האימפריה הספווית

האימפריה הספווית (פרסית: صفویان, אזרית: صفوی, Səfəvilər). היא אימפריה אשר הוקמה בידי שושלת איראנית שיעית ממוצא טורקמני וכורדי. השושלת שלטה במרבית שטחי איראן המודרנית החל משנת 15011502 עד שנת 1722. הספווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן ולמעשה החזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הספווית לדת המדינה באיראן. בנוסף על כך סייעו להפצת השיעה באיראן, מרכז אסיה והקווקז. יחד עם האימפריה העות'מאנית והאימפריה המוגולית, נחשבת האימפריה הספווית לאחת משלוש האימפריות הגדולות האחרונות של האסלאם. שפת שליטים הספווים הייתה טורקית אזרית.[1]

האימפריה הספווית
Flag of Shah Tahmasp I Lion and Sun Emblem of Persia
דגל סמל
Safavid map he
יבשת אסיה
שפה נפוצה פרסית, אזרית
עיר בירה תבריז, קזווין, אספהאן
משטר שאה
הקמה
תאריך

1501-1502
פירוק
תאריך
הכרזת נאדר שאה על עצמו כשאה
1736 (למעשה כבר עם פלישת האפגאנים בשנת 1722)
ישות קודמת אק קויונלו
ישות יורשת השושלת האפשארית

רקע ומוצא

מקור השושלת הוא במסדר סופי שנקרא ספוויה, על שם מייסדו שייח' ספי א-דין ארדבילי (12521334). הספווים עצמם, למרות מוצאם הטורקמני, טענו להיותם סיידים, כלומר צאצאי הנביא מוחמד. השפה אותה דברו במקור הייתה אזרית. המסדר ישב בארדביל שבאזרבייג'ן.

אחרי מותו של ספי א-דין, עברה הנהגת מסדר הספוויה לצאצאיו, שהפכו למנהיגי השיעים באזרבייג'ן. סביבם התארגנו הקיזילבאש (טורקית טורקמנית - הראש האדום), ברית של שבטים טורקמניים שהתנגדו לשושלת הטורקמנית ששלטה באיראן אק קויונלו.

עליית השושלת הספווית

בשנת 1501 השתלט שאה אסמאעיל הראשון, שהיה גם נכדו של שליט האק קויונלו אוזון חסן, הספווי על אזרבייג'ן ועל בירתה תבריז והכריז על עצמו כשאה. שאה אסמאעיל הפך את השיעה לדת המדינה באיראן. חכמי דת שיעיים הובאו מלבנון ומבחריין והשיעה נכפתה בכוח על מתנגדיה.[דרוש מקור] מבחינה מדינית החלה התפשטות איראנית לתחומי עיראק של ימינו ומזרח אנטוליה. האימפריה העות'מאנית התנגדה לצעדי התפשטות אלה. בשנת 1514 הובס אסמאעיל בקרב צ'לדיראן מול הסולטאן העת'מאני סלים הראשון שכבש את תבריז עיראק ומזרח אנטוליה. הספווים נסוגו מתבריז אך נשארו בעיראק ומזרח אנטוליה. כך נקבע פחות או יותר גבול איראן המערבי שמשמש עד ימינו.

The Battle between Shah Ismail and Shaybani Khan
קרב בין שאה אסמאעיל למנהיג האוזבקי אבול ח'יר ח'אן

בזמנו של שאה טהמאספ הראשון (15241576), הועברה הבירה לקזווין בגלל הפחד שתבריז תיפול שוב בידי העות'מאנים. במאה ה-16 היו עימותים בין השלטון הספווי לבין הכת הצבאית של הקיזילבשים. שאה טהמאספ החל לגייס שכירי חרב צ'רקסים וגאורגים שנאבקו עם הקיזילבשים. בתקופת שלטונם של איסמעיל שאה השני (1576-1577) ומוחמד שאה ח'ודאבנדה (1578-1588) הייתה החלשות בעקבות מאבקים אלה. בעקבות החלשות זו נכבשה מצודת טבריז בידי העות'מאנים בשנת 1585 והראט בידי האוזבקים בשנת 1589.

