האימפריה הבריטית

האימפריה הבריטיתאנגלית: British Empire) הוא השם שניתן לבריטניה ולמושבות, לדומיניונים, למדינות החסות, למנדטים, ולשטחים השונים שהיו תחת שליטתה וניהולה של בריטניה לאורך ההיסטוריה. תשתיתה של האימפריה התבססה על המושבות ועמדות המסחר שיצרה ממלכת אנגליה בשלהי המאה ה-16, ותחילת המאה ה-17. בשיאה, הייתה האימפריה לגדולה ביותר מסוגה בהיסטוריה, ולמשך יותר ממאה שנים הייתה לכוח הגלובלי הדומיננטי. ב-1922 חיו תחת חסות האימפריה כ-458 מיליון נפש לערך, שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העולם, ושטחה השתרע על כ-33 מיליון קילומטר רבוע - כרבע משטחו היבשתי של כדור הארץ. כתוצאה מכך, המורשת, מערכות המשפט והחוק, הפוליטיקה, השפה והתרבות האנגלית נפוצו ועדיין נפוצות ברחבי העולם באופן שאין שני לו. בשיא כוחה, רבות נאמר עליה שהיא "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם" מפני ששליטתה ברחבי הגלובוס הבטיחה שבכל עת תזרח השמש לפחות על חלק משטחיה.

במאות ה-15 וה-16, היו ספרד ופורטוגל לחלוצות המחקר והמיפוי הגלובלי והן החלו בונות לעצמן אימפריות מעבר לים, אשר העניקו עושר וידע עצום לשליטיהן. לנוכח הצלחותיהן הראשונות של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית, ביקשו גם אנגליה, צרפת והולנד לקבל נתח מהסחר והעושר שהעניקו אימפריות אלו. הן החלו להקים מושבות ורשתות מסחר משלהן באסיה ובאמריקה, בעוד הן נאבקות זו בזו ובספרד ובפורטוגל, שזה מכבר איבדו את ההגמוניה שלהן בתחום לאחר כניסת הכוחות החדשים ובעקבות מהלכים פוליטיים שונים שהתרחשו בתוך מדינותיהן. סדרת מלחמות עם הולנד וצרפת הותירו את אנגליה (ולאחר חוקי האיחוד של 1707, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה) ככוח הקולוניאלי הדומיננטי בצפון אמריקה. גם בהודו הפכה בריטניה לכוח הקולוניאלי המרכזי לאחר קרב פלסי, מפלתה של האימפריה המוגולית וההשתלטות על בנגל. אובדן שלוש עשרה המושבות לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית אמנם הייתה מפלה וזעזוע קשה בבריטניה, שאיבדה את המושבה המאוכלסת והחזקה ביותר שלה, אך זה לא היה סופה של האימפריה.

על מנת להתאושש, תשומת הלב הבריטית כוונה במהרה אל עבר אפריקה ואסיה, שם היא הקימה לה אימפריה חדשה. בהמשך, בעקבות ניצחונה על צרפת הנפוליאונית ב-1815, נהנתה האימפריה הבריטית ממאה של דומיננטיות לא מעורערת, הודות לכלכלתה המתפתחת ולצי המלכותי החזק שלה, שלא היו לו מתחרים. במהלך המאה ה-19, בריטניה מיסדה והרחיבה את שטחי שליטתה באסיה, באפריקה, בהודו והאוקיינוס השקט, והעניקה רמה גבוהה של אוטונומיה למושבות המתיישבים הלבנים שלה (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, ניופאונדלנד ולתקופה קצרה, גם אירלנד), שנודעו כדומיניונים.

צמיחתן והתפתחותן של גרמניה ושל ארצות הברית בשלהי המאה ה-19, הפריעה את העליונות הכלכלית והצבאית של בריטניה והיא יותר לא הייתה לכוח הדומיננטי היחידי. המתח הכלכלי והצבאי המתמשך בין בריטניה וגרמניה היה אחד מהנסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, במהלכה נתמכה בריטניה רבות על ידי האימפריה שלה, דרשה ממנה מאמץ כלכלי, צבאי ואנושי גדול מדי, ועל אף שהאימפריה שלה הגיעה לשיא גודלה מיד לאחריה, היא כבר לא הייתה כוח תעשייתי וצבאי שאין דומה לו. על אף שבריטניה והאימפריה שלה סיימו כמנצחות גם במלחמת העולם השנייה, חלק ממושבותיה באסיה נכבשו על ידי יפן, דבר שתרם לירידת קרנה ולדעיכתה המואצת. לאחר שנתיים מתום המלחמה, העניקה בריטניה עצמאות לפנינת האימפריה שלה, הודו.

במהלך שארית המאה ה-20, רוב הטריטוריות של בריטניה הפכו עצמאיות כחלק מהדה-קולוניזציה שסחפה את העולם. בעיני רבים, סופה המוחלט של האימפריה היה עם השבתה של הונג-קונג לרפובליקה העממית של סין ב-1997. לאחר קבלת העצמאות, הצטרפו רבות מהמושבות לשעבר של האימפריה לחבר העמים הבריטי, ארגון חופשי למדינות עצמאיות. חלקן אף הכריזו על המלוכה הבריטית, כיום אליזבת השנייה, כראש המדינה שלהן ולכן נמנות עם ממלכות חבר העמים הבריטי. כ-14 טריטוריות נותרו תחת השלטון הבריטי, והן הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים.

האימפריה הבריטית
British Empire
Flag of the United Kingdom Royal Coat of Arms of the United Kingdom
דגל סמל
מיקום
מוטו לאומי אלוהים וזכותי שלי
המנון לאומי אלוהים נצור את המלכה[1]
יבשת כל היבשות
עיר בירה לונדון
51°30′N 0°7′W / 51.500°N 0.117°W
שטח בעבר 33,000,000 קמ"ר (נכון ל-1922)
אוכלוסייה בעבר 485,000,000 (נכון ל-1922)
מטבע לירה שטרלינג ‏ (GBP)

מקורותיה של האימפריה (1497 - 1583)

סדרת ערכים
בהיסטוריה של בריטניה
תקופות בהיסטוריה של בריטניה
בריטניה הפרהיסטורית
בריטניה הרומאית
בריטניה בימי הביניים
הפטרכיה
אנגליה הסקסונית
אנגליה הנורמנית
הרנסאנס האנגלי
העידן האליזבתני
בריטניה המודרנית
תקופת ההשכלה הסקוטית
האימפריה הבריטית
מהפכת החקלאות הבריטית
המהפכה התעשייתית
היסטוריה של הממלכה המאוחדת
היסטוריה של אזורים בבריטניה:
היסטוריה של אנגליה
היסטוריה של סקוטלנד
היסטוריה של אירלנד
היסטוריה של ויילס
היסטוריה של לונדון
נושאים מתוך היסטוריית בריטניה:
היסטוריה של החברה הבריטית
היסטוריה של הצבא הבריטי
היסטוריה של הכלכלה הבריטית
היסטוריה של החוקה הבריטית

יסודותיה של האימפריה הבריטית נטועים עוד לפני שבריטניה הפכה לישות פוליטית אחת, כשאנגליה וסקוטלנד היו ממלכות נפרדות. בעקבות הצלחתן של ספרד ופורטוגל בחקר הגלובלי, מינה מלך אנגליה הנרי השביעי ב-1496 את יורד הים הוונציאני ג'ון קאבוט להוביל מסע לגילוי נתיב ימי לאסיה דרך צפון האוקיינוס האטלנטי. קאבוט הפליג ב-1497, ועל אף שנחת בהצלחה על חופי ניופאונדלנד (שהאמין כי הם חופי אסיה, כמו כריסטופר קולומבוס חמש שנים לפניו), לא היה שום ניסיון מצידו להקים בה מושבה. קאבוט יצא למסע שני בשנה שלאחר מכן אך ספינותיו נעלמו בים.

לא היו עוד ניסיונות להקמת מושבות עד לתקופת כהונתה של אליזבת הראשונה, בעשורים האחרונים של המאה ה-16. הרפורמציה הפרוטסטנטית באנגליה קנתה לה יריבות חדשה עם ספרד הקתולית. ב-1562, הורתה אליזבת לפריבטירים ג'ון הוקינז ופרנסיס דרייק לתקוף ספינות עבדים פורטוגזיות וספרדיות שיוצאות מחופי מערב אפריקה לאמריקה, במטרה להשתלב בסחר העבדים האטלנטי שהנהיגו. ניסיונות אלו נכשלו לרוב, ועם פרוץ מלחמת אנגליה-ספרד ב-1585, עודד הכתר האנגלי מתקפות פיראטיות נוספות על נמלים ספרדיים בחופי אמריקה ועל ספינות ספרדיות העושות את דרכן דרך האוקיינוס האטלנטי, עמוסות אוצרות מן העולם החדש. באותו הזמן, סופרים ויוצרים רבי השפעה כריצ'רד האקלוט וג'ון די (שהיה הראשון להשתמש בביטוי "האימפריה הבריטית") החלו ללחוץ להקמתה של אימפריה קולוניאלית אנגלית. באותה התקופה, הספרדים התבצרו בנחישות באמריקה, הפורטוגזים הקימו שרשרת של עמדות מסחר ומבצרים מחופי ברזיל לאפריקה ולסין, והצרפתים הקימו התיישבות באגנו של נהר סנט לורנס, שמאוחר יותר תהפוך לצרפת החדשה.

אירלנד

על אף שפיגרה מאחורי המעצמות האירופיות האחרות בהקמת מושבות ברחבי העולם, הייתה אנגליה עסוקה בקולוניזציה של ישות הקרובה לביתה, אירלנד. הקולוניזציה החלה בה בתקופה הנורמנית, המשיכה עם הכיבוש הטיודורי המחודש ועם כיבושי אוליבר קרומוול. ניתן לראות בקולוניזציה של אירלנד כמבוא לאימפריה העולמית שתקום, ובחלקה היו פעילים אנשים שמאוחר יותר פעלו בקולוניזציה של צפון אמריקה. בפרט הקבוצה שנודעה כ"אנשי המדינה המערבית", שכללה את המפרי גילברט, וולטר ראלי, פרנסיס דרייק, ג'ון הוקינז, ריצ'רד גרנוויל, וראלף ליין.

האימפריה הבריטית הראשונה (1583 - 1783)

ב-1578 הופקד סר המפרי גילברט על ידי המלכה אליזבת הראשונה על מסעות התגלית מעבר לים. גילברט הפליג בשנה שלאחר מכן לאיי הודו המערביים במטרה להטריד את הנמלים הספרדיים, וכדי להקים מושבה בצפון אמריקה; אך המשלחת בוטלה עוד לפני שחצתה את האוקיינוס האטלנטי. ב-1583 יצא גילברט למסעו השני, אל האי ניופאונדלנד, שם באופן רשמי טען בעלות אנגלית על מפרץ סנט ג'ון, על אף שלא הותיר שום מתיישבים מאחור. גילברט לא שרד את מסע החזרה לאנגליה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, וולטר ראלי. ב-1584 הקים ראלי את מושבת רואנוק על חופה של צפון קרוליינה המודרנית, אך המחסור באספקה גרם לכישלון ההתיישבות.

ב-1603 ירש ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד את הכתר האנגלי וב-1604, נשא ונתן בחוזה לונדון כדי לסיים את מלחמת אנגליה-ספרד. לאחר שהשיגה שלום עם אויבתה העיקרית, תשומת הלב האנגלית פנתה מהריסת תשתיות קולוניאליות של אומות אחרות להקמת מושבות משלה. על אף שניסיונותיה הראשונים נחלו כישלון, האימפריה הבריטית החלה ללבוש צורה במהלך השנים המוקדמות של המאה ה-17, עם ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה ובקריבים, ובהקמתה של חברה פרטית, חברת הודו המזרחית הבריטית שנוסדה כדי לסחור באסיה. תקופה זאת, עד לאבדן שלוש עשרה המושבות לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה-18 נקראת "האימפריה הבריטית הראשונה".

