האימפריה המוסלמית

האימפריה המוסלמית, הידועה גם כמדינה המוסלמית של ימי הביניים, הוא שם כולל לישויות הפוליטיות המוסלמיות שהתקיימו מימי הנביא מוחמד (570-632) עד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-14) במזרח התיכון. למעשה, תקופה זו רצופה שינויים פוליטיים, ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה. כמו כן, מידת השליטה של השלטון המרכזי במרחבי האימפריה השתנתה לאורך התקופה. מבחינה דמוגרפית, המוצא האתני של התושבים היה ערבי, עד המאה העשירית, אז החלה כניסת גורמים טורקיים. המשותף לרוב התושבים במשך כל התקופה הוא דת האסלאם.

האימפריה המוסלמית
الإمبراطورية مسلم
יבשת אסיה, אפריקה, אירופה.
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה מכה, דמשק, בגדד,
משטר מלוכני
הקמה
תאריך
ההג'רה
622 לספירה הנוצרית
פירוק
תאריך
פלישת המונגולים
1258 לספירה הנוצרית
ישות קודמת האימפריה הסאסנית
ישות יורשת האימפריה המונגולית
דת אסלאם
Map of expansion of Caliphate
תקופת שלטון הח'ליפים
  התרחבות תחת הנביא מוחמד, 622-632
  התרחבות תחת הח'ליפים ישרי הדרך (ראשידון), 632-661
  התרחבות תחת הח'ליפים של שושלת של בית אומיה, 661-750

ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך

בתקופה שלאחר מות מוחמד עמדו מאמיניו למול צומת דרכים. מצד אחד מוחמד הבהיר היטב כי הוא עצמו מהווה חותם הנביאים. מאידך חסידיו ביקשו למנוע את התפוררותה של האימפריה המוסלמית, אשר סימנים ראשונים לתהליך זה נראו כבר אז עם פרישתם של שבטים ערביים אשר הגדירו את נאמנותם לאסלאם כנאמנות אישית כלפי הנביא מוחמד, ועם מותו חשו כמשוחררים ממחויבותם לאסלאם. בעקבות זאת התכנסו מקורביו של הנביא, אשר עצם קרבתם אליו בימי חייו העניקה להם לאחר מותו סמכות דתית מסוימת כמפרשים של דבריו, והחליטו להכתיר את חותנו של הנביא ואיש סודו הקרוב אבו בכר כראש האומה המוסלמית וכממלא מקומו של הנביא (ח'ליפה). עם זאת, מבחינתם ומבחינת שאר המוסלמים, חרף תפקידו הדתי של הח'ליפה כאחראי על הפצת האסלאם והגנה על המקומות הקדושים, לא נחשב הח'ליף עצמו כמי שעומד בקשר ישיר עם האל, בניגוד לנביא מוחמד. לאור זאת תפקידו העיקרי של הח'ליף היה תפקיד אשר בפי בני העידן המודרני מוגדר כתפקיד מדיני חילוני. עם זאת בעבור הוגי האסלאם, אז והיום, לא ניתן לבצע הפרדה בין שני התחומים, ועצם סמכויותיו ה"חילוניות" של הח'ליף מתבססות ומונחות בהתאם לסמכויותיו הדתיות. הן אבו בכר והן שלושת יורשיו בתפקיד הח'ליף נקראו "ראשידון" - ישרי הדרך. הח'ליף הראשון כאמור היה אבו בכר, השני עמר בן אל-ח'טאב. הח'ליף השלישי היה עות'מאן בן עפאן, שנרצח בשנת 656. אחד הנציבים, מועאויה האומיי, ביקש לנקום את דמו, אך הח'ליף האחרון, עלי אבן אבו טאלב, סירב לעשות זאת. מועאויה יצא לקרב נגדו ועלי הסכים לערוך בוררות, אך הפסיד. קבוצה קיצונית שהתנגדה לבוררות (הח'וארג') רצחה את עלי בשנת 661.

