האימפריה המוגולית

האימפריה המוגוליתפרסית: دولتِ مغل; מבטאים: "מורוּלית") הייתה אימפריה שראשיה היו מוסלמים ממוצא מונגולי, ששלטה בתת-היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 עד לאמצע המאה ה-19. היא נוסדה על ידי באבור, שהיה מצאצאי טמרלן וג'ינגיס חאן והצליח להביס את סולטנות דלהי. ברוב שנות קיומה ניסו שליטיה לשמור על שיתוף פעולה בין-דתי בין מוסלמים להינדים.

האימפריה המוגולית איבדה שטחים רבים לכיבושי שר שאה בזמן שלטונו של הומאיון, אך תחת שלטון אכבר התרחבה האימפריה באופן משמעותי, והמשיכה לגדול עד תום תקופת שלטונו של אורנגזב. לאחר מותו בשנת 1707, החלה האימפריה בשקיעה מדודה ואיטית בכוחה, אף על פי ששמרה על כל סממני השלטון למשך כ-150 שנים נוספות.

בשנת 1739 היא הובסה על ידי צבא פרסי בראשות נדיר שאה ובשנת 1756 בזז צבאו של אחמד שאה את דלהי. מרבית שטחי האימפריה נכבשו בהדרגה על ידי המארתים שבסוף המאה ה-18 שלטה במרבית מרכזה של הודו, כשנציגי המוגולים שבשמם הפכו לנוואבים, הקימו בפועל ממלכות משל עצמם כך שבפועל לא היו כפופים למוגולים. סופה הרשמי של האימפריה היה דיכוי המרד ההודי הגדול של 1857 על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית, הגם שאז הייתה האימפריה מושג סמלי למעשה, ללא כוח ממשי.

האימפריה המוגולית
Alam of the Mughal Empire
דגל
האימפריה המוגולית
Taj Mahal in March 2004
ארמון טאג' מהאל שנבנה במאה ה-17
יבשת אסיה
שפה נפוצה פרסית, טורקית צ'אגאטאי, אורדו
עיר בירה לאהור, דלהי, אגרה, סיקאנדרה, קאבול, פטהפור-סיקרי
משטר סולטאני
הקמה
תאריך

1526
פירוק
תאריך

1858
ישות קודמת סולטנות דלהי
ישות יורשת האימפריה הבריטית
מטבע רופי, טומאן

דת

שליטי האימפריה המוגולית היו מוסלמים וגם חלק מנתיניהם. עם זאת, רבים אחרים, מפשוטי העם ועד פקידים בכירים, היו הינדואים. למעשה, כבר הקיסר הרביעי בשושלת, ג'האנגיר, היה בן לאם הינדואית. כשבאבור הראשון יסד את האימפריה, הוא לא הדגיש את השתייכותו הדתית המוסלמית, אלא יותר את מורשתו הטורקית. (השם "מוגול" הופיע ככל הנראה במאה ה-19. הוא נגזר ככל הנראה מ"מונגול" - ענף אחר בעץ המשפחה של באבור).

תחת שלטונו של אכבר שייסד השקפה מוסלמית חדשה "תורת האור האלוהי" (דין-אי-אילאהי), התרחק מהעולמאא' הסוני והתקרב למסדר צ'ישטי הסופי, ביטל בית המשפט את ה"ג'יזיה", המס על לא-מוסלמים, ואת לוח השנה המוסלמי הירחי לטובת לוח שנה שמשי, שהתאים יותר לחקלאות. שינויים אלו בוטלו מאוחר יותר על ידי נינו אורנגזב, שנודע כמוסלמי בעל השקפות שמרניות, אך גם תחת אורנגזב, רבע מנסיכי חצר המלכות היו הינדואים.

כלכלה ופוליטיקה

Emperor babur
באבור מייסד האימפריה המוגולית

המוגולים השתמשו בשיטה של מנסבדרים לקביעת מסי מקרקעין. הקיסר (שתוארו היה "באדשאה" או "סגן שאה" ביחס לשאה של פרס, קיסר כל הקיסרים) העניק זכויות לגבות מסי מקרקעין ל"מנסבדר" בתמורה להבטחת חיילים בעת מלחמה. ככל ששטח האדמה שהוענק היה גדול יותר, כך נדרש ה"מנסבדר" להבטיח יותר חיילים. ה"מנסב" לא עבר בירושה, ובידי הקיסר הייתה הסמכות לבטלו, מה שנתן כוח שליטה רב בידי השלטון המרכזי על המנסבדרים. את המס גבו גובי מיסים עבור המנסבדר בתמורה ל-10% מהסכום שנגבה. חלק מהכסף נשאר אצל המנסבדר וחלק עבר לידי השלטון המרכזי.

המוגולים הגדולים (ה"בהאדשים של הינדוסטן"):

היווצרות האימפריה ותקופת באבור

רקע

האימפריה הע'זנית פלשה בסוף המאה ה-10 מכיוון חוראסאן ליבשת הודו. הסולטאן מחמוד מע'זנה חצה את נהר אמו, ואחרי מספר קרבות הצליח לחדור אל עמק האינדוס, שם יצר ממלכה איסלאמית שהלכה והתפשטה אל תוך הודו עצמה. כתוצאה מאבדן כוחם של הע'זנים, השתלטו הע'ורים על שטחי האימפריה. בתחילת המאה ה-13, קוטב-א-דין אייבק אחד ממפקדי הצבא של מוחמד מע'ור, הכריז על עצמו כסולטאן הראשון של הסולטנות של דלהי. אימפריה זו הצליחה להתפשט על פני חלקים גדולים מצפון הודו.

טימור לנג פלש לצפון הודו ובזז את דלהי ב-1398 והנהיג את האימפריה הטימורית קצרת-הימים שמרכזה היה בסמרקנדאוזבקיסטן הנוכחית). האימפריה הטימורית איחדה את המונגולים בפרס (אבותיו של באבור) ועמים מערב-אסייתים אחרים. אולם טימור לנג לא שלט בהודו באופן ישיר אלא השאיר שליט מקומי, סוג של וסאל, שטיפל בעניינים המקומיים מטעמו.