אמריקה, אפריקה וסחר העבדים

British Colonies in North America c1750 v2
ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה בשנת ה-50 של המאה ה-18:
1: ניופאונדלנד; 2: נובה סקוטיה; 3: שלוש עשרה המושבות; 4: ברמודה; 5: איי בהאמה; 6: הונדורס הבריטית; 7: ג'מייקה; 8: האנטילים הקטנים

תחילה, סיפקו הקריבים את אנגליה כמושבות הרווחיות והמשתלמות ביותר, אך לא לפני שמספר ניסיונות להתיישבות נכשלו. הניסיון להקים מושבה בגיאנה ב-1604 נמשך שנתיים בלבד, ונכשל מפני שלא סיפק את תכליתו העיקרית, להכיל מרבצי זהב. ההתיישבויות בסנט לוסיה (1605) ובגרנדה (1609) נכשלו גם הן במהרה, אך התיישבויות מוצלחות הוקמו בסנט קיטס (1624), ברבדוס (1627) ונוויס (1628). במושבות אימצו במהרה את מערכת מטעי הסוכר, שנחלה הצלחה גדולה בברזיל הפורטוגזית. תחילה, הותר לספינות הולנדיות לסחור בעבדים ולקנות סוכר במושבות האנגליות. אולם ב-1651 הכריז הפרלמנט האנגלי שרק ספינות אנגליות יוכלו לסחור במושבותיהן, כדי להבטיח שהרווח העצום מהסחר יישאר בידיים אנגליות. הדבר הוביל לעוינות בין אנגליה לרפובליקה ההולנדית, ולסדרת מלחמות בין השתיים, ובסופן להתחזקות העמדה האנגלית באמריקה, על חשבון זו ההולנדית. ב-1655 סיפחה אנגליה את האי ג'מייקה מספרד, וב-1666 הצליחה בהתיישבות בבהאמה.

התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה נוסדה ב-1607 בג'יימסטאון, בהנהגתו של הקפטן ג'ון סמית' ובניהולה של חברת וירג'יניה. זכויות החברה נשללו ב-1624, והמושבה הועברה לשליטתו הישירה של הכתר האנגלי, שהכריז על הקמת המושבה של וירג'יניה. חברת ניופאונדלנד נוסדה ב-1610 במטרה להקים יישוב קבע בניופאונדלנד, אך לא הייתה מוצלחת במידה רבה. ב-1620, נוסדה מושבת פלימות' כמקלט למאמינים מהזרם הפוריטני, שמאוחר יותר נודעו כפילגרימים. בריחה מרדיפות על רקע דתי הפכה למניע לאנגלים רבים לעבור את הסכנות שבחציית האוקיינוס האטלנטי: מרילנד נוסדה ב-1634 כמקלט לנצרות הקתולית, רוד איילנד נוסדה ב-1636 כמושבה המקבלת את כל הדתות, וקונטיקט נוסדה ב-1639 לקונגרגטיונליסטים. פרובינציית קרוליינה נוסדה ב-1663, וב-1664 אנגליה קיבלה את השליטה על הולנד החדשה (ניו יורק) בתמורה לסורינם, לאחר הסכם שנחתם בסופה של המלחמה ההולנדית-אנגלית השנייה. ב-1681 נוסדה המושבה של פנסילבניה על ידי ויליאם פן. המושבות בצפון אמריקה ייצאו טבק, כותנה ואורז, אך היו פחות רווחיות מהמושבות שבקריביים, על אף שהיו עשירות באדמה חקלאית טובה, שמשכה מרחוק מספר רב של מהגרים אנגלים.

ב-1670, העניק צ'ארלס השני זכויות לחברת מפרץ הדסון, מהלך שהעניק לה מונופול על הסחר בפרוות, במה שנודע אז כארץ רופרט, שטח נרחב שמאוחר יותר יהפוך לחלק עיקרי מקנדה. המבצרים ועמדות המסחר שהוקמו בידי החברה היו תכופות קרבן לתקיפות הצרפתים, שהקימו מושבה לסחר בפרוות משלהם בצפון אמריקה - צרפת החדשה.

שנתיים מאוחר יותר, נפתחה חברת אפריקה, וקיבלה מונופול מהמלך צ'ארלס השני על הסחר לאספקת עבדים למושבות האנגליות בקריביים. מתחילתו, הסחר בעבדים היה מרכיב בסיסי לכלכלה האנגלית באיי הודו המערביים. עד לביטולו של סחר העבדים ב-1807, העבירה בריטניה כשלושה וחצי מיליון עבדים אפריקאים לאמריקה, כשליש מהעבדים שהועברו אליה אי פעם דרך האוקיינוס האטלנטי. כדי להקל על הסחר, הוקמו מבצרים על חופה של מערב אפריקה, כמו באיי ג'יימס, אקרה ואיי בונס. בקריביים הבריטים אחוז האוכלוסייה השחורה עלה מ-25% ב-1650 ל-80% ב-1780. בשלוש עשרה המושבות עלו אחוזי השחורים מ-10% ל-40% בערך באותן תקופות (בעיקר בדרום). לסוחרי העבדים, הסחר היה רווחי מאוד, והפך לכלכלה המובילה לערים אנגליות מערביות כמו בריסטול וליברפול, מה שיצר את פינתו השלישית של מה שנקרא "משולש הסחר" עם אפריקה ואמריקה. אך למועברים מאפריקה, התנאים הקשים והלא היגייניים בספינות העבדים והתזונה הדלה גרמו לתמותה ממוצעת של אחד מכל שבעה עבדים במהלך המסע.

ב-1695, אישר הפרלמנט הסקוטי את הקמתה של חברת סקוטלנד, שהקימה ב-1698 התיישבות במפרץ פנמה, במטרה לבנות באזור תעלה. אך בשל המצור הספרדי ממלכות המשנה של גרנדה החדשה, ובשל מחלת המלריה, המושבה ננטשה שנתיים לאחר מכן. ההתיישבות הייתה אסון כלכלי לסקוטלנד - כרבע מההון הסקוטי הושקע בפרויקט, וניתץ את התקוות הסקוטיות להקמת אימפריה גלובלית משלה. לפרויקט היו גם השלכות פוליטיות גדולות, הכישלון הבהיר לאנגליה ולסקוטלנד כמה בעל ערך יהיה איחוד בין שתי המדינות, ולא רק בין הכתרים. מטרה זו יושמה ב-1707 בהסכם האיחוד, שכתוצאה ממנו הוקמה ממלכת בריטניה הגדולה.

היריבות עם הולנד באסיה

מסוף המאה ה-16, החלו אנגליה והולנד לערער את המונופול הפורטוגזי על הסחר באסיה, עם הקמתן של חבַרות הון משותף, חברת הודו המזרחית הבריטית וחברת הודו המזרחית ההולנדית, שהוקמו בשנים 1600 ו-1602. מטרתן העיקרית של החברות הללו הייתה להיכנס לסחר המשתלם בתבלינים, ולהתמקד במקורו, אינדונזיה, ובמרכזו אשר בהודו. הקרבה בין לונדון לאמסטרדם והתחרות המתמשכת בין אנגליה להולנד הובילה באופן בלתי נמנע לעימות בין שתי החבַרות, לאחר הכיבוש ההולנדי של איי מאלוקו (שלפני כן היה מעוז פורטוגזי) לאחר נסיגת האנגלים מהאזור ב-1622, והצלחת האנגלים בהודו, בסוראט, לאחר הקמת מפעל במקום ב-1613.

Fort St. George, Chennai
מבצר סנט ג'ורג' במדרס

אף על פי שאנגליה תנצח את הולנד בסופו של דבר כאימפריה קולוניאלית, לתקופה קצרה המערכת הפיננסית המתקדמת של הולנד ושלוש מלחמות הולנד-אנגליה במאה ה-17 הותירו את הולנד בעמדה חזקה מזו של אנגליה באסיה. העוינות פסקה לאחר המהפכה המהוללת ב-1688, בה ויליאם מאורנג' ההולנדי עלה לכתר האנגלי, והביא שלום בין אנגליה להולנד. הסכם בין שתי המדינות השאיר את הסחר בתבלינים האינדונזי להולנדים ואת תעשיית הטקסטיל ההודית לאנגלים. בסופו של דבר עתיד הטקסטיל לעלות על התבלינים מבחינה כלכלית, והחל מ-1720 גם מבחינה שיווקית, וההסכם נתן בסופו של דבר יתרון לחברת הודו המזרחית האנגלית על זו ההולנדית. חברת הודו המזרחית האנגלית העתיקה את מוקדה מסוראט - מרכז הסחר בתבלינים - למבצר סנט ג'ורג' (שבעתיד יקרא מדרס), בומביי (נמסרה מידי הפורטוגזים לצ'ארלס השני מלך אנגליה ב-1661 כנדוניה לקתרינה דה ברגנסה) וסוטנוטי (שעתידה להתאחד עם שני כפרים אחרים לעיר קולקטה).

המאבק העולמי עם צרפת

השלום בין הולנד לאנגליה ב-1688 גרם לכך ששתי המדינות נכנסו למלחמת תשע השנים כבעלות ברית. אך העימות - שהתנהל באירופה ומעבר לים בין צרפת, ספרד והברית האנגלו-הולנדית - הותיר את בריטניה ככוח קולוניאלי חזק יותר מההולנדים, שנאלצו להקדיש חלק גדול יותר מצבאם באירופה. במאה ה-18 הפכה בריטניה לכוח הדומיננטי בעולם, וצרפת הפכה ליריבתה העיקרית.

בשל מותו של קרלוס השני, מלך ספרד ב-1700 הועברו הכתר הספרדי והאימפריה הקולוניאלית שלו לפיליפ דוכס אנז'ו, נכדו של מלך צרפת. עלייתו של פיליפ לכתר הספרדי העלה את הרעיון של איחוד צרפת, ספרד והאימפריות הקולוניאליות שלהן, דבר שלא היה מקובל בעיני בריטניה ושאר הכוחות באירופה. ב-1701, צידדו בריטניה, פורטוגל והולנד באימפריה הרומית הקדושה נגד ספרד וצרפת במלחמת הירושה הספרדית. המלחמה, בה צרפת וספרד הפסידו, נמשכה עד 1714 ובסופה, בהסכם אוטרכט, ויתר פיליפ על זכויותיו ועל זכויות צאצאיו על הכתר הצרפתי. האימפריה הבריטית הרחיבה את חזקותיה: היא קיבלה את ניופאונדלנד ואקדיה מצרפת, ואת גיברלטר ומינורקה מספרד. גיברלטר, שהיא עדיין אחת מהטריטוריות הבריטיות שמעבר לים, הפכה לבסיס ימי חשוב ואיפשרה לבריטניה לשלוט בכניסת האוקיינוס האטלנטי לים התיכון.

The Defeat of the French Fireships attacking the British Fleet at Anchor before Quebec
תבוסת הצי הצרפתי בקוויבק ב-1759

מינורקה הוחזרה לספרד בהסכם אמיין ב-1802, לאחר שעברה פעמיים מיד ליד. ספרד נתנה לבריטניה גם את הזכויות לאסיאנטו הרווחי (אישור למכור עבדים באמריקה הספרדית).

מלחמת שבע השנים שהחלה ב-1756, הייתה המלחמה הראשונה שהתנהלה ברחבי הגלובוס - באירופה, בהודו, בצפון אמריקה, בקריביים, בפיליפינים ועל חופי אפריקה. לחתימת חוזה פריז ב-1763 הייתה השפעה גדולה על עתידה של האימפריה הבריטית. עתידה של צרפת ככוח קולוניאלי בצפון אמריקה למעשה נגמר עם ההכרה בדרישות הבעלות של בריטניה על ארץ רופרט ומסירתה של צרפת החדשה (והשארת מאות דוברי-צרפתית בשליטה בריטית), ומסירת לואיזיאנה לספרד. ספרד מסרה את פלורידה לבריטניה. בהודו, המלחמה הקרניתית השאירה את צרפת בשטחיה, אך עם מגבלה צבאית והתחייבות לתמוך בקולוניות הבריטיות, ובעצם עזיבת עתידה של הודו לבריטניה. הניצחון הבריטי על צרפת במלחמת שבע השנים הותיר למעשה את בריטניה ככוח הדומיננטי בעולם.

עלייתה של "האימפריה הבריטית השנייה" (1783 - 1815)

Clive
ניצחונו של רוברט קלייב בקרב פלאסי, ביסוס החברה ככוח צבאי וכמו כן ככוח מסחרי.

