפרתים את כל אזור דרום הקווקז והשתלטו על ארמניה ובאקטריה.

היו אלו המלכים הסלאוקים אשר נפל בגורלם לשמור לבל יתפשטו הפרתים מערבה. אנטיוכוס אפיפנס, אשר עשה לו לעיקרון לכפות ולהפיץ את התרבות ההלניסטית (וכתוצאה מכך פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים), בילה את שנותיו האחרונות בקרבות חסרי תוחלת עם הפרתים, ומת במלחמה זו בשנת 163 לפנה"ס. הפרתים השכילו לנצל את חולשת הסלאוקים בזמן המאבקים השושלתיים שהתישו את כוח השליטים הסלאוקים לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס.

בשנת 139 לפנה"ס שבה המלך הפרתי מיתרידטס הראשון את המלך הסלאוקי דמטריוס ניקטור, והחזיקו בשבי במשך עשר שנים, ובאותו זמן כבש את כל אזור מסופוטמיה וממלכת מדי.

בשנת 129 לפנה"ס שלטו הפרתים בכל הארצות המצויות ממזרח לנהר החידקל וביססו את בירתם בקטסיפון שעל גדת הנהר, המצויה מעט למורד הנהר מן המקום בו מצויה כיום בגדד. קטסיפון הייתה אך פרבר בצידו השני של הנהר מן העיר סלאוקיה שהייתה אחת הערים המשגשגות של האימפריה הסלאוקית באזור מערב אסיה. בתקופת השלטון הפרתי שמרה העיר על אופייה ההלניסטי, ועל עצמאותה כעיר. כאשר גדודי הפרשים הפרתים היו שוהים בחורף בקסטיפון, ובקיץ היו פורשים מן החום המסופוטמי אל עריהם שושן ואקבטנה (כיום המדאן, כ-400 ק"מ דרום מערב לטהראן).

ממשל

Vologases III of Parthia
דיוקן של וולוגסס השלישי על גבי מטבע כסף

אחרי כיבוש מדי, אשור, בבל ועילם היה על הפרתים לארגן את האימפריה שלהם. האליטה השלטת במדינות אלו הייתה יוונית, והשליטים החדשים היו צריכים להתאים את מנהגיהם למנהגי העמים שכבשו אם היה ברצונם להחזיק בכיבוש. כך שהערים שמרו על זכויותיהן העתיקות והמינהל האזרחי נותר ללא הפרעה. מטבעות באימפריה הפרתית היו מוטבעים בשפה היוונית, עד למאה השנייה לספירה, כאשר השימוש בשפה זו שקע.

מקור השראה נוסף היה הממלכה האחמנית אשר שלטה בעבר באימפריה הפרסית. אנשי חצר המלך דיברו בפרסית והשתמשו בכתב פהלווי. החצר המלכותית נדדה בין בירה לבירה, ומלכי פרתיה רצו להקרא, כפי שנקרא כורש - "מלך המלכים". תואר זה היה מתאים מאד, שכן פרט לממלכתו, שלט מלך הפרתים במספר שהגיע עד שמונה עשרה ממלכות נוספות, להן מידה מסוימת של אוטונומיה.

האימפריה עצמה לא הייתה ריכוזית. דובר בה בליל של שפות, עמים רבים נכנעו למרותה, ומערכות כלכליות שונות היו נהוגות בה. אך הקשרים הרופפים בין החלקים השונים של האימפריה היו בסופו של דבר המפתח להישרדותה של האימפריה. במאה השנייה לספירה, נפלה קטסיפון שלוש פעמים בידי הרומאים, אך האימפריה שרדה, בשל העובדה שלא הייתה תלויה במרכז אחד. מצד שני, העובדה שהאימפריה הייתה אך אגד רופף של ממלכות, מחוזות אוטונומיים וערי מדינה, החלישה את האימפריה הפרתית, ומנעה את התפשטותה אל מעבר לאיראן ומסופוטמיה.

שליטים מקומיים שיחקו תפקיד חשוב במינהל, והמלך היה צריך לכבד את זכויות היתר שלהם. לכמה משפחות אצולה הייתה זכות הצבעה במועצת המלך. שבט סוראן היה בעל הזכות להכתיר את המלך הפרתי, וכל אציל היה בעל הזכות להחזיק בצבא משלו. כאשר הכתר היה נתון על ראשו של שליט חלש, הפילוגים בקרב האצולה היו הופכים למסוכנים.

הפריפריה של האימפריה הייתה אוטונומית בצורה מפתיעה. למשל, מדינות הפריפריה היו בעלות הזכות להטביע את מטבעותיהן, זכות נדירה בעולם העתיק. כל עוד שהועלה המס, לא התערבו המלכים הפרתים בנעשה בגבולות ממלכתם. השיטה עבדה היטב, וערי הממלכה פרחו.

המס היה המקור של ההכנסה המלכותית. מקור אחר היה המכס. הפרתים שלטו בדרך המשי, נתיב המסחר היחיד בין ארצות הים התיכון וסין.

הקשרים עם סין

Zhang Qian
מסעותיו של גָ'אנְג צְ'ייֵן למערב, כפי שצוירו במערות מוגאו בסין

התייר הסיני גָ'אנְג צְ'ייֵן, אשר ביקר בבאקטריה ובסוגדיאנה בשנת 126 לפנה"ס, הותיר את התיעוד הסיני הראשון הנוגע לאימפריה הפרתית. לדבריו הפרתים קרויים "אנז'י", (שיבוש של השם "ארשאקים", שמה של השושלת השלטת בתקופה זו). הוא זיהה בבירור את פרתיה כציוויליזציה עירונית, השווה לממלכות דומות באזור מרכז אסיה באותה התקופה כטא-יואן ודאקסיה. על פי דברי התייר הסיני מיושבים הפרתים על אדמתם, מעבדים את השדות ומגדלים אורז וחיטה. האזור כולל מספר מאות ערים בגדלים שונים. המטבעות של הארץ עשויים מכסף ועליהם דיוקן המלך. כאשר המלך מת, המטבע מוחלף ומוטבעים מטבעות חדשים שעליהם דיוקן יורשו. רשומות נשמרות בכתיבה על רצועות מעור.