עבאס הגדול

בשנת 1588 הדיחו הקיזילבאשים את מוחמד שאה. במקומו מלך בנו עבאס הראשון "הגדול" (1588-1629), שלמד את לקח אביו ונפטר מהקיזילבשים, במקומם הקים צבא מקצועי המורכב משבויים צ'רקסים וגאורגים. הצבא המקצועי, חמוש ברובי מוסקט, שנבנה על פי מודל היניצ'רים, אומן בידי ההרפתקנים האנגלים אנתוני ורוברט שירלי.[2] עבאס הראשון רשם שורת ניצחונות צבאיים על האוזבקיםהראט בשנת 1597) ועל העות'מאנים (בשנים 1605 ו-1607, כבש מהם את אזרבייג'ן וגאורגיה, חתם ב-1612 על הסכם נצוח פאשה, בשנת 1623/4 כבש מהעות'מאנים את דיארבקיר ובגדאד.) בשנת 1622 גרש את הפורטוגזים מהאי הורמוז.

עבאס הראשון העביר את הבירה לאספהאן. הוא דאג לפיתוחה של העיר על ידי ישובם של סוחרים ובעלי מלאכה ארמנים ברובע של העיר שנקרא על שם העיר הארמנית ג'ולפה. בתקופתו ובתקופת יורשיו נבנו בעיר מבני פאר רבים. בתקופת שלטונו של עבאס הראשון שגשגה פרס בכל התחומים. בני המעוטים הלא מוסלמים זכו בדרך כלל ליחס סובלני; נוצרים ולעיתים אף יהודים נסבלו בתחומיה.

Shah Abbas I
שאה עבאס הראשון הגדול
Naghshe Jahan Square Isfahan modified
ככר מיידאן-אה אמאם באספהאן דוגמה לפאר האדריכלות הספווית

הירידה אחרי מות עבאס הראשון

אחרי מות עבאס הראשון בשנת 1629 החל תהליך של שקיעה ממספר סיבות. ראשית, הדיח עבאס את גובי המיסים המחוזיים הקיזלבשים ובמקומם מינה גובי מיסים שהעבירו את המיסים ישירות לאוצר המדינה, מה שפגע במוטיבציה לגביית מיסים. בנוסף על כך נחסמו דרכי האוקיינוס ההודי בידי פורטוגל והים התיכון בידי העות'מאנים, מה שפגע במסחר. גם הרפורמה שערך בשלטון לפיה מורחקים בני המשפחה מעסקי המדינה פגעה ברמתם של השליטים הספווים מכיוון שהם לא נחשפו למדינה וגודלו בתוך ההרמון. השליטים הבאים נחשבו לשליטים חלשים יחסית, חלקם בילו את מרבית זמנם בעישון אופיום ושתיית אלכוהול. איראן סבלה מגל של פלישות. ספי הראשון (1629–1642) התעניין מעט מאוד בפוליטיקה, אך חתם עם האימפריה העות'מאנית על הסכם זוהאב אשר במסגרתו נקבעה שליטת האחרונים על כל מסופוטמיה ומערב הקווקז. בנו, עבאס שאה השני (1644–1666) כבש את העיר ח'נדאר, באפגניסטן והדף את התקפות המוגולים. בתקופת שאה סולימאן (1666–1694), סבלה איראן מפלישות הקוזאקים של סטנקה ראזין באזור הים הכספי וכן מפלישות האוזבקים והקלמיקים. לאחר מכן עלה לשלטון סולטאן חוסין שאה (1694–1722). בשנים 1709–1715/6 מרדו האפגאנים בשלטון. בשנת 1722 כבש המנהיג האפגאני מחמוד את העיר אספהאן. בשנת 1723 חיסלו האפגאנים את סולטאן חוסין שאה. למעשה השתלטו האפגאנים על איראן והפכו לשליטיה בפועל. בנוסף על כך נכבשה רצועת החוף של הים הכספי בידי רוסיה, ומערב איראן נכבש בידי העות'מאנים.

נפילת הספווים

נאדר שאה, מנהיג שודדים בן השבט הטורקמני אפשאר, סייע לשאה טהמאספ השני (1722–1732) לסלק את האפגאנים מאספהאן והחזיר את שלטון הספווים להלכה, אף שלמעשה היה השליט בפועל. נאדר שאה סילק את הרוסים והעות'מאנים משטחי איראן, פלש לעיראק וכבש את ארמניה וגאורגיה. בנוסף על כך בנה צי עם אוניות שנקנו מבריטניה. בשנת 1723 הדיח את טהמאספ השני והמליך תחתיו את בנו עבאס השלישי (1732–1736). בשנת 1740 מת עבאס השלישי ונאדר שאה הכתיר עצמו לשאה איראן וכך הקיץ הקץ על שלטון השושלת הספווית על איראן כולה, ושושלת השאהים האפשארים עלתה לשלטון. עם זאת, כיהנו עוד שניים מבני השושלת כשליטים מקומיים. בשנת 1650 שלט סולימאן שאה השני במשהד. בשנים 1650–1663 שלט אסמאעיל השלישי באספהאן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ R.Savory 1930
  2. ^ Yves Bomati et Houchang Nahavandi, Shah Abbas, empereur de Perse, 1587-1629, Éditions Perrin, 1998, p. 143.
אריה ושמש