שלטון החברה בהודו

במהלך המאה הראשונה של פעילותה, התמקדה חברת הודו המזרחית הבריטית במסחר, מאחר שכוחה לא השתווה לאימפריה המוגולית, שהעניקה לה זכויות מסחר בשנת 1617. הדבר השתנה במהלך המאה ה-18 עם דעיכתה של האימפריה המוגולית, ועם תחילת המאבק בין חברת הודו המזרחית הבריטית למקבילתה הצרפתית בעשור הרביעי והחמישי של המאה ה-18. קרב פלסי, שהתרחש בשנת 1757, הסתיים בניצחון בריטי בהנהגתו של רוברט קלייב, על הצרפתים ובעלי בריתם ההודים, וכן הותיר את בריטניה עם השליטה על בנגל, ועם כוח צבאי ופוליטי גדול בהודו. בעשורים שלאחר מכן, המשיכה החברה להגדיל את שטחי שליטתה בהודו, עד שכל תת היבשת ההודית היה בשליטתה בשנת 1857.

אובדן שלוש עשרה המושבות באמריקה

במהלך העשור השישי והשביעי של המאה ה-18, המתיחות בין שלוש עשרה המושבות לבריטניה עלתה בהדרגה, בעיקר בשל הכעס על ניסיונות הפרלמנט הבריטי למשול ולמסות את המתיישבים האמריקאים ללא הסכמתם. הוויכוח על זכויותיהם של המתיישבים האמריקאים הפך לאלים, וב-1775, פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית. בשנה שלאחר מכן, הכריזו המתיישבים על עצמאותה של ארצות הברית, ועם סיוע מספרד, צרפת והולנד, המשיכו במלחמה וניצחו בה בשנת 1783.

Yorktown80
כניעתו של קרונווליסט ביורקטאון (ג'ון טרמבול, 1797) אובדן של המושבות האמריקאיות סימן את סופה של "האימפריה הבריטית הראשונה"

ההפסד של חלק כה עיקרי מאמריקה הבריטית, ובאותו הזמן המושבה המאוכלסת ביותר של בריטניה, נראה בידי מספר היסטוריונים כנקודת המפנה בין האימפריה הבריטית ה"ראשונה" והאימפריה ה"שנייה", שבמהלך אותו השינוי העבירה בריטניה את התמקדותה מאמריקה לאסיה, לאוקיינוס השקט ומאוחר יותר לאפריקה. ספרו של אדם סמית, עושר העמים, גרס כי קולוניות הן מיותרות, וכי סחר חופשי צריך להחליף את משטר המרקנטיליזם הישן שאפיין את תקופת הקולוניאליזם הראשונית של ספרד ופורטוגל. צמיחת המסחר בין ארצות הברית לבין בריטניה לאחר 1783 אישר את ראייתו של סמית כי שליטה פוליטית היא לא הכרחית להצלחה כלכלית. המתח בין שתי האומות החריף במהלך המלחמות הנפוליאוניות, עם ניסיונותיה של בריטניה להפריע לסחר בין צרפת וארצות הברית. ארצות הברית הכריזה מלחמה, מלחמת 1812, במהלכה ניסו שני הצדדים לכבוש כמה שיותר שטחים מהצד השני. הניסיונות נכשלו, והסכם גנט, שנחתם ב-1815, השיב את הגבולות שלפני המלחמה.

המאורעות בשלוש עשרה המושבות, השפיעו על המשטר הבריטי בקנדה, אליה היגרו בין 40,000 ל-100,000 לויאליסטים מובסים, לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית. 14,000 הלויאליסטים שנמלטו לנהר סנט ג'ון בנובה סקוטיה הרגישו מרוחקים מדי מהממשל המחוזי בהאליפקס, ולכן הפריד הממשל הבריטי את ניו ברנזוויק למושבה חדשה ב-1784. המהלך החוקתי של 1791 יצר את הפרובינציות קנדה העילית (בעיקר דוברי אנגלית) וקנדה התחתית (בעיקר דוברי צרפתית) כדי לדכא את המתח בין שתי הקהילות, ויישם מערכת ממשלתית דומה לזאת שבבריטניה, במטרה לחזק את השלטון האימפריאלי ולא לאפשר שלטון עממי בממשלה, כמו זה שגרם לפרוץ המהפכה בשלוש עשרה המושבות.

אוסטרליה וניו זילנד

Captainjamescookportrait
מסעותיו וגילוייו של ג'יימס קוק באוקיינוס השקט הביאו להקמתן של מספר מושבות בריטיות, ביניהן גם אוסטרליה וניו זילנד

משנת 1718, גירוש למושבות באמריקה היה עונש על מספר עבירות פליליות בבריטניה, ובסך הכל הועברו כאלף פושעים לאמריקה מדי שנה. משנצטרכה למצוא תחליף לאחר אובדן שלוש עשרה המושבות ב-1783, פנתה הממשלה הבריטית לתגלית החדשה - אוסטרליה. חופה המערבי של אוסטרליה התגלה על ידי החוקר ההולנדי וילם יאנסזון בשנת 1606. מאוחר יותר, נקרא החוף המערבי הולנד החדשה על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, אך לא היה שום ניסיון ליישב אותו מצידם. ב-1770, גילה ג'יימס קוק את חופה המזרחי של אוסטרליה במהלך מסעו המדעי בדרום האוקיינוס השקט. הוא קרא לה ניו סאות' ויילס, וטען עליה בעלות בריטית. ב-1778, הבוטנאי של קוק, ג'וזף בנקס הגיש לממשלה הבריטית עדויות על התאמתו של מפרץ בוטאני להקמת התיישבות פלילית, וב-1787 המשלחת הראשונה של אסירים יצאה מבריטניה לכיוון אוסטרליה. בריטניה המשיכה לשלוח אסירים לניו סאות' ויילס עד לשנת 1840, עת התגוררו בה כ-56,000 תושבים, רובם אסירים, אסירים לשעבר או צאצאיהם. המושבות האוסטרליות הפכו יצואניות רווחיות של זהב וצמר.

במהלך מסעו, ביקר קוק גם בניו זילנד, שהתגלתה על ידי שייטים הולנדיים בשנת 1642. קוק טען בעלות בריטית על האי הצפוני והדרומי בשנים 1769 ו-1770 בהתאמה. תחילה, יחסי הגומלין בין הילידים המאורים לבין האירופים היו מוגבלים לסחר בלבד. אך ההתיישבויות האירופיות התרחבו במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-19, עם הקמתן של מספר תחנות מסחר באיים, במיוחד בצפוני. ב-1839, חברת ניו זילנד הכריזה על תוכניתה לקנות שטחים נרחבים במטרה להקים מושבות בניו זילנד. ב-6 בפברואר 1840, קפטן ויליאם הובסון ובערך 40 צ'יפים מאורים חתמו על הסכם ואיטנגי. ההסכם הזה נחשב על ידי רבים כמסמך המייסד של ניו זילנד, אך השוני בין הגרסה האנגלית לזו המאורית ממשיך להוות מקור מחלוקת.

מלחמה עם צרפת הנפוליאונית

Sadler, Battle of Waterloo
קרב ווטרלו שסימן את סופן של המלחמות הנפוליאוניות.

ב-1789 בריטניה נקראה תיגר פעם נוספת על ידי צרפת, אך הפעם במסגרת המלחמות הנפוליאוניות. במאבק זה, שלא בדומה לקודמיו, הייתה תחרות אידאולוגית בין שתי האומות. לא רק מושבותיה של בריטניה היו בסכנה; נפוליאון איים לפלוש לבריטניה עצמה, בדומה לארצות אירופה הקונטיננטלית שצבאו פלש אליהם.

ולכן, השקיעה בריטניה הון ומשאבים רבים כדי לנצח בהן. הנמלים הצרפתים נחסמו על ידי הצי המלכותי, שניצח ניצחון מוחץ את הצי הצרפתי והספרדי בקרב טרפלגר ב-1805. מושבות שמעבר לים הותקפו ונכבשו, כולל אלו של הולנד שסופחו על ידי נפוליאון ב-1810. צרפת הובסה לבסוף בידי צבאות הקואליציה השביעית ב-1815. ידה של בריטניה והאימפריה שלה שוב הייתה על העליונה בחוזי השלום: צרפת מסרה לידיה את האיים היוניים ואת מלטה (שנכבשה ב-1797) את סנט לוסיה את מאוריציוס, את איי סיישל ואת טובגו; ספרד מסרה לידיה את טרינידד; והולנד מסרה את גיאנה ואת מושבת הכף. בריטניה החזירה לצרפת את גוואדלופ, מרטיניק, גורה, גיאנה הצרפתית ואת ראוניון; ולהולנד החזירה את ג'אווה ואת סורינם.

ביטול העבדות

תחת לחץ עולה וגובר מצד התנועה לביטול העבדות, הוציאה הממלכה המאוחדת מחוץ לחוק את הסחר בעבדים בשנת 1807. ב-1808, הפכה סיירה לאון למושבה בריטית רשמית לעבדים משוחררים. אמנת ביטול העבדות שעברה בפרלמנט ב-1833, הפכה לא רק את סחר העבדים ללא חוקי, אלא גם את העבדות עצמה ללא חוקית, וגרמה לשחרור כל העבדים בשטחי האימפריה ב-1 באוגוסט 1834.

"המאה האימפריאלית" של בריטניה (1815 - 1914)

British Empire 1897
מפת האימפריה הבריטית ב-1897. מסומנת בצבע הוורוד, צבעה המסורתי של האימפריה במפות

במהלך התקופה שבין 1815 ו-1914, הנקראת בידי מספר היסטוריונים "המאה האימפריאלית" של בריטניה, התווספו לאימפריה בערך כ-25,000,000 קילומטרים רבועים של שטח, ובערך 400 מיליון תושבים. הניצחון על נפוליאון ב-1815, הותיר את בריטניה ללא אויבים משמעותיים, מלבד רוסיה במרכז אסיה. מאחר שלא הייתה מאותגרת כלל מבחינה ימית, אימצה בריטניה את תפקיד השוטר העולמי, מצב עניינים שמאוחר יותר נודע כ"פאקס בריטניקה". כמו כן, אימצה בריטניה משטר חוץ של בידוד בינלאומי. מלבד השלטון הישיר שהפעילה בריטניה במושבותיה, מעמדה הדומיננטי בסחר העולמי גרם לכך שהיא שלטה בפועל בכלכלותיהן של מדינות עצמאיות רבות כמו סין, ארגנטינה וסיאם, שלטון שאופיין בידי מספר היסטוריונים כ"אימפריה לא רשמית".

חוזקה האימפריאלי של בריטניה נתמך בידי אוניות הקיטור והטלגרף - טכנולוגיות חדשות שהומצאו במחצית השנייה של המאה ה-19, ואיפשרו לבריטניה להגן על האימפריה שלה. ב-1902, הייתה מחוברת כל האימפריה הבריטית ברשתות טלגרף, מה שנקרא "אל רד ליין".

חברת הודו המזרחית באסיה

המשטר הבריטי באסיה במהלך המאה ה-19, התמקד בעיקר על הגנה ועל הרחבת הודו, שנראתה בבריטניה כמושבה החשובה ביותר שלה, וכמפתח לשאר אסיה. חברת הודו המזרחית הבריטית הובילה את התפתחותה של האימפריה הבריטית באסיה. תחילה, שילבה החברה כוחות עם הצי המלכותי במהלך מלחמת שבע השנים, והשתיים המשיכו לשתף פעולה גם בזירות שמחוץ להודו: גירושו של נפוליאון ממצרים (1799), כיבוש ג'אווה מהולנד (1811), רכישת סינגפור (1819) ומלאקה (1824), ונפילתה של בורמה (1826).

Victoria Disraeli cartoon
קריקטורה פוליטית משנת 1876 של בנימין ד'יזראלי, המכתיר את המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו

מבסיסיה בהודו, החלה החברה להיכנס לסחר האופיום המשתלם בסין בעשור השלישי של המאה ה-18. הסחר, שהוצא מהחוק בסין על ידי שושלת צ'ינג ב-1729, עזר לייצב את חוסר האיזון המסחרי שנוצר עקב ייבוא הענק הבריטי של התה מסין, שהזרים כמויות אדירות של כסף מבריטניה לסין. ב-1839, ההחרמה של 20,000 תיבות אופיום בידי הרשויות הסיניות, גרמו לבריטניה לפתוח במלחמת האופיום הראשונה, ולכיבושו של האי הונג קונג, באותו הזמן, התיישבות מינורית.