כלומר, החל מהמאה ה-12 הייתה שליטה מוסלמית בצפון תת-היבשת ההודית. המייחד את המוגולים היה שלטון יציב וארוך טווח, שלא אפיין את הנסיכויות שהתקיימו לפני כן.

הכיבוש המוגולי

בתחילת המאה ה-16, צאצאי הפולשים המונגולים, טורקים, פרסים והאפגנים לדרום-מערב אסיה - המוגולים - פלשו להודו תחת הנהגתו של זהיר-א-דין באבור. באבור היה נכד נינו של טימור לנג. באבור גורש מסמרקנד ובתחילה קבע את מרכז שלטונו בקאבול בשנת 1504; מאוחר יותר הפך לשליט המוגולי הראשון (1526–1530). תוכניתו הייתה להרחיב את שליטתו מזרחה לתוך פנג'אב, לשם ביצע מספר פשיטות. ואז, הזמנה מראש שבט אפגני אופרטוניסטי בפנג'אב הביאה את באבור ממש ללב סולטנות דלהי, שם שלט איברהים לודי (1517–1526).

Humanyu
קבר הומאיון בדלהי

באבור, מפקד צבאי למוד קרבות, נכנס להודו בשנת 1526 עם צבאו המאומן שמנה 12,000 לוחמים כדי להתעמת עם צבאו המסורבל והמפוצל של הסולטאן, שמנה מעל 100,000 איש. באבור הביס את צבא הסולטאן בפניפט (בערך תשעים ק"מ צפונית לדלהי). הוא השתמש בארטילריה ניידת וטכניקות פרשים מתקדמות, והשיג ניצחון מוחץ. בשנה שלאחר מכן, הוא הביס גם את קונפדרציית רג'פוט בהנהגת ראנה סנג'ה. בשנת 1529 הביס באבור את הכוח המשותף של הצבאות האפגנים וצבא סולטאן בנגל, אך נפטר בשנת 1530, בטרם הספיק לממש את הישגיו הצבאיים. הוא השאיר אחריו את זכרונותיו ("באבור נאמאה"), מספר גנים מרהיבים בקבול, לאהור ואגרה, וצאצאים שיגשימו את חלומו להקמת אימפריה בהינדוסטאן.

באבור ידע שלא יוכל לשלוט ישירות בכל הטריטוריה שכבש ולכן שילב את האליטה המקומית (הינדית ומוסלמית) בתוך מנגנון השלטון שלו.

תקופת הומאיון

לבאבור היו ארבעה בנים: הומאיון, מירזא כאמראן, מירזא עסכרי, מירזא הינדל. כל אחד מהבנים הללו קיבל נתח מהממלכה שהוריש באבור. הומאיון (1530-56) ירש את נחלות אביו בתת-היבשת ההודית וקבע את אגרה כעיר הבירה שלו. קמרן מירזה ירש את הנחלות הצפוניות קאבול ולאהור והפך ליריבו החזק ביותר של הומאיון.

ב-1540 פלש הקצין הלודי לשעבר, שיר שאה סורי בראש כוח פשטוני לנחלותיו של הומאיון וכבש את דלהי.

הומאיון ואשתו ההרה חמידה באנו ביגום נמלטו דרך מדבר טהאר אל שליט סינד, מחוז לידתו של באבור, שם נולד בנו אכבר ומשם הגיע לאיספהאן כאורח של החצר הספווית.

ב-1545 מת שיר שאה סורי ובנו אסלאם שאה סורי ירש את הממלכה. השליט הספווי תהמאספ סייע להומאיון בתמורה להבטחה שהומאיון ימסור לו את קנדהאר.

הומאיון תפס מחדש את דלהי בשנת 1555.

Jesuits at Akbar's court
אכבר מקבל בני דתות שונות בארמונו

תקופת אכבר

מותו של הומאיון בשנת 1556 השאיר את המשימה של הרחבת האימפריה לבנו בן ה-13 ג'לאל א-דין אכבר (שלט 1556–1605). לאחר ניצחון צבאי בקרב פניפט השני בשנת 1556, העוצר באירם ח'אן התחיל במדיניות של התרחבות בשמו של אכבר. כשהגיע אכבר לגיל השלטון, הוא החל לשחרר את עצמו מהשפעותיהם של שרים, פלגי החצר, ואינטריגות הארמון, והוכיח את יכולתו כמנהיג ואת כוח שיפוטו. כ"מכור לעבודה" שכמעט לעולם לא ישן יותר משלוש שעות בלילה, השגיח בעצמו על מימוש המדיניות הציבורית שלו, שיצרה את עמוד השדרה של האימפריה המוגולית למשך יותר מ-200 שנה. הוא המשיך לכבוש ולספח שטח עצום שנפרש מקבול בצפון-מערב, קשמיר מצפון, בנגל ממזרח, ומעבר לנהר נרמדה במרכז הודו - שטח מקביל בגודלו לטריטוריות המאוריות 1,800 שנה לפני כן.

אכבר ידוע גם במפעלי בנייה ובראשם פטהפור סיקרי ומבצר אגרה.

תקופת ג'האנגיר ושאה ג'האן

Jahangircrop.jpeg
דיוקנו של הקיסר הרביעי, ג'האנגיר מאת הצייר אבו אל-חסן, 1617
Emperor Shah Jahan and Mumtaz Mahal
ציור של הקיסר המוגולי שאה ג'האן ואשתו מומתאז, לזכרה הקים את טאג' מהאל

תקופת שלטונם של ג'האנגיר (1605–1627) ושאה ג'האן (1628–1658) התאפיינה ביציבות פוליטית חיצונית ומאבקי שלטון מרים במשפחת המלוכה, פעילות כלכלית ערה, יצירות אומנות מרהיבות ובניינים מונומנטליים.