לאחר דין וחשבון זה החלו יחסי מסחר בין סין ומדינות מרכז אסיה ובין פרתיה לפרוח, ומשלחות רבות נשלחו במהלך המאה ה-1 לפנה"ס. המשלחות מנו מאות אנשים, כאשר הקטנה שביניהן מנתה מאה אנשים, ובין חמש לעשר משלחות היו נשלחות מדי שנה.

הפרתים היו נחושים לשמור על יחסי מסחר עם סין, ושלחו משלחות משלהם, כאשר הראשונה יצאה בשנת 110 לפנה"ס. בשנת 97 לספירה, הגיע הגנרל הסיני בן צ'או עד לחופי הים הכספי ושם נוצר מגע ישיר עם הפרתים.

המסחר עם הפרתים לאורך דרך המשי, שימש תפקיד בהפצת הבודהיזם ממרכז אסיה לסין. אן שין קאו, אציל פרתי שהפך למיסיונר בודהיסטי הגיע לבירה הסינית לוו-יאנג בשנת 148, וייסד שם מקדש, והיה לאיש הראשון שתרגם את כתבי הקודש הבודהיסטים לשפה הסינית.

המאבק עם רומא

הקשר הרשמי הראשון בין שתי המעצמות היה בשנת 92 לפנה"ס, כאשר במהלך מסעו של נציב קיליקיה הרומית לוקיוס קורנליוס סולה באסיה הקטנה, נשלחו אליו נציגים רשמיים של האימפריה הפרתית על מנת לחתום על הסכם ידידות. כבר אז נתגלו מחלוקות מסוימות בקשר לארמניה.

בשנת 53 לפנה"ס פלש המצביא הרומי מרקוס ליקיניוס קראסוס אל האימפריה הפרתית. בקרב חרן קראסוס הובס על ידי מצביא בשם "סורנה" (כפי הנראה שיבוש של שמו, ובלבול עם השבט השליט באימפריה, שבט הסורן). הייתה זו תחילתה של סדרת מלחמות בין הפרתים והרומאים שנמשכה כשלוש מאות שנים.

צבאות הפרתים כללו שני סוגי פרשים. ה"קטפרקטים" המשוריינים והכבדים, נושאי הנשק הכבד, והפרשים הקלים נושאי הקשתות. לרומאים, אשר הסתמכו על חיל רגלים כבד, היה שילוב זה קשה לפיצוח. מצד שני, הפרתים התקשו להחזיק בשטחים שכבשו, ולא היו מיומנים באומנות המצור. שילוב זה גרם למלחמות בין הרומאים לפרתים להימשך זמן רב.

לאחר מותו של קראסוס החלה מלחמת אזרחים בין תומכי פומפיוס ובין תומכי יוליוס קיסר והרומאים לא התפנו להעניש את הפרתים על השמדת צבאו של קראסוס. לאחר רציחתו של קיסר היו בין הרוצחים אשר נמלטו מזעמם של יורשי קיסר מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס כאלה ששיתפו פעולה עם הפרתים: בשנת 41 לפנה"ס פלש לסוריה צבא פרתי, בפיקודו של המפקד הרומי לאביניוס (מן הקושרים כנגד קיסר). הצבא פלש לסוריה, קיליקיה והתקיף את פריגיה אך הובס. צבא נוסף פלש ליהודה. באותו הזמן הייתה הממלכה שרויה במלחמות בין פלגים שונים של בית חשמונאי. הפרתים הביאו עמם את המלך מתתיהו אנטיגונוס השני והושיבו אותו על כס המלכות ביהודה. את המלך המכהן, הורקנוס השני שלחו לגלות בבבל, שהייתה תחת שלטונם. רק לאחר תבוסת הפרתים בידי הרומאים, הצליח צבא רומי, בשנת 37 לפנה"ס להסיר את מתתיהו אנטיגונוס מכיסאו, ולהשליט על יהודה את עושה דברם של הרומאים, המלך הורדוס. בשלל שקיבלו מכיבושים אלו בנו הפרתים את בירתם קטסיפון.

בשנת 39 לפנה"ס ניסה מרקוס אנטוניוס לנקום בפרתים. בקרב שהתחולל נהרג לביניוס, ואזור נהר הפרת הפך שוב לגבול שבין שתי האומות. הפרתים למדו שאין בכוחם להחזיק בטריטוריה שכבשו באמצעות צבא המורכב מפרשים בלבד. אך אנטוניוס החליט להמשיך בפעולה, ופלש למסופוטמיה בשנת 36 לפנה"ס כשעימו הליגיון השישי ויחידות נוספות. הפרתים נסוגו תוך כדי שהם משאירים מאחוריהם "אדמה חרוכה" ומקשים על הצבא הכובש בדרכו. על אף שאנטוניוס הגיע לארמניה, בשל ריבוי האבידות נחשב המסע לכישלון.

לאחר מכן שקעה רומא שוב במלחמת אזרחים, זו הפעם בין אנטוניוס ואוגוסטוס. לאחר ניצחונו של אוגוסטוס התעלם זה מן הפרתים, והשקיע את מאמציו במערב. יורשו טיבריוס הגיע עוד בימי אוגוסטוס (20 לפנה"ס) להסכם עם הפרתים, לפיו הכירו הפרתים בשלטון הרומאי בארמניה, והשיבו את ניסי המלחמה שנפלו בידם בקרב חרן.

בזמן זה הפרתים החלו מתעניינים בנעשה בעמק האינדוס, והחלו בהשתלטות על ממלכת גנדהארה. המסורת הנוצרית מספרת כי מן המנהיגים הפרתים, גונדופרנס מלך טקסילה הוטבל לנצרות בגנדהארה. סיפור זה אינו בלתי אפשרי. מאמינים במספר דתות התקיימו בצוותא בגנדהארה ובפונג'אב, ואין זה בלתי אפשרי כי השפעת הנצרות המוקדמת הגיעה אף לאזור זה.