סופה של החברה הואץ בשל מרד של חיילים הודים במפקדיהם הבריטים, בשל ניסיונותיה של בריטניה להפוך את הודו למערבית. לקחו כשישה חודשים לדכא את המרד, עם הפסדים בנפש של שני הצדדים. לאחר מכן, השליטה הממשלה הבריטית שלטון ישיר על הודו, ופתחה בתקופה שנקראה הראג' הבריטי. במהלך אותה התקופה הוצב בהודו מושל שניהל ופיקח על המושבה, והמלכה ויקטוריה הוכתרה כקיסרית הודו. חברת הודו המזרחית הבריטית נסגרה בשנה שלאחר מכן, ב-1858.

הודו סבלה מסדרה של בצורות בשלהי המאה ה-19, מה שגרם לרעב גדול, במהלכו מתו בערך כ-10 מיליון אנשים. חברת הודו המזרחית הבריטית נכשלה ביישום משטר מתאים להתמודדות עם הבצורת במהלך תקופת שלטונה. אך הדבר השתנה במהלך הראג', שהפקיד משלחות למחקר לאחר כל בצורת, כדי לבדוק מה גרם לה. הבצורות נמשכו עד לתחילתה של המאה ה-20, עת מצא הראג' פתרון לבעיה.

היריבות עם רוסיה

במהלך המאה ה-19, התחרו בריטניה והאימפריה הרוסית על תפיסתו של החוזק השלטוני באסיה, עם דעיכתן של האימפריות העות'מאנית, הסינית והפרסית. היריבות ביניהן באירואסיה נודעה מאוחר יותר כ"המשחק הגדול". חששותיה של בריטניה לגבי רוסיה התגשמו, עם הניצחונות של רוסיה על טורקיה ופרס, שהראו את שאיפותיה האימפריאליות של רוסיה ואת יכולתה לממשן, והפיצה חשש ברחבי בריטניה לפלישה יבשתית להודו. ב-1839, ניסתה בריטניה להגן על הודו בכיבוש אפגניסטן, אך המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה הייתה מפלה גדולה לבריטניה. כשפלשה רוסיה לבלקן הטורקי ב-1853, החששות מפני שלטון רוסי בים התיכון ובמזרח התיכון הובילו את צרפת ובריטניה לפתוח במלחמת קרים בשיתוף פעולה עם האימפריה העות'מאנית, כדי להרוס את יכולותיה הימיות של רוסיה. המלחמה הייתה מפלה כללית לרוסיה; היא כללה טכניקות חדשות מהלוחמה המודרנית, והייתה המלחמה הגלובלית היחידה בה השתתפה בריטניה במהלך הפאקס בריטניקה.

המצב במרכז אסיה נותר לא פתור למשך שני עשורים נוספים, כשסיפחה בריטניה את באלוצ'יסטאן, וכיבושן של קירגיזסטן, קזחסטן וטורקמניסטן על ידי רוסיה. למשך זמן מסוים, היה נראה כי מלחמה נוספת עומדת לפרוץ בין השתיים, אך הן הגיעו להסכם בקשר לשטחי ההשפעה שלהן באזור ב-1878, ובקשר לשאר המחלוקות ביניהן בשנת 1907, עם חתימתה של האמנה האנגלו-רוסית. ההרס של הצי הרוסי בקרב פורט ארתור במהלך מלחמת רוסיה-יפן, גם הורידה את חששותיה של בריטניה לגבי רוסיה.

מהכף לקהיר

Punch Rhodes Colossus
"הקולוסוס של רודס" - מהכף לקהיר - ססיל רודס נמתח ממושבת הכף למצרים

בשנת 1652 הקימה חברת הודו המזרחית ההולנדית את מושבת הכף בקצה הדרומי של אפריקה. היא הקימה את המושבה כתחנת דרך לספינותיה ששטו לכיוון איי הודו המזרחיים וחזרה מהם. בריטניה סיפחה רשמית את השטח ואת אוכלוסיית הבורים ("חקלאים" בהולנדית/אפריקנס) הגדולה שלה ב-1806, לאחר שכבשה אותה ב-1795 במטרה למנוע מצרפת הנפוליאונית לכבוש אותה. ההגירה הבריטית למושבת הכף התגברה לאחר 1820, מה שדחק את אלפי הבורים שהתגוררו בה צפונה, להקמת רפובליקות עצמאיות משלהם, כחלק מהטרק הגדול של שנות השלושים והארבעים של המאה ה-19. במהלך התהליך הזה התנגשו הוורטרקרים רבות עם הבריטים, להם היו תקוות להרחבת ההתיישבות בדרום אפריקה, כולל שטחיהן של אומות הזולו והסותו. בסופו של דבר הקימו הבורים שתי רפובליקות יותר יציבות; הרפובליקה הדרום אפריקאית (1852-77, 1881-1902) ומדינת אורנג' החופשית (1854-1902). בשנת 1902 השלימה בריטניה את ההשתלטות הצבאית על שתי רפובליקות הבורים, וחתמה על הסכם עימן לאחר מלחמת הבורים השנייה.

ב-1869 פתח נפוליאון השלישי את תעלת סואץ למעבר ספינות, ובכך חיבר את האוקיינוס ההודי לים התיכון. תחילה, התנגדו הבריטים לחפירת התעלה, אך במהרה הם הבינו את חשיבותה האסטרטגית. ב-1875, רכשה ממשלתו השמרנית של בנימין ד'יזראלי כ-44 אחוז ממניותיה של תעלת סואץ ממנהיגה של מצרים, איסמעיל פאשה, בתמורה לכארבע מיליון לירות שטרלינג. על אף שהרכישה לא העניקה לבריטניה שליטה מוחלטת על נתיב המים, היא כן נתנה לה תנופה באזור. השליטה הכלכלית האנגלו-צרפתית במצרים הסתיימה עם כיבושה של מצרים על ידי בריטניה ב-1882. הצרפתים עדיין היו מחזיקי המניות הדומיננטיים בתעלה, וניסו להחליש את הדומיננטיות הבריטית בה. שני הצדדים הגיעו לפשרה ב-1888 באמנת קושטא. האמנה יצאה לפועל ב-1904 והפכה את התעלה לשטח נייטרלי, אך נשלטה דה פקטו על ידי הבריטים שכוחותיהם נשארו בה עד לשנת 1954.

כשפעילותן של צרפת, בלגיה ופורטוגל בנהר הקונגו התחתי איימה לערער את הסדר באפריקה הטרופית, ועידת ברלין ב-18845 ביקשה להסדיר את התחרות בין הכוחות האירופים במה שנקרא כיום "המרוץ לאפריקה". הוועידה קבעה את כלל ה"כיבוש האפקטיבי" כקריטריון להכרה בינלאומית לסיפוח שטחים. המירוץ לאפריקה נמשך לתוך העשור האחרון של המאה ה-19 וגרם לבריטניה לשקול מחדש את החלטתה ליסוג מסודאן ב-1885. צבא בריטי ומצרי משותף הביס את הצבא המהדיסטי של מוחמד אחמד ב-1896, ובכך סיים את המלחמה המהדיסטית, והדף את הניסיון הצרפתי לפלישה לפאשודה ב-1898. סודאן הפכה לקונדומיניום אנגלו-מצרי משותף - שטח חסות משותף בשמו, אך מושבה בריטית בלבד בפועל. במסגרת הסדרת הקולונאליזם באריקה הוקם גם הפרוטקטורט של מזרח אפריקה הבריטית (קניה וחלק מאוגנדה המודרניות).

הכיבושים הבריטיים בדרום ומזרח אפריקה עודדו את ססיל רודס, חלוץ ההתפשטות הבריטית באפריקה, להגות את רעיון "מהכף לקהיר" - מסילת רכבת שתחבר את תעלת סואץ האסטרטגית לדרום אפריקה העשירה במינרלים. ב-1888 רודס וחברתו הפרטית, חברת דרום אפריקה הבריטית, כבשה וסיפחה שטחים צפונית לדרום אפריקה, שנקראו על שמו - רודזיה.

מעמדן המשתנה של המושבות הלבנות

הדרך לעצמאות של מושבות המתיישבים הלבנים באימפריה הבריטית החלה ב-1839, עם דיווח דורהאם, שהציע איחוד וממשל עצמי לשתי הפרובינציות הקנדיות, קנדה העילית והתחתית, כפתרון לחוסר השקט הפוליטי שהיה באזור. הצעות הדיווח החלו להיות מיושמות עם העברת חוק האיחוד של 1840, שיצר את פרובינציית קנדה המאוחדת. ממשלה אחראית יושמה לראשונה בנובה סקוטיה ב-1848, ובמהרה יושמה גם בשאר הפרובינציות הצפון אמריקאיות. ב-1867, פרובינציית קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה אוחדו ליצירת הדומיניון של קנדה, שנהנתה משלטון עצמאי מלא פרט ליחסי חוץ בינלאומיים.

אוסטרליה וניו זילנד קיבלו אותה רמה של ממשל עצמאי לאחר 1900, כשאוחדו כל המושבות באוסטרליה ליצירת פדרציית אוסטרליה ב-1901. המושג "מעמד דומיניון" הוצג בצורה רשמית בוועידה האימפריאלית של 1907, כדי להעניקו רשמית לקנדה, ניופאונדלנד, ניו זילנד ואוסטרליה. ב-1910, מושבת הכף, נאטאל, טרנסוואל ומדינת אורג' החופשי אוחדו ליצירת איחוד דרום אפריקה, שגם קיבל את מעמד הדומיניון.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 החל מאבק פוליטי למען הקמתו של בית לאומי אירי. אירלנד הוטמעה לתוך הממלכה המאוחדת בחוק האיחוד של 1800, לאחר המרד האירי של 1798. אירלנד סבלה מבצורת חמורה בין השנים 18451852. שלטון עצמאי אירי נתמך בידי ראש הממשלה הבריטי, ויליאם גלאדסטון, שקיווה שאירלנד תלך בעקבותיה של קנדה כדומיניון בתוך האימפריה. אך הצעת החוק שניסה להעביר ב-1886, לא עברה בפרלמנט, מאחר שרבים מחבריו חששו שאירלנד עצמאית למחצה עלולה להוות סכנה לבריטניה או להוות את תחילתה של התפרקות האימפריה. הצעת חוק שנייה בנושא לא עברה מאותן הסיבות. הצעת חוק שלישית כן עברה בפרלמנט בשנת 1914, אך לא יושמה עקב פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, מה שהוביל למרידת חג הפסחא ב-1916.

מלחמות העולם (1914-1945)

עם כניסתה של המאה ה-20, חששות החלו לעלות בבריטניה על יכולותיה להמשיך להגן על כל האימפריה שלה ובאותו הזמן להמשיך במשטר "בידוד מזהיר". גרמניה החלה לעלות במהרה ככוח צבאי ותעשייתי, וכבר לא נראתה כיריב שווה בשום מלחמה עתידית. עם ההבנה כי היא מתחילה לדעוך באוקיינוס השקט, ועם איומו של הצי הגרמני מהבית, בריטניה יצרה ברית עם יפן ב-1902, ועם שתי אויבותיה הישנות, צרפת (1904) ורוסיה (1907).

מלחמת העולם הראשונה

Austro-Hungarian fleet on maneuvers
שיט הצי הגדול לעבר יוטלנד, 1916

חששותיה של בריטניה למלחמה עם גרמניה התממשו ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הייתה זו המלחמה הכוללת הראשונה עימה התמודדה האימפריה והממשלה נקטה בשורת צעדים כדי להתמודד עם המצב החדש ובכלל זה החלת החוק להגנת הממלכה. הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ובעלות בריתה חייבה גם את מושבותיה והדומיניונים שלה, שסיפקו סיוע צבאי, כלכלי וחומרי יקר ערך לבריטניה. מעל ל-2.5 מיליון אנשים שירתו בצבאות הדומיניונים, כמו גם אלפים רבים של מתנדבים ממושבות הכתר הבריטי. רוב מושבותיה של גרמניה באפריקה נפלשו ונכבשו במהרה, ובאוקיינוס השקט, כבשו אוסטרליה וניו זילנד את סמואה ואת גינאה החדשה הגרמנית. לתרומתם של הכוחות האוסטרליים והניו זילנדיים במערכה בגליפולי נגד האימפריה העות'מאנית ב-1915, הייתה השפעה גדולה על המודעות הלאומית בבית, וסימנה את קו פרשת המים בהפיכתן ממושבות לאומות עצמאיות. שתי המדינות ממשיכות לציין את התרומה למערכה ביום אנזא"ק. הקנדים ראו את קרב רכס וימי באור דומה. תרומתם של הדומיניונים למאמץ המלחמתי הוכר בבריטניה ב-1917, כשהזמין ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' את ראשי ממשלות הדומיניונים לקבינט המלחמה האימפריאלי, כדי לתאם את המשטר האימפריאלי.