אחת מנשותיו האחרונות של ג'האנגיר הייתה בת למשפחה פרסית בשם מהר-און-ניסה (פרסית: مهر النساء), שאת שמה שינה לנור ג'האן (אור העולם, וגם שילוב שמותיו, נור א-דין וג'האן-גיר), שהפכה לאישה החזקה ביותר בחצר, בפועל אף יותר מבעלה הקיסר. כתוצאה מכך מצאו מקלט בהודו משוררים, מלומדים ופקידים פרסיים, שנמשכו לעושר ולזוהר. במקביל, פשו חוסר יעילות ושחיתות, והעלייה במספר הפרסים בראשות השלטון איימה לערער את האיזון העדין וחוסר הפניות של החצר. ג'האנגיר, כבן לאם הינדואית, אהב את החגים ההינדואים, אך גם תמך בהמרות דת המוניות לאסלאם. הוא רדף את מאמיני הג'ייניזם ואף הוציא להורג את הגורו ארג'ון דאס, הקדוש-מורה החמישי של הסיקים. שחרור 52 נסיכים הינדואים משביים בשנת 1620 הוא הבסיס לחשיבות הדיוואלי אצל הסיקים. מזימתה של נור ג'האן להבטיח את הכתר לנסיך שבחרה הביאה את שאה ג'האן למרוד באביו בשנת 1622. באותה שנה, השתלטו הפרסים על קנדהאר בדרום אפגניסטן, מהלך שהנחית מכה קשה ליוקרה המוגולית.

בין 1636 ו-1646 שלח שאה ג'האן צבאות מוגוליים לכבוש את רמת הדקאן ואת החבל שמצפון-מערב למעבר ח'ייבר. אף על פי שהצבא המוגולי הראה את כוחו, מערכות אלו דלדלו את אוצר האימפריה. המדינה, שהפכה למכונת מלחמה משומנת, הכפילה פי ארבעה את מספר האצילים, וכך גם גדלו הדרישות למיסים מהאיכרים. האיחוד הפוליטי והשמירה על החוק והסדר הציבורי בשטחים נרחבים עודדו את היווצרותם של מרכזי מסחר ואומנות כמו לאהור, דלהי, אגרה ואחמדאבד, המקושרות על ידי דרכים ביבשה ובמים למקומות מרוחקים ולנמלים שונים. הטאג' מהאל נבנה באגרה בתקופת שלטונו של שאה ג'האן כקבר לאשתו האהובה, מומתאז מהאל (אחייניתה של נור ג'האן). המבנה מסמל את ההישגים האמנותיים של המוגולים, כמו את בזבזנותם גם כאשר המשאבים הלכו והצטמקו.

מעמדם הכלכלי של האיכרים והאומנים לא השתפר, בשל כשלונו של המנגנון השלטוני ליצור שינוי בר קיימא במבנה החברתי. לא היה תמריץ לגובי המיסים, שדאגתם העיקרית הייתה הרווח האישי והמשפחתי שלהם, ליצור מקורות הכנסה המנותקים מזמינדרים (בעלי אדמות בתמורה להיותם גובי מיסים) הינדואים דומיננטיים ומנהיגי כפרים אשר האינטרס האישי שלהם כמו גם הדומיננטיות המקומית שלהם מנעה מהם מלהעביר את מלוא חובהם לאוצר האימפריה. בתלות המתמשכת והגדולה מאי-פעם שלהם במיסים על האדמה, טיפחו המוגולים את אותם כוחות שבדיעבד הביאו לפירוק האימפריה.

תקופת אורנגזב

Badshahi Masjid, the Royal Mosque in Lahore, Pakistan
ארמון מלכותי מוגולי בעיר להור מהמאה ה-17
Mughal empire large
גבולות האימפריה במאה ה-17: המוגולים שלטו על כל תת-היבשת פרט לקצה הדרומי

אחרון המוגולים הגדולים היה אורנגזב (שלט מ-1658 עד 1707), שתפס את כס המלוכה על ידי כך שכמו אביו וסבו מרד באביו, הרג את כל אחיו וכלא את אביו. במהלך חמישים שנות שלטונו התרחבה האימפריה לגבולותיה הפיזיים המקסימליים אך גם חוותה את הסימפטומים הברורים של דעיכתה. הבירוקרטיה גדלה לאין שיעור ופשטה בה השחיתות, וגם הצבא הענק השתרך בטקטיקות ובכלי נשק ישנים. אורנגזב לא היה זה שיחזיר את האימפריה לגדולתה. הוא אומנם הטיל מורא, אך לא הייתה לו הכריזמה הדרושה כדי למשוך קצינים מעולים, והוא נדחף להרחיב את שלטון המוגולים על דרום אסיה ולהעלות את כוחה של האורתודוקסיה האסלאמית על ידי גישה ראקציונרית לאותם מוסלמים שנחשדו בכך שהם מתפשרים על אמונתם.

אורנגזב היה מעורב במספר מלחמות חסות – נגד הפתאנים באפגניסטן, הסולטאנים של ביג'פור וגולקונדה בדקאן, המרתים במהרשטרה והאהומים באסאם. מרידות איכרים ומרידות של שליטים מקומיים הפכו לדבר שבשגרה, כמו גם נטייתם של שליטים מקומיים לחזק את שליטתם על חשבון האימפריה הנחלשת. הקשר המתהדק של ממשלתו עם האסלאם תקע טריז בין השליט ונתיניו ההינדואים. אורנגזב אסר בניית מקדשים חדשים, הרס כמה מהקיימים, והטיל מחדש את הג'יזיה שביטל סבו. פוריטני באופיו, הוא אסר השמעת מוזיקה בארמון, אסר על קיום טקסים, ורדף את הסיקים בפנג'אב. צעדים אלו גרמו לניכור כה רב עד שכבר לפני מותו החלו מאבקי כוח ברורים.