אריה ושמש (בפרסית: شیر و خورشید, תעתיק: שיר או חורשיד) הוא סמל פרסי-טורקי, ובעבר היה סמלה הלאומי של איראן והופיע על דגלה. הסמל מתאר אריה שלגבו השמש זורחת, ובגרסאות שונות האריה אוחז סיף שמשיר . מקורותיו של הסמל עלומים אך מקושרים לפרס הקדומה או לראשית תקופת האסלאם באיראן.

סמל האריה היה מוטיב מרכזי בממלכות פרסיות, והופיע כסמלו המרכזי של השלטון באיראן מן תקופת האימפריה הספווית ועד המהפכה האיראנית, לאורך 479 שנים. פרשנויות שונות לסמל הפכו אותו לסמל שייצג לא אחת תנועות פוליטיות שונות באיראן.

היהודים באימפריה הספווית

האימפריה הספווית, המוסלמית-שיעית, ששלטה במרבית שטחי איראן המודרנית משנת 1501 עד שנת 1722, חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים שבאימפריה. החקיקות ניתנו במסגרת מגבלות שחלו על כלל הנתינים הלא-מוסלמים בממלכה, ובהם: נוצרים, זוראסטרים ועוד.

היסטוריה של איראן

איראן הייתה בעבר אימפריה עצומה. היא נכבשה פעמים רבות ושטחה השתנה במשך השנים. הערבים, הטורקים הסלג'וקים, המונגולים ואחרים פלשו לאיראן, אך היא תמיד הצליחה לשמר את הזהות הלאומית המיוחדת שלה ולכן התפתחה כישות פוליטית ותרבותית נפרדת.

הסכם איסטנבול (1590)

הסכם איסטנבול משנת 1590 (ידוע בטורקית גם כ"הסכם של פרהאט פאשה" - Ferhat Paşa Antlaşması; בפרסית - عهدنامه فرهاد پاشا או "הסכם השלום בנורוז" - כלומר בשנה החדשה הפרסית)

היה הסכם שלום בין האימפריה העות'מאנית ובין פרס הספווית שנחתם באיסטנבול ב-21 במאי 1590, בעקבות מלחמה ארוכה שהתרחשה בשנים 1577-1589 והסתיימה בתבוסה של הצד הפרסי.

הסכם נצוח פאשה

הסכם נָצוּח פאשה (בפרסית: عهدنامه نصوح پاشا; בטורקית: Nasuh Paşa Antlaşması) הוא הסכם שנחתם ב-20 בנובמבר 1612 בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הספווית לאחר סדרת קרבות ביניהן שנמשכו מ-1603.

כאיחוסרו, הוואלי של כארתלי

כַּאיחוֹסרוֹ (בגאורגית: ქაიხოსრო1 בינואר 1674 - 27 באוקטובר 1711), מבית בגרטיוני, היה הוואלי (والي) של כארתלי במזרח גאורגיה, שמונה על ידי האימפריה הספווית, בין השנים 1709-1711. בפועל מעולם לא שלט בכארתלי עקב היעדרותו הקבועה בשירות הצבא הפרסי.

כאיחוסרו היה בנו של הנסיך לבאן בטונישווילי. הוא ליווה את אביו בתקופת שירותו בצבא האימפריה הספווית וכעוצר כארתלי בתקופת היעדרותו של דודו גיאורגי האחת עשרה (גורגין חאן). משנת 1703 כהן כאיחוסרו עצמו בכהונות רמות במנהלה הפרסית, בכללם: מושל הבירה הפרסית - אספהאן ומשנה (نائب) לראש הרשות השופטת. במות דודו, גיאורגי, בהתנקשות בשנת 1709, הוא מונה לוואלי של כארתלי, וסיאפ-סאלאר (המפקד העליון) של הצבאות הפרסיים באפגניסטן, והוענקו לו הערים תבריז וברדה (Bərdə) שבאזרבייג'ן, כנכסים. הוא בילה את כל חייו בשדה הקרב, וכארתלי נוהלה למעשה על ידי אחיו וחטנג השישי.