הח'ליפות האומיית (661 - 750)

משפחתו של מועאויה, בית אומיה, עלו לשלטון תוך ניצול הקרע בעם. בירתם הייתה דמשק. עם ביסוס שלטונם רצחו בני מועאויה את בניו של עלי בכרבלא. רציחות אלו יצרו את השיעה.

בתקופה זו הייתה העדפה תרבותית ומנהלית של ה"מערב", התרבות הערבית, על פני הפרסית. הדבר איפשר למוקדי כוח במזרח לצאת נגד האומיים.

כבר במהלך המלחמות החלו הח'ליפים לארגן את השלטון בשטחי האימפריה שהקימו . בשנת 745 החלו קרבות בין בית אומיה לבית עבאס, שטען שהוא קרוב יותר לנביא מוחמד. אנשי בית עבאס הרגו את הח'ליף האומיי ומשפחתו, ועלו לשלטון בשנת 750. אחד מצאצאי הח'ליף ברח לספרד והקים שם ח'ליפות אומיית.

הח'ליפות העבאסית (750 - 1258)

העבאסים העבירו את בירתם לעיראק, ראשית בכופה, ואחר כך בבגדאד. בתקופתם נכתבה מחדש ההיסטוריה לכדי צורה אנטי-אומיית, זאת כדי לבסס את זכותם לשלטון. במהלך שלטונם של העבאסים התפתחו הקשרים התרבותיים עם האזורים הפרסיים שתחת שליטת האימפריה, והייתה הפרדה מסוימת בין השלטון הדתי לזה המדיני. "תור הזהב" העבאסי הוא בתקופת הארון אל רשיד (786-809).

בתקופה זו הייתה העדפה תרבותית של ה"מזרח", תרבות השלטון הפרסית, עם השפעה על הספרות. המאבק התרבותי בין משכילים ממוצא פרסי לערבי נקרא ה"שועוביה". את ההשפעה הפרסית הביאו הבויהים, ששלטו בבגדאד מ-945.

האימפריה הגיעה לכדי משבר במאה ה-9 עקב המצב הכלכלי-חברתי. הפרובינציות התנתקו והפסיקו לשלם מסים, ובמרכז האימפריה החלו מרידות שהפריעו לחקלאות. המשבר הכלכלי הוא שמנע את האימפריה מלהילחם בבויהים ולאחר מכן בטורקים. עם החלשות האימפריה החלו חדירות נוספות של עמים טורקים (אלה הם עמים בערבות אסיה התיכונה, שהתאסלמו בעבר). במאות ה-9 וה-10 היו שושלות לוחמות בגבולות האימפריה הצפון מזרחיים שכבשו אזורים קטנים. השפעה טורקית אחרת הייתה דרך הממלוכים. ההשפעה הטורקית החשובה ביותר הייתה עם כניסת הסלג'וקים, שנטלו את השליטה בבגדאד מן הבויהים ב-1055. הם שלטו ברחבי האימפריה כאשר תחתם כיהן ח'ליף עבאסי בעל סמכויות סמליות. השליטה הסלג'וקית בפרובינציות נחלשה עם עליית גורמי כוח מקומיים ועם מאבקים בביזנטים במערב ובמונגולים במזרח. צאצאי הסלג'וקים יקימו את האימפריה העות'מאנית.

היבט נוסף של היחלשות השלטון המרכזי ניתן לראות בכך שבשנים 910–1171 התקיימה שושלת ח'ליפים שיעית-איסמאעילית נפרדת במערב האימפריה, השושלת הפאטימית שמרכזה היה בקהיר.

עם זאת, השושלת האיובית שעלתה לשלטון בשנת 1171, הצליחה בתוך מספר שנים לגרש את הצלבנים, ולאחד מחדש את המרכזים השלטוניים החשובים - קהיר, בגדאד ודמשק - תחת שלטון מרכזי אחד, לראשונה מאז המאה ה-9[1].