שקיעת האימפריה

המתחרים על הכתר המוגולי לחמו זה בזה, ושלטונם קצר המועד של יורשיו של אורנגזב היו רצופי סכסוכים. האימפריה המוגולית עברה תהפוכות כאשר שליטים מקומיים פרשו ממנה והקימו ממלכות עצמאיות. המוגולים נאלצו לכרות ברית שלום עם המורדים המרתים, והצבאות הפרסים והאפגנים פלשו לדלהי, כשהם בוזזים ממנה אוצרות רבים, ביניהם כס המלוכה דמוי הטווס, בשנת 1739.

שימוש במושג "מוגולים"

המונח "מוגול" משמש לעיתים כדי להתייחס למוסלמים בהודו על ידי אנשים מחוץ להודו. שימוש זה אינו מקובל בהודו עצמה.

בז'רגון העיתונאי המילה "מוגול" משמשת כדי לציין איש עסקים מצליח שבנה לעצמו במו ידיו אימפריה עסקית (לרוב מונופוליסטית) בתעשייה אחת או יותר. השימוש במילה הוא איזכור ברור לעושר ולרוחב של האימפריה שנבנתה על ידי המלכים המוגולים של הודו. רופרט מרדוק, למשל, הוא "מוגול חדשות".

ראו גם

קישורים חיצוניים

אורדו

אֻרְדוּ (IPA:‏ [ʊrd̪uˈ] (מידע • עזרה); אורדו: اردو) היא ניב של הינדוסטנית, המזוהה עם מוסלמים בדרום אסיה. זוהי השפה הלאומית והלינגואה פרנקה של פקיסטן. היא מדוברת בהיקף נרחב גם בהודו, שם היא אחת מ-22 השפות המועמדות להיות שפות רשמיות ושפה רשמית של חמש מדינות בהודו. על בסיס ניב הכהרי בולי של דלהי, היא התפתחה תחת השפעת הפרסית, הערבית והשפות הטורקיות במשך למעלה מ-900 שנים. היא החלה להתעצב באזור הקרוי אוטר פרדש שבהודו, במהלך סולטנות דלהי (1206-1527), והמשיכה להתפתח תחת האימפריה המוגולית (1526-1858). לשפה ישנו קשר מובנות הדדית עם הינדי סטנדרטית המדוברת בהודו. שתי השפות חולקות את אותו הבסיס ההודי; הדקדוק והפונולוגיה שלהן כה דומים עד כי נראה שהן שפה אחת. האוכלוסייה המשולבת שלהן היא הרביעית בגודלה בעולם.רוב המוגולים הגיעו משבט ברלאס, שהיה ממוצא מונגולי. השבט אימץ את התרבות הטורקית ואת התרבות הפרסית והתיישבו בטורקסטן ובח'ורסאן. שפת אמם הייתה צ'אגאטאי (אותה הם הכירו בתור טורקית) והם דיברו בנוחות גם בפרסית הלינגואה פרנקה של האליטה הטימורית. עם זאת, לאחר הגיעם לתת-היבשת ההודית, הצורך לתקשר עם התושבים המקומיים הוביל לשימוש בשפות הינדיות הנכתבות באלפבית הפרסי, עם כמה התאמות ספרותיות ואוצר מילים השאוב מהפרסית והטורקית. דבר זה הפך לתקן חדש הנקרא הינדוסטנית, הקודמת לאורדו.

אורדו לרוב עומדת בניגוד להינדי. מלבד השיוכים הדתיים, ההבדלים מוגבלים לרוב לצורות הסטנדרטיות: אורדו תקנית נכתבת בסגנון נסתעליק של האלפבית הפרסי ונשענת במקרים רבים על הפרסית ועל הערבית כמקור לאוצר מילים טכני וספרותי. בניגוד מוחלט, ההינדי התקנית נכתבת בדוונאגרי ונשענת על הסנסקריט. עם זאת, בשתי השפות קיימת כמות גדולה של מילים פרסיות, ערביות וסנסקריטיות, ורוב הבלשנים מחשיבים אותן לשתי צורות תקניות של אותן השפות, ורואים את ההבדלים כעניין סוציו-בלשני, על אף שכמה מסווגים אותם בנפרד. המובנות ההדדית קטנה בהקשרים ספרותיים ומיוחדים אחרים הנשענים על עגה מקצועית ומשכילה יותר משפת הרחוב. בשל הלאומיות הדתית מאז חלוקת הודו והמתחים המשותפים הממושכים, דוברי שתי השפות כשפת אם מתייחסים אליהן כאל שפות שונות לחלוטין, על אף נקודות הדמיון הרבות בין השתיים בסביבה המדוברת. עם זאת, די קל למצוא הבדלים באוצר המילים.

אורנגזב

אבו אל-מוזפר מוחי א-דין מוחמד אורנגזב, הידוע בעיקר כאורנגזב (اورنگ‌زیب) או עאלם-גיר (عالمگیر - כובש העולם) (3 בנובמבר 1618 - 3 במרץ 1707) היה המלך המוגולי הגדול האחרון. שלט מ-1658 עד 1707. שלטונו הוחל על רוב תת היבשת ההודית.

אכבר

ג'לאל א-דין אכבר (בפרסית: جلال الدین محمد اکبر; 15 באוקטובר 1542–1605) ידוע בכנוי אכבר הגדול היה הקיסר המוגולי השלישי בהודו. הוא שלט על האימפריה המוגולית מ-1556 עד למותו.

נולד במבצר אמרקוט שבמחוז סינד (עתה פקיסטן) להומאיון שהיה בנו של באבור - מייסד האימפריה המוגולית ולחמידה בנו ביגום.