בנובמבר 1709, הוא נשלח להוביל את צבא פרסי-גאורגי למסע נקמה על רצח גיאורגי האחת עשרה, בידי מירוואיס חאן (میرویس‌خان هوتک), מורד אפגני, מבית השליטים של שבט ע'ילזאי (מהפשטונים), שתפס את השליטה על קנדהאר. אולם מאמציו לכבוש את קנדהאר עלו בתוהו. ניסיונותיו של כאיחוסרו למצוא מימון למשלחת נוספת נתקלו בהתנגדות בחצר המלכות שנבעה מהרצון להגביל את השליטה הגאורגית "המופרזת". רק שנה מאוחר יותר הגיעו חיילים לפאראח (فراه). 360 ק"מ מקנדהאר. לאחר מכן, הוכרה מסיבה לא ברורה, הפסקת אש שברירית לזמן קצר. בקיץ 1711 התחדשה העוינות. כאיחוסרו הצליח לכלוא את המורדים בין כותלי קנדהאר, ושם על העיר מצור. חודשיים לאחר מכן היה מירוואיס חאן מוכן לדון בתנאים להפסקת אש. אולם כאיחוסרו התעקש על כניעה ללא תנאי. התעקשות שהתבררה כטעות גורלית. הע'ילזאים בחרו להמשיך ולהלחם וביקשו את תמיכתם של הבולצ'ירים (بلوچ), שבט איראני אחר, שכבר היה לו חשבון ליישב מול החיילים הגאורגים עוד מתקופתו של גיאורגי האחת עשרה. הבולצ'ירים תקפו את קווי העורף וחתכו את קווי האספקה לצבא הצר. תוך זמן קצר התערערה יציבות הצבא הפרסי-גאורגי, וב-26 באוקטובר של אותה שנה, הורה לכאיחוסרו על נסיגה מהעיר. הע'ילזאים תקפו את הצבא הנסוג, וניצחו ניצחון מוחץ. באותו היום נהרג גם כאיחוסרו בקרב יחד עם כ-25,000 מלוחמיו. קנדהאר הפכה לעצמאית לחלוטין מפני הספווים.

מיידאן-י אמאם

מיידאן-י אמאם (בפרסית ميدان امام - "כיכר האימאם") היא כיכר עירונית במרכז העיר אספהאן באיראן. הכיכר מוקפת מבנים היסטוריים מהמאה ה-17 מתקופת האימפריה הספווית, ונודעת לה חשיבות היסטורית ואדריכלית רבה, אשר הביאה להכרזתה כאתר מורשת עולמית ב-1979.

הכיכר בנויה כשטח פתוח גדול בצורת מלבן שאורכו 560 מטר ורוחבו 160 מטר. שטחה של הכיכר הוא כמעט 90,000 מ"ר והיא אחת הכיכרות הגדולות בעולם. במרכזה גן גדול ובריכת נוי, ועיצוב הנוף נחשב מופת לסגנון הגנים האסלאמים.

ממלכת פרס

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות ידע אזור זה כובשים רבים ותרבויות רבות התחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית תרבותם בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

מתחם הקבר והמרכז הסופי של שייח' סאפי א-דין

מתחם הקבר והמרכז הסופי של שייח' סאפי א-דין (פרסית: مجموعه آرامگاه و خانقاه شیخ صفی الدین) הוא קברו של השייח' סאפי א-דין ארדבילי, שליט האימפריה הספווית, הנמצא בעיר ארדביל שבאיראן. מאז הקמתו ועד היום משמש האתר כמרכז רוחני וכאתר עלייה לרגל. בשנת 2010 הוכרז הקבר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

סי-או-סה פול

סי-או-סה פול (בפרסית: سی و سه پل; מילולית: גשר ה-33; מכונה גם גשר אללה ורדי ח'אן) הוא גשר בעל 33 קשתות, העובר מעל הנהר זאינדה-רוד באספהאן שבאיראן. הגשר הוא אחד מ-11 הגשרים שבאיספהאן, נחשב לאחד הגשרים היפים ביותר באיראן, וכנראה הגשר המפורסם באיספהאן.הגשר נבנה בשנת 1602 תחת עבאס שאה הראשון שליט האימפריה הספווית, שמינה את הגנרל אללה ורדי ח'אן כאחראי על בנייתו. תחילה נקרא הגשר על שמו - גשר אללה ורדי ח'אן.