אפשר ובין השנים 10 ל-20 לספ' התנהלה סביב העיר נהרדעא ממלכה שבראשה עמדו שני אחים יהודים, חנילאי וחסינאי. ראשיתה של הממלכה במרידת שני האחים במלך הפרתי (מרד חנילאי וחסינאי) והגעה להסדר עמו. המרידה פרצה על רקע נסיבות היסטוריות פוליטיות, ארגוניות וביטחוניות ששררו אז בממלכה הפרתית הגדולה.

המלחמה הרומית פרתית הבאה פרצה בשנות השישים של המאה הראשונה לספירה. ארמניה הפכה לממלכה וסאלית רומאית, אך המלך הפרתי וולוגסס ה-1 מינה בארמניה שליט חדש, את אחיו, טירידאטס, והרומאים לא ראו זאת בעין יפה. המצביא הרומאי גנאיוס דומיטיוס קורבולו פלש לארמניה, וכתוצאה מכך הוכתר אותו המלך מחדש בידי נירון קיסר. הצדדים הגיעו לפשרה לפיה יהיה המלך הארמני אציל פרתי, אך יידרש להסכמת הרומאים למינויו.

ההתרחבות לעבר הודו

Gondophares
מטבע עם דיוקנו של גונדופרס, מלכה הגדול של הממלכה האינדו-פרתית.

במהלך המאה הראשונה לספירה החלו הפרתים בכיבוש הודו. הפרתים שלטו בבאקטריה ובשטחים נרחבים בצפון תת-היבשת, לאחר שהכו בממלכות מקומיות רבות באזור גנדהארה. בשנת 20 לספירה גונדופרס, אחד מן הכובשים הפרתים, הכריז על עצמאותו מן הממלכה, והקים את הממלכה האינדו פרתית בכל השטחים שכבש.

במשך ההיחלשות של האימפריה הפרתית, המאבק עם האימפריה הרומית ומותו של מיתרידטס השני ב-92 לפנה"ס, "סורן", משפחה פרתית מכובדת ואצילית משושלת האסקידים, החלה לפלוש לעבר הודו.

בשנת 20 לספירה, אחד מהכובשים הפרתיים הצהיר את העצמאות שלו מהאימפריה הפרתית, וייסד ממלכה הודית-פרתית חדשה בטריטוריה הכבושה.

הממלכה בקושי הצליחה לשרוד במשך מאה שנה. לאחר מותו של השליט הראשון של הממלכה ההודית-פרתית, שהביא הצלחה לממלכתו, החלה ירידה בכוחה וביסוסה של הממלכה ההודית-פרתית, עד שהיא נעלמה מהעולם.

שליטים מהממלכה האינדו-פרתית:

שקיעת הממלכה הפרתית

לאחר מותו של וולוגסס הראשון שקעה הממלכה הפרתית באנארכיה, וכוחה ירד. לעיתים שלטו שני מלכים במקביל, ולעיתים אף יותר.

ביחסיהם של הפרתים עם הרומאים, הפשרה עם הרומאים לגבי ארמניה השיגה את מטרתה, אך לא הסדירה את הדחתו של מלך ארמניה. בשנת 113 ניסה המלך הפרתי וולוגסס ה-3 להדיח את המלך הארמני. הקיסר הרומאי טראיאנוס החליט לפלוש לממלכה. המלחמות הפרתיות פרצו בשנת 114 לספירה, ובה הוכו הפרתים קשות. הרומאים כבשו את ארמניה, ומשם פרצו דרומה. הפרתים נאלצו לסגת. בשנת 116 כבש טראיאנוס את קסטיפון, והכריז על בבל ואשור כפרובינקיות רומאיות.

האוכלוסייה בשטחים אלו הייתה נאמנה לפרתים, ומרידות פרצו כנגד הרומאים. באותו הזמן מרדו היהודים שבגולה (באירוע המכונה "מרד התפוצות"), וטראיאנוס נאלץ לשלוח צבא על מנת לדכאם. טראיאנוס התגבר על אירועים אלו, אך יורשו אדריאנוס החליט לוותר על השטחים שנכבשו בשנת 117. עתה כבר היה ברור כי הרומאים למדו כיצד להכות בפרתים.

בשנת 161 המלך וולוגסס הרביעי הכריז על מלחמה נוספת כנגד הרומאים, ושב וכבש את ארמניה. הרומאים הגיבו בכיבוש קסטיפון בשנת 165. עליונותם של הרומאים הפכה לעובדה קיימת.

שלושים שנה לאחר מכן קיבלה האימפריה השוקעת את מכת החסד. המלך וולוגסס החמישי ניסה לכבוש מחדש את מסופוטמיה, כשהוא מנצל מלחמת אזרחים ברומא בשנת 193, אך כאשר הגנרל שהפך לקיסר ספטימיוס סוורוס השתלט על האימפריה, הוא התקיף את הפרתים. שוב נפלה קסטיפון בידי הרומאים (198 לספירה), ושלל רב הובא לרומא (על פי הערכות מודרניות הובא די שלל על מנת לדחות משבר כלכלי שעתיד היה לבוא בכמה עשורים). פרתיה הפכה לממלכה מרוששת. המלכים לא יכלו לשלוט באצולה, והממלכות העצמאיות סירבו לשלם את המס ולציית. בשנת 224 המלך הפרסי ארדשיר מרד בפרתים, ושנתיים לאחר מכן כבש את קסטיפון. הפעם היה זה סופה של האימפריה, ותחילת האימפריה הפרסית השנייה, בה מלכה שושלת הסאסאנים. השם "פרתים" נזכר גם בתקופה הסאסאנית, כשהביסו הפרסים את הרומאים בשנת 363 לספירה.