ב-1543, התינוק אכבר בן 14 חודשים הושאר יחד עם המינקת שלו מהאם אנגה במחנה עורפי כאשר אביו יצא לתקוף את כוחותיו של אחיו כּאמְראן מירזא כחלק ממאבק ירושה. כוח צבאי בפיקודו של אח נוסף, עסכרי מירזא כבש את המחנה ולקח את אכבר והמינקת בשבי. רק בנובמבר 1545 חזרו הומאיון ואשתו לפאתי קאבול, שם זכו להתאחד עם בנם אכבר. אכבר זכה לחינוך הראוי לנסיך כולל ציד, חינוך גופני ושימוש בכלי נשק. אם כי לא למד קרוא וכתוב.

ב-1555 הוא עבר לדלהי יחד עם הוריו. העיר הפכה למרכז התחיה של אומנות וספרות.

ב-27 בינואר 1556 נפטר הומאיון וב-14 בפברואר הפך אכבר בן ה-14 לשליט, אם כי השליט בפועל היה העוצר באירם חאן.

במשך ארבע שנים פעל באירם חאן בשם המלך עד שב-1560, בעידודה של אימו המאמצת מאהם אנרה, פיטר אכבר את באירם חאן מתפקידו כעוצר וציווה עליו לעלות לחג' למכה. בדרכו למכה התנקשו בחייו של באירם. את באירם חאן החליפה מאהאם אנרה שפעלה בשיתוף פעולה עם הבכירים בארמון.

לאכבר הייתה חשיבה צבאית חדשנית לתקופתו. הוא שילב באסטרטגיה הצבאית שלו תותחים, ביצורים, שימוש בפילים וצייד את חייליו ברובי בריח פתיל. עשה שימוש ביועצים צבאיים עות'מאנים, פרסים ופורטוגזים בייחוד באסטרטגיות הכוללות שימוש בארטילריה.

בסוף תקופת שלטונו של אכבר, התפרסה האימפריה המוגולית על רוב הודו מצפון לנהר הגודאבארי, חוץ מגונדוואנה במרכז הודו, ששילמה דמי חסות למוגולים, אסאם בצפון-מזרח, וחלקים גדולים של דקאן.

באבור

זהיר א-דין מוחמד, המכונה גם באבור (ערבית ופרסית: ظهیرالدین محمد بابر, הינדי: ज़हिर उद-दिन मुहम्मद)‏ 14 בפברואר 1483- 26 בדצמבר 1530) היה מייסד האימפריה המוגולית בהודו.

באבור נולד בעיר אנדיז'ן, באוזבקיסטן של היום. בנו הבכור של עומר שייח' מירזא, בן נינו של טימור לנג ומושל פרגנה. אמו הייתה קוטלוג ניגאר ח'אנום, בתו של מושל טשקנט יונוסחאן, מצאצאי ג'ינג'יס חאן. שפת אמו הייתה צ'אגאטאי, הקרובה לאוזבקית המודרנית. תרגום שמו זהיר א-דין הוא "מגן האמונה" והכינוי שנטל לעצמו "באבור" - משמעותו טיגריס.

בהאדור שאה השני

בהאדור שאה השני (באורדו: بہادر شاہ دوم) או בשמו המלא; אבו ט'פר סיראג' א-דין מוחמד בהאדור שאה ט'פר (באורדו: ابو ظفر سِراجُ الْدین محمد بُہادر شاہ ظفر; 24 באוקטובר 1775 - 7 בנובמבר 1862) היה הקיסר ה-17 והאחרון של האימפריה המוגולית. בהאדור היה יורש העצר של השושלת הטימורית ומלך כ-20 שנים לאחר מות אביו אכבר שאה השני, בין ה-28 בספטמבר 1837 עד ה-14 בספטמבר 1857. בתקופת מלוכתו האימפריה המוגולית הייתה בעלת מעט מאוד כוח פוליטי ובשנים האחרונות הייתה ישות סמלית בלבד. סופה של האימפריה כמו גם מלוכתו של בהאדור שאה הגיע במהלך המרד ההודי הגדול כאשר בהאדור הומלך מעל המורדים כנגד חברת הודו המזרחית הבריטית, כאשר שוחררה העיר דלהי על ידי הבריטים נתפס בהאדור והוא נשלח לגלות בראנגון, בורמה, שם נפטר בגיל 87.

ג'האנגיר

נור א-דין מוחמד סלים הידוע בכינוי האימפריאלי ג'האנגיר (בפרסית: جهانگیر, "כובש העולם"; 31 באוגוסט 1569 – 28 באוקטובר 1627), היה השליט המוגולי הרביעי, אשר מלך בין השנים 1627-1605.

במהלך חייו כתב ג'האנגיר יומן, בו הוא תיעד חלקים נרחבים מחייו. ביומנו ג'האנגיר פורש הן מאורעות גדולים והן פרטים קטנים מחיי היומיום בחצר המלוכה. ניתן ללמוד על הרפתקאותיו, אהבותיו והרגליו, כמו נטייתו לצרוך אופיום ואלכוהול. שלטונו של ג'האנגיר אינו מאופיין בהתפתחויות פוליטיות או צבאיות משמעותיות וגבולות האימפריה אותם כונן אכבר, אביו, נותרו פחות או יותר כפי שהיו. באופן כללי ניתן לתאר את תקופת מלכותו של ג'האנגיר כתקופה של שלום ושגשוג עבור האימפריה המוגולית, ומעלתה העיקרית הייתה בפריחתה התרבותית.

האימפריה המרתית

האימפריה המרתית הייתה ממלכה בדרום ומרכז הודו שנוסדה בשנת 1674 והתקיימה עד 1818. האימפריה המרתית ההינדואסטית דחקה את האימפריה המוגולית ששליטיה היו מוסלמים מרוב שטחיה של הודו. עם היחלשותה ההדרגתית של האימפריה המרתית הגבירו הבריטים את שליטתם בתת-היבשת ההודית.