זהו גשר צף הבנוי על שדרה של פונטונים. ביניהם - מתחת לגשר - נמצא בית תה מפורסם, הנגיש רק מהגדה הדרומית.

הגשר כולל שתי שורות של 33 קשתות. משני צדי הכביש שעל גבי הגשר בנויים שני קירות גבוהים, ולצדו שביל להולכי רגל. תחילה כללו קירות אלו ציורי פרסקו, אלא שהציורים הוסרו בשנת 1823 בשל חששו של המזרחן סר ויליאם אוסלי שהם עלולים להבהיל את המטיילים.אורכו של הגשר הוא 297.6 מטרים ורוחבו 13.75 מטרים. 34 המזחים עליהם בנוי הגשר הם בעובי של 3.49 מטרים והקשתות ברוחב של 5.57 מטרים.

סלים הראשון

הסולטאן סלים הראשון המכונה "הנחוש" או "הבלתי מתפשר" (טורקית Yavuz Sultan Selim;‏ טורקית עות'מאנית سليم اول, 10 באוקטובר 1465 - 22 בספטמבר 1520) היה סולטאן עות'מאני, מרחיב גבולה הגדול וכובש הממלכה הממלוכית המצרית ב-1517.

סלים הראשון היה לסולטאן לאחר שהדיח את אביו באיזיט השני, שמת זמן קצר לאחר מכן. הסיבה הישירה להדחה הייתה התנגדותו למדיניות הפיוס של האב מול הפרסים השיעים. בשנת 1511 החמיר המצב באימפריה, כאשר מרד שיעי פרץ באזור טקה (Tekke) באסיה הקטנה, שעד לאותה תקופה היה אזור הטרודוקסי. המורדים הגיעו עד העיר בורסה, לפני שהובסו וראשיהם הוצאו להורג. בה בעת, האימפריה העות'מאנית עמדה על סף מלחמת אזרחים. המנהג בו הסולטאן הנבחר מוציא להורג את כל אחיו ובניהם הזכרים גרם לנסיכים להכין לעצמם כוחות לקראת עימות פנימי, או מותו של ביאזיט השני. הסכסוך העיקרי היה בין הנסיכים אהמט, מושל אמסיה, וסלים, שהיה שליט נפת טרבזון. בשנת 1511 הפליג סלים מטרבזון לקאפה שבחצי האי קרים. לאחר שזכה בתמיכת החאן הטטרי, נייד את גיסותיו אל מעבר לדנובה בדרישה מאביו להפוך למושל הבלקן. ביאזיט לא רצה לצאת למלחמה בבנו ומתוך חשש ממרד שיעי באסיה הקטנה, נעתר לדרישת בנו ומסר לו את נפת הגבול סמנדריה (Smederevo - ליד העיר סמדרבו בסרביה של ימינו). הווזיר הגדול עלי פאשה, שצידד באהמט במאבק הירושה, שלח חיל יניצ'רים לדכא את המרד השיעי, וסלים חשש שאם הווזיר יֵצא מהעימות כשידו על העליונה, הוא ינקוט מהלך שיעלה את אהמט לשלטון. סלים וצבאו נעו לכיוון העיר אדירנה בה התגורר ביאזיט, אך היניצ'רים נותרו נאמנים לסולטאן הזקן, ובתאריך 3 באוגוסט 1511, הובסו הפרשים הטטרים של סלים בידי כוחות הסולטאן, וסלים עצמו נמלט אך בקושי משדה הקרב ומצא מקלט בחצי האי קרים.

לאחר תבוסת סלים, נעו כוחותיו של אהמט לכוון איסטנבול וחסידיו נבלמו על ידי כוחות היניצ'רים בכניסה לחצר המלוכה בעיר. אהמט, אשר הבין שהיניצ'רים תומכים באחיו במאבק הירושה, הפעיל את גייסותיו נגד כוחות הסולטאן במערב אסיה הקטנה, תוך הכרזת מרד גלוי בו. כתוצאה מכך, הסכים ביאזיט להחזיר את בנו השני סלים מהעיר קאפה שבחצי האי קרים, ומינה אותו שוב למושל סמנדריה. חשש כבד התעורר בחצר הסולטאן, שאהמט יכרות ברית עם השיעים בפרס, וחשש זה גרם ליניצ'רים לדרוש שסלים ינהיג אותם במערכה כנגד אהמט. הנסיך סלים, שמלכתחילה דרש פעולה תקיפה כנגד אסמאעיל ספווי, מנהיג האימפריה הספווית והקיזילבאשים שנהו אחריו, זכה בתמיכת היניצ'רים וב-24 באפריל 1512, אילץ את אביו, באיזיט השני, לוותר על כיסאו.