מונגולים, ממלוכים וטורקים (1258 - 1517)

המונגולים, בראשות הולגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, כבשו את בגדאד מידי הסלג'וקים וביטלו את הח'ליפות העבאסית בשנת 1258. אחד מצאצאי העבאסים ברח למצרים ושמר על תוארו תחת חסות הממלוכים שם, אך בכך הגיעה לידי סופה הח'ליפות בבגדאד, שהייתה מרכז האימפריה.

המונגולים המשיכו לשלוט באזור עד 1336. בתקופה זו התרבו מאבקים פנימיים על הירושה ומאבקים חיצוניים עם הממלוכים. מנגד, עלתה שושלת העות'מאנים, אשר התחילה לכבוש אזורים בצפון האימפריה, בעוד שהממלוכים כובשים אזורים בדרומה. החברה הצבאית הממלוכית התפתחה, והשושלות שלה שלטו במצרים בשנים 1250–1517. ב-1260 חודשה הח'ליפות העבאסית בקהיר, אולם כל סמכויות הח'ליף הועברו לסולטאן הממלוכי. במהלך המאה ה-14 המונגולים שחיו באותו אזור התאסלמו ונטמעו באוכלוסייה המקומית, והממלוכים כבשו את כל השטחים שהיו בעבר תחת הח'ליפות הבגדאדית.

בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול וב-1517 את מצרים מידי הממלוכים, ובכך נוצרת האימפריה העות'מאנית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Interactive World History Atlas since 3000 BC
אחמד אל-בלאד'רי

אחמד אל-בלאד'רי (ערבית: أحمد بن يحيى بن جابر البلاذري; ?-892) היה היסטוריון מוסלמי ממוצא פרסי שפעל במאה התשיעית בחצרו של הח'ליף העבאסי אל-מתוכל הראשון שבבגדאד.

עבודותיו משמשות כבסיס למחקר היסטורי בתולדות האימפריה המוסלמית. נפטר בשנת 892 כתוצאה מאכילת צמח הבלדור ומכאן שמו.דבר לא ידוע על ילדותו וחייו של אל-בלאד'רי. פרסומו בא לו מספר ההיסטוריה שכתב, יצירה מונומנטלית בשם פתוח אלבלדאן (فتوح البلدان, בעברית: "ספר כיבוש הארצות"), שבו מתוארת התפשטות האסלאם ובניית האימפריה המוסלמית.

ספר נוסף - עץ היוחסין של האצולה (أنساب الأشراف - אנסאב אל-אשראף) נכתב לפני מותו ומכיל 40 כרכים. עבודות אלו שימשו בסיס לכתבים מאוחרים יותר של היסטוריונים מוסלמיים. כגון אבן ח'לדון.

אפריקה

אפריקה היא היבשת השנייה בשטחה ובגודל אוכלוסייתה לאחר אסיה. היבשת משתרעת על שטח של 30,244,050 קמ"ר (כולל האיים הסמוכים לה), שהם כ-20.4% משטח היבשה של כדור הארץ. באפריקה מתגוררים (נכון ל-2017) כ 1.2 מיליארד אנשים ב-61 טריטוריות ואזורים (כולל האיים), שהם כמעט 16% מאוכלוסיית כדור הארץ. מצפון ליבשת נמצא הים התיכון, צפון מזרחה מוקף על ידי תעלת סואץ, ים סוף וחצי האי סיני, בדרום-מזרחה נמצא האוקיינוס ההודי, וממערבה של היבשת — האוקיינוס האטלנטי. אם אין מונים את הסהרה המערבית שהיא אזור שנוי במחלוקת, יש באפריקה 54 מדינות, כולל האי מדגסקר ועוד מספר איים שלרוב נחשבים לחלק מהיבשת.