הודו הבריטית

הודו הבריטית (באנגלית: British India) הוא מונח המתייחס לשליטה הבריטית בתת-היבשת ההודית בין השנים 1612 עד 1947. תקופה זו ניתנת לחלוקה לשלושה פרקי שלטון; קולוניות של חברת הודו המזרחית הבריטית (1612–1757), שלטון חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו (1757–1858) והראג' הבריטי (1858–1947). הבריטים הגיעו להודו דרך תחנות המסחר שהקימה חברת הודו המזרחית, אשר הוגבלו תחילה לערים וסביבתם המיידית. דריסת-רגל מסחרית זאת, הפכה לאחר קרב פלסי של שנת 1757 לתחילתו של שלטון החוק ישיר של החברה על חלקים הולכים וגדלים של תת-היבשת. בשנת 1857 פרץ המרד ההודי הגדול, אשר הוביל לביטול שלטון החברה בהודו ותחילתו של הראג' הבריטי, כלומר השלטון הישיר של בריטניה בקולוניות ההודיות. סיומה של המעורבות הבריטית בהודו הגיע עם קבלת העצמאות ההודית ובכך הסתיים השלטון הבריטי בתת-היבשת.

המטבח הפרסי

המטבח הפרסי (בפרסית:آشپزی ایرانی) הוא המטבח הנהוג באיראן.

הסגנון הקולינרי של המטבח הוא ייחודי לו, אף על פי שהשפיע מבחינה היסטורית והושפע מהאזורים הסמוכים לאיראן בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. המטבח הפרסי מורכב מהשפעות של המטבח ההודי, הטורקי, וממרכז אסיה. בנוסף המטבח הטורקי מאוד מושפע מהפרסי בשל קרבה גאוגרפית, יחסים בין עדות. המטבח הפרסי השפיע מאוד על המטבח האפגני ובעיקר לחלקים הדרומי של הודו בתקופת האימפריה המוגולית. מאכלים רבים מפורסמים הקשורים למזרח התיכון, מוצאם הוא מאיראן.

המצודה האדומה בדלהי

המצודה האדומה (באורדו: لال قلعه, בהינדי: लाल क़िला) היא מצודה השוכנת בעיר דלהי ואתר מורשת עולמית, אשר נבנתה ב-1648 על ידי המלך המוגולי שאה ג'האן ושימשה מושב לכס האימפריה המוגולית עד פירוקה בשנת 1857. במשך השנים שימשה המצודה גם כבסיס צבאי של הצבא הבריטי במהלך השלטון הבריטי ולאחר עצמאותה של הודו עד לשנת 2003 גם את הצבא ההודי.

בניית המצודה ערכה כ-10 שנים בין 1638 ל-1648, היא מורכבת מחומה היקפית בעלת צריחים וביצורים שונים, בתוך חומות המצודה נמצאים מספר מבנים, אתרים וגינות נוי אשר שימשו את חצר המלך המוגולי בתקופת השלטון. שטח המצודה הוא כ-1.03 קילומטר רבוע.

המצודה מוכרת החל משנת 2007 כאתר מורשת עולמית משום ערכה התרבותי והיא נחשבת לאחד מהסמלים הלאומיים המוכרים של הודו.

המרד ההודי הגדול

המרד ההודי הגדול (The Great Indian Mutiny) מוכר בין היתר גם בתור המרד ההודי של 1857 (The Indian Mutiny of 1857) או "המאבק ההודי הראשון לעצמאות (का प्रथम भारतीय स्वतंत्रता संग्राम) הייתה התקוממות שפרצה בשנת 1857 בקרב חיילי סיפוי ששירתו בארמיית בנגל של חברת הודו המזרחית הבריטית.

הניצוץ שהצית את ההתקוממות הייתה שמועה שקרית שתרמילי הנייר של רובי האנפילד סימן 1853 החדשים נמשחו בשומן חזיר ופרה (האחד אסור באסלאם והשני קדוש בהינדואיזם). מכיוון שהדבר נתפס כעלבון חמור ופגיעה קשה במסורת ובדתות, התחילו התמרדויות בעיקר בקרב חיילים אשר שירתו בארמיית בנגל של חברת הודו המזרחית הבריטית ובעיקר בצפון הודו. הם הרגו את הקצינים האנגליים שלהם והשתלטו על מספר ערים ואזורים. הם הצליחו לכבוש את דלהי, איתרו את הקיסר האחרון של האימפריה המוגולית, בהאדור שאה השני (Bahadur Shah), שהיה בן 82 בזמן המרד, והמליכו אותו עליהם.

במשך כשנתיים נמשכו האירועים והמאורעות. שליטה על אזורים נרחבים בתת היבשת ההודית הייתה בידי המורדים, או לפחות נתונה להשפעתם. אך חשוב לציין שהמרד לא כלל את כל חלקי הודו הבריטית. 20 מדינות הודיות סייעו לבריטים לדכא את המרד וכמות המדינות המורדות הייתה קטנה מאוד, אך חלקים נרחבים בצבאות של מדינות שנשארו נאמנות לבריטים התמרדו, ולכן על אף שהמדינה לכאורה נשארה נאמנה, היא לא יכלה להעניק לבריטים שום סיוע ממשי. אך הודות לחוסר הארגון של המורדים, לעובדה שהמרד לא סחף את כל שכבות האוכלוסייה ההודית ואף לא את כל יחידות הצבא (רבות מהיחידות נשארו נאמנות לבריטים, וצבאות רבים מאזורים אחרים בהודו כדוגמת ארמיות מדרס ובומביי אף נלחמו כנגד המורדים בני עמם) ובעיקר משום שלא הייתה הנהגה מרכזית למרד אלא התארגנויות מפוזרות, הצליחו הבריטים לדכא את המרד בשיטתיות ובמקצועיות. הם בודדו את המוקדים העיקריים של המרד, ונלחמו בכל אחד מהם בנפרד עד לכיבושו וחיסולו.