עם עלייתו לשלטון הוציא להורג את אחיו ואחייניו, כדי למנוע מהם מלטעון לכתרו. לאחר שהבטיח את יציבות שלטונו, פנה להלחם בפרסים. בשנת 1514 הביס סלים הראשון, את השאה אסמאעיל ספווי וכבש את תבריז עיראק של ימינו ומזרח אנטוליה. העות'מאנים נסוגו מתבריז אך נשארו בעיראק ומזרח אנטוליה. כך נקבע הגבול בין שתי האימפריות, אשר חלקו מהווה את גבולה המערבי של איראן בימינו. עם חזרתו הועלה חשד שתומכיו של אחיו אהמט מתכננים מרד נוסף, בעקבות כך הם הוצאו להורג לרבות ג'אפר צ'לבי.

לאחר מכן עבר לחזית הממלוכים (המלחמה הממלוכית-עות'מאנית) והביס אותם בקרב מרג' דאבק ב 24 באוגוסט 1516. בין היתר הוא סיפח לאימפריה העות'מאנית את שטחי סוריה, ארץ ישראל, לבנון ומצרים. גם צמד הערים הקדושות לאסלאם, מכה ואלמדינה, נפלו בידו. הוא דרש מח'ליף העבאסי להעניק לו את תואר הח'ליף, ומאז ועד ביטול הח'ליפה, נשאו סולטאני האימפריה העות'מאנית בתואר זה. לאחר כיבוש חג'אז זכה גם בתואר משרת המקומות הקדושים. ניצחונותיו הצבאיים אפשרו לו גם להעשיר את אוצר הממלכה.

הוא מת ב-1520 בעת מסע מלחמה לכיבוש האי רודוס. יורשו, סולימאן המפואר, השלים את כיבוש רודוס והוסיף עליו כיבושים רבים, שהרחיבו עוד את גבולות האימפריה.

עבאס שאה הראשון

עבאס שאה הראשון "הגדול" (בפרסית شاه عباس یکم - שאה עבאס יקם, شاه عباس اول שאה עבאס אוול או شاه عباس بزرگ‏ שאה עבאס-א בוזורג",

בשמו המלא ותאריו -זילוללה אמיר אל מו'מינין היידאר אבו ל-מוזאפר שאה עבאס אל חוסייני אל מוסאוי אל ספווי בהדור חאן,27 בינואר 1557 בהראת - 19 בינואר 1629 במאזנדראן) היה השאה של פרס במשך 42 שנים (1587 - 1629).

בנו של הסולטאן מוחמד ח'ודאבנדה (מוחמד "עבדו של אלהים"), היה הנציג הבולט ביותר של שושלת הספווים והשליט החשוב ביותר של פרס בתחילת המאה ה-17. העניק לממלכתו שלטון ריכוזי, שנסמך במידה רבה על הפקידות והסוחרים הפרסים והגביל את כוחם של הפאודלים מקרב השבטים ממוצא טורקמני. העלה את קרנה של איראן הרב-לאומית בזירה הבינלאומית על ידי מדיניות מוצלחת של התפשטות טריטוריאלית: כבש חלק גדול של אפגניסטן בעקבות ניצחונות על האוזבקים (ניצחון הראת ב-1597), חלק מהקווקז, וכמו כן סיפח את בגדד ואת עיראק (1623) ואת בחריין, מה שהעניק לו, יחד עם ההשתלטות על האי הקטן הורמוז (1622) שהיה עד אז בידי פורטוגל, שליטה אסטרטגית במפרץ הפרסי.

בימי מלוכתו פרס ידעה התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה. עבאס הגדול העביר את בירת האימפריה מקזווין לאיספהן, שהפכה בזמנו אחת מהערים היפות בעולם. קידם את המסחר, את פיתוח דרכי התחבורה ואת החקלאות.