שליטים פרתיים

הערה: ישנן במחקר כמה שיטות באשר לרשימה זו; הרשימה הבאה מסודרת על פי גישה אחת בלבד.

לשליטים של הממלכה האינדו-פרתית, ראו בחלק השני של ההתרחבות לעבר הודו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

1-9 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 9 - 1 לפנה"ס

אהורא מזדא

אהורה מזדא (באווסטית: , "האדון החכם"; ידוע גם כארמזד, אורמזד, הורמזד, הורמוז ואזאנדארא) הוא האל הבורא והרוח העליונה בדת הזורואסטריות.

אורודס השני, מלך פרתיה

אורוֹדֵס השני (ביוונית: Ορόντης Β; בפרסית: ارد دوم) היה שליט האימפריה הפרתית בשנים 37-57 לפנה"ס. בשנת 57 לפנה"ס הוא השתתף ברצח אביו, המלך פראטס השלישי, ביחד עם אחיו מיתרידטס השלישי, וקיבל את השליטה על המחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרתית (פרתיה). זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ירושה בין שני האחים על השליטה באימפריה. לאחר מאבק שארך כ-3 שנים (54-57 לפנה"ס) נתפס מיתרידטס השלישי על ידי הכוחות הנאמנים לאורודס והוצא להורג, ואורודס השני הפך לשליט יחיד של האימפריה הפרתית.

בשנת 53 לפנה"ס פלש לתחומי האימפריה הפרתית צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס. אורודס שלח כוח פרשים פרתי בפיקוד המצביא המוכשר סורנה נגד צבאו של קראסוס, ואילו הצבא הפרתי העיקרי, תחת פיקודו האישי, פלש לממלכת ארמניה, ששיתפה פעולה עם הרומאים כנגד הפרתים. הצבא הפרתי בראשות אורודס השני אילץ את מלך ארמניה, ארטאווסדס השני, להיכנע ולהכיר בכפיפותו לאימפריה הפרתית, ובמקביל הצליח הכוח הפרתי בפיקוד סורנה להביס את צבאו של קראסוס בקרב חרן ולהשמיד אותו כמעט לחלוטין. בעקבות הניצחון המכריע בקרב חרן ביססו הפרתים את שליטתם על השטחים שממזרח לנהר פרת, אך ניסיונותיהם לנצל את ההצלחה לצורך כיבוש סוריה מידי הרומאים בשנים 52 ו-51 לפנה"ס הסתיימו בכישלון.

במהלך מלחמות האזרחים ברומא בשנים 44-49 לפנה"ס תמכו הפרתים בצד הרפובליקני (או יותר נכון בצד של תומכי הסנאט), תחילה בפומפיוס, ולאחר מכן בראשי הקושרים נגד יוליוס קיסר, ברוטוס וקסיוס, אך נמנעו מלהתערב באופן פעיל במלחמות הפנימיות ברפובליקה הרומית עד שנת 40 לפנה"ס. באותה שנה פלש צבא פרתי, בפיקודו של פאקורוס, בנו של אורודס השני, ובסיוע המצביא הרומאי הרפובליקני קווינטוס לאביינוס לשטחים שבשליטת רומא בסוריה ובאסיה הקטנה, והצליח לכבוש את רובם. אולם שנה לאחר מכן הצליח המצביא הרומאי פובליוס ונטידיוס בסוס להביס את הצבא הפרתי-רומאי בפיקודו של לאביינוס באסיה הקטנה, ובשנת 38 לפנה"ס הובס גם הצבא הפרתי בסוריה בראשות פאקורוס, והאחרון נהרג בשדה הקרב.

אורודס השני, שהושפע קשות ממותו של בנו, החליט לפרוש מכיסאו ומינה את בנו פראטס הרביעי כיורשו. אולם האחרון דאג לרצוח אותו בשנת 37 לפנה"ס, זמן קצר לאחר שירש את כסאו.

אטרופטנה

אטרופָּטֶנָה (ביוונית Ἀτροπατηνή), ידועה גם בשם אזרבייג'ן (בפרסית: آذربایجان) או Media Atropatene, הייתה ממלכה בעת העתיקה, באזורים שנכללים היום בתחומי ארמניה, אזרבייג'ן ואיראן, היא התקיימה מהמאה ה-4 לפנה"ס עד למאה ה-3. ממלכה זו נוצרה בעקבות התפוררותה של האימפריה של אלכסנדר הגדול וחלוקתה בין הדיאדוכים. גבולותה היו: נהר אראס בצפון ומחוז גילאן והים הכספי במזרח. במערב היא והשתרעה עד ימת אורמיה והרי כורדיסטן. נהר Sefīd-Rūd היה כנראה גבולה הדרומי.. האדמות הפוריות של אטרופנה היו לעיתים קרובות מקור לחיכוכים בין ארמניה לפרס.

ארסאקס הראשון

ארסאקס הראשון (יוונית Αρσάκης Α; פרסית ارشک یکم (ארשק)) היה המייסד והשליט הראשון של האימפריה הפרתית. פרטים רבים על מוצאו ועל חייו אינם ברורים. רוב החוקרים מאמינים, שהוא היה ראש שבט נוודים ממוצא סקיתי, בשם "פארני", שהשתלט על מחוז פרתיה, בצפון מזרח איראן של ימינו, סביב אמצע המאה ה-3 לפנה"ס, וייסד שם את שושלת המלוכה הפרתית, שנודעה בשם "השושלת הארסאקידית" (Arsacid dynasty).

סביב שנת 250 לפנה"ס מרד אנדראגורס, המושל של "פרתיה" כנגד השלטון המרכזי הסלאוקי, והשתלט על המחוז. אראסקס ניצל מצב זה, ואת חולשתה של האימפריה הסלאוקית, כדי לפלוש בראש שבטו לפרתיה, ולהשתלט עליה, לאחר שהביס והרג את אנדראגורס. בשנת 247 לפנה"ס הוא הכריז באופן רשמי על עצמאות משלטון האימפריה הסלאוקית, ובכך ייסד את שושלת המלוכה הפרתית. מספר ניסיונות של המלך הסלאוקי סלאוקוס השני להשתלט מחדש על המחוז המורד נכשלו, וה"פראני" (ששינו את שמם ל"פרתים", על שם המחוז שכבשו) הצליחו לשמור על שליטתם על אזור פרתיה עד למותו של אראסקס.