תחת תנאיו של חוזה ורסאי, שנחתם ב-1919, הגיעה בריטניה לשיא גודלה, כשנוספו כ-4.6 מיליון קילומטרים רבועיים וכ-13 מיליון נפשות לאימפריה שלה. המושבות של גרמניה ושל האימפריה העות'מאנית חולקו בין בעלות הברית כמנדט חבר הלאומים. בריטניה קיבלה את השליטה על ארץ ישראל, עבר הירדן, עיראק, חלקים מקמרון ומטוגו ואת טנגניקה. הדומיניונים גם קיבלו מנדטים משלהם: דרום אפריקה קיבלה את השליטה על דרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה), אוסטרליה קיבלה את גינאה החדשה הגרמנית, וניו זילנד את סמואה. נאורו הפכה למנדט משותף של בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד.

התקופה שבין המלחמות

BritishEmpire1919
האימפריה הבריטית בעקבות חוזה ורסאי

סדרי העולם המשתנים להם גרמה המלחמה, ובעיקר צמיחתן של ארצות הברית ויפן ככוחות ימיים, ועלייתן של תנועות העצמאות בהודו ובאירלנד, גרמו לשינוי כללי של המשטר האימפריאלי של בריטניה. משנצטרכה לבחור בין ברית עם יפן או ארצות הברית, החליטה בריטניה שלא לחדש את הברית עם יפן, אלא לחתום על אמנת וושינגטון ב-1922, בה השלימה בריטניה עם השוויון הימי בינה לבין ארצות הברית. החלטה זו הייתה מקור לוויכוחים רבים בבריטניה במהלך שנות השלושים, עם עלייתן של ממשלות ימניות ומיליטריסטיות ביפן ובגרמניה, מאחר שהיה חשש כי האימפריה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי המדינות. על אף שלנושא ההגנה על האימפריה הייתה דאגה רצינית בבריטניה, באותו הזמן הייתה האימפריה חיונית ביותר לבריטניה מבחינה כלכלית: במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם ייצוא וייבוא מהמושבות והדומיניונים העלה מאוד את אחוזי הרווח של בריטניה.

ב-1919, התיסכול שנגרם עקב דחייתו של הקמת בית לאומי לאירים הוביל את חברי שין פיין, מפלגה אשר תמכה בהפרדת אירלנד מהממלכה המאוחדת וזכתה ברוב המושבים האיריים בפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1918, להקמת בית מחוקקים אירי בדבלין, בו הוכרזה עצמאותה של אירלנד. הצבא האירי הרפובליקני החל בו זמנית במלחמת גרילה נגד בריטניה. מלחמת העצמאות האירית הסתיימה בשנת 1921, עם חתימתה של הברית האנגלו-אירית. הברית יצרה את מדינת אירלנד החופשית, דומיניון בתוך האימפריה, עם עצמאות פנימית אפקטיבית, אך עדיין מחוברת מבחינה חוקתית לכתר הבריטי. צפון אירלנד, המכילה כשישה מתוך 32 מחוזות אירלנד, נוצרה ב-1920 כתוצאה מחוק הממשלה האירית, ושמרה על מעמדה כחלק מהממלכה המאוחדת, ולא כחלק ממדינת אירלנד החופשית.

ImperialConference
ג'ורג' החמישי וראשי ממשלת בריטניה והדומיניונים, בוועידה האימפריאלית של 1926

מאבק דומה החל בהודו ב-1919, כשחוק הממשלה ההודית נכשל בריצוי הדרישה ההודית לעצמאות. בשנת 1922 הוקמה תנועת אי-שיתוף הפעולה על ידי מהטמה גנדי בעקבות תקרית צ'ורי צ'ורה.

ב-1922, מצרים, שהוכרזה כשטח חסות בריטי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבלה עצמאות רשמית מבריטניה, על אף שהמשיכה להיות תחת חסות בריטית עד שנת 1954. הכוחות הבריטים נותרו בשטחי מצרים עד לחתימת האמנה האנגלו-מצרית בשנת 1939, בה הוסכם כי הכוחות הבריטים ייסוגו משטחי מצרים, אך ייוותרו בשטחי תעלת סואץ. בתמורה, עזרה בריטניה למצרים בהצטרפותה לחבר הלאומים. עיראק, מנדט בריטי משנת 1919, גם הצטרפה לחבר הלאומים בזכות עצמה לאחר שקיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1932.

יכולתם של הדומיניונים לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות, בלא התערבותה של בריטניה, הוכרה בוועידה האימפריאלית של 1923. בקשת בריטניה לסיוע צבאי מהדומיניונים עם פרוץ משבר צ'נאק בשנה שלפני כן נדחתה על ידי קנדה ודרום אפריקה. כמו כן קנדה גם סירבה להתחייב להסכם לוזאן ב-1923. בעקבות לחץ מצד אירלנד ודרום אפריקה, הוועידה האימפריאלית של 1926 הכריזה על הצהרת בלפור, בה הוצהר כי הדומיניונים הם "קהילות אוטונומיות בגבולות האימפריה הבריטית, השוות במעמדן, ובשום אופן לא נחותות או עליונות אחת מהשנייה" ובתוך "חבר עמים" בריטי. להצהרה זו ניתן תוקף חוקי תחת חוק וסטמינסטר בשנת 1931. בתי הנבחרים של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, איחוד דרום אפריקה, מדינת אירלנד החופשית וניופאונדלנד היו חופשיים משליטתה המחוקקת של בריטניה, הם יכלו לאיין חוקים בריטיים, ובריטניה לא יכלה להעביר חוקים בשבילם ללא הסכמתם. ניופאונדלנד שבה למעמד המושבה שלה בשנת 1933, מאחר שסבלה מבעיות כלכליות בעקבות השפל הגדול. אירלנד הרחיקה את עצמה מבריטניה אף יותר לאחר הצגת חוקה חדשה בשנת 1937, מה שהפך אותה לרפובליקה לכל דבר מלבד בשמה.

מלחמת העולם השנייה

El Alamein 1942 - British infantry
הארמייה השמינית של הצבא הבריטי הורכבה מיחידות מרחבי האימפריה שלחמו בצפון אפריקה ובאיטליה

הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה הנאצית בספטמבר 1939 כללה גם את מושבות הכתר הבריטי ואת הודו, אך לא חייבה את הדומיניונים. למרות זאת, קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד הכריזו מלחמה על גרמניה מיד לאחר מכן, אך מדינת אירלנד החופשית החליטה להישאר נייטרלית במהלך המלחמה. לאחר נפילת צרפת ב-1940, נותרו בריטניה והאימפריה שלה לבדן מול גרמניה, עד להצטרפות ברית המועצות למלחמה ב-1941. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל הצליח לשדל את נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט לתת לבעלות הברית תמיכה צבאית, אך רוזוולט עוד לא היה מוכן לבקש מהקונגרס להכניס את מדינתו למלחמה. באוגוסט 1941, נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט לחתימת האמנה האטלנטית.

בדצמבר 1941, פתחה יפן בשרשרת מתקפות מהירות על מאלאיה הבריטית, על פרל הארבור ועל הונג קונג. יפן הפכה לכוח אימפריאלי יציב במזרח הרחוק מאז הביסה את סין במלחמת סין-יפן הראשונה. לאחר הניצחון חזו ביפן את מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי, בהנהגתה של האימפריה היפנית. להתקפה היפנית על השטחים האמריקאים והבריטיים באוקיינוס השקט הייתה השפעה מיידית וארוכת טווח על האימפריה הבריטית. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה הייתה האימפריה הבריטית בטוחה וניצחונה במלחמה היה מובטח, אך האופן בו נכנעה בריטניה ללא היסוס, שינה את מעמדה ואת יוקרתה ככח אימפריאלי. הנזק הגדול ביותר נגרם מנפילתה של סינגפור, שלפני כן נודעה כמבצר בלתי חדיר. ההבנה כי בריטניה לא יכולה להגן על האימפריה שלה בשלמותה, גרמה לאוסטרליה ולניו זילנד, שאויימו בידי הכוחות היפניים עקב כך, לפתח קשרים חזקים עם ארצות הברית.

דה-קולוניזציה והדרדרות (1945 - 1997)

על אף שבריטניה והאימפריה שלה יצאו כמנצחות במלחמת העולם השנייה, השפעות המלחמה היו קשות, גם בבריטניה עצמה וגם מחוצה לה. רוב אירופה, היבשת ששלטה בעולם במשך המאות האחרונות, הייתה נתונה בהרס מוחלט, וישבו בה הצבאות של ארצות הברית וברית המועצות, שהפכו לכוחות הגלובליים באותו הזמן. בריטניה עצמה הייתה על סף פשיטת רגל, שנמנעה בזכות הלוואה שלקחה מארצות הברית בסך 3.5 מיליארד דולר, שהוחזרה במלואה לארצות הברית רק בשנת 2006.

באותו הזמן, תנועות ההתנגדות להתיישבויות האירופיות החלו לעלות ברחבי העולם. המצב אף החמיר עם תחילתו של סכסוך המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, שתיהן מתנגדות לקולוניאליזם האירופי. שתי האומות התייחסו לקולוניאליזם האירופי כמיושן, אף על פי שהאנטי-קומוניזם עלה על האנטי-אימפריאליזם בארצות הברית, ולכן תמכה בהמשך קיומה של האימפריה הבריטית.

פירושה של "רוח השינוי" ברחבי האימפריה סימנה כי ימיה ספורים. לכן, אימצה בריטניה מדיניות של התנתקות שקטה ממושבותיה, ברגע שהייתה לה ממשלה יציבה ולא קומוניסטית להעביר אליה את המושכות. בניגוד לדרך זו של בריטניה, ניסו האומות האחרות באירופה, כצרפת או פורטוגל, לנהל מלחמות יקרות ובסופו של דבר לא מוצלחות כדי להחזיק את האימפריה שלהן בשלמותה. בין 1945 ל-1956, מספר התושבים עליה שלטה בריטניה מחוץ לממלכה המאוחדת צנח מ-700 מיליון לחמישה מיליון, ומתוכם שלושה מיליון תושבי הונג קונג.

דעיכה ראשונית

מפלגת הלייבור בהנהגתו של קלמנט אטלי, שתמכה בדה-קולוניזציה, נבחרה בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1945, ופנתה לטיפול בבעיה הגדולה ביותר של האימפריה באותו הזמן, עצמאותה של הודו. שתי תנועות העצמאות בהודו - הקונגרס הלאומי ההודי והליגה המוסלמית - ניהלו מסע תעמולה לעצמאותה של הודו במשך כמה עשורים, אך לא הסכימו על הדרך בה הדבר צריך לצאת לפועל. העדפתו של הקונגרס הייתה מדינה הודית אחת, ואילו העדפתה של הליגה המוסלמית, שחששה מעליונותו של הרוב ההינדי בהודו הבריטית, הייתה מדינה אחת באזורים בהם רוב מוסלמי ומדינה אחת באזורים בהם רוב הינדי. עלייתו של הרגש הלאומי בהודו, והמרד בצי הקיסרי ההודי, דחפו את אטלי להכריז שהודו תקבל עצמאות לא מאוחר משנת 1948. אך כשדחיפות העניין והסיכון למלחמת אזרחים גברו, הבין הנציב החדש (והאחרון) בהודו, לואי מאונטבטן, כי עצמאות לשתי מדינות נפרדות הכרחית, והיא הוקדמה ל-15 באוגוסט 1947. הגבולות שנקבעו בידי הבריטים בחלוקת הודו, וחילקו את שטחי הראג' לשטחים בהם רוב הינדי ושטחים בהם רוב מוסלמי, הותירו מיליוני תושבים כמיעוטים במדינות החדשות הודו ופקיסטן. מיליוני מוסלמים חצו את הגבול מהודו לפקיסטן ומיליוני הינדים חצו בכיוון ההפוך, והאלימות שהחלה בין שתי הקהילות גבתה מחיר רב. בורמה, שגם נחשבה לחלק מהראג' הבריטי, וציילון קיבלו את עצמאותן בשנה שלאחר מכן, ב-1948. הודו, פקיסטן וציילון הפכו לחברות בחבר העמים הבריטי, אך בורמה החליטה שלא להצטרף לארגון.