למרות אדיקותו כמוסלמי שיעי, ותרומתו לחיזוק הצביון השיעי של איראן, עבאס הראשון גילה יחס של סובלנות יחסית כלפי קטגוריות שונות של נוצרים וביסס קשרים טובים עם מעצמות נוצריות כמו ספרד ואנגליה.

קזווין (עיר)

קזווין (בפרסית: قزوین) היא עיר הבירה של מחוז קזווין באיראן. למשך מעל 40 שנה (1555–1598) הייתה קזווין עיר הבירה של האימפריה הספווית. כיום ידועה העיר כעיר הבירה הקליגרפית של איראן. העיר ידועה גם בשל הבקלווה, דפוסי שטיח, משוררים והשפעת האתנולקט הפהלוי על המבטא הפרסי המקומי.

העיר ממוקמת בצפון איראן, 165 ק"מ צפונית-מערבית לטהרן, בגובה 1,278 מטר מעל פני הים.

קיזילבאש

קִיזִילְבָּאש (בטורקית: Kızılbaş; בפרסית: قزلباش - Qızılbāš) הוא שם שהוענק לקבוצה רחבה של שבטים טורקמניים שיעיים, אשר שגשגו באנטוליה, בפרס ובכורדיסטן החל מסוף המאה ה-13 ומאוחר יותר, היוו את הבסיס להקמת האימפריה הספווית. פירוש השם: "בעלי הראש האדום" ומקורו בכיסוי הראש הייחודי בצבע ארגמן שנהגו בני שבטים אלו לחבוש.

נסיכות אק קויונלו הייתה מקור לעימותים מול העות'מאנים עוד בתקופת הסולטאן מהמט השני, אשר ב-1473 הביס את שליטם אוזון חסן. ב-1500 החל אסמאעיל ספווי, צאצא למשפחת שייח'ים מארדביל וקרוב משפחתו של אוזון חסן, ליצור לעצמו בסיס כוח באזור אק קויונלו. כמנהיג מסדר הטרודוקסי, הוא הרחיב את השפעתו לכל האזורים שבהם ישבו טורקמנים באנטוליה, על ידי שליחים שהטיפו לתורתו. אלפי נתינים עות'מאנים נהו אחרי אסמאעיל והוא הפך למנהיג הפוליטי והדתי של שבטים טורקמניים אלו.

בשנים 1503–1512 המשיך אסמאעיל ספווי את מסע כיבושיו עד להשגת שליטה באזור פרס. הספווים הפעילו תעמולה בשם השיעה בקרב השבטים הטורקמניים של אסיה הקטנה בהצלחה גדולה ומרבית צבאו של אסמאעיל בפרס הורכב מבני שבטים אלו. כאורתודוקסים סונים היו לעות'מאנים סיבות אידאולוגיות לחשוש מחדירת השיעים לשטחם, אך גם פוליטיות בשל החשש למעבר שטחים באסיה הקטנה, מחסות עות'מאנית לחסות ספווית. סכנה נוספת נבעה מהתפשטות האמונה השיעית לאורך הגבולות באזור הרי הטאורוס אשר נתונים היו במחלוקת בין העות'מאנים לממלוכים. באיזיט השני, שכיהן כסולטאן האימפריה העות'מאנית בעת ההיא, היה ער לסכנה וגירש ב-1502 אלמנטים שיעיים רבים מאסיה הקטנה לאזור מוראה. כמו כן הציב חילות משמר בגבול המזרחי, בעיקר בין השנים 1507–1508, בהן נתון היה השאה אסמאעיל במלחמה עם נסיך אלביסטן וכבש שטחים נרחבים מכורדיסטן.

בהמשך, אימץ באיזיט השני קו פייסני מול קריאות התגר של אסמאעיל. ב-1511 החמיר המצב באימפריה, כאשר מרד שיעי פרץ באזור טקה (Tekke) שבאסיה הקטנה, שעד לאותה תקופה היה אזור הטרודוקסי. המורדים הגיעו עד העיר בורסה לפני שהובסו וראשיהם הוצאו להורג.

הנסיך סלים בנו של באיזיט דרש פעולה תקיפה נגד אסמאעיל, זכה בתמיכת היניצ'רים וב-24 באפריל 1512 אילץ את אביו לוותר על כיסאו ועלה לשלטון כסולטאן סלים הראשון. לאחר ייצוב שלטונו פנה סלים הראשון להילחם באימפריה הספווית. ב-1514 הביס סלים הראשון את אסמאעיל ספאווי בקרב צ'לדיראן וכבש את תבריז, אזור עיראק של ימינו ומזרח אנטוליה. בהמשך, נסוגו העות'מאנים מתבריז, אך נשארו בעיראק ובמזרח אנטוליה. כך נקבע הגבול בין שתי האימפריות אשר חלקו משמש כגבולה המערבי של איראן גם בימינו.