לפי ההיסטוריון אפיאנוס, החל משנת 246 לפנה"ס אחיו של ארסאקס, טרידיטס הראשון, הוא ששלט על פרתיה בשמו של ארסאקס, או שהיה שותף בשלטון. ייתכן גם שלאחר מותו של ארסאקס (כנראה בשנת 211 לפנה"ס), טירידטס ירש את כסאו, ואימץ את השם ארסאקס השני כסימן להמשכיות שושלת המלוכה, אולם מספר חוקרים סוברים, ש"ארסאקס השני" (ששלט בממלכה הפרתית בשנים 191-211 לפנה"ס) היה בנו, או בן אחיו, של ארסאקס.

דורה אירופוס

דורה אירופוס (מיוונית קוינה: Δοῦρα Εὐρωπός) הייתה עיר הלניסטית ורומאית מוקפת חומה שנבנתה על מדרון בגובה של 90 מטר מעל גדת נהר הפרת. היא נמצאת ליד הכפר סלהייה בסוריה של ימינו.

העיר נוסדה על ידי הסלאוקים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס על צומת של נתיב הסחר מערב-מזרח ונתיב הסחר על נהר הפרת. מאוחר יותר הפכה העיר למוצב קדמי של האימפריה הפרתית. העיר נכבשה על ידי הרומאים בשנת 165 לספירה וננטשה לאחר המצור שנערך בשנים 256-257 על ידי האימפריה הסאסאנית, במהלכו השתמשו הסאסאנים בלוחמה כימית נגד הרומאים. שנים לאחר נטישתה, היא כוסתה באדמה ונעלמה מעין רואה.

המלחמות הפרתיות

המלחמות הפרתיות הן כינוי למסעות מלחמה שערך הקיסר טראיאנוס כנגד האימפריה הפרתית בין השנים 114–117. במהלך המלחמות כבש טראיאנוס את בירת האימפריה הפרתית, קטסיפון. הוא נאלץ להפסיק את המלחמה כתוצאה מפריצת מרד התפוצות ברחבי הפרובינקיות החדשות שהוקמו, וכן במצרים, לוב ויהודה.

בשנת 114 יצא טראיאנוס למסע המלחמה האחרון שלו, המלחמות הפרתיות. על פי הסכמים קודמים, היה על האימפריה הפרתית להתייעץ עם רומא בטרם ימונה מלך ארמניה. הפרתים הפרו הסכם זה ומינו מלך שלא היה מקובל על הרומאים. בשנת 114 כבש טראיאנוס את ארמניה והדיח את מלכה. משם המשיך דרומה אל האימפריה הפרתית עצמה, וכבש את צפון מסופוטמיה, חדייב ודרום מסופוטמיה בשנת 115, ולבסוף את הבירה קטסיפון בשנת 116. הוא המשיך דרומה אל המפרץ הפרסי, והכריז על מסופוטמיה כפרובינקיה חדשה באימפריה. בשנת 116 חצה את הגבול לתוך פרס וכבש את העיר סוסה, הדיח את מלך הפרתים אוסורס הראשון והציב במקומו שליט בשם פרתמספטס. היה זה ההישג הגדול ביותר שהשיגו הרומאים בהתקדמותם במזרח, הישג שאף שליט רומי מאוחר יותר לא הגיע אליו.

הממלכה הסלאוקית

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד נהר האינדוס, ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בשטחה בעולם ההלניסטי.

הממלכה נוצרה במהלך מלחמות הדיאדוכים, שקרעו לגזרים את האימפריה שכבש אלכסנדר מוקדון.

במהלך המאה ה-3 וה-2 לפנה"ס, ניהלה מלחמות רבות נגד הממלכות ההלניסטית האחרות ובייחוד נגד מצרים התלמיית.

המלכים האחרונים לבית סלאוקוס, פיליפוס השני וסלאוקוס השביעי, שמרו על כיסאם עד שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס; אך הממלכה הסלאוקית איבדה למעשה את רוב כוחה ושטחה קודם לכן, זאת בעקבות עלייתה של האימפריה הפרתית במזרח הממלכה, כיבושי בית תלמי בדרומה של הממלכה, מלחמות אזרחים וירושה רבות, והתפשטותה של רומא למזרח החל מ-192 לפנה"ס, ועד הדחת אנטיוכוס ה-13, אחרון השליטים משושלת סלאוקוס, בידי פומפיוס בשנת 64 לפנה"ס.

במהלך שלטונה של הממלכה הסלאוקית על ארץ ישראל, פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים, שבעקבותיו הצליחו היהודים להשיג עצמאות מדינית ראשונה מאז חורבן בית ראשון.

הצבא הפרתי

הצבא של האימפריה הפרתית היה מפורסם בעת העתיקה בעיקר בזכות חיל הפרשים שלו.

טיגראנס הגדול

טיגראנס השני (55-140 לפנה"ס), הידוע בכינויו טיגראנס הגדול, היה אחד השליטים הגדולים ביותר של ממלכת ארמניה. בתקופת שלטונו (55-95 לפנה"ס) התפשטה ארמניה הרבה מעבר לגבולותיה המסורתיים, והפכה למשך פרק זמן קצר למעצמה אזורית חשובה באזור המזרח הקרוב, לאחר שהשתלטה על שטחים נרחבים, שהיו בשליטת האימפריה הפרתית, וכן על השטחים שנותרו בשליטת האימפריה הסלאוקית ממערב לנהר פרת.