רוב מוחלט של החוקרים כיום סובר שאפריקה היא מקום מוצאם האבולוציוני של ההומינינים, של סוג האדם ושל האנושות בת ימינו. ראיות לכך הן התגליות הרבות, בעיקר במזרחה ובדרומה של היבשת, של מאובני הומינינים קדומים מתקופות של עד 7 מיליון שנים לפני זמננו, כמו סהלאנתרופוס צ'אדנסיס, ארדיפיתקוס רמידוס ומיני אוסטרלופיתקוס; של מאובני מיני אדם מתקופות של עד 2.5 מיליון שנה לפני זמננו, כמו הומו הביליס, הומו רודולפנסיס והומו ארגסטר; ואף מאובני האדם הנבון מתקופה של עד 200 אלף שנה לפני זמננו. גם תגליות גנטיות כמו חוה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y תומכות במוצאה האפריקאי של האנושות.

אפריקה משתרעת משני צידי קו המשווה והיא היבשת היחידה המשתרעת מהאזור הממוזג של חצי הכדור הצפוני (במגרב) לאזור הממוזג הדרומי (במחוז הכף המערבי). בתווך נמצא המדבר הגדול בעולם (סהרה), האזור הטרופי ומדבריות דרום-מערב אפריקה.

באזאר

באזאר (בכתב לטיני: Bazzar; בטורקית ובטטרית: Pazar; בפרסית: بازار) הוא מונח שמקורו בשפה הפרסית של תקופת האימפריה הסאסאנית, המציין מקום מפגש שבו התנהל סחר חליפין בין-שבטי, או מקטע מיישוב שבו מתנהלים בקביעות חיי מסחר והמכיל בתי מסחר בתחומים שונים.

מאוחר יותר, הופץ השימוש במילה גם לשטחי האימפריה המוסלמית וספיחיה, האימפריה העות'מאנית ודרכן לכל האזורים אשר היו נתונים לשליטתן. הביטוי הפך לחלק מהפולקלור בישויות אילו ולמשל בסיפורי אלף לילה ולילה, חלק מהשתלשלות העלילות, מתרחש בבאזאר, שהיה גם מקום מפגש לקבוצות חברתיות. כמו כן, הפך הביטוי סטריאוטיפ לשווקים במזרח הקרוב, על שלל מאפייניהם כגון מגוון רחב של סחורות ומוצרים בתחומים שונים, רובם בתפזורת. המחירים אינם אחידים, נקבעים במקח וממכר, תוך תחרות קולנית של הסוחרים, על ליבו של הקונה.

בחלק מן המקרים, התפתח מסביב לאתר ששימש כבאזאר מקום יישוב, אשר שמו נגזר מהייעוד המקורי. דוגמה לכך היא העיר פאזארדז'יק בבולגריה.

בערים גדולות התפתח הבאזאר לכדי רובע שלם מהעיר ובערים קטנות יותר, היה זה רחוב ארוך ובו חנויות שונות. במשך השנים התפתחה ארכיטקטורה ייחודית לבאזארים, הם נבנו מקורים עם שערי קשתות למעבר בין החלקים השונים וכן לכניסה והיציאה מהמתחם.

חלק מהבאזארים הקדומים נותרו פעילים גם בימינו; לדוגמה: הבאזאר הגדול שבעיר איסטנבול בטורקיה, והבאזאר בעיר ביטולה שבמקדוניה. אתרים אילו במדינות רבות הפכו למוקדי משיכה לתיירים רבים.

ברבות השנים הפך השימוש במילה לבינלאומי ומציין בנוסף לייעוד המקורי, גם ירידי מכירות של מוצרים משומשים וירידי מכירות לשם צדקה.

בוסתן

בוסתן הוא גן-חקלאי ליד הבית אשר כולל בתוכו עצי פרי, שתילי ירקות ושיחי תבלינים. מקור המילה בפרסית (بوستان), שם פירושה: מקום של ריח. השימוש במילה החל ככל הנראה בתקופת האימפריה המוסלמית והוא מקביל לשימוש במילים 'גן' ו'פרדס' במקורות היהודיים. הבוסתן נבנה לרוב בקרבת מקור מים, ולכן הוא נפוץ במזרח התיכון שמאופיין במיעוט של גשמים.