המרד ההודי הגדול שם קץ לפעולתה של חברת הודו המזרחית הבריטית. בחוק שעבר בפרלמנט הבריטי בשנת 1858, נקבע שהחברה סיימה את תפקידה, וסמכויותיה ונכסיה הועברו לשליטת הכתר הבריטי. כחלק ממעבר השלטון, הוקם המשרד לענייני הודו על מנת לשלוט בהודו, ומנהלה, המשנה למלך, הפך גם לשליט הודו שהתמנה לתקופת כהונה בת ארבע שנים. התחילה סדרת רפורמות בשלטון בהודו, ובין היתר נעשה ניסיון לשלב הודים בני הקאסטות הגבוהות בשלטון וכן פותח מנגנון השירות הציבורי שינהל את הודו עד לקבלת העצמאות המלאה שלה מידי בריטניה ב-1947.

טאג' מהאל

הטאג' מהאל (בהינדית: ताज महल באורדו ובפרסית: تاج محل) הוא מבנה מונומנטלי בעיר אגרה, אוטר פרדש, הודו. המבנה משלב מוטיבים של אדריכלות מוסלמית בעיקר בסגנון האדריכלות הפרסית עם השפעות הינדיות. זהו מאוזוליאום שבנה קיסר האימפריה המוגולית שאה ג'האן כדי להנציח את אשתו השלישית והאהובה, ארג'ומנד באנו בגום, שנקראה מומתאז-מהאל.

בשנת 1983 הכריז אונסק"ו על הטאג' מהאל כאתר מורשת עולמית. בשנת 2007 נבחר הטאג' מהאל במבחן הפופולריות העממי להיות אחד משבעת פלאי תבל החדשים. בשנת 2007 בקרו באתר 3.2 מיליון מבקרים מתוכם שבע מאות אלף תיירים זרים.

מצודת אגרה

מצודת אגרה (בהינדית: आगरा का क़िला) היא אתר מורשת עולמית בעיר אגרה שבהודו. המצודה ידועה גם בשמות "לאל קילה", "מצודת רוּז'" ו"המצודה האדומה של אגרה".

המצודה שוכנת במרחק 2.5 קילומטרים צפונית-מערבית לטאג' מהאל, והיא למעשה עיר מלכותית מוקפת חומה. מצודת אגרה היא המצודה החשובה ביותר בהודו. המלכים המוגולים באבור, הומאיון, אכבר, ג'אהאנגיר, שאה ג'האן ואוראנגזב התגוררו במצודה, שבה ישבה גם הממשלה המוגולית. במצודה שכנו גם בית האוצר הגדול ביותר במדינה ומטבעה. שגרירים, מטיילים ומכובדים אחרים היו עולים אל המצודה כדי לבקר את השליטים המוגולים. בשנת 1983 העניק אונסק"ו למצודה מעמד של אתר מורשת עולמית.

פטהפור סיקרי

פַטֶהְפּוּר סיקרי (באנגלית: Fatehpur Sikri, בהינדי: फ़तेहपूर सिकरी, באורדו: فتحپور سیکری) הייתה בירת האימפריה המוגולית בתקופת שלטונו של אכבר, בין השנים 1571 ל-1585. שרידי העיר מצויים 37 ק"מ מערבית לעיר אגרה, במדינת אוטר פרדש שבהודו. בסמוך אליהם שוכנת עיר באותו שם, ובה התגוררו בשנת 2001 כ-29 אלף תושבים. בשנת 1986 הכריז אונסק"ו על פטהפור סיקרי כאתר מורשת עולמית.

פירמאן

פירמאן (מפרסית فرمان; טורקית Ferman) הוא צו מלכותי שנהג במספר מדינות מוסלמיות בתקופות שונות בהיסטוריה, ובהן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוגולית ובאיראן בתקופתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. פירמנים הוצאו לעיתים גם על ידי שליטים שאינם המונרך, או על ידי עושי דברו. משמעות נוספת שקיבלה המילה פירמאן היא "זיכיון" או חזקה. למשל, הזיכיון שניתן לקהילות דתיות שונות לניהול המקומות הקדושים ניתן כצו והובן כזכיון.

באימפריה העות'מאנית עסקו הפירמאנים בנושאים חילונים, שכן סמכותו הדתית של הסולטאן הייתה טבועה בו מהיותו הח'ליפה. הפירמנים קובצו לקודקס, או קנון (Kanun), שהיה מעין קובץ צווים וחיקוקים.

מקורו של המושג במילה הפרסית שמשמעותה "צו" או "פקודה".

פשאוור

פשאוור (בפשטו: پښور; באורדו: پشاور) היא עיר בצפון מערב פקיסטן שאוכלוסייתה מונה כ-1.4 מיליון נפש. היא הבירה של פרובינציית ח'ייבר פח'טונח'ווה והמרכז המנהלי של טריטוריית האזורים השבטיים המנוהלים פדרלית.

משמעות השם פשאוור הוא "המצודה הגבוהה" בפרסית ובפשטו היא ידועה כ"פחאוור". העיר והאזורים הסמוכים אליה נשלטו במשך השנים על ידי אימפריות רבות, ביניהן: הממלכה האחמנית, אלכסנדר מוקדון והממלכה הסלאוקית, הסקיתים, האימפריה המאורית, אימפריית קושאן, שושלת שאי, האימפריה המוסלמית, האימפריה הע'זנווית, האימפריה המונגולית, האימפריה המוגולית, האימפריה הסיקית והאימפריה הבריטית.

באזור שבו יושבת כיום פשאוור הייתה קיימת בעת העתיקה התיישבות חשובה בשם פושפפורה שנוסדה על ידי אימפרית קושאן. פשאוור הוקמה על ידי השליט המוגולי אכבר הגדול במאה ה-16 ואז קיבלה את שמה הנוכחי. במשך חלק גדול מההיסטוריה שלה, הייתה העיר אחת מנקודות המסחר העיקריות שעל דרך המשי והייתה צומת מרכזי בחילוף תרבויות בין דרום אסיה, מרכז אסיה והמזרח התיכון. מיקומה בקצה מעבר ח'ייבר, בסמוך לגבול האפגני הפך אותה בסוף המאה ה-20 לבירה הכלכלית, המסחרית, הפוליטית והתרבותית של הפתאנים בפקיסטן. בעשור הראשון של המאה ה-21 הפכו פשאוור והאזור שסביב לה לאזור שאינו יציב מבחינה שלטונית. אירעו בה התקפות של מורדים שכללו גם פיצוצים ורציחות על רקע פוליטי ודתי והתקפות של כוחות מוסלמיים הקשורים לתנועות הטליבאן ואל-קאעידה על שיירות וכוחות אמריקאים שנעו בנתיבי אספקה לאפגניסטן.