לפני עלותו לכס השלטון בארמניה, הוחזק טיגראנס במשך עשר שנים לפחות כבן ערובה בחצרו של המלך הפרתי מיתרידטס השני, לאחר שהאחרון הביס את אביו, טיגראנס הראשון, והפך את ארמניה לממלכה וואסלית של האימפריה הפרתית. לאחר מות טיגראנס הראשון בשנת 95 לפנה"ס, הצליח טיגראנס השני לקנות את חירותו מידי הפרתים, בתמורה להסכמתו להעביר לשליטתם חלק משטח ממלכת אטרופאטינה. לאחר שהפך למלך ארמניה הוא הקדיש מספר שנים לביסוס שליטתו על חלקיה השונים של הממלכה. במקביל כרת טיגראנס ברית עם מיתרידטס השישי מלך פונטוס, והתחתן עם ביתו, קלאופטרה. הוא תמך באחרון במהלך מלחמת מיתרידטס הראשונה (85-89 לפנה"ס), אך נמנע מהתערבות ישירה במלחמה בינו לבין הרומאים.

לאחר מותו של המלך הפרתי מיתרידטס השני בשנת 88 לפנה"ס, נחלשה מאוד האימפריה הפרתית בעקבות מאבקים פנימיים של השלטון ופלישת שבטים ממוצא סקיתי ממזרח. טיגראנס ניצל מצב זה, כדי להשתלט על שטחים נרחבים, שהשתייכו לאימפריה הפרתית, בצפון מסופוטמיה ובצפון-מערב איראן של ימינו (ממלכת מדי), וכוחותיו הגיעו כמעט עד אקבטנה. בשנת 83 לפנה"ס ניצל טיגראנס מאבקי ירושה פנימיים בתוך הממלכה הסלאוקית, כדי להשתלט על השטחים שנותרו בשליטת האימפריה הסלאוקית ממערב לנהר פרת, כולל סוריה ודרום-מזרח טורקיה של ימינו, ותחום שלטונו השתרע כמעט עד העיר עכו בדרום. האימפריה שהקים טיגראנס השתרעה בשיאה מהים התיכון עד לים הכספי. הוא לקח לעצמו את התואר "מלך המלכים", ונאמר עליו ש-4 מלכים וואסליים שירתו אותו בכל עת. טיגראנס גם בנה 4 ערים חדשות, שנשאו את שמו, באתרים שונים בארמניה, ויישב אותם בתושבים שהיגלה אליהן מהשטחים שכבש.

לאחר פרוץ מלחמת מיתרידטס השלישית (63-73 לפנה"ס) נמלט המלך מיתרידטס השישי מפונטוס אל ממלכת ארמניה, ומצא מחסה אצל חותנו, טיגראנס. המצביא הרומי לוקולוס דרש מטיגראנס להסגיר את מיתרידטס לידיו, ולאחר שהאחרון סירב פלש עם צבאו לארמניה בשנת 69 לפנה"ס. הצבא המאוחד של טיגראנס ומיתרידטס הובס על ידי הצבא הרומאי בשלושה קרבות גדולים, ושני המלכים נאלצו להימלט לאזורים ההרריים בצפון ארמניה, כדי למצוא שם מחסה. אולם כל נסיונותיו של לוקולוס ללכוד את טיגראנס ומיתרידטס נכשלו, ותנאי הקרקע ומזג האוויר הקשים, ביחד עם שורת מרידות שפרצו בשורות צבאו בשנים 67-68 לפנה"ס, אילצו את האחרון לסגת זמנית משטח ארמניה דרומה.

בעקבות כישלונו של לוקולוס לסיים בהצלחה את המלחמה כנגד מיתרידטס וטיגראנס, החליף אותו הסנאט הרומאי, ומינה במקומו את המצביא פומפיוס בשנת 67 לפנה"ס. באותה שנה פלשו הפרתים בפיקוד המלך פראטס השלישי לשטח ארמניה, בשיתוף פעולה עם בנו של טיגראנס, שמרד נגדו. אולם ניסיונו של הצבא הפרתי להטיל מצור על בירת ארמניה, ארטאשאט (Artaxata) נכשל, והוא נאלץ לשוב על עקבותיו. שנה לאחר מכן, בשנת 66 לפנה"ס פלש הצבא הרומאי, בפיקוד פומפיוס, לממלכת ארמניה. טיגראנס שהיה כבר זקן (בגיל 75) ועייף ממלחמות, נכנע לפומפיוס, ובתמורה הותר לו לשמור על שליטתו בממלכת ארמניה (בגבולותיה הישנים), והוא המשיך לשלוט בארמניה עד למותו בשנת 55 לפנה"ס, כמלך קליינט של רומא. הרומאים השתלטו על השטחים, שנכבשו על ידי טיגראנס ממערב לנהר פרת, והפכו אותם לפרובינקיה רומית.

המגעים הראשונים בין הארמנים ליהודים היו בתקופת שלטונו של טיגראנס הגדול, שהגלה אלפי יהודים לארמניה.

מיתרידטס הראשון, מלך פרתיה

מיתרידטס הראשון (138-195 לפנה"ס) שלט על האימפריה הפרתית בשנים 138-171 לפנה"ס, לאחר שירש את כס המלוכה מאחיו פראטס הראשון. הוא הפך את הממלכה הפרתית לאימפריה גדולה ורבת עוצמה, לאחר שהרחיב את גבולותיה למזרח, דרום ומערב. במהלך תקופת שלטונו השלימו הפרתים את השתלטותם על כל החלק המזרחי של הממלכה הסלאוקית. בשלב ראשון פנה מיתרידטס מזרחה, וכבש את ממלכת באקטריה, כולל העיר הראת (167 לפנה"ס), ובכך העניק לפרתים שליטה על דרכי המסחר החשובות (דרך המשי), שעברו באזור זה. לאחר מכן פנה מיתרידטס מערבה, תקף את הסלאוקים והשתלט על כל המישור האיראני, ועל דרום מסופוטמיה, כולל ממלכות פרס, מדי ועילם, והערים הגדולות בבל וסלאוקיה.