בבוסתן המודרני יש מערכות השקיה שתוכננו לצריכה חסכונית של מים, והן כוללות אמצעי עזר כמו מחשבים וטפטפות. המחשב יכול לקבוע את מועד ההשקיה, זמן ההשקיה, וכמות המים לכל אזור בגינה. כך למשל, ניתן לבצע את ההשקיה בשעות הלילה, דבר המונע התאדות המים.

על פי ספר בראשית בגן עדן היה בוסתן:

הבוסתן נמצא במתחם מגודר היות שמצויים בו ירקות ופירות למאכל. אם מסביב לבוסתן נטעו עצים תהיה בכך הגנה מפני רוחות, העלולות לפגוע בעצים.

בתכנון טוב, אפשר לקבץ בבוסתן ירקות ופירות כך שיוכל לספק את צורכי המשפחה בעונות השנה. לעיתים, אפשר לגדל על אותו שטח עצים, שיחים וירקות - תלוי בטיבה של הקרקע, אשר קובע את מידת הניצול האפשרי שלה.

דמשק

דַּמֶּשֶׂק (באנגלית: Damascus, בספרדית: Damasco, בגרמנית: Damaskus, בערבית: دمشق, דִמַשְׁק, בצרפתית: Damas) היא בירתה של סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. העיר ממוקמת בדרום-מערב סוריה, מרחק לא רב מגבול ישראל, ירדן ולבנון. במדינות ערב ובסוריה עצמה קוראים לבירה הסורית גם בשם "א-שאם" (ערבית: الشام), כיוון שבאופן מסורתי הייתה בירת אזור ההשפעה ששמו בילאד א-שאם.

העיר הוקמה בסביבות שנת 2500 לפנה"ס וישנן עדויות להתיישבות אנושית באזור כבר מסביבות 6800 לפנה"ס, אך ללא עדויות להתיישבות משמעותית. לאורך המאות שימשה דמשק עיר מסחר ומרכז פוליטי חשוב, היא הייתה לעיר הבירה של ממלכת ארם דמשק, בתקופה היוונית והרומית נחשבה העיר למרכז תרבותי חשוב ומאות שנים לאחר מכן עם התרחבות האימפריה המוסלמית, שימשה מושב השלטון של ח'ליפות בית אומיה ואחת מהערים החשובות בעולם המוסלמי. במאה ה-20, לאחר שסוריה זכתה בעצמאות מידי המנדט הצרפתי בשנת 1946, הייתה דמשק לבירתה של הרפובליקה הערבית של סוריה.

בשנת 2012 התרחש בעיר קרב בין כוחות הביטחון הסוריים וכוחות המורדים כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. במהלך שלושה שבועות הצליחו המורדים לכבוש כמחצית משכונות העיר ולבסוף הובסו על ידי כוחות צבא גדולים. מספר חודשים לאחר מכן הוגדרו אתרי המורשת העולמית בסוריה בהם גם העיר העתיקה בדמשק, במצב של סכנה, זאת נוכח המשך הלחימה.

האימפריה הסאסאנית

האימפריה הסאסאנית (224–651) הייתה האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.

הסאסאנים כבשו את השטח מהשושלת הארסאקידית הפרתית. כעבור ארבע מאות שנה נכבש השטח על ידי האימפריה המוסלמית כחלק מהכיבושים של הח'ליפים האיסלאמיים. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות אך פרחו בה דתות שונות ובהן היהדות, הנצרות המזרחית, נצרות ארמנית ומניכאיזם.

תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית.

הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי הרקליוס. ב-628 השיבו את העיר לידי הרקליוס קיסר ביזנטיון.

מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על עיצוב ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו בכלל.

היסטוריה של אפריקה

ההיסטוריה של אפריקה היא שם כללי לתיאור הזמן מהנוכחות האנושית הראשונה ביבשת אפריקה ועד ההווה.