המנדט הבריטי בארץ ישראל, בה היה רוב מוסלמי שחי לצידו של מיעוט יהודי, גרם לבריטניה בעיה דומה לזו שהייתה בהודו. המצב הסתבך בעקבות רצונם של מספר רב של פליטים יהודים להיכנס לארץ ישראל, בעקבות הדיכוי והשואה שביצעו בהם הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. במקום להתמודד עם הבעיה, הכריזה בריטניה ב-1947 כי היא תצא משטחי המנדט ב-1948 ותשאיר את הטיפול בעניין לאומות המאוחדות. בעקבות כך, הצביעה העצרת של האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית.

בעקבות נפילתה של יפן במלחמת העולם השנייה, תנועות ההתנגדות לשלטון היפני במאלאיה עברו להתנגדות לשלטון בריטניה, שפעלה במהירות כדי לכבוש בחזרה את המושבה, ולהשתמש בה כמקור לגומי ולבדיל. לוחמי הגרילה במאלאיה היו בעיקר מאלאים-סינים, ולכן ניסיונות הדיכוי של הבריטים נתמכו בידי המוסלמים במאלאיה, שהבינו שכאשר ההתקוממות תדוכא, תוענק למאלאיה עצמאות. מלחמת הגרילה שנפתחה, ונודעה כמצב החירום במאלאיה, החלה ב-1948, ונמשכה עד ל-1960, על אף שב-1957, הרגישו הבריטים בטוחים מספיק כדי להעניק עצמאות לפדרציה של מאלאיה, כחלק מחבר העמים הבריטי. ב-1963, הפדרציה, יחד עם סינגפור, סארוואק וצפון בורנאו התאחדו ליצירת מלזיה. אך ב-1965, סינגפור, בה היה רוב סיני, החליטה להתנתק מהאיחוד, בעקבות מתח בין הקהילה הסינית לקהילה המאלאית. ברוניי, שהפכה לשטח חסות בריטי ב-1888, סירבה להצטרף לאיחוד, והחליטה לשמור על מעמדה עד שהוענקה לה עצמאות ב-1984.

משבר סואץ

ב-1951, שבה המפלגה השמרנית בראשתו של וינסטון צ'רצ'יל לשלטון. צ'רצ'יל והשמרנים האמינו כי מעמדה של בריטניה כאימפריה גלובלית תלוי בהישרדותה של האימפריה, כשבסיסה היה תעלת סואץ. על פי תפיסה זו, התעלה אפשרה לאימפריה לשמור על שליטתה במזרח התיכון, על אף אובדנה של הודו. אולם, שליטתה של בריטניה באזור נחלשה עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר וממשלתו המהפכנית בשנת 1952. כבר בשנה שלאחר מכן הוסכם על נסיגה של צבא בריטניה מאזור תעלת סואץ ובשנת 1956 הוענקה עצמאות מלאה לסודאן.

ביולי 1956, נאצר הכריז על הלאמתה של תעלת סואץ. אנתוני אידן, יורשו של צ'רצ'יל, החליט לשתף פעולה עם צרפת ולתכנן תקיפה ישראלית על מצרים. תקיפה כזו הייתה מספקת לבריטניה ולצרפת סיבה להתערבות צבאית במלחמה ולהשתלטות מחודשת על תעלת סואץ. המהלך העלה את חמתו של נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, שכן המבצע תוכנן בלי ידיעתו, ועל כן, סירב לתמוך בו. דבר נוסף שהדאיג את נשיא ארצות הברית היה האפשרות לכניסה למלחמה של ברית המועצות, שהזהירה כי תעשה כך אם הכוחות המערביים לא יסוגו. אייזנהאואר איים במיטוט המטבע הבריטי, ועל כן, על אף הצלחת המבצע בפאן האסטרטגי, התערבותה של ארצות הברית גרמה לנסיגת הכוחות הבריטים והצרפתים ולהתפטרותו של אידן.

משבר סואץ חשף את חולשתה של בריטניה ואת דעיכתה העולמית, וכן, הוכיח כי היא אינה יכולה לפעול יותר מבלי הסכמתה או תמיכתה של ארצות הברית. מאורעות סואץ פגעו בפטרוניזם הבריטי: אחד מחברי הפרלמנט כינה את המבצע כ"ווטרלו הבריטי", ואחר כינה את בריטניה: "מדינת לוויין אמריקאית". מרגרט תאצ'ר כינתה את הלך החשיבה במוסדות השלטון הבריטיים כ"תסמין סואץ", וטענה כי בריטניה לא התאוששה ממנו עד לכיבוש המחודש של איי פוקלנד מארגנטינה ב-1982.

המעמד של בריטניה במזרח התיכון נחלש בצורה משמעותית, אך לא התפוגג. בריטניה המשיכה להתערב במאורעות באזור: במרד בעומאן ב-1957, בפיקוח על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לירדן ב-1958 ובהגנה על כווית מפני עיראק ב-1961; אולם בפעמים אלו בהסכמתה של ארצות הברית. גישתו של ראש הממשלה החדש, הרולד מקמילן, הייתה התיישרות מוחלטת על פי הקו שהתוותה אמריקה. בריטניה שמרה על נוכחות צבאית במזרח התיכון למשך 10 השנים הבאות.

בינואר 1968, בעקבות החלשות הכלכלה הבריטית, הכריזו ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון ושר ההגנה דניס הילי על נסיגה של צבא בריטניה מבסיסיו הממוקמים מזרחית לתעלת סואץ, שכללו את בסיסיו במזרח התיכון, אך בעיקר בסינגפור ובמלזיה. כמו כן, הבריטים נסוגו מעדן ב-1967, מבחריין ב-1971 ומהאיים המלדיביים ב-1976.

המורשת

Location of the BOTs-he
הטריטוריות הבריטיות כיום

לאימפריה הבריטית נותרו 14 טריטוריות מחוץ לאיים הבריטים, שנקראות "הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים". שתי טריטוריות של הבריטים, גיברלטר ואיי פוקלנד, הן עדיין מוקד מריבה בינם לבין ספרד וארגנטינה בהתאמה.

רוב המושבות הבריטיות לשעבר חברות בחבר העמים הבריטי, ארגון לא פוליטי, שלבריטניה אין בו זכויות מיוחדות אלא היא חברה כמו כל חברה אחרת. מנהיגת חבר העמים כיום היא המלכה אליזבת השנייה. 16 מתוך 53 המדינות החברות חבר העמים ממשיכות לראות במלכי בריטניה את ראש המדינה, ומכונות "ממלכות חבר העמים הבריטי".

רבות מהמושבות הבריטיות לשעבר חולקות עם בריטניה את אותם המאפיינים; את השפה האנגלית, המערכת הדמוקרטית, המערכת המשפטית, הצבא המשטרה והשירותים הציבוריים, מערכת המידות והמשקל האימפריאלית, נהיגה בצד השמאלי של הכביש, סוגי הספורט וכו'.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אף על פי שלא מוגדר המנון רשמי, השיר אלוהים נצור את המלכה (אנגלית: God save the queen) משמש בטקסים רשמיים.
אימפריה

אימפריה (מהמילה הלטינית imperium - סמכות עליונה) או קיסרות היא ריבונות פוליטית, למשל מדינה, השולטת על שטחים נרחבים בהם מתגוררות אוכלוסיות השונות מבחינה אתנית ותרבותית ממרכזה השלטוני.

הדרך העיקרית בה נוצרות אימפריות היא יציאה של מדינה למסע כיבושים של שכנותיה. כך, למשל, האימפריה הרוסית נוצרה מהשתלטות רוסיה על פולין, סיביר וקרים. דרך אחרת להיוצרות אימפריה היא מסע ימי לגילוי ארצות שקל להשתלט עליהן. כך למשל נוצרו האימפריה הבריטית, האימפריה ההולנדית, האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית.

סופן של רוב האימפריות היה התפרקות כתוצאה מסיבות שונות כמו מרידות, סכסוכים פנימיים על נושאים כגון ירושה, התפוררות כלכלית, כיבוש על ידי אימפריות אחרות ולחצים בינלאומיים. אפשרות אחרת היא מיזוג תרבותי ואתני של האוכלוסיות באימפריה, כך שהאימפריה, ברובה, הופכת למדינה.

אנגלים

האנגלים (באנגלית: English) הם קבוצה אתנית דוברת אנגלית שמקורה באנגליה, שבה חיים מרביתם ובה הם מהווים את הקבוצה הדומיננטית. בהתייחסות אחרת, האנגלים הם גם תושבי אנגליה, שלא כולם ממוצא אנגלי, המהווים את האומה הגדולה ביותר מבין ארבע האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת (ממלכת בריטניה). חלק מתושבי אנגליה, ובהם אנגלים לפי מוצאם, מגדירים עצמם מבחינה לאומית כבריטים ורואים בזהותם האנגלית זהות אזורית בלבד.

העם האנגלי נוצר מעירוב בין עמים קלטים ששכנו באנגליה מזמנים פרה-היסטוריים לבין העמים הרבים שפלשו אליה עד המאה ה-11 - הרומאים, עמים גרמאניים ועמים סקנדינביים. בתקופת התפשטותה של האימפריה הבריטית נפוצו רבים מהאנגלים ברחבי תבל, ובפרט בצפון אמריקה, באוסטרליה, בניו זילנד ובדרום אפריקה.

בריטים

הבריטים (באנגלית: Britons או British people) הם לאום, השוכן בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.

הזהות הלאומית הבריטית היא מורכבת, כיוון שהממלכה המאוחדת כוללת ארבע אומות נפרדות - אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד (וכן נכללות בה יחידות גאוגרפיות קטנות יותר). האנגלים, הסקוטים והוולשים הם קבוצות אתניות וכן אומות בפני עצמן, לצד היותם חלק מהאומה הבריטית.

מאז היווצרה של הממלכה המאוחדת כיחידה פוליטית ב-1707, מחזיקים תושבי האיים הבריטיים בזהות "שכבתית", שיכולה להתבטא בצורות שונות. בקוטב האחד מצויים אלה שזהותם העיקרית היא הסקוטית, האנגלית או הוולשית (במידה פחותה בהרבה, הצפון-אירית). המשתייכים לקוטב זה רואים בזהותם הבריטית עניין פורמלי גרידא, ולעיתים אף רוחשים איבה לעמים הבריטים האחרים. בקוטב הנגדי מצויים אלה שרואים עצמם קודם-כל כבריטים, ובזהותם הנוספת (סקוטית, למשל) כזהות אזורית בלבד, שחשיבותה משנית. בין שני הקטבים מצויים הבריטים הרואים בשתי הזהויות (ולעיתים יותר מכך) זהויות דומות במעמדן. סקר שערכה הממשלה הבריטית ב-2001 אמד את שיעור התושבים המגדירים עצמם כבריטים[1]. נמצא ש-31 אחוזים מתושבי בריטניה (ללא צפון אירלנד) הגדירו עצמם כבריטים בלבד, 15 אחוזים הגדירו עצמם כבריטים ובנוסף לכך משתייכים לאחת האומות המרכיבות את בריטניה, וכ-49 אחוזים השתייכו רק לאחת האומות. (5 אחוזים השיבו תשובות אחרות). בקרב מיעוטים אתניים, שיעור המזדהים כבריטים היה גבוה משמעותית באשר בקרב לבנים.

מידת ההזדהות הגבוהה ביותר עם הלאום הבריטי מצויה בקרב תושבי צפון אירלנד הפרוטסטנטים, שרבים מהם ממוצא אנגלי או סקוטי. התושבים הקתולים, שהם ברובם ממוצא אירי, רואים עצמם כאירים. רק מיעוט, משתי הקבוצות, רואה את זהותו המרכזית כזהות צפון-אירית נבדלת.