בשנת 140 לפנה"ס הביס מיתרידטס את המלך הסלאוקי דמטריוס השני "ניקאטור" ולקח אותו בשבי, אך שנתיים לאחר מכן הוא נהרג בקרב כנגד צבא סלאוקי בפיקוד אנטיוכוס השביעי, אחיו של דמטריוס השני, ליד סלאוקיה. לאחר מותו ירש אותו בנו, פראטס השני.

בגלל כיבושיו הרבים של מיתרידטס וסובלנותו הדתית, הוא הושווה לשליטים איראניים גדולים שקדמו לו, כולל כורש הגדול מייסד האימפריה הפרסית.

מיתרידטס השלישי, מלך פרתיה

מיתרידטס השלישי היה מלך פרתי, ששלט על חלק משטחי האימפריה הפרתית בשנים 54-57 לפנה"ס. בשנת 57 לפנה"ס הוא אירגן את רצח אביו, המלך פראטס השלישי, בסיוע אחיו אורודס השני. לאחר הרצח חילקו שני האחים את שטחי האימפריה הפרתית ביניהם, ומיתרידטס קיבל את השליטה על החלק המערבי של האימפריה (ממלכת מדי). אולם זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמה בין מיתרידטס לאחיו על השליטה באימפריה הפרתית. בשלב הראשון של המלחמה ניצח אורודס השני, ומיתרידטס השלישי נאלץ להימלט לסוריה, שהייתה פרובינקיה רומאית. הוא ניסה לגייס את עזרתו של המושל הרומי של הפרובינקיה, אולוס גביניוס, כדי להשתלט מחדש על האימפריה הפרתית. אך לאחר שהאחרון העדיף לצעוד עם צבאו דרומה, במטרה לסייע לתלמי השנים עשר לכבוש מחדש את השלטון במצרים, גייס מיתרידתס צבא בעצמו, והצליח להשתלט מחדש על מסופוטמיה, כולל הערים הגדולות בבל וסלאוקיה על החידקל. בשנת 55 לפנה"ס חזר מיתרידטס למעמדו כמלך, לפחות של החלק המערבי של האימפריה הפרתית, והמשיך לטבוע מטבעות עם דיוקנו בסלאוקיה עד לשנת 54 לפנה"ס.

בתגובה שלח אורודס השני מצביא בשם סורנה, כדי לכבוש מחדש את השטחים שאבדו לו במערב ממלכתו. האחרון הצליח לדחוק את מיתרידטס אל סלאוקיה, והטיל מצור על העיר. לאחר מצור ממושך הצליח סורנה להביס את צבאו של מיתרידטס ולכבוש את סלאוקיה במהלך שנת 54 לפנה"ס (המועד המדויק אינו ידוע). מיתרידטס נתפס והוצא להורג, ובכך הסתיימה מלחמת הירושה באימפריה הפרתית.

ממלכת פרס

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות ידע אזור זה כובשים רבים ותרבויות רבות התחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית תרבותם בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

פראטס השלישי

פראטס השלישי שלט על האימפריה הפרתית בשנים 57-70 לפנה"ס. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון התקיף המצביא הרומי לוקולוס את מלך ארמניה טיגראנס הגדול ואת בן בריתו מיתרידטס השישי מלך פונטוס, שמצא אצלו מקלט. פראטס השלישי סירב להענות לבקשות הסיוע של טיגרנס ומיתרידטס, ושמר על נייטרליות במלחמה בינם לבין הרומאים.

בשנת 67 לפנה"ס שיכנע טיגרנס הצעיר, בנו של "טיגרנס הגדול", את הפרתים לפלוש לממלכת ארמניה, כדי להמליך אותו כשליט ארמניה בחסות הפרתים. אולם הפלישה הפרתית נכשלה בהשגת מטרתה, והצבא הפרתי נאלץ לחזור על עקבותיו. שנה לאחר מכן פלש המצביא הרומי פומפיוס לממלכת ארמניה, בשיתוף פעולה עם טיגרנס הצעיר, והכניע אותה. אולם לאחר ניצחונו הכיר פומפיוס בשלטונו של "טיגרנס הגדול" בארמניה, ולקח איתו כבן ערובה את בנו הבוגדני. פומפיוס לא היה מוכן לשתף פעולה עם הפרתים. הוא פלש לגורדינה (Gordyene) ולאוסראינה, שתי ממלכות ואסליות של האימפריה הפרתית בצפון מסופוטמיה, והשתלט עליהם, ובנוסף לכך השפיל את פראטס השלישי כאשר סירב להכיר בתוארו כ"מלך המלכים" (התואר שאומץ על ידי המלכים הפרתיים).

בשנת 57 לפנה"ס נרצח פראטס על ידי שני בניו, מיתרידטס השלישי ואורודס השני, שירשו את כסאו.

פראטס השני

פראטס השני (128-171 לפנה"ס) שלט על האימפריה הפרתית בשנים 138-128 לפנה"ס. בתקופתו עמדה האימפריה הפרתית בפני איומים קשים ממזרח וממערב. המלך הסלאוקי אנטיוכוס השביעי (הגדול) הביס את הפרתים בסדרת קרבות, והצליח לכבוש בחזרה חלק גדול מהשטחים שאבדו לאימפריה הסלאוקית באזור איראן של ימינו. אולם בשנת 129 לפנה"ס, תקף הצבא הפרתי בפיקוד פראטס השני את הצבא הסלאוקי, בעת שחנה במשכנות חורף ליד אקבטנה, והביס אותו. אנטיוכוס השביעי נהרג בקרב, או התאבד אחריו, ובנו סלאוקוס נפל בשבי הפרתים. התבוסה הסלאוקית הייתה מוחלטת, ובעקבותיה שבו הפרתים והשתלטו על כל שטחי האימפריה הסלאוקית ממזרח לנהר פרת. פראטס השני שיחרר את דמטריוס השני, שהוחזק כבן ערובה בידי הפרתים במשך עשר שנים, סייע לו לחזור ולתפוס את השלטון על מה שנותר מהאימפריה הסלאוקית, ואף נשא לאישה את אחת מבנותיו. הוא שאף להפוך את הממלכה הסלאוקית, ששלטה עתה רק על אזור סוריה, למדינת חסות פרתית.