אזור פשאוור רבתי, שבו כשלושה מיליון תושבים, מוגדר כ"מחוז פשאוור" והממשל המקומי בו כולל 25 מועצות.

קבר הומאיון

קבר הומאיון הוא מתחם בניינים הבנוי בסגנון מוגולי ושוכן בניזאמודין מזרח שבניו דלהי. הקבר הראשי במתחם הוא זה של הקיסר הומאיון, שהיה הקיסר המוגולי השני. לצידו, כ-150 קברים של שליטים שמלכו אחריו. המתחם זכה למעמד של אתר מורשת עולמית מאונסק"ו ב-1993 והוא הדוגמה הקדומה ביותר בהודו לאדריכלות מוגולית. המאוזוליאום המצוי במתחם בנוי בסגנון הדומה לסגנונו של המאוזוליאום בטאג' מהאל באגרה.

קרב פלסי

קרב פלסי (באנגלית: Battle of Plassey; בבנגלית: পলাশীর যুদ্ধ) היה קרב אשר התנהל ב-23 ביוני 1757, בין הנציגויות המסחריות של בריטניה וצרפת בנוסף למחוז בנגל של האימפריה המוגולית שלצידו נלחמו הצרפתים. הקרב הסתיים בניצחון חברת הודו המזרחית הבריטית כנגד סובהת בנגל בראשה הנואב (מושל) של בנגל; סיראג' אוד-דואלה והכוח הצרפתי שלחם לצידו. ניצחון זה הוביל לסיפוח בנגל לטובת הבריטים והיה לנקודת מפנה חשובה במעורבות הבריטית בהודו משום שציין את השלב בו חברת הודו הבריטית התחילה לשלוט ישירות על טריטריות בהודו.

הקרב התנהל בעיירה פלסי, כ-150 ק"מ צפונית לקולקטה, ליד העיר מורשידבאד שהייתה עיר הבירה של המחוז שהיה חלק מהאימפריה המוגולית. הקרב היה חלק מסדרת עימותים שהתרחשו בהודו על רקע היריבות האנגלו-צרפתית שהתקיימה כחלק ממלחמת שבע השנים.

מתחים שהחלו לעלות בין כוחות חברת הודו המזרחית באזור בנגל ובמרכזו העיר קולקטה, לבין מושל מחוז בנגל מטעם האימפריה המוגולית, בעיקר על רקע המתיחות האנגלו-צרפתית ושיפור הביצורים בקולקטה מצד הבריטים למורת רוחם של המוגולים, התממשו לבסוף לכדי מערכה צבאית מוגולית (בתמיכה צרפתית) כנגד כוחות החברה הבריטית במחוז. הכוח המוגולי כבש את קולקטה ואת המצודה המגינה עליה; פורט וויליאם, מידי הבריטים ב-19 ביוני 1756. כתגובה, יצא רוברט קלייב עם כוח אנגלו-הודי מאזור מדראס לכיוון בנגל במטרה להילחם בכוחותיו של אוד-דואלה ולשחרר את קולקטה. קלייב הגיע לבנגל כשנה מאוחר יותר, שחרר את קולקטה והמשיך צפונה לכיוון בירת המחוז המוגולי של בנגל; העיר מורשידבאד. אל מול קלייב ניצב כוח מוגולי עדיף בהרבה, לכן ניסה קלייב להביא מספר ממפקדי הצבא המוגולים לידי חוסר תמיכה באוד-דואלה במהלך הקרב עצמו ובכך להטות את הכף לטובת הבריטים. לבסוף במהלך הקרב עצמו, שלושה ממפקדי הצבא ניצבו עם כוחותיהם בשדה הקרב אך לא הצטרפו ללחימה, התוצאה הייתה ירידה במספר הכוחות המוגולים כמו גם דעיכה במורל הלוחמים, מה שעזר לניצחונו של קלייב בקרב.

תוצאות הקרב היו להפגנת כוח משמעותית של הבריטים וגם שלב חשוב בדעיכת האימפריה המוגולית בהודו. במשך השנים שלאחר הקרב, מחוז בנגל נשלט על ידי שליטים הודים כאשר החוקים והמערכת האדמיניסטרטיבית נשתמרו, אך בפועל הבריטים שלטו כמעט באופן ישיר במחוז, שהפך בינתיים לדריכת הרגל הבריטית בהודו אשר בירתה נבחרה להיות בקולקטה. עם השנים השליטה על המחוז והמחוזות הבאים שנפלו תחת השליטה הבריטית, הפכו להיות יותר ויותר ישירים, הוצגו מערכות משפט ושילטון חדשות ונאכף מונופול כלכלי בריטי, עד שתת-היבשת ההודית כולה הייתה בשליטה בריטית. הודו הבריטית שהתחילה בשנת 1757 עם קרב פלסי, הגיעה לקיצה 190 שנים מאוחר יותר כאשר הודו קיבלה עצמאות בשנת 1947.

שאה ג'האן

שאה ג'האן (באורדו: شاه ‌جہاں, בפרסית: شاه جهان) (5 בינואר 1592 - 22 בינואר 1666) היה המלך החמישי של האימפריה המוגולית. תקופת מלוכתו של ג'האן זכורה כשיא פריחתה של האדריכלות המוגולית, כאשר בשנים אלו נבנו מבנים ואתרים רבים מעוטרים ומדהימים ביופיים, בהם הטאג' מהאל והמצודה האדומה בדלהי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.