תושבי הממלכה המאוחדת מונים (נכון ל-2007) כ-60 מיליון נפש. מניינם של תושבי מדינות אחרות שמוצאם בריטי מוערך בכ-100 מיליון.

על-פי מפקדי אוכלוסין שבהם נשאלו התושבים למוצאם נמצא שכ-36 מיליון תושבים בארצות הברית טענו למוצא בריטי, כ-17 מיליון באוסטרליה (רוב האוכלוסייה), כ-10 מיליון בקנדה, כ-2.3 מיליון בניו זילנד וקרוב ל-300 אלף באירלנד. מלבד מדינות אלה, יש אוכלוסייה משמעותית של יוצאי בריטניה וצאצאיהם בדרום אפריקה (מספר ילידי בריטניה במדינה הוא כ-200 אלף, אין נתון רשמי על מספר הצאצאים לבריטים). ראשיתן של האוכלוסיות ממוצא בריטי במדינות אלה, ושל אוכלוסיות קטנות יותר במדינות אחרות, היא בתקופה שבה נשלטו על ידי האימפריה הבריטית. (אם כי חלק מהמדינות משכו הגירה בריטית גם לאחר עצמאותן). כיום ישנן גם אוכלוסיות של מהגרים בריטים בכמה מדינות מערב אירופיות, שהגדולה שבהן, בספרד, מונה קרוב למיליון נפש.

גלות

גלות היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.

ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו בעקבות ההגליה, כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח בחלקו לשרוד לאחר גלות בבל, וגלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.

לפי התורה וההלכה על הורג נפש בשגגה לגלות לעיר מקלט עד מותו של הכהן גדול. עניין זה ניתן להבין או בתור עונש, או בתור כפרה.

בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסיף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.

דגל הממלכה המאוחדת

דגל הממלכה המאוחדת, אשר ידוע גם כ"יוניון ג'ק" (באנגלית: Union Jack, דגלון האיחוד) וכ"דגל האיחוד" (Union Flag), הוא דגלה הלאומי של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. בעבר הונף הדגל בכל רחבי האימפריה הבריטית, ועודנו בעל מעמד רשמי למחצה בממלכות חבר העמים הבריטי. עיצובו הנוכחי של הדגל מתוארך לאיחודה של בריטניה הגדולה ואירלנד משנת 1801. הוא מורכב משילוב של שלושה צלבים, המונחים זה על גבי זה: צלב ג'ורג' הקדוש, פטרונה של אנגליה, בצבע אדום על רקע לבן; צלב פטריק הקדוש, פטרונה של אירלנד, צלב אלכסוני אדום; וצלב אנדרו הקדוש, פטרונה של סקוטלנד, צלב אלכסוני לבן על רקע כחול.

היחסים ביו רוחבו של הדגל לגובהו הם יחסים המזוהים עם דגלים ימיים - 1:2,‏ אולם הצבא הבריטי מניף את הדגל ביחס של 3:5 כדגל הקרב.

האוקיינוס ההודי

האוקיינוס ההודי הוא האוקיינוס השלישי בגודלו על פני כדור הארץ, שטחו 73.556 מיליון קילומטר רבוע, כ-14.4% משטח כדור הארץ.

האוקיינוס תחום מצפון על ידי יבשת אסיה (תת היבשת הודו וחצי האי ערב), במערב על ידי יבשת אפריקה, במזרח על ידי חצי האי המלאי, איי סונדה ויבשת אוסטרליה, ובדרום הוא גובל באנטארקטיקה או באוקיינוס הדרומי, בהתאם להגדרה.הגבול בין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי נמצא בקו אורך 20 מזרח, מדרום ליבשת אפריקה. הגבול עם האוקיינוס השקט נמצא בקו אורך 147 מזרח, מדרום ליבשת אוסטרליה. הנקודה הצפונית ביותר באוקיינוס נמצאת בערך בקו רוחב 30 צפון, במפרץ הפרסי. רוחבו המקסימלי של האוקיינוס הוא כ-10,000 קילומטרים. נפחו של האוקיינוס, כולל המפרץ הפרסי והים האדום מוערך ב-292,131,000 קילומטר מעוקב.

מספר איים קטנים מפוזרים לרוחבו של האוקיינוס. בין מדינות האיים באוקיינוס: מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם; איי קומורו; איי סיישל; האיים המלדיביים; מאוריציוס, וסרי לנקה. אינדונזיה גובלת באוקיינוס ההודי. חשיבותו של האוקיינוס כציר בין אסיה ואפריקה הפכה אותו בעבר למוקד סכסוכים. עם זאת, עקב שטחו הנרחב, לא הייתה מדינה ששלטה בו בהצלחה עד לתחילת המאה ה-19, שבה האימפריה הבריטית שלטה על מרבית השטח הסובב את האוקיינוס. עם נפילת האימפריה הבריטית, עברה השליטה להודו ולאוסטרליה.

המאה ה-18

המאה ה-18 היא תקופה שהחלה בשנת 1701 והסתיימה בשנת 1800.

במונחים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, היסטוריונים העוסקים בעולם המערבי נוטים לתחום את המאה ה-18 בין השנים 1715 ו-1789, החל ממותו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת וכלה במהפכה הצרפתית. המעצמות האירופיות העיקריות (במונחי יכולת תעשייתית) באותה תקופה היו: אוסטריה, האימפריה הבריטית, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית.

המאה ה-18 עמדה בסימן "האבסולוטיזם הנאור", ובמהלכה התרחשו שינויים ותהליכים שהולידו את מדינת הלאום המודרנית. האבסולוטיזם הצרפתי הביא למרידות איכרים מרובות, אשר זעזעו - באופן חסר תקדים - את יסודותיה של המערכת הפיאודלית אשר שלטה בחברה ובכלכלה האירופית יותר מאלף שנים. עידן האורות ("הנאורות") הגיע בתקופה זו לשיאו, ואיים על אושר ההגמוניה המסורתית של התאולוגיה. עלייתן של אומות כאוסטריה, פרוסיה ורוסיה ערערה את מאזן הכוחות המסורתי במערב אירופה, ויצרה תחרות חדשה מול צרפת, אנגליה וספרד.

ניצני המהפכה התעשייתית, אשר נשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שינוי זה עתיד להתפשט לשאר העולם ולעצב את פניו עד לימינו אנו.

התפתחות חשובה נוספת הייתה עלייתם של מרכזים חילוניים-תרבותיים חדשים בפריז ובווינה, שהקרינו על היבשת כולה. במקביל, מושבות קולוניאליסטיות חדשות הוקמו ברחבי כדור הארץ, או - כמו בצפון אמריקה - דווקא השתחררו מכבלי מעצמות האם האירופיות.

מבחינה אסתטית-אמנותית, המאה ה-18 מסמלת את ראשית ההשפעתן של התרבות, האמנות, והמוזיקה האירופית על שאר העולם. עידן מוזיקת הבארוק ועידן המוזיקה הקלאסית שולט בכיפה, ואילו זרמי האמנות המקובלים הם הבארוק, הרוקוקו והנאו-קלאסיציזם. לקראת סוף המאה עלה הרומנטיציזם כתנועה תרבותית מגובשת.

הצבא הבריטי

הצבא הבריטי (באנגלית: The British Army) הוא זרוע חילות היבשה של הכוחות המזוינים של בריטניה. הוא נוסד ב-1707, עם איחוד הממלכות והצבאות של סקוטלנד ואנגליה והקמת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה. הצבא הבריטי החדש הורכב מהרגימנטים האנגליים והסקוטיים הקיימים ומפקדתו הראשית נקבעה בלונדון. נכון לשנת 2010, הוא כולל כ-113,970 חיילים וקצינים בשירות סדיר וכ-33,930 חיילי צבא הבית (Territorial Army). הצבא הבריטי נחשב לאחד הצבאות המיומנים ביותר בעולם ומן המתקדמים שבהם מבחינה טכנולוגית. יחידותיו פרושות באזורי לחימה רבים ברחבי העולם, בין אם ככוחות לוחמים ובין אם כחלק מכוחות שמירת השלום של האו"ם.

כוחה של הממלכה המאוחדת החל לגדול בעת שלטונו של בית טיודור במאה ה-16. עם הזמן הגיעה האימפריה הבריטית לגודל עצום. היא הגיעה לשיא התפשטותה לאחר מלחמת העולם הראשונה והייתה במשך תקופה ארוכה אחד הגורמים הדומיננטיים בכלכלת העולם. שטחיה רחבי הידיים כללה בתקופה זו קולוניות, מדינות חסות (פרוטקטורטים) ודומיניונים ברחבי אמריקה, אפריקה, אסיה ואוסטרלאסיה. הצי המלכותי הבריטי נחשב על פי רוב כגורם חיוני, שבלעדיו לא הייתה קמה האימפריה, אך הצבא הבריטי מילא תפקידים חשובים בקולוניזציה עצמה, ובכלל זה פרישת חילות מצב בקולוניות, תפיסת טריטוריות חשובות מבחינה אסטרטגית והשתתפות בפעולות לאכיפת השקט בגבולות הקולוניאליים. כמו כן סייע לבעלות בריתה של בריטניה והכה את יריבותיה.

בניגוד לצי המלכותי, לחיל הנחתים המלכותי ולחיל האוויר המלכותי, התואר "מלכותי" אינו נכלל בשמו של הצבא הבריטי, זאת משום שהוקם מצירופן של יחידות נפרדות, שרבות מהן לא נשאו במקור את התחילית "רויאל".

ונואטו

רפובליקת ונואטו (ביסלמה: Ripablik blong Vanuatu, אנגלית: Republic of Vanuatu, צרפתית: République du Vanuatu), לשעבר "ההברידים החדשים" (Nouvelles-Hébrides), היא מדינת איים קטנה בדרום מערב האוקיינוס השקט.

חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה מנו, לפי הרישום בלונדון, 12,197 נפש. מתוכם, 9,703, שהם 80%, זוהו והשאר, 2,494 שהם 20%, לא זוהו. הם נקברו ב-17 בתי קברות מדיר אל בלח שברצועת עזה בדרום עד חיפה בצפון. בשנים 1914–1918 נקברו בבתי הקברות לחללי האימפריה הבריטית עוד 1,025 חללים המוגדרים כ"אחרים", היינו שאינם מהאימפריה הבריטית; וכן חיילים שנהרגו מפעילות לא-מלחמתית.

בפעילות ההנצחה של הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה נכללו שמותיהם של 13,350 חללי מלחמת העולם הראשונה שנפלו בין השנים 1914–1918: מתוכם 9,703 חללים, הקבורים תחת מצבה על שמם, ועוד 3,647 הרשומים על גבי לוחות זיכרון בירושלים וברמלה. מבין 3,647 שרשמו על גבי לוחות הזיכרון, 2,494 חיילים נפלו בארץ ישראל והשאר, 1,153 חיילים נהרגו מחוץ לארץ ישראל - בעיקר בחצי האי סיני ובמצרים או שטבעו בים - המשותף לכולם הוא שאין להם קבר.

מבין החללים היו כאלה שנקברו בבתי קברות של העדות שלהם: קתולי או פרוטסטנטי, או לפי דתם מוסלמי, יהודי, או הינדי. עם זאת, נקברו חללים מכל הדתות גם ב"בית הקברות הכללי לחללי המלחמה".

מאוריציוס

רפובליקת מאוריציוס (באנגלית: Republic of Mauritius בצרפתית: République de Maurice בקריאולית: Repiblik Moris) היא מדינת אי בדרום מערב האוקיינוס ההודי, כ-900 ק"מ ממדגסקר. מבחינה מדינית, היא משויכת למדינות אפריקה.

מסדר האימפריה הבריטית

המסדר המצוין ביותר של האימפריה הבריטית (באנגלית: The Most Excellent Order of the British Empire) הוא מסדר אבירות בריטי אשר הוקם ב-4 ביוני 1917 על ידי המלך ג'ורג' החמישי. המסדר כולל חמישה מעמדות, בחטיבה אזרחית וחטיבה צבאית, מהבכיר לזוטר:

אביר או דיים הצלב הגדול (GBE – Knight/Dame Grand Cross)

אביר מפקד או דיים מפקדת (KBE – Knight Commander או DBE – Dame Commander)

מפקד (CBE – Commander)

קצין (OBE – Officer)

חבר (MBE – Member)למעשה, רק חברים בשני המעמדות הבכירים נחשבים לאבירים, ועל כן הם בלבד, בתנאי שהם אזרחי בריטניה, זכאים להוסיף לפני שמם את התואר סֶר (Sir) לאביר, או דֵיים (Dame) לליידי.