בשנת 128 לפנה"ס, זמן קצר לאחר ניצחונו של פראטס על הסלאוקים במערב, הותקפה האימפריה הפרתית על ידי שבטי נוודים ממוצא סקיתי, שפלשו עליה מכיוון צפון-מזרח. פראטס השני יצא לקראתם עם צבאו, אך הובס ונהרג בקרב. דודו, ארטאבנוס השני מונה כיורשו.

קטסיפון

קְטֵסִיפוֹן (בהיגוי הארמי נוספת א' תחילית: אקטיספון) הייתה עיר הבירה של האימפריה הפרתית ושל האימפריה הפרסית-הסאסאנית אחריה, במשך למעלה משמונה מאות שנים. העיר הייתה ממוקמת בעיראק של היום, על גדת החידקל, כ-32 קילומטרים דרומית-מזרחית לבגדאד.

קרב חרן

קרב חָרָן (בלטינית Proelium Carrharum) היה קרב מכריע בין צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס לבין כוחות האימפריה הַפַּרְתִּית, שהתחולל בראשית חודש מאי שנת 53 לפנה"ס סמוך לעיר חרן (Carrhae) שבצפון מסופוטמיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכּוּתר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס. שרידי הצבא הרומי שניסו לסגת צפונה, תחילה לעיר חרן ולאחר מכן לשטח ארמניה, ספגו אבדות כבדות במהלך נסיגתם, ורק חלק קטן מצבאו של קראסוס הצליח לחזור בשלום. התבוסה שמה קץ לניסיונה הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, ובעקבותיה השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת.

קרב חרן היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית.

מותו בקרב של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריומווירט הראשון, ששלט ברומא באותה תקופה, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריאומווירט, והשפיע בעקיפין על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריאומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם, שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.

שער ספטימיוס סוורוס

שער ספטימוס סוורוס הוא שער ניצחון שיש לבן המצוי בקצה הצפון מזרחי של הפורום של העיר רומא. השער הוקם בשנת 203 להנציח את ניצחון הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס ובניו קרקלה ופובליוס ספטימיוס גטה על האימפריה הפרתית בקרבות שנערכו בשנת 195 ו-203.

מראהו של השער שונה ממראהו בזמן חנוכתו. השער בעל שלוש הקשתות היה מוצב בעבר על בימה מוגבהת עשויה אבן טרוורטין, אליה הגיעו באמצעות גרם מדרגות. תקרת הקשת המרכזית של השער מעוטרת. גרם מדרגות במבנה השמאלי ביותר (הדרומי) של השער הוביל אל הגג, עליו הייתה מוצבת קוודריגה ובה פסלי הקיסר ושני בניו. את השער מעטרים תבליטים המתארים את הניצחון. שער זה היווה מודל לחיקוי בשערי הניצחון שנבנו בשנים מאוחרות יותר באירופה.

לאחר מותו של ספטימוס סוורוס משלו יחד בניו, עד שקרקלה רצח את גטה. בעקבות רצח זה הוסרו כל פסליו של גטה שהיו מוצבים במקומות ציבוריים. במסגרת פעולה זו הוסר פסלו של גטה מראש שער הניצחון ונמחקה דמותו מכל תבליטי השער.

במהלך השנים בעקבות הסחף גבהה ריצפת הויה סאקרה בכמה מטרים, ועל כן לא היה צורך בבימה המוגבהת והדרך עברה מתחת לשער. במהלך ימי הביניים, בשל השטפונות שעברו דרך העמק, כוסה מחציתו התחתון של השער בסחף ולא היה גלוי למבקרים במקום (כפי שניתן לראות מציורו של קאנאלטו (Canaletto) משנת 1742, הקשתות הצידיות הן בגובה פני הקרקע).

השער עצמו ניצל מהרס ומשימוש בשיש כשימוש משני בשל הפיכתו לחלק מכנסייה (שנהרסה מאוחר יותר).

תדמור

תַּדְמוֹר (בערבית: تدمر תַדמֻר; ביוונית Παλμύρα, פלמירה; בארמית: ܬܕܡܘܪ) היא עיר קדומה השוכנת בשטחה של סוריה. העיר הוקמה בנווה מדבר ושימשה תחנה חשובה לשיירות סוחרים בנתיבות המסחר הבינלאומי דוגמת דרך המשי, ובעיקר בין האימפריה הפרתית לבין האימפריה הרומית. שרידים ארכיטקטוניים מרהיבים של העיר מהעת העתיקה נשתמרו עד התקופה המודרנית, על אף שהעיר המשיכה להיות מאוכלסת. בשנת 1980 הכריז ארגון אונסק"ו על תדמור כאתר מורשת עולמית.

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה הוכרזה תדמור בשנת 2013 כאתר הנתון בסיכון, במאי 2015 נכבשה העיר תדמור על ידי ארגון הטרור "המדינה האסלאמית", ומאות תושבים ומתנגדים הוצאו להורג, בעיקר על ידי עריפת ראשם. לפני שאנשי המדינה האסלאמית נכנסו אל מתחם המוזיאון והאתר הצליחו כוחותיו של נשיא סוריה, בשאר אסד, להעביר חלק ממוצגי המוזיאון למקום מבטחים, כדי להצילם מההרס. במרץ 2016, לאחר התאוששות מסוימת של הצבא הסורי, הצליחו כוחות משטר אסד לשוב ולכבוש את תדמור מידי כוחות המדינה האסלאמית, אך מדצמבר 2016 עד פברואר 2017 שוב הייתה העיר בשליטת המדינה האסלאמית, עד שנכבשה בשנית בידי צבא סוריה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.