על פי הדעה המקובלת במחקר האבולוציה של האדם, מקור המין האנושי (הומו סאפיינס) הוא במזרח אפריקה.

ההיסטוריה של חלקה הצפוני של היבשת קשור בעיקר בהתפתחויות שהתרחשו באסיה ובאירופה. אזור זה הצמיח בעת העתיקה מספר ממלכות וישויות אחרות, שהגיעו לרמת פיתוח גבוהה מאוד, כגון מצרים העתיקה וקרתגו. לעומת זאת ההיסטוריה של חלקה הדרומי של היבשת, מעבר למדבר סהרה, התרחשה במנותק מההיסטוריה של שאר חלקי העולם. בניגוד לצפון אזור זה הצמיח בעיקר חברות שבטיות, כגון הבנטו והבושמנים.

בשנים שלאחר מכן, במאות הראשונות שלפני הספירה, נכבשה צפונה של היבשת בתחילה בידי יוון ולאחר מכן בידי רומא. אלה שירשו באזור את הנצרות והרחיקה את הפוליתאיזם לפנים היבשת. אך דת זו לא נשארה לשליטת האזור לאורך זמן, וכמה מאות שנים לאחר מכן (המאה ה-7), נכבש האזור בידי האימפריה המוסלמית, והאסלאם הפך לדת השלטת באזור עד ימינו אלה. עם זאת, אפריקה שמדרום לסהרה, נשארה נחשלת מבחינה כלכלית ותרבותית, ומנותקת משאר העולם. תחת זאת, האזור כן הצליח להצמיח מספר ממלכות עצמאיות.

כאלף שנה לאחר כיבוש האזור בידי האימפריה המוסלמית, במהלך המאות ה-16 וה-17, אוחד רוב האזור שוב לידי ישות מדינית אחת תחת האימפריה העות'מאנית. בינתיים החלו האימפריות האירופאיות לבחוש בנעשה באפריקה שמדרום לסהרה, שכמו תמיד סבלה מריק שלטוני. מעצמות אלו, בתחילה חקרו את היבשת, לאחר מכן שלחו מיסיונרים ומתיישבים, ולבסוף כבשו את האזור. עד אמצע המאה ה-19, כבר כל היבשת למעט אתיופיה וליבריה, היו תחת שלטון זר, בין אם אירופאי או עות'מאני. במהלך המאה ה-20, החל תהליך נרחב יותר יותר של דה-קולוניזציה. רבים במערב החלו למאוס באימפריאליזם, ותנועות לאומיות רבות קמו ברחבי היבשת. בשני מלחמות העולם לחמו מדינות אירופה ברחבי היבשת, בעיקר בחלקה הצפוני, ובעשורים שלאחר מכן, החלו להשתחרר רוב ארצות היבשת מהשלטון האירופאי.

הסכסוך בין ארצות הברית לבין ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה שיחק אף הוא תפקיד בחוסר היציבות. מדיניות ממשלתית כושלת, שחיתות פוליטית ומקרי בצורת קשים, הובילו לכך שחלקים ניכרים מאפריקה סובלים מחוסר באספקת מזון ומים, ומקרי רעב המוני אינם נדירים. אחת הסכנות העיקריות המאיימות על אפריקה היא התפשטות מגיפות המוניות, בשל תנאי תברואה גרועים, היעדר חיסונים ומחסור בשירותים רפואיים. במיוחד נפוץ ברחבי היבשת נגיף ה-HIV, המביא למותם של מיליוני תושבים בכל שנה ממחלת האיידס.

היסטוריה של ערב הסעודית

ערב הסעודית ממוקמת בחצי האי ערב. אף שישוב אנושי התקיים בחצי האי ערב זה אלפי שנים - לרבות הנבטים שפעלו במאה הראשונה לפנה"ס - הייתה זו צמיחתה של דת האסלאם במערב האזור בראשית המאה ה-7 אשר הביאה למפנה המכריע בתולדותיו. האסלאם היה לדת השנייה בגודלה בעולם, והערים המקודשות לו ביותר - מכה ומדינה - נמצאו בשטח עליו תקום בבוא היום הממלכה הסעודית. אותו שטח היה גם נקודת המוצא של הערבים המוסלמים אשר פתחו במסעות כיבושים דתיים מפרס ועד לספרד, באופן שהטביע חותם בל יימחק על ההיסטוריה של המזרח התיכון כולו.