בנוסף למסדר קיים גם "עיטור האימפריה הבריטית" (British Empire Medal), אשר מקבליו אינם שייכים למסדר, אך הם מסופחים אליו. עיטור זה אינו מוענק עוד בממלכה המאוחדת, אך הוא עדיין בשימוש בכמה ממדינות חבר העמים הבריטי, כגון איי קוק ואיי בהאמה.

סיסמת המסדר היא "למען האל והאימפריה" (For God and the Empire). מסדר זה הוא הזוטר ביותר מבין מסדרי האבירות הבריטים והגדול ביותר מבחינת מספר חבריו.

משחקי חבר העמים הבריטי

משחקי חבר העמים (באנגלית: The Commonwealth Games) הוא אירוע ספורט מהגדולים בעולם, בהשתתפות ספורטאים ממדינות החברות בחבר העמים הבריטי, בענפי ספורט שונים. האירוע נערך בכל ארבע שנים, בדומה לאולימפיאדה.

האירוע מאורגן ומבוצע על ידי התאחדות משחקי חבר העמים (The Commonwealth Games Federation ‏– CGF).

האירוע הראשון נערך בהמילטון, אונטריו, קנדה תחת השם משחקי האימפריה הבריטית בשנת 1930. השם שונה מספר פעמים, למשחקי האימפריה הבריטית וחבר העמים בשנת 1954, אחר כך למשחקי חבר העמים הבריטי בשנת 1970 ומשנת 1978 קרוי בשם משחקי חבר העמים. בעבר התקיימו 3 פעמים משחקי חורף של חבר העמים (1958, 1962 ו-1966) וכן 4 משחקים נפרדים לנכים (פאראלימפיים) מחבר העמים (1962 ,1966, 1970 ו-1974). משנת 2000 מתקיימים מלבד המשחקים הרגילים גם משחקי חבר העמים לנוער (גילאי 14 עד 18).

בנוסף לענפי ספורט המתקיימים במשחקים האולימפיים, ישנם אירועי ספורט שאופייניים למדינות חבר העמים ונערכים באירוע, כמו כדורת דשא, רוגבי שביעיות (רוגבי סבנ'ס) ונטבול.

ישנן 53 מדינות חברות בארגון ו-71 קבוצות משתתפות בסך הכל. ארבע אומות הבית של בריטניה (השם הרשמי: הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד) - אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד שולחות נבחרות נפרדות לאירוע (שלא כמו במשחקים האולימפיים). לאירוע מגיעות נבחרות באופן נפרד משטחי חסות של הכתר הבריטי כמו ג'רזי, גרנזי והאי מאן וכן מהטריטוריות הבריטיות שמעבר לים. הטריטוריות שמחוץ לאוסטרליה כמו האי נורפוק, איי קוק וניואה (מדינת חסות של ניו זילנד).

שש מדינות בלבד השתתפו בכל המשחקים עד כה: אוסטרליה, אנגליה, ויילס, ניו זילנד, סקוטלנד וקנדה. אוסטרליה זכתה בעשרה משחקים, אנגליה זכתה בשבעה משחקים וקנדה באחד.

משרד המושבות

משרד המושבות (באנגלית: The Colonial Office) הוא משרד ממשלתי של ממשלת בריטניה אשר הוקם על מנת לנהל את המושבות של הממלכה המאוחדת בצפון אמריקה, ולימים הפך למשרד המנהל את המושבות הרבות של האימפריה הבריטית.

סיישל

הרפובליקה של סיישל (באנגלית: Republic of Seychelles, בקריאולית: Repiblik Sesel, בצרפתית: République des Seychelles) היא מדינת איים באוקיינוס ההודי, 1,600 קילומטר מזרחה מיבשת אפריקה, צפון מזרחית למדגסקר. מדינות איים סמוכות: מאוריציוס, וראוניון (שייך לצרפת) מדרום והמלדיביים מצפון מזרח. סיישל חברה באיחוד האפריקאי.

סנט לוסיה

סנט לוסיה (באנגלית: Saint Lucia, מבטאים saint Loo-sha) היא מדינת אי קטנה במזרח הים הקאריבי על גבול האוקיינוס האטלנטי. היא חלק מקבוצת איי וינדווארד שבדרום האנטילים הקטנים.

סר

סֵר (מאנגלית: Sir) הוא תואר כבוד בריטי שבעבר היה משויך לאבירות בלבד. גם כיום הצורה הנכונה להתייחסות לאביר היא שימוש בקידומת "סר". המילה היא גלגול של המילה הלטינית Senior (אדם מבוגר), שהפכה בצרפתית ל-Sieur (אדון) ותורגמה לאנגלית עתיקה כ-Sire. האופן הנכון לשימוש בתואר הוא הצמדתו לפני שם פרטי או לפני שם מלא, ולא לשם המשפחה.

התואר ניתן לרוב למצטיינים בנתיני הממלכה המאוחדת (אנגליה, סקוטלנד, ויילס, צפון אירלנד), ואף לנתיני הקולוניות הבריטיות שהפכו למדינות בעצמן (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד) שעדיין שלטונן בצורה פורמלית כפוף למונרכיה.

בתקופה המודרנית מיוחס התואר, ללא ציון שמו של האדם, לאנשים בדרגה גבוהה יותר או ממעמד גבוה יותר (כמו מחנכים ומצביאים), בפיהם של ילדים כלפי אנשים מבוגרים יותר, כצורה הנאותה שבה אמור לפנות מוכר ללקוח, בפניות רשמיות (Dear Sir וכדומה), או בעת פנייה אל אדם זר. לפני כן שימשה המילה גברים בעלי מעמד שווה שכינו אחד את השני "סר" מתוך נימוס. המילה המקבילה לסר אצל נשים היא מאדאם (Madam) או מא'אם (ma'am), ובמקרה שמדובר באישה לא נשואה או בבחורה צעירה נהוג התואר מיס (Miss).

בעבר היה נהוג בעברית לתואר זה התשמו"ץ שַׂר, לדוגמה: השר משה מונטיפיורי.

הגרסה ליידי (Lady) היא לרעייתו של סר שנמשח על ידי מסדר האימפריה הבריטית, או לרעייתו של ברון.

הגרסה דיים (Dame) היא לאבירה שנמשחה בעצמה על ידי מסדר האימפריה הבריטית, או לברונית (שלא מתוקף נישואיה בלבד).

קולוניה

קוֹלוֹנְיָה (או מושבה בעברית, אשר יש להבדיל בינה לבין "מושבה" ו"מושב" במשמעותן כצורת התיישבות ישראלית) היא חבל ארץ הנמצא תחת שליטת ישות מדינית המרוחקת ממנו גאוגרפית. במשמעותה המודרנית, קולוניה מתאפיינת על פי רוב בשליטת מדינה זרה על חבל הארץ כתוצאה מכיבוש, המלווה ביישוב מתיישבים מארץ האם תוך קיפוח זכויותיהם של ילידיו המקוריים. המונח קולוניה קשור קשר הדוק למונחים קולוניאליזם ואימפריאליזם.

מקור המונח קולוניה בלטינית ומשמעותו המקורית היא "שטח אדמה שיועד לעיבוד חקלאי". היות שבעת העתיקה נהגו לא אחת להשיג שטחים אלה באמצעות כיבוש ובהמשך ליישב בהם חקלאים, קיבל המונח את משמעותו המוכרת כיום. העיר הגרמנית קלן נוסדה על ידי הרומאים, שכינו אותה Colonia (וזה גם שמה של העיר בספרדית, באיטלקית, בפורטוגזית ובקטלאנית). בארץ ישראל הייתה מושבה של חיילים רומאים בשם קולוניה, שמיקומה בהרי ירושלים בין מוצא למבשרת ציון. השם קולוניה השתמר בשמו של כפר ערבי בשם קאלוניה (Qalunya) שניטש באפריל 1948.

ב"עידן האימפריאליזם", שהחל בהקמת האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-15 והסתיים בפירוק האימפריה הבריטית במאה ה-20, נהגו מדינות אירופה, ארצות הברית ואחרות לתפוס שליטה פוליטית בחלק ניכר מהטריטוריות בעולם. המילה "קולוניה" קיבלה את משמעותה כמושג המאפיין טריטוריה מחוץ לגבולות המדינה אך בשליטתה, שבה מרבית האוכלוסייה היא "ילידים".

מרבית העולם שמחוץ לאירופה היה בשלב כלשהו קולוניה של מדינה אירופית זו או אחרת. כך גם חלק ממדינות ארצות הברית, בעיקר אלה שבחוף המזרחי, שהחלו את דרכן כקולוניות בריטיות. מרבית מדינות אמריקה הלטינית היו קולוניות ספרדיות. אוסטרליה הייתה קולוניה בריטית, וכך גם חלקים ניכרים מאסיה ומאפריקה. צרפת אחזה בקולוניות בצפון אפריקה ובמערב אפריקה. גם פורטוגל, הולנד, בלגיה ומדינות אירופיות נוספות החזיקו קולוניות מעבר לים, וגם ארצות הברית, לאחר קבלת עצמאותה, הייתה לבעלת קולוניות משלה.

הקולוניות שימשו את מדינות האם לצרכים צבאיים וכלכליים. הן יושבו לרוב במתיישבים מארץ האם, בין אם כאלה שעברו אליהן מרצונם, ובין אם הוגלו אליהן כצעד של ענישה. אוסטרליה, למשל, החלה את דרכה כ"מושבת עונשין" לעבריינים בריטים. במקביל, ראו בהן השליטים הזרים שטחי השפעה להפצת תרבותם, דתם ושפתם. הקולוניות נבדלו זו מזו במידת האוטונומיה שקיבלו לניהול ענייניהן האדמיניסטרטיביים.

ארץ ישראל, אף שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית ומאוחר יותר האימפריה הבריטית, לא הוגדרה כ"קולוניה". לא התקיימו בה תהליך של התיישבות מארץ האם או ניסיונות להטמעת השפה והתרבות של האימפריה השולטת.

תהליך ה"דה-קולוניזציה", או הענקת ריבונות ועצמאות לקולוניות, החל עם מלחמת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה-18, והסתיים לקראת סוף המאה ה-20. הדרישה לעצמאות באה בין אם מצד הילידים המקוריים, ובין אם מצד המתיישבים ה"חדשים". עצמאותה של זימבבואה (לשעבר קולוניית רודזיה) בשנת 1980 סימלה את סוף הקולוניאליזם. מספר מועט של קולוניות לשעבר העדיפו, משיקוליהן שלהן, להישאר במעמד "מדינת חסות" של מדינת האם ללא עצמאות מלאה, אך עם זכויות פוליטיות מלאות לתושביהן. גם מרבית הקולוניות שקיבלו עצמאות מלאה, עדיין שומרות במידה כלשהי על זיקה תרבותית (כגון שפה), כלכלית ופוליטית לארץ האם.

קמרון

הרפובליקה של קמרון (בצרפתית: République du Cameroun, באנגלית: Republic of Cameroon) היא רפובליקה במרכז אפריקה. היא גובלת בניגריה, בצ'אד, ברפובליקה המרכז אפריקאית, ברפובליקה של קונגו, בגבון ובגינאה המשוונית. לשעבר מושבה גרמנית (שנכבשה וחולקה בין צרפת ובריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה). שפותיה הרשמיות הן אנגלית וצרפתית.

אימפריות קולוניאליות
איטליה 1861 האימפריה האיטלקית ארצות הברית האימפריה האמריקנית אתיופיה (1897) האימפריה האתיופית בלגיה האימפריה הבלגית
הממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית האימפריה הגרמנית האימפריה הגרמנית דנמרק האימפריה הדנית הולנד (1581 - 1795) האימפריה ההולנדית
יפן האימפריה היפנית ספרד החדשה האימפריה הספרדית פורטוגל (1707) האימפריה הפורטוגזית צרפת האימפריה הצרפתית
רוסיה רומנוב האימפריה הרוסית שוודיה האימפריה השוודית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.