קרב צ'לדיראן

קרב צ'לדיראן (בפרסית: چالدران ; בטורקית: Çaldıran) התרחש ב-23 באוגוסט 1514 בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הספווית. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של העות'מאנים, אשר השתלטו על מזרח אנטוליה, צפון עיראק וצפון מערב איראן, על חשבונה של האימפריה הפרסית. לקרב נודעה חשיבות היסטורית גדולה מאוד שכן נקבע בו הגבול בין שתי אימפריות דומיננטיות במזרח התיכון, במידה רבה עד לימינו. בנוסף לגבול הגאו-פוליטי, קרב זה גם קבע את תחום ההשפעה של שני הגושים הדתיים המרכזיים באסלאם, הסוני והשיעי.

בקרב צ'לדיראן נלחמו העות'מאנים תחת פיקודו של הסולטאן סלים הראשון ונהנו מעליונות מספרית ולוגיסטית. הכוחות העות'מאנים מנו 200,000-60,000 חיילים, ביניהם יניצ'רים שברשותם היה נשק חם (רובים ותותחים), בעוד הצבא הספווי תחת פיקודו של שאה אסמאעיל ספווי הראשון מנה 80,000-40,000 חיילים שצוידו בנשק פרימיטיבי יחסית. עם שוך הקרבות, שאה אסמאעיל, שנפצע בקרב וכמעט נלקח בשבי העות'מאני, נסוג משדה הקרב בחזרה לארמונו. ומאותו ואילך, הוא למעשה פרש מניהולה של האימפריה בראשה עמד.

לאחר הקרב החלה תקופה בת 41 שנים בה נערכו קרבות הרסניים בין שתי האימפריות-תקופה זו הסתיימה רק בשנת 1555 כאשר נחתם חוזה אמסיה. בקרבות אלה הפסידו הספווים לעיתים שטחים רבים שבהם אוכלוסייה שיעית גדולה כגון לוריסטאן וכרמאנשאה, אך כבשו אותם מחדש מאוחר יותר. כמו כן, בתקופה זו ערים פרסיות חשובות, כגון תבריז, היו לעיתים קרובות מטרה לפשיטות עות'מאניות הרסניות. יוצא מן הכלל היה מחוז אזרבייג'ן, אשר נכבש בסופו של דבר בחזרה על ידי הפרסים, אך מאוחר יותר, במאה ה-19, עבר לשליטת האימפריה הרוסית.

שאה אסמאעיל הראשון

שאה אסמאעיל הראשון (1487–1524) היה מייסד השושלת הספווית ומי שהפך את איראן למדינה שיעית. פעילותו הצבאית, המדינית והדתית השפיעה ומוסיפה להשפיע באופן מכריע על ההיסטוריה של איראן עד היום.

שאה אסמאעיל השני

שאה אסמאעיל השני (בפרסית: شاه اسماعیل دوم, בשמו המלא ותאריו - אבו אל-מוזאפר סולטאן אסמאעיל בן שאה תהמאספ אל סוופי אל-חוסייני אל-מוסאווי בהאדור ח'אן,

מאי 1537 קום - 24 בנובמבר 1577 קזווין) היה השאה השלישי של פרס הספווית, מלך כ-15 חדשים בין השנים 1576-1577.

שאה סולימאן

סולימאן הראשון (1648–1694; מלך בשנים 1666–1694) היה המלך הספאווי הלפני אחרון של ממלכת פרס.

תבריז

תבריז (פרסית: تبریز, אזרית: تبریز ، Təbriz) היא עיר באיראן, בירת מחוז מזרח אזרבייג'ן. אוכלוסייתה היא הגדולה ביותר בצפון מערב איראן ומונה 1,597,319 איש (העיר ופרווריה העיקריים; נכון ל-2007), והשישית באיראן כולה (אחרי טהראן, משהד, אספהאן, כאראג' ושיראז).

בשנת 2010 הכריז אונסק"ו על מתחם הבאזאר ההיסטורי שבעיר כאתר מורשת עולמית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.