במאות הבאות הייתה השליטה בחצי האי ערב במוקד מאבקיהם של פולשים זרים, אשר הגיעו לקיצם בשנת 1517 כאשר האימפריה העות'מאנית השיגה דריסת רגל באזור. עם זאת, בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של שלטון עצמי, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

ח'ליפה

ח'ליפה (ערבית: خليفة, להאזנה (מידע • עזרה)) הוא השם או התואר של המנהיג האסלאמי של ה"אמה" (أمة) , או אומת האסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר המחליף או ממלא המקום של הנביא מוחמד. לעיתים קרובות הח'ליפה נקרא "אמיר אל-מואמינין" (أمير المؤمنين), "מנהיג המאמינים" או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב-1924, לא היה עוד אדם המכונה בשם זה. הח'ליפה הוא בעל הסמכות הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, אך הוא אינו נחשב כנביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק השגוי "ח'ליף".

ישנן הבנות מודרניות רבות לתפקידו של הח'ליפה. יש תנועות בפילוסופיה המודרנית של האסלאם שהדגישו את המימד ההגנתי של השלטון האסלאמי והמדיניות החברתית שלו, הנובעת מהבנה כי תפקידו של הח'ליפה להגן על המוסלמים. יש שרואים בכך שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים הפרה של החוק האסלאמי, השריעה. אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד לא היה קיים עוד, כלומר שאלה שטענו אחר כך לתואר ח'ליפה היו למעשה מלכים בלבד. תנועות אחרות טוענות כי יש צורך לחדש את המוסד של אדם יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד ושליטם של כל המוסלמים.

חומס

חומס (ערבית: حمص, תעתיק מדויק: חמץ) היא עיר ובירת מחוז חומס בסוריה. העיר נמצאת על גדות הנהר אורונטס (בערבית: עאסי), והוקמה בסביבות שנת 2300 לפנה"ס. בתקופת התנ"ך היה המקום ידוע בשם קדש, ובתקופת האימפריה הרומית נקרא המקום אמסה.

חומס היא מרכז תעשייתי מרכזי והעיר השלישית בגודלה בסוריה אחרי דמשק וחלב. בשנת 2009 מנתה אוכלוסייתה כ-720 אלף נפש והאזור המטרופוליני שלה מנה מעל 1.25 מיליון איש. אוכלוסייתה משקפת את הגיוון הדתי הכללי של סוריה, ומורכבת ברובה ממוסלמים סונים וממיעוטים גדולים של עלווים ונוצרים.

חומס היא אחת הערים המרכזיות שבהן התחוללה ההתקוממות נגד משטרו של אסד ב-2011 וב-2012, ואף כונתה "בירת המהפכה". על פי ההערכות, נהרגו בחומס יותר מ-7,000 איש עד אמצע שנת 2012[דרוש מקור]. במאי 2014 חזרה העיר לשליטתו של צבא סוריה.

יחסי איראן–אלג'יריה

יחסי איראן-אלג'יריה הם היחסים הבילטרליים שבין הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית.

אלג'יריה היא אחת מהמדינות הסוניות היחידות שיחסיה עם איראן ידידותיים, על אף שאזרחי איראן ברובם שיעים, בעוד רוב אזרחי אלג'יריה סונים. עם זאת, אף על פי ששתי המדינות נהנות ממערכת יחסים ידידותית, לעיתים היחסים בין שתי המדינות נעשו מתוחים, בתקופת מלחמת האזרחים האלג'יראית בשנות ה-90, ובעקבות מצבה הנוכחי של איראן בקרב העולם הערבי. עם זאת, שתי המדינות קשורות בקשר הדוק, בשל הנייטרליות של אלג'יריה בנוגע לסכסוכים בעולם הערבי בין סעודיה לאיראן.

כיום, לאיראן יש שגרירות באלג'יר ואילו ולאלג'יריה שגרירות בטהראן.

יחסי הוותיקן–ערב הסעודית

יחסים בין הממלכה הערבית הסעודית לבין הוותיקן אינם קיימים באופן רשמי, עם זאת, נערכו מפעם לפעם פגישות בין מנהיגים סעודים לבין מנהיגים מצמרת הכנסייה הקתולית על מנת לדון בנושאי דת ולארגן דיאלוגים ביו דתות.

בחודש נובמבר 2007 ביקר עבדאללה, מלך ערב הסעודית בוותיקן ושם קץ ל-1,400 שנות עוינות בין מנהיגים מוסלמים סונים מתונים לבין מנהיגים נוצרים קתולים.במאה ה-7 לספירה הוצע רעיון של בניית כנסייה בערב הסעודית אך האימפריה המוסלמית דחתה אותו על הסף.

ישנו מספר רב של עובדים זרים בערב הסעודית המזדהים כנוצרים וצריכים לנסוע שעות רבות ביום לאיחוד האמירויות הערביות או לירדן כדי למצוא כנסייה המסונפת לכנסייה הקתולית. העובדים צריכים לנסוע רחוק כל כך עקב חוק בערב הסעודית שקובע שאסור פולחן לדתות אחרות מלבד האסלאם על אדמה סעודית. הדיונים על הנושא שנערכו עד כה התמקדו בטיפול הוגן לעובדים אלה. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר הביע תקווה בינואר 2011 שהעובדים ימצאו מקום להתפלל בו בתוך ערב הסעודית והנצרות הקתולית תיכנס לערב הסעודית.

מועאויה הראשון

מוּעַאוִיָה בֶּן אַבִּי סוּפְיָאן (בערבית: معاوية بن أبي سفيان; תעתיק מדויק: מעאויה בן אבי ספיאן), או מועאויה הראשון (602 - 6 במאי 680), הח'ליף הראשון משושלת בית אומיה ששלטה כ-90 שנה (750-661). הוא קיבל את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, אך הוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661. העביר את מרכז האסלאם ממכה לדמשק.

ממלוכים

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك, קרי: ממלוכ, ברבים: مماليك, בתעתיק עברי מדויק: ממאליכ; פירוש המילה: "עבד") היו חיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.

הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת הדוושירמה.

ממלכת פרס

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות ידע אזור זה כובשים רבים ותרבויות רבות התחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית תרבותם בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

עומר בן אל-ח'טאב

עֻמַר בִן אלְחַ'טַּאב (בערבית: عمر بن الخطّاب; 586-644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634. עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר. קברו נמצא במסגד הנביא באל-מדינה.

עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.

לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'לאפה" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.

צפון אפריקה

צפון אפריקה הוא אזור גאוגרפי השוכן בחלקה הצפוני של יבשת אפריקה, חלקו הגדול של האזור נמצא לאורך חופי הים התיכון.

תנאי עומר

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عم או عقد عمر) וכן חוקי עומר הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח'ליף עומר השני ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם את מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים (בני חסות -أهل الذمة). להסכם יש מספר גרסאות השונות זו מזו הן במבנה והן בתוכן (בתנאים). ההסכם מכיל רשימה של התרים ומגבלות החלים על שאינם מוסלמים. לאלו שאינם מוסלמים מוענק ביטחון לגופם, בני משפחותיהם ורכושם, למרות שהם לא נהנו מאותן זכויות כמו המוסלמים.

הטקסט מופיע כמכתב מאת עומר אל נוצרי פלוני מעיר פלונית ומנוסח ככתב חסות המותנה בכך שהנוצרים יקיימו את התקנות המוזכרות במכתב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.